הצוק איתן, אבל עם האדמה אני דיברתי

עכשיו אחרי שכנראה הצוק האיתן עומד להסתיים, והפסקת אש (כנראה) תיכנס לתוקף בין ישראל לחמאס בתיווך מצרים, צריך לחשוב על ההמשך שמעבר לספירה לאחור למלחמה הבאה. הכרחי שזה יקרה בשני כיוונים: האחד הוא שינוי המדיניות הכלכלית-חינוכית-חברתית ביחס לדרום הארץ, כך שהחיבוק המילולי והקיטשי של הממשלה והתקשורת עם תושבי הדרום יתורגם גם לכסף; והשני הוא חתירה להסדר ישראלי-פלסטיני, מתוך הבנה שהמשך סבבי האלימות אינם פותרים את האלימות, אלא להפך, רק מחריפים את המצב, מרחיקים הסדר, וכמובן גורמים לפגיעה כבדה בחיי אדם ובתקווה לחיים.

בכל מלחמה בדרום נשלף החיבוק של משדרי הטלוויזיה, וכן חיבוק השרים המבקרים ומצטלמים בערים המופגזות, אך הדרישה האמיתית של תושבי הדרום היא לשינוי תקציבי רציני לאורך זמן: שינוי ההשקעה בחינוך, כך שהתקצוב לתלמידים ולמוסדות בדרום הארץ יהיה שווה לתקצוב בערים המבוססות במרכז (אי-השיוויון נובע בחלקו מההבדל באפשרות העיריות במרכז להוסיף על התקצוב הממשלתי); שינוי ההשקעה ברפואה, כך שמספר מיטות האשפוז בדרום, לדוגמא, יושווה למספר במרכז הארץ; שינוי באפשרויות התעסוקה בדרום, והרחבת הנגישות התחבורתית, בין השאר באמצעות תחבורה ציבורית, למרכזי תעסוקה במרכז הארץ; שינוי שטחי השיפוט של הרשויות בעיירות הפיתוח בדרום כך שלא יהיו באופן קבוע על סף קריסה, ויכללו אזורים מניבי ארנונה המצויים כיום בתחום המועצות האזוריות – כך למשל שדרות תקבל את הארנונה ממכללת ספיר, דימונה את הארנונה ממפעלי ים המלח וכו'; הכרה ביישובים הבדווים הלא-מוכרים (במלחמה האחרונה אחד ההרוגים היה מן הכפר הלא-מוכר אל-עראקיב, שנהרס עשרות פעמים על-ידי הרשויות), חיבורם לתשתיות ותיכנון לטווח ארוך באופן צודק.

לצד דאגה אמיתית לדרום, צריכה להיות דאגה אמיתית להגעה להסדר, מתוך הבנה שהשיבה אל מעגל האלימות רק מוכיחה את חוסר התוחלת שלו וחוסר התקווה שלו, ומתוך הבנה שהמשך הסטטוס-קוו פירושו המשך מעגל האלימות. על הציבור הישראלי לבחור מצדו בין פתרון של שתי מדינות לשני עמים לבין פתרון המדינה האחת. פתרון של שתי מדינות יכול להתבצע על-ידי קבלה של היוזמה הערבית, שיבה לגבולות 67, הקמת שתי ערי בירה בירושלים, ישראלית ופלסטינית, פתרון הוגן לפליטים – חלקם בשיבה, חלקם בפיצוי כספי, חלקם במעבר למדינה הפלסטינית החדשה, חלקם בשיקום במקומות חייהם, והבטחת זכותם של המתנחלים להישאר במקומותיהם כאזרחי פלסטין, תוך צמצום שטחי השיפוט של ההתנחלויות ופיצוי על שטחי השיפוט הנותרים בידיהן בתוספת שטח מקביל משטח ישראל למדינה הפלסטינית. לחילופין, פתרון המדינה האחת יתבצע על-ידי הקמת ממשלת מעבר זמנית משותפת, יהודית-פלסטינית, אשר תתחיל בביצוע מהלך מתקן של צדק חלוקתי לפליטים פנימיים פלסטינים, וכן לתושבי עיירות הפיתוח מול מועצות אזוריות, ולאחר מכן בחירות משותפות לפרלמנט משותף לכל שטחי ישראל והשטחים, על-פי הכלל שנקבע עם תום האפרטהייד בדרום-אפריקה: אדם אחד – קול אחד.

הרגע המשותף שבו שני העמים, שתי התודעות הלאומיות ושתי ההנהגות, הישראלית והפלסטינית, יסכימו על הסדר מוסכם – מדינה אחת או שתי מדינות, גבולות, פליטים, ירושלים, מים וכן הלאה – נראה כמעט בלתי-מושג כיוון שהפרספקטיבות בשני הצדדים שונות עד מאוד: רוב הישראלים המעוניינים להגיע להסדר חשים שהצד שלהם כבר עשה את כל הויתורים, בעוד הצד השני לא הסכים להם. זאת, אף-על-פי שכל מה שהישראלים הציעו היו תנאי תבוסה קיצוניים למדי לפלסטינים, שלא היו סיכויים רבים שמישהו יקבל אותם. במובנים רבים זאת הפנטזיה של מי שמגדירים את עצמם מרכז בפוליטיקה הישראלית – אנחנו ניתן לפלסטינים תנאי תבוסה של כמה מרכזים עירוניים, ואחוז מסויים מהשטח של גבולות 67 עם הגבלות חריפות על ירושלים, מים, פליטים וכו' – והם יהיו מספיק מובסים כדי לחתום. לכן, לרוב הישראלים אין מוטיבציה להגיע לכל הסדר שהוא, במיוחד בתקופות של שקט יחסי, כמו זאת שהסתיימה לפני ימים אחדים.

מנגד, בצד הפלסטיני תומכי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים (שהוא כרגע הפתרון שיש לו, תיאורטית, פרטנר ישראלי, אומנם באופוזיציה וקטן, אבל גדול מן הפרטנר לרעיון המדינה האחת) הפכו למרכז בתנועה הלאומית הפלסטינית בהדרגה משנות השבעים והפכו לרוב. אבל, עם הכישלון של תהליך אוסלו והעדר ההצלחה להגיע בדיאלוג עם ישראל להסדר של שתי מדינות, בהדרגה בתודעה הפלסטינית המרכז הפוליטי חוזר אל רעיון המדינה האחת. כך, רעיון שתי המדינות כנראה יירד מן השולחן הפלסטיני סופית אחרי פרישת אבו מאזן, ואילו הסבירות לפרטנר ישראלי למדינה אחת בשנים הקרובות הוא קטן למדי. כך שנראה שעד שלא יתחולל שינוי פוליטי רדיקלי בישראל ובפלסטין, בין השאר בדיון על המחירים החברתיים שהמשך הלחימה גובה, לא יווצר מפגש בין התודעה הישראלית והתודעה הפלסטינית שיאפשר הסדר. פירוש הדבר עוד דורות של אלימות ודיכוי, בתנועה מעגלית בין תקופות רגיעה יחסית ומבצעים ומלחמות.

עזה כלל אינה קיימת. אבל היא הופכת ליריב העיקרי של ישראל במלחמות עם שמות פיוטיים: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. עזה היא ההיסטוריה של כולנו, והיא שכחת ההיסטוריה של כולנו. היא המקום הכי כואב בפלסטין/ארץ-ישראל. בבית-הקברות שלה קבור הפייטן ר' ישראל נג'ארה, ואולי הוא אומר עכשיו דברי סנגוריה מפוייטים בשמים, עלינו ועליהם. עזה רובה פליטים, שגורשו ממישור החוף ב-48, ובני עזה בנו מאז 67 את רוב ערי ישראל שאותן הם עכשיו מפציצים, כפי שכתב במדוייק חררדו לייבנר, כבר ב"מבצע" קודם.

מסביב לעזה, בעיירות הפיתוח, יש רוב של פליטים יהודים מן העולם הערבי וצאצאיהם, שנדחקו לצאת מארצותיהם לאחר המלחמה ב-48, ובארץ במבצע שכותרתו פסטורלית – "מן האונייה לכפר" – נשלחו במשאיות בלילה שבו הגיעו לארץ מיד לעיירות הפיתוח, כדי שלא יעצרו בדרך במרכז הארץ ו"חס וחלילה" ישארו בו. שם, בדרום, הם עיבדו את שדות הקיבוצים והמושבים שסביבם ועבדו במפעליהם. עזה היא אינסוף מלחמות ופלישות בשנים שאחרי 48: פעולות התגמול (נקם?), 56, 67, פלישת אריק שרון לעזה ב-1970, 1987, 2000, 2009, 2012, 2014. עזה היא חוסר התקווה שלהם ושלנו, והמוצא שלנו ושלהם הולך ומתרחק: אחרי ארבעים שנה שבהן האפשרות של פשרה היסטורית כואבת בין שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והציונית, היתה מונחת על השולחן, האפשרות הזאת הולכת ומתאדה. הסכסוך מתפרש מחדש במונחים מיתולוגיים ותיאולוגיים, במונחים של נקמה ונקמה על נקמה, וכל שאנחנו מבטיחים לילדינו הוא עוד מלחמות רבות לשנות דור, שיהרגו בנו ובהם ללא מוצא ויביאו למיסודו של משטר אפרטהייד שיפול רק לאחר דורות רבים נוספים.

נ.ב.
"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא י"ח, כ"ה)

שוחחתי עם האדמה והיא אומרת שהיא רוצה להקיא אותנו, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, שמאלנים וימנים, אשכנזים ומזרחים, יחד נתמזג במיצי הקיא של האדמה. היא תהיה טיפה רחמנית יותר עם הנשים ותוקפנית יותר עם הגברים, תיתן לעניים מעט יותר זמן להיפרד ואת העשירים תשטוף החוצה מיד. אבל נמאס לה.

אולי אחרי כמה שנים היא תניח לכמה כנענים לחזור, יבוסים ופירזים. לא יותר מזה.

+ + +

עוד בנושא מבצע "צוק איתן"