• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מוכנות לספוג אבידות כהכרח מוסרי

המטבע שבו הכל משולם הוא חיי אדם. שורה של הערות בפילוסופיה של מוסר לחימה עבור הדרגים הבכירים שמקבלים החלטות כלליות, קובעים תרגולות, מעניקים ייעוץ משפטי, מנחילים כללים ופרקטיקות. הערות שבעיקרן מוסריות, אולם טמון בהן גם פוטנציאל אסטרטגי ארוך טווח. ניסיון לתקן את מה שאסא כשר ועמוס ידלין עשו
דוד אנוך

לוחמה באזורים מאוכלסים בצפיפות מקצינה בחירות שבמידה רבה קיימות בכל שדה קרב, כמו למשל המוכנות לגרום לנזק אגבי (collateral damage) לאוכלוסיית אויב חפה מכל פשע, ובפרט הצורך לאזן בין פגיעה כזו לבין אבידות לכוח הלוחם. אני מבקש לומר מספר מילים על איך ראוי מוסרית להתמודד עם בחירות כאלה, בהנחה שזוהי אכן הבחירה. לקראת סוף דבריי אטיל בכך ספק, ספקולטיבי משהו. אבל רוב הדיון שלי יתנהל תחת הנחה זו. אני מבקש להדגיש שרוב מה שאגיד רלבנטי בראש ובראשונה לא לחייל או למפקד בשטח, אלא לקובעי הכללים – אנשים שכותבים פקודות כלליות, שמנהיגים משטר של אימונים ותרגולות, שמייעצים ומייעצות2 ייעוץ משפטי, שקובעים קודים אתיים. באופן כללי אני חושב שזה הדגש הנכון לדיונים כאלה, הרבה יותר מאשר הנסיון לשפוט מפקד ספציפי שפועל לעתים קרובות בתנאים קשים של חרדה וחוסר ודאות, אם כי גם בתנאים כאלה יש מותר ויש אסור, כמובן. יחד עם זאת, ודאי שהדיון הרלבנטי לקובעי הנורמות תלוי גם בשאלה מהי העצה הנכונה למפקד הספציפי. אז אדון גם בכך.

1. נקודת הפתיחה המוסרית

נקודת פתיחה הכרחית לדיון הזה היא שהאזרחים הבלתי מעורבים בצידו השני של המתרס אינם חפים פחות מהאזרחים הבלתי מעורבים בצד שלנו. זוהי עובדה שאנחנו אוהבים להדחיק, ולעתים לכפור בה מפורשות רק כדי להקל על הדיון שלנו. אבל הרי ברור לכל אדם הגון שיש שם אזרחים שהם חפים ובלתי מעורבים בדיוק כמו רוב האזרחים שלנו. אפשר – אבל לא חייבים – להתמקד כאן בילדים וילדות, אבות הטיפוס של הנזק האגבי. ונקודת הפתיחה לגביהם חייבת להיות שהם חמודים, זכים, טהורים, ברים, ופגיעים כילדינו שלנו. מי שלא מוכן לקבל טענה זו כנקודת הפתיחה של הדיון – או מי שלא מוכן שהדיון שלו יהיה רגיש לאמת חשובה זו – אינו בן שיח לדיון מוסרי כלל.

האזרחים הבלתי מעורבים בצד השני אינם חפים פחות מהאזרחים הבלתי מעורבים שלנו. 20.11.2012, צילום: Gigi Ibrahim cc-by
האזרחים הבלתי מעורבים בצד השני אינם חפים פחות מהאזרחים הבלתי מעורבים שלנו. 20.11.2012, צילום: cc by-Gigi Ibrahim

כמובן, מעובדה זו עוד לא נגזרות באופן ישיר מסקנות, ועל כל פנים מורכבויות רבות צריכות להילקח בחשבון כאן. כך, למשל, לא כל האזרחים בצד השני הם בלתי מעורבים. וכמובן, יש אנשים נוספים שחשוב להתחשב במעמדם המוסרי בדרך למסקנות הדיון שלנו כאן – בכלל אלה גם חיילים (משני הצדדים, אגב). ובכל זאת, נקודת הפתיחה חייבת להיות חפותם ומעמדם המוסרי המתאים של האזרחים הבלתי מעורבים בצד השני.

2. על קדימויות מוחלטות

אתה מפקד (או את מפקדת, אבל אין טעם להצטעצע באשליות של שוויון מגדרי במקומות בלתי שוויוניים בעליל), ועליך לבחור בין שני קווי פעולה. אחד מהם – אולי הפצצה מהאוויר, או שימוש בארטילריה – כולל סיכון מופחת לכוח שלך, אבל סיכון מוגבר למותם של חפים מפשע בצידו של האויב. השני – אולי, שימוש בכוחות חי"ר – כולל סיכון מוגבר לכוחותיך, וסיכון מופחת לחפים מפשע בצידו של האויב. כיצד עליך לקבל החלטה כאן? שני פתרונות קלים עולים מיד על הדעת, פתרונות של קדימות מוסרית מוחלטת. על פי פתרון אחד כזה, יש לתת קדימות מוסרית מוחלטת לאזרחי האויב על פני חייליך שלך. אולי, למשל, הבנה מסויימת של דוקטרינות תורת המלחמה הצודקת מחייבת תשובה כזו – חיילים הם fair play, ואזרחים אינם fair play, וזהו. לכן, יש לשאת בכל סיכון לכח שלך, כדי למזער כל סיכון לאזרחי האויב. התשובה הקיצונית השנייה היא שעל המפקד לתת קדימות מוחלטת לחייליו שלו. כל סיכון לאזרחי האויב מוצדק, אם יש בו כדי להמעיט בכל דרך או בכל מידה סיכון לכח שלך. שני הפתרונות האלה כאחד אינם ניתנים להגנה. למעשה, יש להם רק יתרון אחד (אותו יתרון – למקרה שמפתה אותך אחד מהפתרונות האלה יותר ממשנהו) והוא שהם פתרונות קלים, וקל להנחות מפקדים לנהוג על פיהם. אבל ברור לגמרי שאי אפשר להגן עליהם מוסרית. אפשר לדמיין כאן מקרים קיצוניים – גם סיכון להשמדת הכוח שלך ולהפסד במלחמה רק כדי למנוע סיכון קטן למספר נמוך של אזרחי אויב? גם סיכון ודאי למוות בהיקפים קולוסאליים של ילדים שהם חמודים כשלנו בצידו השני של הגבול, רק כדי להקטין במעט סיכון לכח לא גדול? אבל לא חייבים לדמיין מקרים קיצוניים שכאלה. הנקודה שחשוב במיוחד לשים לב אליה כאן היא הנקודה הבאה: מכך שהבלתי מעורבים של האויב חפים בדיוק כמו הבלתי מעורבים שלנו עוד לא נובע שיש להעניק להגנה עליהם קדימות מוחלטת. ומכך שגם לחייהם של חיילינו יש ערך שאין לזלזל בו3 לא נובע שיש לתת לערך זה קדימות מוחלטת. באופן כללי, ערכים יש הרבה, קדימויות מוחלטות מעט מאוד. די בכך כדי להסיר מעל סדר יומנו את שתי העמדות הקיצוניות האלה. הן בלתי סבירות, לא נתמכות תיאורטית, ומסוכנות מאוד מוסרית4. אם כך, כבר בשלב מוקדם זה יש בידינו כל שנדרש כדי להסיק את שתי המסקנות החשובות הבאות. ראשית, משעה שדחינו את העמדות הקיצוניות האלה, ובפרט את הקדימות המוחלטת לחיילינו על פני אזרחי האויב, נמצאנו כבר מכירים בכך שמוכנות לספוג אבידות היא תנאי הכרחי ללחימה קבילה מוסרית בזירות בהן יש סיכון גבוה לפגיעה באזרחי אויב.

אסא כשר, 12.9.2007. "מעולם לא תמכנו בדוקטרינת הקדימות המוחלטת". משמח ומטריד בו זמנית. צילום: kikasso, cc-by
אסא כשר, 12.9.2007. "מעולם לא תמכנו בדוקטרינת הקדימות המוחלטת". משמח ומטריד בו זמנית. צילום: cc by-kikasso

שנית, כל דוקטרינה שכוללת קדימות מוחלטת לחיי חיילינו על פני אזרחי האויב, היא שקרית ומסוכנת. אלא שכאן יש לומר עוד הרבה יותר. שהרי פרופ' כשר ואלוף (במילואים) ידלין אינם מסתפקים בהצגת הדוקטרינה (לפחות, לכאורה), אלא מציגים טיעונים שאמורים לתמוך בה. אנו כבר יודעים, שטיעונים אלה נכשלים (שכן אנו יודעים שהדוקטרינה שקרית). אבל בכל זאת יהיה חשוב ומועיל לראות כיצד בדיוק נכשלים טיעונים אלה. לפחות באחד מהם (הטיעון מ"שאלת החייל") אדון להלן. בכנס בו נשאתי לראשונה דברים אלה, נדהמתי לשמוע מכשר וידלין הכחשה נמרצת. מעולם לא תמכנו, אמרו כשר וידלין, בדוקטרינת הקדימות המוחלטת. טענה זו שימחה והטרידה אותי בו-זמנית. היא שימחה אותי, משום שיש בה לכאורה כדי לזכות אנשים בכירים ומשפיעים מהחזקה בעמדה מוסרית מושחתת עד יסודותיה. ואולי בכך יש אף יסוד לראשית אופטימיות, שהרי אם אנשים אלה אינם תומכים בקדימות מוחלטת, אולי אפשר לצפות, או לפחות לקוות, שגם מקבלי ההחלטות לא ידבקו בה. אבל ההכחשה של התמיכה בדוקטרינת הקדימות המוחלטת גם מטרידה מאוד. במשך מספר שנים מטיפים כשר וידלין (ואחרים בשמם) את הדוקטרינות שלהם תחת כל עץ רענן. מיטב ההוגים בתחומים קרובים מבינים אותם כתומכים בקדימות מוחלטת מהסוג הזה. חשוב לא פחות – מקבלי ההחלטות, מהדרגים הבכירים ביותר ועד לאחרוני הקצינים בדרגי השדה מבינים אותם כתומכים בקדימות מוחלטת, ומייחסים לדוקטרינה מעמד של פקודה מחייבת. ועכשיו כשר וידלין אומרים לנו – בעל פה, אגב – שמדובר באי-הבנה מצערת. זה הכל? כיצד תיתכן אי-הבנה קולוסאלית שכזו? ומה על אחריותו של הכותב להיות מובן? מה על אחריותו של מעצב המדיניות להיות מובן, בחזקת "משפיעים: היזהרו בדבריכם"? ומה על אחריותו של הכותב והמשפיע שהובן שלא כהלכה לכל הפחות להעמיד דברים על דיוקם, בכתב, בקול רם וצלול? אם פשעים נוראיים נעשים בשמם של כשר וידלין בגין הענקת קדימות מוחלטת מהסוג האמור, מדוע זה לא זועקים כשר וידלין עד שגרונם ניחר שמדובר בעיוותים מסוכנים של הדוקטרינה שכה יקרה לליבם? אולם, השאלה החשובה שבפנינו היא השאלה המהותית – כיצד יש להתמודד עם ההתלבטות בין הסיכון לחיי חיילינו והסיכון לחיי אזרחי האויב, ולא השאלות ההיסטוריות-פרסונאליות – מי החזיק באיזו עמדה בעניינים אלה, והאם התנסח באחריות ראויה לגביהם. לכן, ועל מנת שלא לייגע את הקורא/ת, אניח לשאלות אלה בינתיים.

חסרי בית בעזה כתוצאה מהפצצה ישראלית, 23.9.2009. צילום: רופאים לזכויות אדם, cc-by
חסרי בית בעזה כתוצאה מהפצצה ישראלית, 23.9.2009. צילום: cc by-רופאים לזכויות אדם

3. מבחן תל אביב

בהעדר קדימות מוחלטת מסוג כלשהו, איך אמור המפקד לקבל את ההחלטה? את ההצעה הבאה שמעתי מפי משה הלברטל, והצעות ברוח דומה משמיעים גם אחרים5. הבה נדמיין סיטואציה שבה כנופיית פושעים מתבצרת באיזור מיושב בלב תל אביב. אנחנו יכולים להשמידם או לנטרלם – וחשוב מאוד לעשות כן, מטעמים מוסריים – אבל הפעולה הזו תגרום נזק אגבי, תפגע בבלתי מעורבים שגרים באיזור, למשל בילדים. וכמובן, אלה אינם ילדי אויב, אלה ילדינו "שלנו". כמה סיכון אנחנו מוכנים לספוג עבור ילדים אלה בפעולה מהסוג הזה? ההצעה שאפשר לקרוא לה "מבחן תל אביב" היא שהסיכון לילדי אויב שמותר ליצור כדי להשיג מטרה מבצעית מסוימת זהה בגודלו לסיכון שמותר לגרום לילדינו שלנו עבור מטרה מבצעית שווה בחשיבותה, למשל, במרכז תל אביב. אולי מבחן תל אביב נראה קיצוני, ואינני מציע ליישמו6. ובכל זאת, יש לשים לב, ראשית, שמבחן תל אביב קיצוני פחות מהפתרונות של קדימות מוחלטת. הוא מאפשר, למשל, התחשבות טראגית בכורח המציאות. ושנית, אפילו את/ה בטוח/ה שמבחן תל אביב אינו המבחן הראוי כאן, אין זה פשוט כל עיקר להסביר מדוע אין זה המבחן המתאים כאן. לכל הפחות, אם כן, מדובר באתגר חשוב. יחד עם זאת, ועל אף חשיבותו של מבחן תל אביב (אליה עוד אחזור להלן), בכל זאת יש להדגיש שהנאותות של מבחן זה אינה מובנת מאליה. אולי, למשל, בהקשרים מסויימים יש להיכנע להיבטים קולקטיביים כלשהם של הסכסוך – כך שילדי האויב, אף שהם חמודים וטהורים כשלנו, בכל זאת מותר לנו לסכנם מעבר למידה בה מותר לנו לסכן את ילדינו שלנו7. אלה הן שאלות קשות וטרגיות ביותר, ובאמת איני בטוח מה עמדתי לגביהן. יתרה מזאת, אפילו נרצה להפעיל את מבחן תל אביב, אין זה ברור מה נובע ממנו, שכן עדיין לא אמרנו אילו סיכונים ראוי לספוג במקרה שבו הפעולה הנדרשת היא בלב תל אביב. מבחן תל אביב, ומכאן חשיבותו, מסתפק אך בדרישת עקביות, דרישה להחיל סטנדרט דומה בשני המקרים. איני בטוח, אם כן, מה דעתי לגבי מבחן תל אביב. אבל אני חושב שמאוד מועיל, תיאורטית ומוסרית כאחד, לשוות לנגד עינינו גם את מבחן תל אביב כפתרון חלקי אפשרי כאן. זהו פתרון שעל אף מגרעותיו (אם יש לו כאלה) הוא ודאי ראוי יותר מצמד הפתרונות של קדימות מוחלטת.

4. מבחן מדויק יותר?

הפילוסופים – עיתותיהם בידיהם. אבל האם המפקד מהדוגמא לעיל אינו רשאי לצפות מאיתנו להנחיה ברורה כלשהי? הרי בהירות ההנחיה הייתה היתרון של הפתרונות של קדימות מוחלטת. אולי זהו יתרון חלקי של מבחן תל אביב, אם כי במידה פחותה. מה עוד ניתן לומר משעה שדחינו פתרונות אלה? אולי אפשר להציע פתרון של קדימות שאינה מוחלטת, אבל שהיא בכל זאת ברורה לחלוטין – למשל, לא יותר מתוחלת נזק של חצי ילד או של מבוגר חף מפשע שלם כדי להקטין סיכון בתוחלת של חייל אחד? או הצעה אחרת ממין זה? אם רוצים הנחיה מדויקת כזו, אני לא חושב שאפשר לצפות לה מפילוסופיה של מוסר – או מכל דבר אחר, אני חושש; ודאי שהמשפט אינו מועמד טוב יותר כאן, ודיבורים על פרופורציונאליות לא יועילו. ברגעיי התיאורטיים יותר, השאלה מדוע זה המצב, נראית לי מאוד מעניינת. אבל בכך לא אוכל לדון כאן. ובכל זאת, מה ניתן לומר למפקד המצפוני שמבקש עצה מוסרית? הנה מספר נקודות חשובות כאן. מבלי להעמיד פנים שיש בהן כדי לתת תשובה מדויקת, אפשר בהחלט להתעקש על כך שזה סוג השיקולים שעל המפקדים הרלבנטיים לשקול. ואני מבקש לשוב ולהדגיש שאף שהדברים רלבנטיים במידת מה למפקד הזוטר שמקבל החלטות בזמן אמת, הדברים רלבנטיים הרבה יותר לדרגים הבכירים יותר, שמקבלים החלטות כלליות, קובעים תרגולות, מעניקים ייעוץ משפטי, מנחילים כללים ופרקטיקות.

א. אין קיצורי דרך

הנקודה המרכזית כאן היא שאין קיצורי דרך. שום לוחמה אינה מוסרית ללא מוכנות לספוג אבידות כדי להימנע מלגרום נזק לחפים מפשע בצידו של האויב. את גודלה של המוכנות הזו קשה, כאמור, לקבוע. אבל את העובדה שחייבת להיות מוכנות כזו, בגודל משמעותי כלשהו, קל מאוד לבסס. היא נובעת ישירות מהטענה ממנה התחלנו, על פיה האזרחים הבלתי מעורבים בצידו של האויב חפים בדיוק כאזרחים הבלתי מעורבים שלנו. מעמדם המוסרי הוא בעל ערך, והכרה בערכים דורשת מוכנות לשלם מחיר כלשהו כדי להגן עליהם. האמת הנוראית של שדה הקרב היא שהמחיר היחיד הרלבנטי הוא מחיר בחיי אדם בצד שלך. הטענה שחייהם של הבלתי מעורבים בצידו השני של הקו חשובים בעינינו, אבל שאיננו מוכנים לשלם מחיר כלשהו בסיכון לכוחותינו כדי להימנע מפגיעה בחייהם של אותם אזרחים בלתי מעורבים, היא טענה צבועה – חוסר המוכנות לשלם במחיר היחיד החשוב חושפת את חוסר הכנות של ההכרה בערך חייהם של האזרחים בצד השני. ובכל זאת, האם אי אפשר לטעון שיש מחירים אחרים? למשל, אנחנו מוכנים להשתמש באמצעים יקרים יותר כדי להקטין פגיעה; אנחנו מוכנים לעכב משימות, ולעתים לא להוציאן אל הפועל; וכו': אכן, יש מחירים אחרים, ואינני מבקש לזלזל במוכנות לשאתם. אבל בשדה הקרב, כל מחיר אחר כזה מיתרגם לחיי כוחותינו8. אם, למשל, יש משימה שאי-ביצועה לא מיתרגם באופן כזה לחיי כוחותינו, חיילים או אזרחים, משמעות הדבר שאסור מוסרית היה להוציא את המשימה מלכתחילה. האמת הנוראית של שדה הקרב וקבלת ההחלטות בו היא שיש מכנה משותף לכל הערכים הרלבנטיים – everything is commensurable – והמטבע שבו הכל משולם הוא חיי אדם. לכן, אי-מוכנות לשלם מחיר במטבע נוראי זה כדי להקטין את הסיכון לאזרחים בצידו השני של הגבול משמעה אי-הכרה בערך חייהם.

ב. איך היית מרגיש אילו הנפגעים היו "שלך"?

השאלה "איך היית מרגיש אילו היה מדובר בנפגעיך שלך" היא מסוכנת, משום שאפשר להפעילה באופן דמגוגי. אבל אני מבקש להימנע מכך באופן הבא: כשחייל מהרהר על הפעולה הצבאית של האויב שפגעה בחבריו, הוא ודאי אבֵל, ואולי גם כועס. אבל יש הבדל בין תחושות אלה לבין התחושות של מי שהקרובים לו נהרגו בפעולת טרור, או בפעולה אחרת שנתפסת לא רק כנוראית ומצערת אלא גם כבלתי לגיטימית. מפקד – או, אגב, יועצת משפטית – ששואל/ת עצמו/ה אם להוציא לפועל פעולה כזו או לאשרה, ראוי שת/ישאל את עצמה/ו: אילו היה המצב הפוך, והאויב היה מאשר פעולה כזו, שבה היו נפגעים קרוביי, האם הייתי חש/ה רק אבל על האירוע הנורא, או שמא גם את סוג הזעם המוסרי המיוחד על כך שחייהם נקטפו באופן בלתי לגיטימי, כמו בפעולת טרור9? גם המבחן הזה לא מהווה מבחן מלא, אלא רק סוג של דרישת עקביות מעשית. אבל יש בו כדי לעזור, אני חושב. כך, אין לי ספק שרבים מהקוראים לפעולות אגרסיביות יותר, ואולי אף לקדימות מוחלטת, היו גם מהראשונים להתלונן במקרה ההפוך על חוסר הלגיטימיות של הפעולה שפגעה ביקיריהם.

עמוס ידלין, 4.11.2005
עמוס ידלין, 4.11.2005

ג. "שאלת החייל"

אסא כשר ועמוס ידלין מרבים להשתמש במבחן, כתנאי הכרחי להצדקה של כפיית סיכון על חייל, על פיו צריכה להיות לנו תשובה טובה לחייל עצמו או לקרוביו מדוע סיכון זה מחויב10. איני בטוח שאני מקבל מבחן זה באופן כללי, אלא אם נפרשו באופן ריק לגמרי. אבל בכל זאת, הבה נפעיל אותו כאן. אם המפקד מחליט ליטול סיכון מוגדל לחייליו שלו כדי להימנע מכפיית סיכון גבוה יותר על אזרחי אויב, האם יש לו מה לומר לחייל שלו או לקרוביו? עמידה באילוצים המוסריים הקשורים בסיכון לחפים מפשע אינה המטרה לשמה אנחנו מסכנים את חייהם של חיילים. ביצוע המשימה היא המטרה הזו, מטרה שכולנו מניחים כאן שהיא מהסוג שיכול להצדיק כפיית סיכונים שכאלה (אם אין הדברים כך, ודאי שהמשימה פסולה מוסרית). לכן התשובה המלאה לשאלת החייל היא:

כפיתי עליך סיכון כדי לבצע את המשימה. מבין הדרכים לביצועה של המשימה יש כאלה שאינן עומדות בקני מידה מוסריים בסיסיים, בין השאר בגלל סיכון היתר לאזרחים בלתי מעורבים. מובן שלא בחרתי באחת מהדרכים הפסולות הללו לביצוע המשימה. בחרתי בקו פעולה לגיטימי מוסרית לביצועה של משימה מצדיקת-סיכון. מבין קוי הפעולה המותרים מוסרית שיבצעו את המשימה, בחרתי את זה שבו הסיכון לך ולחבריך הוא הקטן ביותר. זו ההצדקה לכפיית הסיכון עליך.

אינני יודע עד כמה תשובה זו טובה, בין השאר משום שאינני יודע – כאמור לעיל – עד כמה השאלה, בפרשנות שלא תהפוך אותה לחסרת תוכן כמעט, לגיטימית כאן. אבל מה שצריך להיות מובן כבר בשלב זה הוא שהתשובה הזו אינה טובה פחות מהתשובה שיכולים מפקדים לתת לחייליהם בכל מקרה אחר. המקרה שבפנינו – המקרה של הבחירה בין הסיכונים השונים – אינו שונה באופן זה מכל מקרה אחר בו מפקד חושף את חייליו לסיכון.

ד. איזו טעות נפוצה יותר? או – על תפקידם המרסן של המפקד, היועצת המשפטית, ההוגה

באיזון שבין גרימת סיכון לילדי האויב לבין נטילת סיכון לחייליו שלו, לאיזו טעות סביר יותר שהמפקד בשטח ייפול קורבן? האם יותר סביר שייטול סיכון גדול מדי לחייליו שלו כדי למנוע סיכון מילדי האויב, או שיהיה מוכן לכפות סיכון גבוה יותר על ילדי האויב כדי להימנע מסיכון לחייליו שלו? זוהי שאלה אמפירית, כמובן. אבל גם בלי לערוך את הניסוי וגם מבלי להיות איש מקצוע בנושאים אלה, התשובה ברורה לגמרי. אנחנו הרי יודעים דבר מה על פסיכולוגיה של בני אדם, על היחס לשלנו ולאחרים, על הדינמיקה של צבא, על התמריצים של אנשי צבא, על ההיסטוריה של צבאות. ברור לגמרי שהטעות הנפוצה יותר היא לכיוון זלזול בחשיבות חיי האזרחים הבלתי מעורבים בצידו של האויב. אם אמנם כך הם פני הדברים, נובעת מכאן מסקנה ברורה לגבי התפקיד המוסרי של פקודות כלליות, של ייעוץ משפטי, וגם של יועצים רשמיים פחות ("יועציים אתיים", למשל). תפקידם המוסרי של כל אלה הוא להקטין את המימדים של הטעות בכיוונה הבלתי נמנע. במקום לעודד את הטעות הזו (למשל, באמצעות דיבורים שנראים לעיני כל כאימוץ של תיזת הקדימות המוחלטת לחיי חיילינו), עליהם לרסנה, ולעודד מתן משקל-יתר לשיקולים שמושכים בכיוון ההפוך, בכיוון ההגנה על החפים מפשע בצידו השני של המתרס. מבחינה מעשית, אולי זהו הלקח החשוב ביותר מהדיון כאן.

5. ומהי השורה התחתונה?

עליי להודות שאין לי תשובה מלאה וקלה להתלבטותו של המפקד בשטח. אבל יש בכל זאת מספר נקודות שהדיון מעלה בבירור, ושיש בהן כדי לבקר באופן נמרץ את הפרקטיקות העכשוויות (למיטב ידיעתי). ראשית, על עמדת הקדימות המוחלטת לשלום חיילינו אי אפשר להגן מוסרית. בזירה שבה המחיר היחיד בעל המשמעות הוא חיי אדם, עמדה זו שקולה לחוסר מוחלט של כבוד כלפי חיי האזרחים בצד השני. שנית, כשהעמדה הזו באה מפיהם של מעצבי מדיניות היא מסוכנת פי כמה, משום שהיא מעודדת את הנטייה הטבעית לשגות בכיוון המסוכן יותר, ומשום שהיא מקהה את החושים לרגישויות המוסריות עצמן. למפקד אחוז חרדה לחייו ולחיי חייליו אפשר לעתים למחול. אבל מעל הנחייה כללית מהפיקוד הבכיר על יועציו שעולה ממנה – אפילו במשתמע – תיזת הקדימות המוחלטת – מעל הנחיה כזו מתנוסס דגל שחור. שלישית, אני מציע לעודד מפקדים בשטח לחשוב – ולו באופן ראשוני – במונחי מבחן תל אביב, ואולי לתקנו במעט לנוכח שיקולים קולקטיביסטיים או שיקולים אסטרטגיים ארוכי טווח. אבל הקפדה על נשיאת מבחן תל אביב עימנו יכולה להועיל – ולו במעט – בנסיון לאזן את הנטייה הטבעית להתעלם לחלוטין מאנושיותם של האזרחים בצד השני.

6. האם באמת ברור שיש קונפליקט? מספר מילים על הרתעה

ההתלבטות בדרך כלל מוצגת – וכך הצגתיה אף אני – כהתלבטות בין האינטרס של הצד הלוחם (שכולל את האינטרס של הגנה על כוחותיו) לבין הגנה על אזרחי אויב. אבל אני מבקש להעלות הרהור כפירה כאן. איני בטוח שהנחלה פומבית של תיזת הקדימות מוחלטת משרתת באופן האופטימלי את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל, וזאת אפילו נתעלם מהדיון המוסרי לעיל. ההערות שלהלן נראות לי חשובות, אם כן, על אף אופיין הספקולטיבי משהו, ואף שאני חורג כאן מתחום מומחיותי (ועל כן מסייג את הדברים – יש לבודקם באופנים מקצועיים יותר). הרתעה היא משחק מורכב. כוח ההרתעה אינו רק פונקציה של היכולות הלוחמתיות של הצד המרתיע, אלא גם של מוכנותו להפעיל יכולות אלה. לכן אפשר אולי לטעון שיש חשיבות אסטרטגית לכך שישראל תפגין מוכנות להגן על האינטרסים שלה גם במחיר פגיעה מסוימת באזרחי אויב חפים מפשע – שהרי אם לא תפגין ישראל מוכנות זו, ייפגע אנושות כוח ההרתעה שלה, לפחות בשדה שבו יהיו אויבים שיהיו מוכנים לנצל רגישות שכזו. אבל בדיוק משום כך חשוב שישראל תפגין מוכנות להגן על האינטרסים הלגיטימיים שלה גם במחיר של פגיעות קשות בחייליה שלה. שהרי אם לא תפגין ישראל מוכנות כזו, יידעו אויביה שכל שצריך כדי להביס את ישראל הוא לגבות מחיר משמעותי – אפילו לא גבוה במיוחד – מכוחותיה הלוחמים. הנזק ההרתעתי של העברת מסר שכזה יכול להיות חמור במיוחד. המסר שמעבירה מדיניות של קדימות מוחלטת הוא בדיוק המסר הזה – מסר שעל פיו החברה בישראל לא תוכל לשאת אבידות משמעותיות בנפש בקרב חייליה11. והמסר הזה הוא הרסני מבחינה הרתעתית. מדיניות הקדימות המוחלטת – שאי אפשר להגן עליה מוסרית, כאמור לעיל – היא לכן גם מדיניות מסוכנת מנקודת המבט של האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל12.

דוד אנוך הוא פרופסור בחוג לפילוסופיה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית

+  +  +

עוד על מבצע "צוק איתן"

———————————————————-
1 טקסט זה הוא עיבוד של הרצאה שנישאה בכנס במכון למחקרי בטחון לאומי בדצמבר 2011. על הערות אני מודה לרותי גביזון, דני סטטמן ועידית שפרן.
2 ברוב הטקסט אנקוט לשון זכר. פשוט איני יודע על נשים רבות שקובעות את הפקודות הרלבנטיות, שמנסחות את הקודים האתיים הרלבנטיים, שנוטלות חלק בקביעת המדיניות הרלבנטית. זה, כמובן, עניין מטריד כשלעצמו, אבל זה לא יהיה העניין שלי כאן. לעומת זאת, המקרה של ייעוץ משפטי הוא מיוחד, שכן שם יש ייצוג של ממש לנשים.
3בהמשך אהיה ביקורתי למדי כלפי דבריהם הרלבנטיים של אסא כשר ושל עמוס ידלין. אבל אני מבקש להדגיש כאן את גרעין האמת שבגישתם – שהרי הם מקפידים על כך שלחיי אדם יש ערך, ומבחינות רבות ערך שווה לערך של חיי אחרים, גם כשהוא במדים. זוהי נקודה חשובה, מוזנחת בדרך כלל, וראויה להדגשה. הביקורת שלי על כשר וידלין נוגעת לא לנקודה זו, אלא למה שהם חושבים (ככל הנראה) שעולה ממנה.
4 חשוב מאוד לשים לב ששום דבר בנימוקים נגד הקדימות המוחלטת לחיילינו על פני אזרחי האויב לא היה תלוי בשאלה אם מדובר באזרחי אויב שנמצאים תחת שליטה אפקטיבית של כוחותינו אם לאו. זוהי נקודה חשובה בהקשר שלנו, משום שידלין וכשר נוהגים להחיל את תיזת הקדימות המוחלטת, אם הם אמנם מחזיקים בה, רק בשטחים שאינם תחת שליטה אפקטיבית של כוחותינו. אשוב לכך בהמשך.
5 מייקל וולצר ואבישי מרגלית משתמשים במבחן דומה (אם כי בגרסה שכוללת לוחמי חיזבאללה שמשתלטים על קיבוץ מנרה) ב
Avishai Margalit and Michael Walzer, “Israel: Civillians and Combatants”, The New York Review of Books, May 14, 2009.
6 וולצר ומרגלית מציעים ליישמו. ראו לעיל.
7 אחת הטעויות המרכזיות, והחוזרות ונשנות, בכתיבתם של ידלין וכשר היא עריכת הקבלה בין השאלות שבפנינו לבין שאלות של הצבת סדרי קדימויות במסגרת השקעת משאבים לצורך הצלה. כך, הם שבים וטוענים בצדק שמדינה אינה חייבת לאזרחים זרים את אותם מאמצי הצלה בשעת חירום שהיא חבה לאזרחיה שלה, ומסיקים מכך בטעות הבחנה מהירה גם לעניין חובת הזהירות של המדינה שלא להרוג כנזק אגבי את אזרחיה ואזרחים אחרים. יתכן שאפשר להגן על המסקנה הזו בדרך כלשהי, אבל ודאי שלא בדרך הזו, שכן, כפי שזוהר וסטטמן מדגישים, אין שום טעם להאמין שהמקרה של חובות הצלה והמקרה של חובות זהירות שלא להרוג באופן פעיל דומים מבחינה זו. ראו סטטמן, "מוסר המלחמה ו'עופרת יצוקה'", תכלת 2010, 3-8; Noam Zohar, "Risking and Protecting Lives: Soldiers and Opposing Civilians", forthcoming in How We Fight: Issues in Jus in Bello, H. Frowe and G. Land (eds), Oxford University Press.
8 זוהר (לעיל) מדגיש נקודה דומה.
9 כמובן, איני טוען שדין פעולת טרור כדין פעולה שגורמת נזק אגבי לחפים מפשע. אני משתמש בדוגמא של טרור כאן רק כדי להבהיר לאיזו תחושת זעם מוסרי אני מתכוון.
10 ראו, למשל, אסא כשר, "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת", תכלת 2009, 29-55, בעמוד 40.
11 אינני טוען שמסר כזה עולה בהכרח מאימוץ תיזת הקדימות המוחלטת. אולי בהקשרים אחרים (למשל, הקשרים שבהם לכוח הלוחם אין עכבות מוסריות כלל) אין היא מביעה מסר שכזה (אני מודה לדני סטטמן על נקודה זו). אני טוען רק שבמצב הנוכחי, אימוץ של תיזת הקדימות המוחלטת מצד ישראל יבטא את המסר המתואר בטקסט.
12 וייתכנו עוד דרכים בהן מתלכדים השיקול המוסרי והאסטרטגי כאן, אולי למשל דרך מחשבות על דעת הקהל העולמית, הצורך שאבידות קשות מדי של אזרחי אויב יגרמו לו להפסיק פעולות צבאיות, וכולי. (אני מודה לדני סטטמן גם על נקודה זו.)
כנראה שיעניין אותך גם: