הם לא היו כהניסטים. הם היו סתם אנשים

כשהתקשורת רוצה היא יודעת יופי איך לא לעשות דרמה. גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול בהפגנה בחיפה והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן
יסמין הלוי

איך להתחיל לדבר על ההפגנה שהיתה אתמול בחיפה? נתחיל מהפחד שליווה אותנו כבר מהבוקר, באי-רצון ללכת. לדעת שהפעם אנחנו דווקא חלק מציבור גדול יחסית, אבל שרובו נשאר בבית. שאנחנו מין פריק שואו, שבשיח הציבורי אנחנו ממוסגרים כתומכי חמאס, יעזור לנו אלוהים. ואתמול, לדעת שברוך מרזל קרא לכנופיותיו להתייצב מולנו. איזה בר דעת מוציא את עצמו מהבית בתנאים כאלה?

עוד באוטו ראינו גוש עצום של דגלי ישראל ושמענו נהמות אדירות ושריקות. חבר סימס שהם מאות בודדות כלואים בגינה מולם. אחרי אי אלו סיבובים ופקקים הצלחנו להתחיל לצעוד. אוטובוס של מפגינים ניסה להמשיך בדרכו ונתקל במטר של בקבוקי מים שהתעופפו אל החלונות והגג, ולוו בשאגות אדירים קצובות. מוות לערבים, אלא מה. המשטרה הצליחה איכשהו לחסום אותם, האוטובוס חתך ימינה לרחוב, והשאגות היו לצהלות ניצחון.

מבט מרחוק על מפגיני הימין. הפגנה בחיפה נגד המלחמה בעזה, 19 ביולי 2014. צילום: רונן וולף
מבט מרחוק על מפגיני הימין. הפגנה בחיפה נגד המלחמה בעזה, 19 ביולי 2014. צילום: רונן וולף

עברנו את ההפגנה, לא העזנו לחתוך דרך ההמון. גם מפגינה אחת מטייבה היתה איתנו, ובשלב הזה כבר רעדה כולה. ניגשנו אל שלוש נערות, אולי בנות 16, גשר בשיניים, חצ'קונים והכול, עטופות גם הן בדגל, לאחת גם מין פטיש אידיוטי כזה של יום העצמאות.

"מה קורה פה?" שאל אחד מאיתנו.

"הפגנה", הן ענו בקול צווחני ונרגש, "נגד השמאלנים הבוגדים".

"ואיפה הערבים?" הוא שאל.

"הערבים מתו", הפטירה הפטיש, וחברתה ניתרה בצהלה, "אמן אמן שאת צודקת, מהפה שלך לאלוהים!"

הבנו שההפגנה שלנו נמצאת בצומת הבא והמשכנו. לובשי מדים עצרו אותנו: "לאן את?"

"הביתה", החוויתי בנונשלנט, ועברנו. גם להגיע להפגנה אסור.

ואז באנו ונעמדנו עם אחינו. המעטים. המומים מכדי לצעוק, מבוהלים מכדי לכעוס, מוכי גועל ובעתה ממה שנשקף אלינו מעבר לכביש הרחב: מאות רבות, רובם כמובן גברים, מאות דגלי ישראל, שרים בגסות, שרים בגסות את ההמנון, מקללים, קוראים קריאות קצובות מלוות בתנועות ידיים, "אין לכם מדינה", "אל אל ישראל", ואחר כך גם זורקים אבנים ובקבוקים. היה ברור שאין מה לדבר על צעידה. אפילו לעמוד מלפנים לא העזנו, עד כדי כך האוויר היה נפיץ. לא כל יום יוצא לי להרגיש שטוב שיש משטרה. ובשלב מסוים פרץ מתוכם נחיל לכיווננו. המשטרה הגיבה מהר, אבל לא ביעילות. או שמא?… הרי אנחנו יודעים שאילו הם היו ערבים, או שמאלנים, או חרדים, אוהו איך שהיו מפוצצים אותם באלות. הפאשיסטים חיפשו דם, והם לא הסתירו את זה. אילו יכלו היו הורגים אותנו, ואילו היו יורים בכולנו היו עומדים ומוחאים כפיים, כמו שבית קפה שלם נעמד על רגליו והריע לשני בריונים ששברו לנו דוכן לפני כמעט 15 שנה. ההפגנה שלנו מנתה אולי 500-600 איש, והאמיצים עמדו מלפנים, וביקשו לעצור את המלחמה ואת הפאשיזם שחי ובועט ומשגשג מול עיניהם בחסות כל רשויות האכיפה ובכלל.

מתוך "סיפור של גרמני" של סבסטיאן הפנר
מתוך "סיפור של גרמני" של סבסטיאן הפנר

התחלנו לצעוד לאחור לכיוון כבאביר, והאוטובוס שספג את הבקבוקים בצומת הקודם אבל הצליח להגיע התמלא בחזרה. הפאשיסטים כבר עברו את הכביש וגם עקפו והגיעו אל הרחוב הקטן שבו צעדנו, מובסים, פחות או יותר נסים על נפשנו. כמה מפגינים כבר נפצעו. היה ברור שעכשיו מתפזרים, אבל גם להתפזר לא יכולנו. כעת נזרקו אבנים על האוטובוס, וכמה רסיסים גם הגיעו אלינו, בליווי האוברטונים של יא שרמוטהההההה! מרוב בהלה חזרנו לאחור ונדחקנו למקום הכי גרוע שאפשר, ליד תחנת אוטובוס. המשטרה התנדפה, כאילו סיימה את תפקידה. ובקיצור נמרץ, בסוף נחלצנו. איש-איש לגורלו, הסולידריות גם היא פריבילגיה של מוגנים. ציד האדם נמשך שם עוד שעה ארוכה, וכל הדברים האלה כבר דווחו בהרחבה בכל מקום, אבל הבוקר נוכחתי שהתקשורת, כשהיא רוצה, יודעת יופי גם איך לא לעשות דרמה.

ככה צעדנו לנו בשדרות מוריה, בחיפה המנומנמת, המיושנת, שוחרת השלום עאלק, שקרום דק מן הדק של דו-קיום משוך עליה, זו שיש בה סצינה ערבית תרבותית ואוניברסיטאית שוקקת, שערבים רבים כל כך רואים בה את ביתם, והנה הם שוב זרים במולדתם, ניצודים. לערב אחד אכלסו הרחובות האלה את הגיהנום שמסתתר תמיד מתחת לפני השטח, מחכה פה כבר עשרות שנים, מתבשל על אש קטנה, או גדולה, בשעה שחלקנו משכנעים את עצמנו שיש גם ציונות טובה והוגנת, שזה לא היה חייב להגיע לידי כך. רוב הימנים התפזרו, וצעדו בצעד נמרץ וגאה, עטופים בדגלים, מרוצים מעצמם, שיכורי ניצחון, בחבורות של שניים או שלושה, וברגע שהופרדו ממולקולת-הענק שלהם כאילו נשרה מהם הארשת המאיימת וצמאת-הדם. מלבד כמה נערים שעדיין חיפשו אקשן. הם את שלהם קיבלו. הם לא היו כהניסטים; הם היו סתם אנשים, והם לא פחדו לצאת מן הבית; להפך, היה להם כיף להיות עם עוד רבים כמוהם, כאלה שאוהבים להראות מי כאן בעל הבית, להתייצב לצד החזקים, לשאוב עידוד ואישוש מדומיהם, להפחיד ערבים ושמאלנים: נהג המונית שיסיע אותי מחר, בעל חנות המתנות שהתרגש כשבאה מישהי לבקש מתנה לכבוד הגיוס, והוא סיפר לה שהבן שלו משתחרר עוד שבועיים, השיננית האכפתית שאחותה גרה "בדרום", האיש שאמור היה לתקן את המזגן וקיבל צו גיוס, כל אלה שאנחנו מנסים כל כך להיות בעדם, אבל גם אחרים שאינם בהכרח משתייכים למעמדות הדרוסים ביותר במשק. אבא אחד, בן כחמישים, בלתי מזיק למראה, גם הוא עם הפטיש האידיוטי, ואיתו שלושת בניו גזומי השיער, בני כשמונה עד 12 – הוא כבר לקח אותם לטקס חניכה, ועכשיו הם ממהרים הביתה ברחובות שמלאו צופרים כמו אחרי משחק כדורגל.

גם הציניים והמפוכחים שבינינו, אלה שאין להם ציפיות, הבינו אתמול שההפגנה של הימין הצליחה, ושאנחנו הועמדנו במקומנו. גם מעט הגאווה שביציאה מהבית ובמחאה, גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן.

מעל לגובה העיניים, זקנות שההפגנה הדידה את שנתן מביטות בתימהון ללא דעה מן המרפסות. או שמא דעתן נגוזה במגע עם הקרקע? כי כבר שמעתי פעם זקנה אחת כזאת, בעלת חנות אשכנזייה ותרבותית למראה, שכל ילד ערבי שזורק אבנים צריך לירות לו כדור בין העיניים. אמרה ונשארה בחיים. זוגות שבהו בנו בעיניים ריקות, ומאחוריהם מבעד לזגוגיות מרצדות הפלזמות, ממשיכות לשדר, לסמם, לבדר, לפמפם. כל אלה עוד יצטרכו לבחור יום אחד, אם לברוח, לשתוק, להסתתר או להילחם. ואם לשפוט לפי מספר המפגינים המגוחך מצד אחד והטרור מן הצד השני, בבוא היום, הם לא יעמדו לצדנו.

 + + +

עוד על מבצע "צוק איתן"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורי שני

    יסמין היקרה!
    הייתי איתך שם אתמול וגם אני חוויתי את אותה הטראומה. בצומת הדרכים מוריה-וולפזון. מוריה הוא ההר עליו עקד אברהם את בנו (את יצחק או ישמעאל, תלוי את מי שואלים), וולפזון הוא בן זאב בעברית. עמדנו כלואים שם בין בני הזאבים ולבין מזבח העקידה וניסינו לצעוק בגרון ניחר: לא!
    בפנטזיה שלי אנחנו כולנו, מיליוני ערבים ויהודים שפויים, יוצאים לגלות קצרה ומשאירים את השטח לפשיסטים, כדי שיאכלו אחד את השני חיים, יוציאו אחד לשני את המעיים, עד שלא יישאר מהם זכר. ואז נחזור ונבנה כאן את החברה שאנו חולמים עליה. אבל זה לא ייקרה, ולכן עלינו להישאר ולחשוב על פתרון יצירתי יותר. בינתיים הפשיזם צועד בחיפה ובשגעייה ומתפשט. כמה זמן עוד נישאר לנו?

  2. השפוי משפיה

    גם אחרי שראית בעיניים את התוצאה של הגזענות השנאה והפשיזים, גם אחרי שהיית בעצמך קורבן של שנאה ואלימות , עדיין היה לך את החוצפה לציין שהאישה הגזענית היא אשכנזית.
    מה זה קשור? מה זה שייך?

    1. אריה

      נכון. הפוסל במומו פוסל

    2. יסמין

      האר את עיני. זו עובדה סוציולוגית.
      בין המפגינים בחיפה אגב, האשכנזים היו כנראה מיעוט. אבל הם השתלבו מצוין.

      1. השפוי משפיה

        המילה חוצפה היא לא נכונה.
        יותר נכון להגיד אובססיה או טיפשות.

        גם אחרי החויה הקשה שעברה הכותבת שאותותייה ניכרים בכל מילה, היא מתקשה להשחרר מאובססית ההסתה נגד אשכנזים שהפכה לסימן היכר של האתר הזה בשנים האחרונות.

        הסתה על בסיס אתני סופה באלימות נוראית, אם היא לא מבינה את זה כנראה שהיא כבר לא תבין כלום.

        1. יסמין

          מקסים. בדרך כלל אני חוטפת דווקא ממזרחים.
          ממילא כל אחד קורא מה שבא לו.

  3. יסמין

    אורי, אנחנו נחשוב על פתרון יצירתי יותר ונרצה להיאבק ולהיות הרואיים, אבל הבריונים עם השרירים יבצעו בינתיים פתרון סופי יותר. בכנות? אני לא יודעת אם כדאי להישאר כדי לראות מה יקרה ומי ינצח. יש סרטים שמוטב לעזוב באמצע.

  4. ציונה

    יסמין יקרה,
    קראתי את דברייך ובכיתי על מה שנתגלגלה המדינה שלי. התמונה שראיתי בדמיוני היא של בני עמי בפוגרומים באירופה. סופגים שנאת חינם, רק על שם היותם יהודים. ואנו החלטנו שכעם שסבל כלכך משנאה וטרור-במדינה שנקים נדע לשמור על כבוד האדם באשר הוא – ואפילו לא העלינו בדעתנו צמיחה של פשיזם אלים וטרוריסטי. אני נחרדת, גם במוחי עוברות מדי פעם רצון לברוח, אך אני יודעת שאסור לנו להשאיר את הזירה לפשיזם.

  5. שאול סלע

    המובילים הדומיננטים של ההפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982 היו חיילים וקציני מילואים שהבינו שההחלטה לפתוח במלחמה היתה שגויה ושיסעה את החברה הישראלית.חיילי וקציני המילואים באו עם שחרורם או בחופשותיהם להפגנות וארגנו ארועי הסברה נגד המלחמה שנקראה שלום הגליל. ההפגנות הכעיסו אנשים רבים מצד ימין ואלה מהימין שהפגינו נגד המפגינים וגידפו אותם לא ראו מימיהם פגז מתפוצץ לידם ולא הריחו ריח של אבק שריפה.

    עשרים שנה מאוחר יותר בתקופת הפיגועים האיומים קמה תנועה בשם "אומץ לסרב" ובמסגרת התנועה סירבו 620 קצינים לשרת בשטחים, כולל סרוב ליטול חלק במבצע חומת מגן.באותה תקופה הופץ גם מכתב הטייסים. הצבא ידע להכיל את הסרבנות גם כאשר אוטובוסים התפוצצו ברחובות וג'ובניקים דוגמת דני דנון ישבו בצד ושתקו

    1. דרור BDS

      כאן יש עוד השוואה מעניינת בין הטבח בסברה ושתילה המכונה גם מבצע שלום הגליל ("מהמוצדקות שבמלחמות ישראל") לבין הטבח הנוכחי בעזה ("מהמוצדקים שבמבצעי ישראל").
      https://www.facebook.com/hamde.a.rahma/posts/1447018098901896

      בימים שבהם הייתה הדעה הרווחת כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון לבעיה הציונית, עשו את ההפרדה בין מה שמכונה סירוב לשרת בשטחים לבין הסכמה לשירות במה שמכונה תחומי הקו הירוק. כיום אין את ההפרדה הזו ולכן גם אין סרבנים, פרט לסרבני גיוס. תנועה שייעודה יהיה תמיכה בסרבנות חברתית ואשר תתמוך בעריקים ובשוקלים לערוק יכולה להוות תחליף לאותה תנועה ציונית (כך לדברי מקימיה ותומכיה). "אומץ לערוק" תוכל להכיל את כל הזרמים שיסרבו להיות אויבים כי ביחד אין עליהם.

      "יריקת השלטונות תזכה ממני לאלף יריקות בחזרה. לעולם אשים זין על ״מדינת ישראל״, בשמי, ובלב, גם בשם איציק, שנזקק ל״הזדמנות שנייה״.
      שבת שלום ומבורך
      ירחם ה׳ על כל העמים" – ברק כהן
      אם תרצו, אין זו הזיה
      https://www.facebook.com/barak.cohen.560/posts/10202336370039140

  6. רעות

    גם אני מניצולי הפוגרום של אתמול. עדיין מתאוששת מההלם, למרות שזה אידיוטי להתפלא שהפורענות והאלימות העיוורת ומשולחת הרסן שהיא מנת חלקה של עזה כבר שנים זולגת אל תוך הקו הירוק. בכל אופן, בחיים שלי לא הייתי בהפגנה כל כך מפחידה – כולל הפגנות בגדר ההפרדה, ברמאללה וליד מחנה הפליטים בג'נין. אלוהים יודע עד איזו שעה נאלצו להישאר שם אחרוני המפגינים והמפגינות הפלסטיניות עד שיכלו איכשהו להימלט לכיוון ההסעות והמכוניות שלהם, ולהתפלל כל הדרך שההמון המוסת לא יתפוס אותם ויעשה בהם שפטים לעיניה הבוהות של המשטרע. איזה יאוש, באמת אין מילים לתאר.

  7. עמית

    מדהים להפליא כיצד אתם לוקחים עימותים בין הפגנות נגדיות – דבר שקורה בטובות שבארצות כל הזמן – וממסגרים אותם בצורה כזו שהופכת אותכם ליהודים בגרמניה 1933.

    תגידו התחרפנתם? לכו ליוטיוב ותצפו קצת בהפגנות של ימין רדיקלי נגד שמאל רדיקלי וההפך בגרמניה של היום (לעתים קרובות הן נגמרות בקרב אגרופים המוני), או הפגנות פרו פלסטיניות נגד פרו ישראלית וההפך מכל העולם, ותראו הרבה יותר אלימות מאשר בהפגנות שלכם בימים האחרונים במדינה שבמלחמה. די כבר עם תסמונת הקורבן הקדוש.

    1. גד השדה

      מפגיני הימין עלו במספרם על מפגיני השמאל ביחס של לפחות אחד לעשר. ורמת האלימות בקרבם הייתה גם היא גדולה לאין ערוך. המסר שהם באו להעביר היה פשוט: "תשתקו או שתמותו".

      1. עמית

        מפגיני השמאל לא שתקו, ולא מתו. די עם הפרנויה. אלימות מילולית ופיזית ורצון להשתיק את הצד השני הוא בדיוק מה שמאפיין עימותים בין מפגינים משני קצוות פוליטיים נגדיים. בפועל רמת האלימות בהפגנות השמאל האחרונות בזמן מלחמה בישראל הייתה נמוכה בהרבה מאלימות בהפגנות רבות באירופה. במה כל ההתקרבנות הזו עוזרת למישהו?

        1. יסמין

          סבבה אז אתה בא להפגנה הבאה?

  8. אורית

    אני שמחה מאוד ממה שקורה לתנועות השמאל. פתאום הם מוצאים את עצמם לבד ללא מנהיגות אידיאולוגיה וללא תוכן של ממש.
    הקלות הבלתי נסבלת של החיים כאן הופכת אנשים לשמאלנים כי זה נותן להם משמעות. כמה סמולנים גרים בשדרות? הם גרים בת״א. בנווה צדק. רחוק מאוד מהרעש.

    1. יעל אגמון

      אורית שלום
      את טועה יש לא מעט אנשי שמאל גם בעוטף עזה , וגם בדרום.
      אני למשל בת קיבוץ נירים, וחיה היום בירוחם, ובהחלט רואה עצמי כשייכת לשמאל, רוצה מאוד בסיום המלחמה, וחושבת שעלינו הישראלים לעשות הכל על מנת למנוע את הסיבוב הבא.
      זה באחריותנו

      1. ענבל

        צריך למנוע הרוגים משני הצדדים.

        ילד פלסטיני שנהרג לא שווה פחות מילד יהודי שנהרג.
        מוות זה רע נקודה.

        אם יש אנשים שאי אפשר לדבר איתם (חמאס) צריך לטפל בהם.
        לטובת כולם.

        אני לא יודעת להגיד אם אני שמאל או ימין.
        אני רוצה שיהיה עונש מוות למחבלים.
        אני גם רוצה שלאמא הפלסטינית תהיה דאגה מרכזית לאיזה גן לרשום את הילדים שלה.
        איך הילדים שלה באנגלית ומתמטיקה.
        אני רוצה שהפלסטינים יראו עולם ושיהיו להם בתים, תשתיות ומקומות עבודה.

        זה לא יקרה כשיש להם הנהגה שמשקיעה במנהרות וטילים במקום בחינוך ורווחת הציבור. אני לא חושבת שמישהו שם בכלל מופקד על נושאי הפנים באמת.

        אז אני לא מסכימה שצריך לעשות הכל כדי לגמור את המלחמה.
        אני כן חושבת שצריך לעשות הכל כדי לחיות כאן בביטחון משני צידי הגדר בתור התחלה. ובהמשך להגיע למצב שבו אנחנו לא חוזרים שוב ושוב לאותם סבבים שסתם מדליקים את כולם.

        לא רוצה שדגל ישראל יוכל לקבל פרשנויות קיצוניות כל כך משני הכיוונים.

  9. נורית

    אינני מן המגיבות, אבל לקריאת מאמרה של יסמין אינני יכולה שלא לדבר (לכתוב). רציתי ללכת להפגנה, הייתי בהפגנה הקודמת שכותרתה היתה "יהודים וערבים לא שונאים" זו כותרת שאני מאמינה בה בעקרון ובמעשה.
    בשביל כותרת כזו אלך לכל הפגנה.
    הבן שלי בארה"ב הרחוקה הזהיר אותי ממלכת להפגנה. "היא תהיה" אלימה מאד הוא אמר, כבר ביום שישי" . כששאלתי אותו כיצד הוא יודע תשובתו היתה " אני קורא פייסבוק"
    לא הלכתי.
    פעם, הייתי בסדנא על כעסים. אתם יודעים , כולנו כועסים, אבל הכעסים הכי משמעותיים והכי שורטים הם הכעסים בבית , בין בעל לאשתו, בין אם לילדיה, בין אב לילדיו. הלכתי. למדתי שם כלל מאד חשוב שאותו אני מנסה , וזה קשה, ליישם כבר עשרות שנים : למען מטרה של שלום בבית ובנפש תמיד להתמקד בכעס אחד בלבד ולא לשפוך את כל הכעסים ביחד. כל הכעסים ביחד לא פותרים את הכעס האחד אלא ממסמסים אותו.
    אני מספרת לכם זאת כי אני רוצה להעביר את המסר ש ההפגנות הללו שדורשות ועומדות על כך שיש מקום לכולם בארץ הזו, ודם שווה לדם, וזכויות וחובות שווים והחוק והמשפט הוא שיוויוני שערבים ויהודים לא שונאים "אינן ההפגנות של מה שקורה בעזה עכשיו.
    זה לחוד וזה לחוד.

  10. נפתלי אור-נר

    וכל בעל מצפון חייב לעמוד נגדו כמיטב יכולתו, גם אם היא דלה. אסור להפקיר את הרחוב לפשיסטים

  11. אבי

    יש גוון אתני ברור בהפגנות בעד ונגד המלחמה.
    עכשיו חזרתי מההפגנה בכיכר רבין, למעלה מ 90% מהמפגינים נגד המלחמה היו ונראו כאשכנזים בעוד שרוב רובם של מפגיני הימין היו,לצערי, מזרחים.
    לצערי זה הפרצוף שלנו בעימות הזה,
    אם יש אי אלו אשככנזם/יות בהפגנות הנגד, הם לא מייצגים.

  12. רתם

    "הגיהנום שמסתתר תמיד מתחת לפני השטח…" תיארת את תחושת הקיום הבסיסית שמלווה אותי לפחות 34 שנים, וכמובן שלא רק אותי.