בין הקיץ המדהים ההוא לקיץ הקשה הזה

לפני אלף ימים ראיתי את האור. כן, ממש כמו בשורה המפורסמת של מטיפים סטריאוטיפיים נלהבים. צעדתי בשדרות שאול המלך עם אלפי מוארות ומוארים אחרים. לא. בעצם עם עשרות-אלפים. אני יודע שזה נשמע רדוד, נמוך ואפילו מסוכן (ברמות הטמטמת), אבל כך הרגשתי כשהשתתפתי בהפגנת ההמונים הראשונה במחאה החברתית זצ"ל, לפני שלוש שנים, ב-23 ביולי 2011.

זו היתה הפעם הראשונה מזה עשור שנטשתי את אשתי ביום הולדתה ויחד עם בני בכורי הגעתי לאירוע היסטורי. אירוע שהיו לי בו מניות מסוימות ובוודאי עניין גדול. ציפיתי, יחד עם המארגנים, לכמה מאות או אלפים. בפועל, הגיעו למעלה מעשרים אלף מפגינות ומפגינים. ציפיתי לעוד הפגנה בה אני אכיר רבות ורבים מהמשתתפים. אנשי הצדק החברתי-כלכלי. הפעילים שהובילו מדי שנה את ועידת העשוקים. אילו שלחמו למען תקציב חברתי. שנפגשו בפורום למאבק באבטלה ואירועים למען דיירי דיור ציבורי ועובדי קבלן.

התמונה היתה אחרת לגמרי. המון שצועק, כאילו יובא הישר מכיכר תחריר:"העם דורש צדק חברתי!", "מדינת רווחה!", "התשובה להפרטה – מהפכה!" ועוד ועוד. היינו כחולמים. ואז יימלא שחוק פינו. למי שהקדיש כל כך הרבה ימים ולילות לעבודה אפורה, כנגד ההר וכנגד הזרם, לחבר אדם לאדם והודעה לתקשורת לשיחת מסדרון עם חבר כנסת עובר ושב, אילו באמת היו הימים המופלאים ביותר שיכולנו לבקש. הטובים שבזמנים.

אבל, אילו היו גם הגרועים שבזמנים. כיוון שהם הכילו את זרעי הפחד והאימה של קיץ 2014. של 23 ביולי 2014, תחת אש, גופרית ותמרות עשן. שיאם (בואו נקווה יחד) של שבועות אפלים. של אלימות, רצחנות, יאוש ונואשות. נפילה אדירה מהתפרקות המשא ומתן, שכולנו היינו כל כך סקפטיים לגביו (אפילו עוד באפריקה ובאסיה, במקרה הזה) ו..צדקנו. דרך החטיפה-רצח של שלושת הנערים, עם ההתגייסות לתקווה (שעדיין איננו יודעים בדיוק מי ולמה ליבה אותה לחינם) והתהום של האכזבה. הרצח המתועב של מוחמד אבו ח'דיר בידי כנופייה יהודית. המהומות שבאו בעקבותיו, הלינצ'ים שבתגובה וכל הזמן טרור הרקטות וההסלמה.

שבועיים לפני פרוץ "צוק איתן" כבר התבדחתי שכל מה שחסר זה שם למבצע. היתרון בישיבה על לוע הר הגעש, כפי שאנחנו יושבים בעוטף עזה, הוא היכולת להבין מתי מתרגשת ההתפרצות. התבדחנו ולא ידענו עד כמה הצחוק הוא על חשבוננו. ועד כמה הוא יהיה מר.

זרעי יולי 2011 הכילו את זרעי 2014, כיוון שהמציאות היא אכן דיאלקטית וכמו בפיזיקה כל תנועה משמעותית מובילה לתנועת נגד. אבל אנו קוצרים סופה, גם בגלל שזרענו רוח. לא היינו די אמיצים ומחודדים לדרוש שינוי רדיקלי יותר. שינוי בדרך המחשבה והבחירה של נבחרינו. שינוי דרמטי בסדרי העדיפויות שלנו. שינוי בדרך בה אנו רואים את החברה הישראלית ואת הנתיבים לשגשוגה.

בשבוע הראשון לאחר אותה ההפגנה הגעתי לכנסת. קשה לתאר את החיוורון שפשה על פני השרים שראיתי. הם הרגישו היטב את נדנוד הכיסא. הם היו על לוע הר הגעש והריחו התפרצות. אבל זו לא באה. מהדרישות האמיצות התרגלנו לטרכטנברג. מטרכטנברג הסתפקנו בחינוך חינם. מחינוך חינם שמחנו על שינוי השיח. והאור בקצה המנהרה הפך את הדמויות הנעות לעברנו למטושטשות. ורק אחר כך התברר שאנשי הבשורה הם בסך הכל בנט ולפיד. מי שהשכילו לספר סיפור על-חברתי, בזמן שהיתר דישדשו בויכוחים הישנים. קיץ 2014 מוכיח שהסיפור הוא תפל ולא יכול לנרטיבים הגדולים, למטחנות הבשר של חיינו.

כי מה הוציא אותנו הרי לרחובות? לא פעולה נקודתית כזו או אחרת. לא שר שהעביר את זמנו בהוללות (למרות שהיה כזה). לא שר שסרח (גם כאלה לא חסרו). יצאנו כנגד הבינוניות. כנגד העסקנות האפורה. כנגד אי לקיחת האחריות. והנה אותו הסיפור חוזר ושב: רובנו הגדול חושבים שנתניהו, מה לעשות, מנהל את המערכה הזו באופן סביר ויותר מזה. האיטיות בכניסה הקרקעית. התגובה החיובית על הפסקת האש וכמובן, גילוי המנהרות המעוררות טירור וחלחלה בעצם קיומן, מכתירות את ההנהגה הנוכחית שלו בציונים טובים.

העניין הוא הדבר הגדול. חוסר היכולת לחזק את המתונים. מי האפסיים שדוחפים את ערביי ישראל להיות מתויגים כ"בוגדים". המשחק הפוליטי הקטן שיצר מכלאת ענק, שעם כל הסלידה העזה מהארגונים הרצחניים ששולטים עליו, לא יכול לייצר טוב בכל מקרה.

ולא. לא מדובר בוויכוח הישן "האם היה צריך להכניס אג'נדה מדינית למחאה?". אני מעריך את מנהיגות ומנהיגי המחאה, באשר היו באמת כאלה, על ההובלה שלהם ועל הניסיון לייצר קונצנזוס וחיבור אופטימי, להבדיל מהנרטיבים החופרים ומפרקים של הפוליטיקה הישראלית.

אבל כפי שהתחלנו לחתור להבנה של הכלכלה והחברה שאנו רוצים, למרות הבדלים אדירים בהשקפות הבסיס, נמנענו מלעשות זאת בשטחים אחרים. נמנענו מלהילחם על המדינה היהודית-ערכית במיטבה. נמנענו מלהזכיר את תפילת השלום, שנאמרת שלוש פעמים ביום בתפילות היהודיות. נמנענו מלהתעקש להבין מדוע החרדים/דוברי הרוסית/הערבים/יוצאי אתיופיה, אינם איתנו באהלים ובכיכרות. נמנענו מלהתעקש על קיומם שם.

ובכל אותו זמן נחפרו המנהרות, שהפכו לסיוט הגדול ביותר של היישובים באזור מגורי. המנהרה שמגיעה עד בית הספר שבו לומד בני בכורי. המנהרה שמגיעה לצומת הקרוב. המנהרה שאולי עוד לא גילו ועוברת מתחת לשבילי היומיום שלנו. איזו מטאפורה מדהימה. עזה של מטה. חפירות מתחת ליסודות חיינו.

אלף ימים המחברים בין התעלות הנפש לחיבוטי הנשמה. ממש ימות המשיח היהודיים, שאמורים להיות הנשגבים והשפלים ביותר. משיח לא יבוא, אבל אנחנו בימיו. והכח שיצרנו בקיץ 2011 לא הלך לאיבוד ועדיין לא מיצה את עצמו. הוא עוד יהפוך לאנרגיה שיכולה לסייע לנו לעמוד מול אתגר שפקח את עינינו, שוב.

אדם מוזר הוא האויב שלנו. לא בדיוק, אבל בערך, כמונו.

שיעבור לילה שקט על כוחותינו בעזה, פלסטינים כיהודים. שיעברו ארבעים שנה של שקט. למרות הכל זה גם בידינו.