ה"קיץ השחור" בישראל/פלסטין: זהו העתיד?

אלה אומרים כולה שלנו ואלה אומרים כולה שלנו וכל שנותר הוא מאבק אלים וקטלני. אל לנו ליפול יחד לתהום ולוותר על האמת שזו ארצנו וארצם. עלינו לעצור מיד את מעגל הדמים ולחפש דרך בה שניים יחיו בין הים לירדן
אריה ארנון

רוח רעה ואפלה מרחפת מעל כל אלה שחיים בין הים לירדן. זו אינה חדשה מרעישה למי שקשוב לאירועים, אך הרוח רעה וקשה שבעתיים ממה שחשבנו באביב, רק לפני שבועות ספורים. היא רעה וקשה ומאיימת, שכן היא מסמנת, כך נראה, עתיד שחור שמי יישורנו.

הסכסוך הישראלי פלסטיני נכנס בסחרור מהיר למהלכים אלימים ביותר מאז כשלו סופית השיחות, שלא הובילו לשום מקום, בין ישראל לפלסטינים. לקריסת השיחות נלוותה הסכמה פנים פלסטינית לממשלת אחדות בין פתח, שתומך בפשרה עם ישראל ושעמו התקיים המשא ומתן, וחמאס, שמתנגד לה. ההכרזה על הקמת האחדות הפלסטינית נשללה בתקיפות על ידי ממשלת ישראל שהפעילה כנגדה את כוחה. בממשלת ישראל יושבים כידוע שוללי פשרה עם הפלסטינים ביחד עם כאלה, שעקרונית לפחות, טוענים כי הם מקבלים פשרה כזו. ישראל פעלה במהלך המו"מ כמי שחושבת שלה מותר לשאת ולתת כשסרבני שלום בתוכה, אך מדיניות כזו אינה לגיטימית לפלסטינים. ישראל החלה מיד לפעול למיטוט ההסכמה הפנים פלסטינית.

כך כשהתברר שהשיחות בחסות אמריקאית עם נציגי הפלסטינים לא התקדמו לשום מקום, להערכתי יותר באשמת ישראל שהציגה עמדות לא קבילות מאשר בשל עמדות הפלסטינים, החלה הסלמה. ביוני, עם חטיפת ורצח הנערים, הפעילה הממשלה צעדים רבים לפגוע בחמאס ולהפעיל לחץ לפירוק ממשלת האחדות הפלסטינית. ההסלמה בעזה החלה במקביל. כך מאז האביב נמצאים המושכות, באופן מעשי, בידי אלה שמאמינים שאין פתרון פוליטי לסכסוך, בין אם הם בחוגי החוטפים או הממשלה. בשני הצדדים הגורמים שהתנגדו תמיד להשגת פשרה במשא ומתן, דוחפים לניהול הסכסוך על פי שיטתם: התכוננות לסיבובים הבאים, כשכל אחד מהם טוען שזו הדרך היחידה שכן אין פרטנר ושבסוף, הוא ינצח והצד השני יובס. הגיון "העימות עד לניצחון", זה שאין לו כביכול חלופות, התגבר במהלך אביב 2014 על הגיון חיפוש הפשרה.

mourning

בתוך הרחוב הישראלי עלו כוחות פנימיים אלימים ולא דמוקרטים. בשם כורח העימות והטענה כי "זו ארצנו", כלומר, רק שלנו היא, ההמון המשתולל בשרותה של חזית הסירוב הישראלית מפעיל טרור כלפי בעלי השקפות אחרות. הם פוגעים בערבים, האויב, וגם יותר ויותר ביהודים שוחרי פשרה ושלום. בין הפלסטינים מצביעה קריסת דרך המשא ומתן על חלופה אחת שנותרה ואינה מקבלת את הסטטוס קוו, דרך חזית הסירוב האיסלאמית שמציעה לפלסטינים מאבק אלים עד לניצחון. בקיץ השחור של שנת 2014 דרכו של הימין המתנחל בישראל — זה שקרא "תנו לצה"ל לנצח" בפרוץ האינתיפאדה השניה בשנת 2000 ושהטיף כל העת לא להבחין בצד הפלסטיני בין תומכי הפשרה מהפתח ושולליה מהחמאס — הופכת למקובלת על רבים ברחוב. כל המאמינים בכך שאין דרך אלא "הכרעת האויב", אצלנו ואצלם, הופכים את מציאות חיינו וחייהם לשחורה משחור. "רק בכוח", הם אומרים ואם לא הולך, אז ביותר כוח. למחזיקים בדרך מדינית אובדת התקוה.

אך האמת הפשוטה, שמחירה בדמים נורא, אחרת לגמרי. אם תאבד דרך הפשרה, אם נוותר על ההבנה שיש כאן, בין הים לירדן, שניים, אם ניפול למלכודת של "זו ארצנו" ונוותר על האמת כי "זו ארצנו וארצם", ניפול ביחד לתהום הפעורה. למלחמה המסלימה בין מכחישי הקיום והזכויות של שני הצדדים עלולות להיות עוד מערכות רבות, קשות ואפלות. אסור להיכנע לדרכם האלימה, הלא דמוקרטית ולא אנושית, של סרבני הפשרה המובילים למבוי סתום. אם חפצי חיים אנו ואם לא וויתרנו על התקוה לצאת לדרך אחרת, עלינו לעצור מיד את מעגל הדמים ולחפש דרך בה שניים יחיו בין הים לירדן.

פרופ' אריה ארנון הוא כלכלן באוניברסיטת בן גוריון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עיניים לראותEYES2C

    צודק אריה ארנון.
    אלא שהחמאס מעריך כנראה שסופה של ישראל קרב, ולכן הוא מוכן להקריב עוד אלף-אלפיים אזרחים פלסטינים. הגזענות והיודו-נאציזם אוכלים את ישראל מבפנים. מיטב הצעירים שיכולים בורחים. אובמה מנסה למתן את בנטניהו ואיבט ונכשל. ארה"ב גם אינה מנסה להציע פתרון צודק ויציב, אלא חזרה על הכשל הקודם "במקום פתרון". וממשלת הטמטום הלאומני אינה מבינה שאין לה שום סיכוי להביס את חמאס, או לחסל את ממשלת האחדות חמאס-פתאח. המשת"פ אבו מאזן הולך ונגמר וכך גם "שיתוף הפעולה הבטחוני". וחיזבאללה יושב על הגדר וממתין לשעת כושר, להפעיל את אלפי הטילים שברשותו. גם במצרים לא שקט. גנרל סיסי בקושי יושב על כסאו, בעזרת מיליארדים שמזרימה לו סעודיה. אבל כמו שאומר הפתגם הערבי כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוּמוּ !

  2. נעמי קליימן

    גם פת"ח היה ארגון טרור וערפאת הוגדר תמיד כרוצח אכזרי עם דם על הידיים שלא בוחל בלה בלה בלה, אייבי נתן ישב בכלא על שום שלחץ את ידו, היום הרי זה נשמע כבדיחה. לבסוף אחרי שהרגנו אחד לשני את הילדים, ישבנו ודיברנו עם אותו ערפאת הטרוריסט, עם פת"ח ניקוסיה ועם פת"ח ישראל חרף הדם על הידיים. כי הבנו שאפילו חיל האוויר הגדול שלנו לא יכול נגד אומה הנלחמת על חייה, כך ממש גם לא יכלו עלינו בראשית דרכנו פה בארץ הדמים הזו. זה קרה לצערנו לא לפני שבשני הצדדים דאגו היטב להשאיר הורים ומשפחות עם פצע מדמם לכל חייהם. כך יקרה גם עם חמאס!!! השפה הוירטואוזית בה משתמשים המנהיגים שלנו, כדי לזרות אימה ולספר לנו עד כמה מנהיגי חמאס הם מרצחים אכזריים שלא בוחלים בכלום בלה בלה בלה, בסוף מה שיקרה הוא שעל אפנו ועל חמתנו ניאלץ לדבר רק אתם כדי להגיע להסדר של שלום. אפשר היה לעשות זאת הרבה קודם, עוד לפני עמודי הענן לסוגיו, החמאס כל הזמן שיווע להיות חלק מכל "ההסדרים" שתכננו עבורם ומעל לראשם ישראל ושאר השותפים שנתפסו תמיד כלגיטימיים, אבל אנחנו סירבנו כי הם ארגון טרור, מרצחים שלא בוחלים בלה בלה בלה…. וחוזר חלילה. ועוד נשב ונדבר איתם כי לא תהיה לנו ברירה, רק הלוואי שהפעם נלמד איכשהו איזה לקח ונדע לדבר עוד לפני שנשוב ונפעיל את חיל האוויר נגד בקבוקי התבערה שנורים לעברנו.

  3. שי

    קשה שלא להסכים עם אריה ארנון. אני מקבל הרבה מדבריו, אבל סבור שהתמונה היא יותר מסובכת. נתחיל מהסוף: במובנים רבים ניתן לראות את החמס לא כארגון טרור, כמקובל ע"י מרבית הישראלים, אלא כארגון צבאי לאומי. או ארגון שחרור לאומי. ישנם סממנים רבים של דמיון בין הצבא החמסי לבין ארגוני שחרור לאומי יהודיים בימים שלפני מלחמת השחרור: ההגנה, האצ"ל והלח"י. העובדה שהם יורים גם על אזרחים ולא רק על חיילים לא מבדילה אותם מארגוני השחרור הלאומי של היישוב העברי לפני מלחמת השחרור. גם הארגונים האלה ירו במכוון על אזרחים ערבים, כשהם חשבו שזה משרת את מטרותיהם. אכן קיים כאן הבדל כמותי משמעותי, אבל לא הבדל עקרוני. יקצר המצע מלהזכיר את כל אותם המקרים בהם ירו ארגוני השחרור הישראלים על אזרחים ערבים תמימים במטרה להפחיד או לגרש או להיפרע ממְפַגעים. זה לא כתוב בספרי הלימוד במערכת החינוך בישראל, ומחברים שניסו לרמוז על כך "שוחררו" מתפקידם, אבל זו אמת שאין להכחישה.

    במובנים רבים המלחמה המתנהלת בימים אלה היא מלחמה בין שני צבאות, צבא של מדינה מוכרת, החברה באו"ם עם כמה ידידים תומכים, וצבא של מדינה בדרך (עם הפת"ח או בלעדיו). אבל ישנם גם הבדלים. ההבדל המהותי מכולם הוא בכך שהלאומיות שבשמה נלחם הצבא החמסי מחוברת באופן בלתי ניתן להפרדה עם דת האיסלם, או כך לפחות זה נראה. מכאן נובע שכל מאמץ להסדר עשוי להיתקל בהתנגדות של כהני דת שיכולים להכשיל את ההסכם. עם זאת, הדת האיסלמית מאפשרת גם הסכמים של הפסקת אש. העובדה היא שגם מצריים וגם ירדן, שתיהן מדינות איסלמיות, וגם הרשות הפלסטינית חתמו על הסכמי שלום עם ישראל. כלומר, הקושי עם ההיבט הדתי של הסכסוך מסבך את התמונה אבל לא מסכל לחלוטין את הדרך להסדרה בדרכי שלום.

    אם כך, מדוע הצדדים מסרבים להניח את הנשק? להערכתי, צה"ל מתגונן, ובמובן זה, אין לבוא אליו או לממשלה השולחת אותו בטענות. כל עוד החמס יורה צה"ל חייב לענות – זכותם של תושבי הדרום לחיות בביטחון אינה נופלת מזכותם של תושבי אזורים אחרים. ומה באשר לחמס? האם החמס תוקף ממניעים דתיים ולאומניים? האם המחוייבות להתנגדות (המוקיימה) היא שמדריכה את צעדיו ומונעת הסדר? במידה רבה התשובה היא חיובית. אבל ישנו עוד מניע שעד שלא התמודדנו איתו שום הסדר לא יצלח. אני מתכוון לסוגיית המעברים. סגירה של המעברים היא גם עלבון לאוכלוסיה הכלואה וגם מצב שאי אפשר לחיות איתו. המאמץ הישראלי, וזה הבינלאומי, חייב למצוא דרך לאפשר לציבור העזתי לנשום דרך מעברים פתוחים. אם תמורת פתיחה הדרגתית ומפוקחת של המעברים יגיעו הצדדים להסכמה על פירוז הצבא החמסי מנשקו והפסקת הייצור הרקטי, יש סיכוי להפסקת הלוחמה.

  4. kush

    חזון. מהו החזון של מדינת ישראל?
    לכל אזרח יש את הפרשנות והחזון שלו. ימין-שמאל, קומוניזם-פשיזם כל אחד וטעמו. אך מה חזון שראשי המדינה וקובעי המדיניות רואים? מישהו יודע? למשהו איכפת?
    השרים יורים סיסמאות לפי מצב הרוח הפוליטי, אך מה בפועל? לאן ישראל שואפת להגיע?
    הציבור מורדם בעת רגיעה, משולהב בעת הסלמה ומתוסכל בתום הלחימה. המצב חוזר חלילה כבר כמעט עשור!

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה לאריה.שוב הממשלה כמו כמה מקודמותיה הוציאה אותנו למלחמה בתואנות שקר,תוך ניצול הטרגדיה של החטפה והרצח.

  6. לאיש החזון

    לאדם נורמלי ברור שזו עצת אחיתופל. כאשר המרכיב הגדול בייצוא הוא זה של ייצוא הנשק שמוחתם בחותמת PROVEN IN WAR
    — שממנו מתקיימים כמעט 7,000 יצאנים (כולל חברות ואנשים פרטיים). כשעשרות אלפי עובדים ומומחים חיים (טוב) מייצור כלי מוות, מכתיב להם ולנו מלאך המוות את מועד המלחמה הבאה.

    עימדו פעם בשעות העומס ברח' פרויד (בחיפה), שמקשר בין אחוזת הכרמל ל"אלביט", וצפו באלפי המכוניות שיורדות לעבודת המלחמה.

    לא שאלו את ד"ר זיגמונד שאול פרויד, אבי הפסיכואנליזה, כששאלו את שמו לחבר את הכרמל למפעלי הנשק. הרי פרויד סבר שמחלות עצבים מקורן לרוב בבעיות נפשיות ולא בליקויים אורגניים במוח… בערוב ימיו נאלץ לעזוב את אוסטריה הנאצית, ומת באנגליה.

    1. ליכודניק

      אתה מוזמן לשאול את המומחים האזוריים למוות, ד"ר ב. אסד ואבו-בכר אל-בגדדי; הם יספרו לך שאפשר להרוג בקלות בסכינים, מטענים, רובים, ופגזים שעולים מאות דולרים ספורים לכל היותר. מערכות טילאות,
      תקשורת, בקרת אש ומודיעין במיליונים- מה שאלביט, תע"א ורפאל מוכרות- צריך דווקא מי שמנסה לשמור על חיי לוחמיו ולהימנע מפגיעה בחיי אזרחי האויב.

  7. בעל זכרון

    מאז קיבלה ה"ציונות המאורגנת" את החלטת החלוקה של האו"ם, מחולקת ארץ ישראל לשנים: החלק הפלסטיני הקרוי הממלכה ההאשמית של ירדן (שמעל 75% מתושביה מגדירים עצמם כפלסטינים) והחלק השני, שבחלקו אנו מתגוררים.

    הטיעון הישראלי אינו ולא היה מעולם "כולה שלי" אלא "חציה (הקטן…) שלי". חשבנו שהצטמצמות בדרישות, הכרה בזכות כזאת או אחרת של ה"צד השני", נאורות ותרבותיות יעשו את שלהם והצד השני, לאחר שקיבל את רוב רובה של הקרקע, יבין את הפוטנציאל בשיתוף הפעולה בינינו ויפעל עמנו יחד ליצירת "שוייץ", "סינגפור" ושאר מודלים במזרח התיכון.

    טעינו. טעינו בגדול.

    הוויתור על החלקים המזרחיים של שטחי המנדט הבריטי לא רק שלא הביא לשיתוף פעולה ופריחה, אלא סימן לשכנינו שהיאהוד, כמו שוויתרו על החלק המזרחי של ארצם, וודאי יוותרו על עוד מרחבים, אם רק יופעל עליהם לחץ.
    בתחילה היה זה לחץ צבאי: מערכות העצמאות, סיני, ששת הימים ויום כיפור הוכיחו לצד השני שהיאהוד דווקא כן מבינים במלאכת המלחמה הצבאית ומצליחים להדוף לחץ צבאי. מאז אנו במערכות מסוג שונה ולא פחות אלים: אין כוונה לכבוש שטחים בעזרת מהלכים צבאיים, אלא המטרה היא לערער את האמון של הישראלי המצוי בזכותו לחיות כאן, בכשליש משטחה של ארץ ישראל, בלא לחשוש ש"כולם רוצים לקחת לי את המדינה".

    בניגוד למתווה הצבאי הטהור – מתווה ערעור הבטחון העצמי עובד נפלא. חלקי ציבור מסויימים עדיין מאמינים, כן מאמינים ממש (כולל ריטואלים דמויי דת…) שזכותו של כל אדם שטוען לבעלות על ארץ ישראל עולה על הזכות שלנו לחיי ריבונות שלווים במרחב המצומצם שנשאר לנו מתוך שטחי המנדט שחולקו.

    הטקסים (עצרות הקוראות ל"שלום", מידור והשמצת כל מי שחושב אחרת, הבעת גועל מן העובדה שאנו אכן צריכים להלחם על חיינו והאדרת כל עוטה כפייה באשר הוא) חוזרים על עצמם בטרגיות שזהה לטרגיות ההפצצות, תמונות הפצועים בעזה ואי ההבנה של ה"עולם הנאור" לצדקתנו.

    מי שאינו בטוח לחלוטין שהוא חי במקום שבו הוא אמור לחיות מזמין את המערכות הצבאיות ליטול יוזמה ולפעול. הן עושות זאת ומתחזקות היטב את מעגלי הכוחניות והרוע, שבאחד מהם אנו מצויים היום.

    לכן, הפלת "אשמת" המערכה על הימין בלבד לא זו בלבד שאינה נכונה, אלא היא אף מנציחה את המעגל הנורא.

    זו הסיבה לדעתי שככל שאנו מדברים יותר בהגיון, הצד השני מבין מכך שאין אנו חשים ממש אדונים במרחב, אלא כפי שמצופה היה מיהודים (יהודונים…) בכל הדורות: אין לנו מה לחפש כאן, הארץ אינה שלנו וכל זב ומצורע (ארדואן, אמיר קאטר ושאר אבירי המוסר והצדק) שטוען כך צודק, ועלינו להוריד את הראש.

    הפתרון?

    אין לי תשובה ואין לי כח נבואה, אבל ברור לי שהפתרון עובר דרך שתי המדינות הקיימות כבר, ישראל כמדינתו הריבונית של העם היאהודי וירדן הפיליסטינית.