אל תגידו לי שזה לא כלכלי!

כל ערוצי החדשות עוסקים בהתרחבות רדיוס הירי מרצועת עזה ובהתרחבות המבצע הישראלי. כמובן, שהעיסוק התקשורתי במבצע "צוק איתן" עצמו נתון לביקורת. אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ישראלים רבים, יהודים וערבים כאחד, מבלים זמן רב בחדרים הממוגנים או בריצה אליהם. למרות התרחבות המבצע והירי המתמשך, ההנחיות האחרונות של פיקוד העורף לא מגבילות התכנסויות במרכזי קניות, לא מגבילות הגעה למקומות העבודה ולא מנחות אזרחים להישאר צמודים למרחבים המוגנים בביתם, במידה ויש כאלו. כמובן שניתן לטעון שהרציונל המרכזי בהוראות אלו נעוץ בשמירה על המורל של אזרחי ישראל ובמניעת פאניקה המונית. אלא שבו בזמן אמצעי התקשורת ההמוניים טורחים בדבקות לייצרה ולהעצימה: "כתבינו לענייני" חוזרים על עצמם בצורה מעגלית ומדגישים שוב ושוב את הירי על דימונה, את הירי על גוש דן ותל אביב, את הירי על הגולן, את החיים בפריפריה תחת האיום התמידי בשדרות ובמועצה האזורית חוף אשקלון ואת הסתננות המחבלים לחוף זיקים ולאזור סופה.

הפאניקה כבר כאן, אצל יהודים, ערבים, נשים, גברים, כלבים, חתולים. קול האזעקה העולה ויורד יוצר פאניקה עוד בטרם שמענו את הנפילות או היירוטים. אמהות ממרכז הארץ שמתקשרות אל ילדיהן "בגלות" באר שבע זועקות: "הטילים כבר הגיעו אלינו. מה עושים?". אז הפאניקה כבר כאן. תומכי הימין דורשים בכעס "לגמור את החמאס" ו"ללכת עד הסוף", ואילו תומכי השמאל תובעים שיחות שלום, ובמקביל הורים מבועתים שולחים את ילדיהם למילואים. אנחנו מספיק מבוהלים. אז מדוע לא להישאר ליד המרחבים המוגנים? מדוע אל לנו להיוותר עם משפחותינו כשילדנו ואחינו הקטנים בחופשה מבתי הספר? מדוע אנחנו צריכים לסכן עצמנו בנסיעה למקומות העבודה שאינם הכרחיים לפעילות התקינה של החברה הישראלית בימים אלו? מדוע נערים בני 21 שרק השתחררו מהצבא ועובדים בשכר מינימום כשליחים במסעדה צריכים לסכן חייהם תחת הירי המתמשך? על מנת שהחמאס לא יכניעו את המורל של הישראלי/ת הממוצע/ת? או אולי כי זה לא משתלם בכיס?

הוראות פיקוד העורף מעוררות תהייה בעיקר לאור פרסום המדריך לעובדים ומעסיקים בשעת חירום. ההוראה הראשונה שפרסם הממונה הראשי על יחסי עבודה במשרד הכלכלה מבהירה כי החובה של כל אזרח, ולכן של כל עובד, היא להישמע להוראות פיקוד העורף. לכן, עובד שנשמע להוראות פיקוד העורף ונותר בביתו בסמוך למרחב מוגן יכול שלא לחשוש מפני פיטורים.

יתר על כך, מבהירה עו"ד קליה קליין, כי לאחר מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012, חתמה המדינה עם הסתדרות העובדים החדשה על הסכם קיבוצי שחל בכל אזורי ההגבלה בהם חלות ההנחיות בחירום. הסכם זה קובע כי עובד אשר מקום מגוריו או עבודתו הוא באזורי ההגבלה והוא לא מגיע לעבודתו יהיה זכאי למלוא שכרו על התנאים הסוציאליים המגיעים לו. בתום המבצע יוכל המעסיק לתבוע פיצויים מהממשלה, אך עליו לשלם לעובד את שכרו הרגיל במועד הרגיל ולא להלין שכר. אם כן, נדמה כי ההסכם מיטיב עם העובדים שנמצאים בסכנת חיים כתוצאה מפעולות צבאיות וביטחוניות ביוזמת הממשלה, שהרי לא ייתכן כי עובדים יסכנו את חייהם עבור מקום עבודתם או עבור המעסיק שלהם.

עם זאת, בשום שלב של מבצע "צוק איתן" פיקוד העורף לא שחרר הוראות האוסרות על הגעה למקום העבודה או על התקהלות במרכזי קניות, מלבד במרחב עוטף עזה שבו אסורה התקהלות באזורי קניות של יותר מ-300 אנשים. אני לא בטוחה אם אי פעם באחד מישובי עוטף עזה הייתה התקהלות של יותר מ-300 קונים ב"מרכזי הקניות" המקומיים. ההסכם הקיבוצי שהמדינה חתמה יחד עם ההסתדרות מבהיר את הסיבה לכך: במידה והמדינה מוציאה הוראה לעובדים להיוותר בביתם בקרבת מרחב מוגן, יש מי שמפסיד מכך. בראש ובראשונה, המעסיק אשר ישלם לעובד את שכרו המלא, אך בסופו של דבר תהיה זו המדינה שתצטרך לשלם פיצויים למעסיקים ובסופו של יום, את שכרו של העובד.

כאשר ממשיכים לקרוא את ההנחיות של משרד הכלכלה, נכתב בבירור כי במידה ועובד חרד להגיע למקום העבודה, אך פיקוד העורף לא הורה להישאר בסמוך למרחב מוגן, על העובד להתייצב במקום עבודתו – ואם לא עשה כן הוא לא יקבל שכר ואף עלול לעמור בפני פיטורים. מעבר לכך, משרד הכלכלה קבע כי ישנם מפעלים ושירותים המוגדרים כחיוניים, ולכן בכל מצב על העובדים להתייצב במקום עבודתם, בין אם מקום העבודה נמצא באזור סיכון או לא, ובין אם מקום העבודה ממוגן או לא. כך למשל, עובדי חברת החשמל ועובדי נמל אשדוד מחויבים להגיע למקום עבודתם אשר מוגדר כלא ממוגן! כלומר, בעוד שהעובדים מחויבים להגיע למקום עבודתם לשם סיפוק הצרכים הבסיסיים של אזרחי ישראל, הם עושים זאת ללא מיגון, תוך סיכון משמעותי לחייהם. מפתיע אותי לראות שההסתדרות במקרה זה, לא דואגת לסקטור העובדים החזקים שלה מבחינת מיגון. לאורך ההיסטוריה בישראל, ההסתדרות השתמשה בסקטור הציבורי כקלף מיקוח מול המדינה ומול המעסיקים תחת דרישות חוזרות ונשנות להעלאת שכרם של עובדים אלו. עם זאת, כאשר מדובר במצב חירום (שהפך פחות או יותר לשגרה) הדאגה לעובד מצטמצמת למינימום.

בתחילתו של המבצע הודיע פיקוד העורף כי לא יתקיימו מסגרות חינוכיות כלשהן בטווח של 40 ק"מ מעזה, מלבד יישובי עוטף עזה. עם זאת, לאחר מספר ימים יצאה הודעה המאפשרת פתיחה מחודשת של מסגרות אלו, אך מרבית ראשי הערים סרבו לשתף פעולה והורו על המשך סגירתן של המסגרות החינוכיות. על פי הוראות משרד הכלכלה, הורה אשר לא התייצב במקום עבודתו בשל סגירת קייטנות או מסגרות חינוכיות אחרות עבור ילדיו זכאי לפיצוי, בתנאי שהילד מתחת לגיל 14. מעניין לראות כי המדינה לקחה על עצמה את ההחלטה להגדיר "ילדים" עד לגיל 14. המשמעות היא שאם את אם או אם אתה אב לילד או ילדה בני 15, אין לילדים הללו את הפריבילגיה לחשוש מהמציאות הביטחונית. על פי החוק במדינת ישראל קטין הוא כל ילד מתחת לגיל 18, אך המדינה החליטה שבמצב הביטחוני כנראה שקטין הוא ילד מתחת לגיל 14. על פי החלטה זו, הורה שנשאר עם ילדיו בביתו בשל חרדה או פחד מהמצב הביטחוני וילדיו הם מעל גיל 14, אינו זכאי לתשלום שכר ועלול לעמוד מול פיטורים. כמובן, שעובדים המגויסים לצו 8, לא יעמדו מול פיטורים ויקבלו את מלוא שכרם.

ההוראות של משרד הכלכלה מעידות על תפיסה אידיאולוגית פרטיקולרית: גם בתקופה של איום ביטחוני, אנחנו חייבים להיות יעילים! אין לי שום בעיה עם אנשים שהולכים לעבודה כי הם משתגעים בבית ולא מסוגלים יותר לסבול את הבנאליזציה של יומני החדשות; הבעיה בעיני היא העובדה שהעובדת הסוציאלית חייבת להגיע למקום העבודה בתחבורה ציבורית בגלל שאין לה רכב פרטי והמעסיק שלה לא מוכן לשלם לה עבור נסיעה במונית, ובזמן שהיא ממתינה בתחנת האוטובוס, נופל טיל על כביש בתוך באר שבע. מיותר לציין שהאנשים שאותה עובדת סוציאלית מטפלת בהם לא נמצאים כלל במוסד מאז תחילת המבצע.

הבעיה בעיני היא העובדה שמסעדות שעובדות בימים רגילים סביב השעון, בימים אלה עומדות שוממות, ועדיין המעסיק מכריח את השליחים בני ה-21 להגיע לעבודה בזמן שהוא יושב בבית, במזגן, ליד הממ"ד שלו. אלה הם אינם שירותים הכרחיים. אזרחי מדינת ישראל יעברו את הימים הללו בלי משלוחים של פיצות והמבורגרים וללא עובדות סוציאליות שאין להן במי לטפל בגלל שכל המטופלים יושבים מבועתים בבתיהם.

פוליטיקאים יקרים: אתם מוציאים מיליונים על הטילים המשובחים ביותר ועל גיוסי מילואים מאסיביים על מנת ליצור הרתעה. אתם מפעילים את אמצעי התקשורת ההמוניים ומטיפים להתאחדות קולקטיבית נגד "האויב" על מנת ליצור תמיכה רחבה מהציבור. עם זאת, אתם ממשיכים להעדיף הון על פני עבודה, לנצל כוח עבודה זול, חלש וחסר ביטחון תעסוקתי גם בתקופות של איום ממשי על חיי העובדים. אתם חותמים על הסכמים ומחוקקים חוקים סוציאליים שמיועדים להגן על רווחת העובדים, אך לא מיישמים אותם בשל אינטרסים כלכליים.

אומרים שהמערכת הניאו-ליברלית, זו שמפריטה ומצמצמת את מדינת הרווחה, זו שחודרת לכל התחומים החברתיים שלנו, היא המערכת המתוחכמת ביותר שנחשפנו אליה עד היום. כנראה, שאנחנו לא מבינים עד כמה. ברגע שהטכנופולים (הכלכלן הפוליטיקאי, למשל נערי האוצר) חודרים לתוך המנגנונים הפוליטיים תחת מעטה "הטוב הכללי" וטוענים למקצוענות חסרת פניות ולאובייקטיביות מלאה בניסוח חקיקה ובהותה לפועל, אנחנו נוטים להאמין להם גם כאשר הם משתמשים במלים מכובסות ובהסוואת האינטרסים שלהם שמונעים מכוח פוליטי ומצבירת הון כאחד.