לא אמרתי לה: שלום, אני תהל, בואי נדבר על חלוקה מחדש של הכסף

אנחנו משתמשות הרבה בביטוי "האישי הוא הפוליטי" כדי להסביר את הקשר בין זהות וביוגרפיה אישית לעמדה ולפעילות הפוליטית שלנו, וגם כדי להקריס את האבחנה בין העולם היומיומי והרגשי שלנו לבין המרחב הציבורי. אבל האישי הוא הפוליטי הופך לפעמים לדרך שטוחה ורדודה להסביר פוליטיקה של זהויות שמשכיחה את המקום החשוב של המעמד, של חוסר האונים הכלכלי והחברתי ואת העובדה שעוני ודיכוי כלכלי הם חוויה אוניברסלית בעולם הניאו-ליברלי, גם בקרב המעמד הבינוני והבינוני הנמוך.

בספר השירה החדש של תהל פרוש, "בצע" (הוצאת ביאליק, סדרת כבר), מתגלה קריאה חדשה של אותו חיבור בין האישי לפוליטי, כזאת שנותנת מקום לחוויה האישית בתוך שיטה היפר-קפיטליסטית ומייצרת בו בזמן סולידריות ועידוד לפעולה פוליטית. זאת שירה שמבקשת להתבונן באומץ על חוויית החיים היומיומית הניאו-ליברלית ועל ההתמודדות של היחידה אל מול שני רצונות סותרים – הרצון להיאבק במערכת והרצון ההישרדותי להצליח בה.

בשיר "אפשרות יציאה", תהל כותבת:

הָאִשָּׁה הֲכִי עֲשִׁירָה יָשְׁבָה בַּצַּד

הִסְתַּכַּלְתִּי בָּהּ וְלֹא אָמַרְתִּי לָהּ:

שָׁלוֹם, אֲנִי תָּהֵל, בּוֹאִי נְדַבֵּר

עַל חֲלֻקָּה מֵחָדָשׁ שֶׁל הַכֶּסֶף.

הָיִיתִי אֲמוּרָה לְהִתְפַּשֵּׁט וְלִצְרֹחַ

מִישֶׁהוּ הָיָה צָרִיךְ לִצְרֹחַ

אֲבָל הַפֶּה הָיָה עָסוּק בִּלְעִיסָה

וְאַף אֶחָד לֹא רָצָה לְהַקְרִיב

אֶת מַה שֶׁנִּרְאָה לְרֶגַע כְּמוֹ אֶפְשָׁרוּת יְצִיאָה מֵהָעֹנִי.

תהל לא מתביישת לומר בקול גדול שגם היא היתה רוצה להיות אישה עשירה עם חיים קלים. היא גם לא מתביישת לומר שלמרות הביקורת שלה על העשירים, למרות שהיתה רוצה לדבר על חלוקה מחדש של הכסף, זה לא שווה את הסיכון של לאבד את האפשרות לצאת מהעוני. בכך היא גם מתייחסת למקום הפוליטי של אמנים המתנגדים לשלטון ההון ובמקביל נמצאים תחת משטר הפילנתרופיה שלו.

השירה הזאת נדירה כל כך בגלל שהיא לא עסוקה בהצטדקות משום סוג, גם לא כזאת שמתהדרת בחשיפה שלה. זהו אומץ לב של אשה ששורדת את העולם הליברלי המבלבל כל כך, שבו החלוקה בין פרולטריון לאדונים הפיאודלים והפילנתרופים מיטשטשים בגלל יכולת הצריכה וההשכלה, והתקשורת ובתי הקפה בקניונים.

ב"על העבודה" (שיר מצוין, שאם הייתי תומכת בשיטת בחינות הבגרות הייתי הופכת אותו לחובה), היא כותבת על הניאו-פיאודליזם שבו אנו חיים במסווה של שיוויון הזדמנויות, של צריכה יומיומית:

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁכֻּלָּנוּ קְצָת עֲשִׁירִים בִּגְלַל הַקַּפִּיטָלִיזְם הַמָּתוֹק

כֻּלָּנוּ יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת מִתַּחַת לְרֶפְּרוֹדוּקְצְיָה מְקֻמֶּטֶת

וְלִזְרֹק אֶת כּוֹס הַקָּפֶה עַל הַמְּנַקֶּה הַשָּׁחוֹר שֶׁלָּנוּ

ובמקום אחר בשיר אנחנו רואים שהעיסוקים הליברלים, הטובים והמעניינים שמורים רק למי שנולד עשיר:

בּוֹאוּ נוֹדֶה שֶׁכָּל תִּינוֹק – אִם לֹא נוֹלַד עָשִׁיר יִצְטָרֵךְ לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדָה

וּכְכָל שֶׁנּוֹלַד עָשִׁיר פָּחוֹת וְלָבָן פָּחוֹת וְזָכָר פָּחוֹת יִצְטָרֵךְ לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה

וּכְכָל שֶׁבְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה זֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָה רָעָה

וּבוֹאוּ לֹא נִשְׁכַּח שֶׁכְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל עֲבוֹדָה אָז אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל כֶּסֶף.

כִּי רַק מִי שֶׁעֲשִׁירִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת אָמָּן לִהְיוֹת סוֹפֵר לִהְיוֹת מוֹרֶה וְלֹא לִרְעֹב

לִהְיוֹת פְּסִיכוֹלוֹגִית קְלִינִית מְדֻפְּלֶמֶת לִהְיוֹת צַיֶּרֶת

לִהְיוֹת עוֹבֶדֶת בַּעֲמֻתָּה לְמַעַן הַשָּׁלוֹם לְמַעַן נִזְקָקִים לְמַעַן הַפְּגוּעִים לְמַעַן לְמַעַן

לִהְיוֹת עוֹבֵד בַּקְּלִינִיקָה הַמִּשְׁפָּטִית שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב לִהְיוֹת עוֹרֵךְ דִּין שֶׁל צֶדֶק

דּוֹקְטוֹרַנְט בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וְלָשֶׁבֶת בַּסִּפְרִיָּה כְּשֶׁעֲצֵי הַבּוּקִיצָה בַּחוּץ מְנִיעִים עָלִים

לַעֲבֹד בַּחֲצִי מִשְׂרָה וּבִשְׁאָר הַזְּמַן לִהְיוֹת אָמָּנִית מֵיצָג שֶׁנּוֹסַעַת בָּעוֹלָם וְכוֹתֶבֶת סְפָרִים עַל גֶ'נְדֶּר

לְקַבֵּל יְרֻשּׁוֹת לָשֶׁבֶת בְּדִירֶקְטוֹרְיוֹנִים בְּוַעֲדוֹת פְּרָסִים וּלְהַחְלִיט מִי יְקַבֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה הַטּוֹבָה.

הביקורת של תהל כלפי אותו מעמד ליברלי שמבקש ליהנות מחייו ולעשות עבודות מעניינות ומועילות היא ביקורת כלפי מי שטוענים שהם מתנגדים לשיטה הכלכלית ובו בעת מתחזקים אותה, ואינם מוכנים להקריב דבר למען מיגורה. אבל זוהי גם ביקורת מלאת אהבה וחמלה שאיננה מאשימה אנשים בכך שאינם אמיצים או מחויבים מספיק, אלא כזו שמחפשת את המקור של הצביעות והפחדנות באופי המתעתע של העבודה עצמה. היא לוקחת את העבודה, הרעיון המיתי שלה, הפרקטיקות היומיומיות שלה, הקשר בין עבודה וזהות ובין עבודה וכלכלית, ומפרקת אותו רגשית. איך העבודה מרגישה בגוף, במרחב בזמן?

מה שאני הכי מתפעלת ממנו, זה האופן שבו תהל מבקרת וחוקרת רעיונות ופרקטיקות של הגמוניה בשפה של ההגמוניה עצמה, שכן לרוב שירה שיש בה את התוכן הפוליטי הזה מבקשת לבעוט גם בצורה. היא חודרת למרחב ההגמוני של שירת הקאנון הישראלית, הלבנה ברובה המכריע, עם תכנים אחרים לגמרי, שלא רק מערערים – אלא מנכיחים תוכנית פוליטית חדשה שלא היתה קיימת קודם.

אל מול הביקורת על מעמד הליברלים, היא קוראת לפעולה – לא רק באופן ציורי, אלא אופרטיבי לגמרי. השיר "אזהרה דחופה", למשל, הושמע ונקרא עשרות פעמים בחודשי קיץ 2011, בתקופת המחאה. לעומת השקט התבוסתני של "אפשרות יציאה", "אזהרה דחופה" הוא שיר של אשה שמגלה את כוחה הגדול של הפעולה הפוליטית במיגור הפחד האישי מעוני ובדידות.

מקבץ ההנחיות לעזוב את העבודה ולצאת לרחוב עושה פעולה כפולה – הן מייצרות סולידריות והופכות את הבדידות המשתקת של עבודה בתת-תנאים לכוח קהילתי:

זוֹהִי אַזְהָרָה דְּחוּפָה. בְּכָל הַמִּקְרִים הַבָּאִים אָנָּא הַפְסִיקוּ לַעֲבֹד מִיָּד וּצְאוּ לָרְחוֹב.

הַפְסִיקוּ לַעֲבֹד אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּכֶם פַּעֲרֵי שָׂכָר בֵּין הָעוֹבֵד הַזּוּטָר לַמְּנַהֵל הַבָּכִיר בְּיוֹתֵר, אִם הִבְחַנְתֶּם שֶׁיֵּשׁ מְנַהֲלִים מִתְעַלְּלִים אוֹ מְנַהֲלִים בִּכְלָל, אִם אַתֶּם אוֹ מִי שֶׁלְּיַדְכֶם נִדְרָשִׁים לַעֲבֹד יוֹתֵר מִשֶּׁבַע שָׁעוֹת בְּיוֹם, אִם שַׂמְתֶּם לֵב שֶׁעוֹבְדִים חוֹלִים מַגִּיעִים לַעֲבֹד, אִם אַתֶּם נִדְרָשִׁים לְדַוֵּח עַל מִקּוּמְכֶם, אִם עֲלֵיכֶם לִנְהֹג בִּמְכוֹנִית לָעֲבוֹדָה יוֹם יוֹם, אִם אַתֶּם צְרִיכִים לִקְבֹּר אַפְּכֶם בַּחוֹל, לְשַׁקֵּר, לִמְכֹּר מוּצָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם צֹרֶךְ, נִדְרָשִׁים לְהוֹפִיעַ בִּלְבוּשׁ הוֹלֵם, אִם אֵינְכֶם מְקַבְּלִים מַשְׂכֹּרֶת הַמַּסְפִּיקָה לְקוֹרַת גַּג, אֹכֶל, לִמּוּדִים, לְהֻלֶּדֶת יֶלֶד, לִסְפָרִים, מוּזִיקָה, הַצָּגוֹת תֵּאַטְרוֹן וְקוֹלְנוֹעַ, קְנִיַּת צְבָעִים וּנְיָר לְצִיּוּר, שִׁעוּרֵי רִקּוּד וּנְסִיעוֹת אוֹטוֹבּוּס לַיָּם. הַפְסִיקוּ לַעֲבֹד אִם אַתֶּם מְסַכְּנִים אֶת בְּרִיאוּתְכֶם, לְמָשָׁל: נוֹשְׁמִים אָבָק, גִּיר, אַסְבֶּסְט, אֶקוֹנוֹמִיקָה, עוֹלִים לִגְבָהִים בְּלִי רֶשֶׁת בִּטָּחוֹן, אִם אֵינְכֶם מֻרְשִׁים לָצֵאת לַשֵּׁרוּתִים, אִם אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּמִשְׁרָד סָגוּר לַשָּׁמַיִם וּמוּאָר בִּפְלוֹרוֹסֶנְט רֹב הַזְּמַן.

אִם אַתְּ אוֹ אַתָּה מוֹצְאִים עַצְמְכֶם בְּאַחַת אוֹ יוֹתֵר מֵהַקָּטֶגוֹרְיוֹת הַלָּלוּ, אַזְהָרָה דְּחוּפָה זוֹ נוֹגַעַת לָכֶם.

הַפְסִיקוּ לַעֲבֹד. עִזְבוּ הַכֹּל. צְאוּ לָשֶׁבֶת בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ לְיַד בֵּיתוֹ שֶׁל שַׂר הַבִּטָּחוֹן, שַׂר הָאוֹצָר, רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, כָּל שָׂרֵי הַמֶּמְשָׁלָה, צְאוּ לָשֶׁבֶת לְיַד בָּתֵּיהֶם שֶׁל עֲשִׁירֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּעֲסִיקִים אֶתְכֶם, וְאִם יִזְדַּמֵּן לָכֶם לִרְאוֹת אוֹתָם – שְׁבוּ בְּחֵיקָם. צְאוּ. צְאוּ לָשֶׁבֶת בְּמִגְדְּלֵי אָקִירוֹב, עַל גַּג בִּנְיַן הָאוֹפֶּרָה, בְּסַבְיוֹן, כְּפַר שְׁמַרְיָהוּ, הֶרְצְלִיָּה פִּתּוּחַ, אַרְסוּף וְקֵיסַרְיָה. הָצִיפוּ אֶת רְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב וְהִזָּכְרוּ: מַה לֹּא. מַה כֵּן.

המשוררת והפעילה הפוליטית אודרי לורד כתבה פעם שעלינו לתת שמות למה שאין לו שם כדי שאפשר יהיה לחשוב אותו, ושזהו תפקידה של השירה ("We must name the nameless so it can be thought").

השירה של תהל יוצקת משמעות חדשה ומתפרצת ל"אישי הוא הפוליטי" והופכת את החיים הכלכליים והחברתיים לקטגוריות בעלות שם, שאפשר לא רק לחשוב דרכן, אלא גם להרגיש, ולתת לרגש להניע אותנו לפעולה – גם בחיים האישיים שלנו וגם במרחב הציבורי. כי האזהרה הדחופה קודם כל מהדהדת אצלנו בלב, ורק אחר כך ברחובות. 

לקריאת ראיון עם תהל פרוש

"בצע"
תהל פרוש
סדרת כבר – הוצאת ביאליק