מכתב מעזה

שני חברי ילדות משכונת אלשג'עיה נקרעים בין הדחף לעזוב לבין הרצון להישאר בבית, בצל הפצצה הישראלית. כאילו לא עברו כל השנים האלה. סיפור מ-56' של ע'סאן כנפאני – לראשונה בעברית. פרק ראשון בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
ע'סאן כנפאני

יקירי,

זה עתה קיבלתי את מכתבך שבו אתה מיידע אותי כי השלמת למעני את כל הסידורים הנחוצים על מנת שאשהה עמך בסקרמנטו. כמו כן הגיעה אליי הבשורה שהתקבלתי למחלקה להנדסה אזרחית באוניברסיטת קליפורניה. תודה ענקית לך, חברי, על הכול.

ואולם, הדברים הבאים עשויים להיראות בעיניך תמוהים, מוסטפא, אבל הייה סמוך ובטוח שאינני פוסח עוד על שתי הסעיפים. להיפך: אני רואה בעת הזו את הדברים בבהירות רבה יותר מאשר אי פעם. לא, חברי. שיניתי את דעתי ואין בכוונתי לבוא בעקבותיך אל "המקום שופע הירק והמים, בו אנשים הם מסבירים פנים", כפי שניסחת זאת. לא. אינני מתכוון לעזוב. אני נשאר כאן לעד.

מטרידה את מנוחתי, מוסטפא, המחשבה שלא נוכל להמשיך ולנהל את חיינו באותו מסלול-חיים כפי שנדברנו לעשות כך בימי ילדותינו בשכונת אלשג'עיה בעזה. אני יכול כמעט לשמוע אותך עתה מזכיר לי את הברית שכרתנו להמשיך יחד, או את הבטחותינו ההדדיות כי "עוד נהפוך לעשירים". ברם למצער, חברי, אין לאל ידי לעשות בעניין זה דבר.

כן, אני זוכר היטב את אותו יום בו ניצבת באולם בית הנתיבות של שדה התעופה בקהיר. הידקתי את ידך בתוך ידי בעודנו מתבוננים בתנועה המטורפת שבאה מכל עבר. הכול סבב בקולניות עצומה. ניצבת מולי ופניך המלאות החרישו. אותן פנים שלא נשתנו הרבה מאז ימי ילדותך בעזה, למעט מספר קמטים חדשים שהיו חרושים עליהן. גדלנו יחד והבנו איש את רעהו עד תום. הבטחנו זה לזה להמשיך יחד עד הסוף.. אבל.

נותרה אך ורק רבע שעה עד להמראה. אל תבהה כך סתם. הקשב לי. אתה עומד לנסוע לכווית בשנה הבאה. תוכל לחסוך ממשכורתך די אמצעים שיחלצו אותך מעזה ויאפשרו לך להתמקם בקליפורניה. התחלנו יחד ואנו מחויבים להמשיך..

הבטתי באותם רגעים בשפתיך שנעו במהירות. כזה היה אורח דיבורך. מהיר, ללא סימני פיסוק וללא ניקוד. הייתה לי תחושה מעורפלת שאינך שלם לגמרי עם מנוסתך. שהרי לא הצלחת להמציא לי אפילו שלוש סיבות טובות לכך. גם אני סבלתי מן הקרע הזה. אולם למרות זאת הגיון הלב שלנו הורה לנו בבהירות רבה כי עלינו להותיר את עזה זו מאחורינו. מדוע בעצם לא? אחרי ככלות הכול, באותה עת, החל מצבך משתפר שכן משרד החינוך בכווית חתם עמך על חוזה עבודה, בניגוד לי. אני שקעתי אל מצולות של עצב ואתה שיגרת לי מעת לעת סכומי כסף קטנים. חששת שארגיש מושפל ועמדת על כך שאחשיב זאת כהלוואה בלבד. אתה הכרת את מצבי המשפחתי לפני ולפנים. ידעת שמשכורתי הזעומה מעבודתי בבתי הספר של סוכנות הסיוע של אונר"א לא הספיקה כדי לתמוך במשפחתי: באמי, באשת אחי האלמנה ובארבעת ילדיה.

הקשב לי היטב. כתוב לי כל יום. כל שעה. כל דקה. המטוס עומד להמריא. צאתך לשלום. אמור להתראות.. להתראות.

שפתייך הקרות התחככו בעצמות לחיי. הסטת את פניך מעברי אל עבר המטוס. כאשר שב מבטך אלי יכולתי להבחין בעיניך הדומעות.

כעבור זמן משרד החינוך בכווית החתים אותי על חוזה עבודה. אין צורך שאחזור ואמנה לך את כל קורותיי שם, שכן התמדתי לכתוב לך על כך בפירוט רב. חיי היו קשים מנשוא. ריקים מתוכן. חשתי כצדפה קטנטונת שאבדה בים של בדידות מעיקה. הרגשתי כמי שמשתרך, בתוך לילה חשוך, אחר עתיד מעורפל. נאבקתי עם הזמן מתוך שגרה מעופשת ומעוררת סלידה. הכול מסביבי היה דביק וחם. הרגשתי שפתיל חיי נשמט מידי. הם איבדו כל משמעות למעט אותה ציפייה לסיומו של החודש.

בעיבורה של אותה שנה תקפו היהודים באש ובלהבות את עזה. את עזה שלנו. הם הפציצו את מרכז רובע אלצבחה (1). האירוע הזה יכול היה לשנות במשהו את שגרת חיי, אלא שלא נתתי לו את דעתי יותר מדי. אחרי ככלות הכול עמדתי להשאיר את עזה זו מאחורי בדרכי לקליפורניה, שם ביקשתי להעניק מרגוע לייסורי המתמשכים. שנאתי את עזה ואת כל מי שנמצא בה. כל מראה בעיר הכרותה הזו הזכיר לי ציורים כושלים שצוירו בצבע שמן אפור על ידי אדם חולה. כן, אני אקפיד לשלוח מעת לעת מנת כסף זעומה לאמי, לאלמנת אחי ולילדיה, על מנת שתחזיק אותם צפים מעל פני המים. אולם שם, בקליפורניה הרחוקה, הרחק מריח התבוסה אשר נשמתי במשך שבע שנים, עמדתי לשחרר את עצמי גם מן הקשר האחרון הזה. החמלה שקשרה אותי אל ילדי אחי, אמם ואמי שלי לעולם לא תהייה מספקת דייה כדי להצדיק את המהלך הטראגי בו אני עומד לאחוז. לכן, אסור שהיא תגרור אותי אל עבר פי פחת יותר מאשר גררה אותי עד עתה. אני חייב לברוח!

חברי, אתה מכיר את התחושות הללו משום שחווית אותן בעצמך. מהו אם כן אותו דבר מעורפל הקושר אותנו לעזה ואשר מקהה את החשק לברוח? למה לא עמדנו על כך שנברר את העניין לעצמנו כדי שנעניק לו משמעות ברורה יותר? מדוע לא הותרנו את התבוסה הזו על פצעיה מאחורינו תמורת חיים זוהרים חדשים שיעניקו לנו נחמה פורתא? מדוע? לא ידענו להשיב על השאלות הללו במדויק.

בחודש יוני צררתי את כל חפצי כדי לצאת לחופשה המתוקה שהמתינה בפתח. התאוויתי אל כל אותם דברים קטנים המעניקים משמעות ברורה לחיינו. מצאתי את עזה בדיוק כפי שזכרתי אותה. היא הייתה מסוגרת מבפנים, מתעטפת אל תוך עצמה, כמו קונכייה חלודה אותה השליך גל אל החוף. החוף החולי והדביק השוכן בשוליו של בית מטבחיים. עזה זו הייתה מכווצת. יותר מכיווץ מגופו של אדם אשר חווה סיוט נוראי בשנתו. סמטאותיה הצרות, בתיה הבולטים, והצחנה המיוחדת רק לה. היה לעזה ריח של תבוסה ועוני.

מהו אותו דבר מעורפל הקושר אדם למשפחתו, לביתו, לזיכרונותיו? מהו אותו עניין סתום אליו אנו נמשכים כפי שנמשך עדר איילים אובד אל המעין? אין אני יכול לענות על כך בוודאות. כל אשר אדע הוא שמצאתי את עצמי באותו בוקר צועד אל בית אמי. משהגעתי אליו פגשתי את אשת אחי עליו השלום אשר ביקשה ממני, בעודה בוכייה, שאמלא את משאלתה של נאדיה בתה הפצועה ואלך לבקר אותה עוד באותו ערב בבית החולים. זוכר אתה את נאדיה בת השלוש עשרה, בתו היפה של אחי?

ע'סאן כנאפני ואחייניתו
ע'סאן כנאפני ואחייניתו. הו אותו דבר מעורפל הקושר אדם למשפחתו, לביתו, לזיכרונותיו? מהו אותו עניין סתום אליו אנו נמשכים כפי שנמשך עדר איילים אובד אל המעין?

עם בוא הערב הצטיידתי בקלת-תפוחים ושמתי פעמי לבית החולים של עזה על מנת לבקר את נאדיה. ידעתי שיש עניין מסוים שאמי ואשת אחי הסתירו מפני. משהו שלא יכלו להביע בלשונותיהן. משהו מוזר שלא יכולתי להניח את אצבעי עליו. התרגלתי לאהוב את נאדיה, כפי שהתרגלתי לאהוב את כל בני דורה אשר ינקו את התבוסה והעקירה עם חלב אמם. נערות ונערים אשר הורגלו לחשוב שתשוקה לחיים מאושרים הינה משאלה יוצאת דופן.

מה התרחש באותו רגע? אינני יודע. נכנסתי אל החדר הלבן בשלווה רבה. על ילדים חולים מאצילה קדושה. קל וחומר אם הילדים הללו סובלים מפציעה אכזרית ומלאת ייסורים. נאדיה הייתה שרועה על מיטתה. גבה נתמך בכרית גדולה ושערה התפזר ושיווה לה מראה של פרווה עבה. שקט עמוק ניכר בעיניה. באישוניה השחורים והרחוקים נצצה דמעה. פניה היו רגועים ושלווים, אולם השרו תחושה של נביא מתייסר. נאדיה הייתה עדיין ילדה. אבל נראתה מבוגרת יותר. הרבה יותר..

נאדיה.

אינני יודע אם אני הוא שהגיתי את שמה או שמא היה זה מאן דהו מאחורי. היא הגביהה את עיניה ונעצה אותן בי. הרגשתי כיצד הן ממיסות אותי כפי שנמסה קוביית סוכר בתוך כוס תה רותח. יחד עם חיוכה החלש שמעתי את קולה אומרת:

דודי. הגעת מכווית?

קולה נשתנק בגרונה. היא הגביהה את גופה כשהיא נתמכת בכף ידה ומתחה את צווארה לעברי. החלקתי ידי על גבה והתיישבתי בסמוך לה:

נאדיה. הבאתי לך מתנות מכווית. הרבה מתנות. נמתין עד שתקומי ממיטת חולייך שלמה ובריאה. כשתבואי לדירתי אעניק לך אותן. קניתי לך את המכנסיים האדומים שביקשת במכתבך. כן. קניתי לך אותם..

היה זה שקר. הוא נבע מן המתח שחשתי בנסיבות העגומות הללו. אולם הפלא ופלא. כשאמרתי זאת הרגשתי כאילו אני דובר אמת בפעם הראשונה. נאדיה נרעשה כמי שהוכתה על מכת ברק. היא הרכינה את ראשה באלם מבעית. הרגשתי בדמעותיה הזולגות ומרטיבות את כַּפּתי:

אמרי משהו נאדיה. האין את רוצה את המכנסיים האדומים?

היא הרימה את מבטה לעברי כמי שעומדת לומר דבר מה, אולם עצרה וקפצה את שיניה. קולה נשמע פעם נוספת כאילו מרחוק:

דודי!

היא מתחה את ידה, הרימה באצבעותיה את הכיסוי הלבן והורתה על רגלה שהייתה קטועה עד הירך.

חברי.

לעולם לא אשכח את רגלה של נאדיה. היא הייתה קטועה עד הירך. לעולם לא אוכל לשכוח את העצב אשר ניבט מעיניה והשתקע לנצח בכל תווי פניה היפים. יצאתי באותו יום מבית החולים אל חוצות עזה, מהדק בידי בשאט נפש את שתי הלירות שהכנתי מבעוד מועד בכיסי כדי לתיתן לנאדיה. השמש הלוהטת מילאה את הרחובות בצבע של דם.

מוסטפא, עזה נראתה אחרת. באור חדש לחלוטין. אני ואתה מעולם לא ראינו אותה כך. אפילו באבנים שהתגבהו זו על גבי זו בשכונת מגורינו אלשג'עיה נוצקה משמעות. היה זה כאילו הונחו שם כאות וסימן לאותה משמעות. אותה עזה בה חיינו עם אנשיה הטובים במשך שבע שנות הנכבה הפכה למקום חדש. נדמה היה לי שזו הייתה רק ההתחלה. אינני יודע מדוע חשבתי כך. בעיני רוחי ראיתי ברחוב הראשי בו צעדתי בדרכי הביתה כהתחלה של דרך ארוכה המובילה אל העיר צפת. כל דבר בעזה הזו היה ספוג בעצב. עצב על נאדיה קטועת הרגל. היה זה עצב שלא יכול היה להתגלם בבכי בלבד. היה זה עצב שטמון בו אתגר. אבל יותר מכך. משהו הדומה להחזרת הרגל הקטועה למקומה.

יצאתי אל רחובות עזה. הרחובות מַלאו באור השמש הבוהקת. סיפרו לי שנאדיה איבדה את רגלה כאשר סוככה על אחיה הקטנים מפני ההפצצות והלהבות המיתמרים בבית. נאדיה יכולה הייתה להציל את עצמה. היא יכולה הייתה לברוח. להציל את רגלה. אבל היא לא.

מדוע?

+  +  +

לא, חברי. לא אגיע לסקרמנטו ואין לי תחושות חרטה. לא אוכל לסיים את אשר החילונו יחד בעת ילדותינו. התחושה המעורפלת הזו אשר ליוותה אותך כאשר יצאת את עזה, אותה תחושה קטנה, צריך שתגדל בתוכך ותהפוך לגדולת מימדים. אתה צריך לתור ולחפש אחריה כדי שתוכל למצוא את עצמך, כאן, בין עיי החורבות המכוערים של התבוסה.

אני לא אגיע אליך. אבל אתה, שוב אלינו. שוב על מנת ללמוד מרגלה של נאדיה. אותה רגל הקטועה מן הירך ומטה. בוא ללמוד ממנה מהם החיים ומהו ערך הקיום.

שוב, חברי. כולנו ממתינים לך.

 ——————————————————-

מתוך: غسان كنفاني. الاثار الكاملة: القصص القصيرة. مؤسسة الابحاث العربية. 1978, עמ' 341-350. נכתב במקור בשנת 1956. ע'סאן כנפאני, יליד עכו, נעקר ממנה בשנת 1948 והפך לפליט בלבנון. שימש תקופה כדובר החזית לשחרור פלסטין ועורך השבועון שלה "המטרה" (الهدف). כנפאני נהרג בהתפוצצות מכונית בלבנון בשנת 1972 כשהוא בן 36, ככל הנראה כתוצאה של פעולת חיסול של המוסד הישראלי. מספר יצירות של כנפאני כבר תורגמו לעברית: "גברים בשמש" ו"מה שנותר לכם" (תרגום דניאל ברפמן ויאני דמיאנוס). בתוך: גברים בשמש. תל-אביב הוצאת מפרש, 1978; "שב לחיפה" (תרגום גדעון שלה) בתוך: עמי אלעד בוסקילה. החדרים האחרונים: שלוש נובלות פלסיניות. תל אביב: הוצאת הד ארצי; ושלושה סיפורים נוספים: "ארץ התפוזים העצובים", "נשק בכפר", "הרחק מהגבול" (תרגום שמעון בלס). בתוך: שמעון בלס. סיפורים פלשתיניים. תל אביב:  הוצאת עקד, 1970.

(1) ב-5 באפריל 1956, השנה בה נכתב הטקסט, הטילה ישראל כ-100 פגזי מרגמה 120 מ"מ על מרכז העיר עזה ופגעה במטרות אזרחיות רבות. פצצות מרגמת 120 מ"מ היו באותה עת אחד מכלי הנשק המדוייקים ביותר של הצבא ומטווח של 6-7 ק"מ הם פגעו ברדיוס של 30 מטר סביב המטרה (בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949-1956. תל אביב: עם עובד, 2003: 628). ישראל טענה כי המצרים מחזיקים בעזה יעדים מבוצרים וכי הם משמשים כמטרה מרכזית להפצצה. משקיפי האו"ם שהיו בעיר הזימו את הטענה הזו (מוריס 2003: 399). לימים טען משה דיין כי צהל הפגיז את ג'בל עלי אל-מונטאר (הממוקם כקילומטר מדרום מזרח לעיר עזה) שם שכן מוצב מצרי, אולם כפי שמוריס מראה דיין שיקר במצח נחושה (2003: 628). גם מרדכי בר און, ראש לשכתו של דיין באותה עת, אישר את העובדה שהמטכ"ל הורה להפנות את האש אל תוך מרכז עזה (מוריס 2003: 629). באותה עת שכנו בעזה כרבע מליון תושבים, שלושה רבעים מהם פליטים שנעקרו מבתיהם בפלסטין בשנת 1948. יש לציין שחלקם גורשו ממדינת ישראל רק לאחר המלחמה. למשל, בשנת 1951 הועלו אלפי תושבי אלמג'דל (المجدل) על משאיות צבאיות וגורשו לרצועת עזה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שושנה גבאי

    תודה יהודה על תרגומיך שלולא אתה לא היינו מגיעים לפיסות היסטוריה חשובות אלה.

  2. אורית

    אם תקרא זאת בעברית או לא –
    אשקר אם אומר לך שדבריך לא ריגשו והעציבו ועם זאת אתה וכל תושבי עזה צריכים להפנות את האצבע המאשימה אל המנהיגים שלכם. לו היו המנהיגים שלכם משכילים להפנות את כל המשאבים בפיתוח עזה בתשתיות, בריאות, חינוך והשכלה לא הייתם מרגישים שם כמו בגטו של מוות. המציאות לצערנו הפוכה לחלוטין. מנהיגיכם הפכו את עזה למחסן ענק של נשק. ידוע וברור שתושבי עזה מנועים ואף פוחדים להתבטא וזו טרגדיה אנושית. טרגדיות דומות קורות במקומות רבים בעולם- באירופה, באפריקה, באסיה וגם במזרח התיכון. במדינות ערב רוצחים ערבים את בני עמם. עושים רצח עם בסוריה, עירק, מצרים. זו טרגדיה אולם לאורך ההיסטוריה וכנראה לנצח זה יקרה. ואני שואלת אותך שאלה – איך אתה מסביר את העובדה שמכל הדתות הבולטות בעולם – אסלאם , נצרות ויהדות הדת האסלאמית לא מצליחה לשים את הנשק בצד. מדוע האיסלם סבור כי אם אתה לא מוסלמי אתה לא קיים? איך אתה מסביר את זה שמקרב היהדות המהווה אחוז קטן מאוד מתושבי העולם, צמחו גאונים, מדענים גדולים, זוכי פרס נובל, מוזיקאים ענקיים? גם הנצרות שינתה את פניה לאורך ההיסטוריה. היא הבינה כי אם לא תשנה דרכיה ותפיסה אוכלוסייתה תישאר ענייה לדורי דורות. זה על קצה המזלג של ההיסטוריה.
    ברור שכפרט אתה לא אחראי, עם זאת ההבנה הזו לא מגיעה לאוכלוסייה המוסלמית ועם זאת הם פושטים על מדינות אירופה חיים בשכונות צפופות ועניות ורק מתי מעט מאוד מהם מצליחים לפרוח שם. זה משום שלאורך כל ההיסטוריה המנהיגות המוסלמית עסוקה באלימות, ברצח עם, מלחמות, ניסיון להשליט טרור בעולם. ולפני שיצאו כל המבקרים למיניהם לעברי אני מבקשת ממך, תעצור רגע ותתבונן על ההיסטוריה של העולם המוסלמי בהשוואה לעולם האחר שהולך ומתקדם ונהייה נאור ותרבותי ותמצא את התשובה בעצמך.

  3. yossiloss

    ע'סאן כנראה כבר לא יקרא את התגובה שלך. לא בעברית ולא בשום שפה אחרת.
    אם היית קוראת את הרשימה עד סופה היית מגיעה לשורה הזו "כנפאני נהרג בהתפוצצות מכונית בלבנון בשנת 1972 כשהוא בן 36, ככל הנראה כתוצאה של פעולת חיסול של המוסד הישראלי."

    לגבי "כל אורך ההיסטוריה של המנהיגות המוסלמית" הייתי מציע לך להיות קצת יותר צנועה, בלשון המעטה.

  4. אורית

    אם היתה בך מעט תבונה היית מבין את המסר שלי. חוץ מהביקורת הילדותית שלך
    אין לך כנראה תשובות של ממש.

    1. yossiloss

      כנראה שאין בי כלל תבונה. לאיזו שאלה שלך את רוצה תשובה ממני? לשאלה מדוע כל המנהיגים המוסלמים לאורך כל ההיסטוריה לא הניחו את הנשק? או מדוע מנהיגי חמאס היום לא מניחים את הנשק? אני לא בטוח שיש לי תשובה ואם יש לי אני לא בטוח שהיא נכונה. מה שאני בטוח הוא שהשאלה הראשונה שאותה, כך נדמה לי שאלת, מבוססת על הנחה בעייתית לפיה כל המנהיגים המוסלמים כולם מאינדונזיה ומלזיה שבמזרח ועד מרוקו שבמערב, כמו גם המנהיגים המוסלמים במדינות בהן המוסלמים הם מיעוט, נהגו באותו אופן מאז ומעולם והמקור להתנהגותם הוא באסלאם, כאילו אין מדובר אלא בדבר אחד שנותר זהה במשך כל ההיסטוריה.

  5. סיגל

    מאז ומעולם רמסה האליטיסטיות המערבית (ובתוכה גם היהודים הישראליים ששכחו כיצד הם עצמם היו קרבנות לאליטיסטיות זו) את כבודם וזהותם של אנשי מדינות ערב. היפלא אם כן שכל הווייתם זועקת חמאס. מה נותר לו לעם שבאופן שיטתי מחקו בו כל שמץ של אנושיות? גם לי קשה לקבל את פעולותיהם הבלתי מוסריות, אך במקביל אני גם לא שוכחת לנסות ולהבין מה מביא בני אדם לנהוג כך. חבל שלא לכולם יש פריזמת הסתכלות רחבה ומעמיקה שכזו, שכן אז הייתה זו נקודת פתיחה טובה לתחילתה של מחשבה ויוזמה לתיקון המצב.

  6. אורית

    פריזמת הסתכלות זה לא משהו טכני. זה עולם תוכן וערכים לכן כל אחד ופריזמת ההסתכלות שלו. מנקודת המבט שלך הפריזמה שלך מאוד רחבה ואילו מנקודת מבט שלי, הפריזמה שלי מאוד רחבה. אבל כל אחד הימין והשמאל חושבים שהם הכי צודקים. הם הכי מבינים.
    לצערי הרב אין מנהיגות של ממש בינינו. אין הנהגה אידיאולוגית, פילוסופית שתעשה תסדר גם אצל הימין וגם אצל השמאל.
    מעולם לא היה השמאל כל כך מבולבל כמו בימים אלה.

  7. סיגל ש.

    מסכימה אתך מאוד מאוד לגבי הגדרתך מהי נקודת מבט ומסכימה עם ההצהרה שאין מנהיג בעירנו. לגבי השמאל הוא לא מבולבל הוא פשוט מתוסכל בגלל המצב ובגלל שדעותיו מתפרשות על ידי הימין כבוגדניות. אותם שנאבקים על זכויות אדם, שמתהפכים במיטתם בגלל אנשים כואבים, רעבים, חסרי זהות, מתים נתפסים כבוגדים על ידי חבורות של מתלהמים שמנבלים את הפה בלי הבחנה ושולחים אף אותם למותם "בברכות" שלא יעלו על הדעת. מי שהתבלבל זה לא השמאל יקירה זה דווקא הימין הקיצוני שכבר לא יודע להבחין מי עומד מולו.

  8. בועז כתבן

    " כאילו לא עברו כל השנים האלה סיפור מ56"

    אולי הגיע הזמן שמי שתולה את האשמה במצב בכיבושי 67 וההתיישבות ביו"ש, יתנער סוף סוף מהטעות הזו?