על שני צבים אך בעיקר על מכבש אחד

אכן היו מתחים פנימיים בעמותת קדמה, אבל לא הם חיסלו את היוזמה מרחיקת הראות, אלא המכבש הגדול – המדינה – אשר מטרותיה, לכאורה, תאמו את אלה של קדמה. שלמה סבירסקי מציב את המאמר של דליה קרפל בפרופורציה
שלמה סבירסקי

שמחתי לקרוא את מאמרה של דליה קרפל על בתי הספר "קדמה" ("הקדימו את זמנם", מוסף הארץ, 18.7.2014). אבל לצערי, הכתבה עצמה התמקדה יתר על המידה בחילוקי דעות בקרב חברי עמותת קדמ" ופחות מדי בהקשר החברתי-כלכלי-פוליטי של הניסיון לעשות שינוי במערכת החינוך.

קדמה ביקשה להקים תיכונים עיוניים בשכונות, בעיירות פיתוח וביישובים ערביים. היא נולדה על רקע אכזבה עמוקה ורבת שנים של הורים, תלמידים ופעילים חברתיים ממערכת החינוך ביישובים אלה. זו היתה יוזמה אזרחית ללא הון עצמי וללא הסתמכות על כוח פוליטי זה או אחר, שהתבססה על ההנחה – התמימה – שמוסדות המדינה יסייעו בהשגת מטרות העמותה, שאחרי הכל לא היו שונות מאלה שעליהן מצהירה המדינה.

תחילה דומה היה כי המדינה מגיבה כמצופה: שר החינוך אמנון רובינשטיין קיבל אותנו בברכה וכך גם ראש עיריית תל אביב. אולם מרגע שנכנסנו בדלתות הראשיות גילינו כי הדלתות הפנימיות אינן נפתחות בקלות. למדנו כי ללא הון פוליטי או כספי קשה לחולל שינוי.

קדמה קמה על רקע נסיגה של משרד החינוך מאחריות ממלכתית מלאה למערכת החינוך. נסיגה זאת היתה חלק ממעבר כללי של המדינה ממעורבות רחבה במשק ובחברה לכלכלת שוק. את מקום הממלכה בחינוך החלו לתפוס "כוחות השוק": הורים מבוססים שיצאו נשכרים מכלכלת השוק ויכלו לממן תכניות לימוד ייחודיות ואף להקים בתי ספר ייחודיים.

בעוד ההורים המבוססים מצליחים לפלס עבור ילדיהם את הדרך לתעודת בגרות וללימודים אקדמיים, תלמידים בשכונות ובעיירות הפיתוח המשיכו לדרוך במקום במסגרת תכניות שונות ומשונות שפותחו לכאורה כדי לסייע להם: "האינטגרציה", שהעניקה לתלמידים משכונות "דרומיות" דריסת רגל זמנית במוסדות לימוד בשכונות מבוססות, מבלי לשפר את בתי הספר בשכונות המוצא; תכניות הלימוד הרבות שנכתבו עבור "טעוני טיפוח", שהצליחו בעיקר לתייג דורות של תלמידים מזרחים; ההסללה לנתיבים מקצועיים, שנומקה כצעד מיטיב, "שיהיה להם מקצוע ביד". אם המדיניות המעשית של משרד החינוך כלפי תלמידים ערבים היתה הדרה, אפלייה והזנחה, המדיניות המעשית של המשרד בנוגע לתלמידים מזרחים התבטאה באין ספור "פרויקטים" שלעולם חסרו את המרכיב הבסיסי: ההנחה שמדובר בתלמידים ככל התלמידים, שאינם זקוקים לשום יחס ייחודי, אלא רק למורות ומורים המאמינים בהם. את זה הבטיחה קדמה ואת זה מעניק קדמה בירושלים מאז ועד היום.

קדמה ביקשה להעניק חינוך תיכון עיוני, במקום החינוך המקצועי שהפך למסלול הטיפוסי של תלמידי תיכון מזרחים וכיום גם של תלמידי תיכון ערבים. הנתיב המקצועי הונהג בשנות ה-1960 כתחליף לחינוך העיוני שבשכונות המבוססות, מתוך הנחה שהמסלולים העיוניים "קשים מדי" לתלמידים מזרחים. עם השנים הפכו הנתיבים המקצועיים לאימפריות כוחניות בדמותן של רשתות "אורט" ו"עמל". כאשר הוציא משרד החינוך צו סגירה לקדמה בקרית מלאכי היה זה מתוך היענות ללחצים של רשת "אורט", שחששה משבירת המונופול שלה על ילדי קרית מלאכי.

kedma-wall

קדמה גילמה את הציפיות של אלפי הורים לעתיד טוב יותר לילדיהם. בקרית מלאכי התגבשה קבוצה של למעלה מששים זוגות הורים שמאסו במשחק השנתי של חילופי משמרות השנתי בין "אורט" ל"עמל".

ואגב ההורים: התעלמותה של דליה קרפל מתפקידם המכריע של ההורים בהתהוות קדמה, בתיפעול בתי הספר ובמאבק ההישרדות היא החמצה גדולה. החזון של קדמה הוא חזונם של אלפי הורים שחפצים עבור ילדיהם חינוך טוב מזה שקיבלו.

מאז סגירת קדמה בקרית מלאכי קמו ופעלו ללא רישיון עשרות בתי ספר דמוקרטיים ואנתרופוסופיים שהוקמו על ידי הורים חזקים. מרבית בתי הספר הללו שקמו ללא רישיון קיבלו, בניגוד לקדמה, הכשר בדיעבד ופעמים רבות נוכח התנגדות של הרשות המקומית. כיום, מערכת החינוך נשלטת במידה רבה על ידי "כוחות השוק". אם בעבר הושפע גורלם של תלמידים על ידי מוצאם העדתי והלאומי, היום הוא מושפע גם מגובה ההכנסה של הוריהם.

החזון של קדמה רלבנטי היום לא פחות משהיה לפני שני עשורים. מחצית מבני הנוער אינם משיגים תעודת בגרות, וזאת בעידן שבו תנאי כניסה למשרות רבות ובייחוד לאלה היוקרתיות הוא תואר אקדמי. בעוד ששיעור הזכאות הארצי לתעודת בגרות עמד ב-2012 על 49.8%, ביישובים דוגמת הרצליה וקרית אונו הוא עמד על כ-80%, בהשוואה ל-50%-40% במרבית עיירות הפיתוח ול-30%-20% במרבית היישובים הערביים.

ממשלת ישראל בכלל ומשרד החינוך בפרט אינם מודרכים היום על ידי חזון אוניברסליסטי. שרי חינוך מסתפקים בתזוזה שנתית של חלקיק נקודת האחוז בשיעור הזכאות לבגרות, שתקוע מזה למעלה מעשור בסביבות ה-49%-45%. המערכת, ככל שהיא מוטרדת מכך, אינה עושה לשיפור איכות החינוך ב"פריפריה" ומסתפקת במתן הקלות לנבחנים.

ראשי המערכת משדרים תחושה של "מיצינו". ביטוי לכך נתן לאחרונה ראש המועצה להשכלה גבוהה, פרופסור מנואל טרכטנברג. לאחר שמסר כי כ-50% מכל שכבת גיל מגיעים להשכלה גבוהה וכי שיעור זה ממצה לדעתו את פוטנציאל המועמדים, הוא נשאל מה קורה עם ה-50% הנותרים. תשובתו: "תואר אקדמי לא צריך להיות חזות הכל" (דה מרקר, 10.6.2014).

כותרת המשנה של מאמרה של דליה קרפל, "מדוע נכשל הניסיון להקים רשת בתי ספר למזרחים", מטעה פעמיים. ראשית, קדמה התכוונה לפעול גם ביישובים ערבים. שנית, בית הספר בירושלים הצליח לשרוד למרות הקשיים וכיום הוא סיפור הצלחה. בית הספר פיתח מודל פעולה שהוכיח את עצמו על פני תריסר מחזורים. הוא מקיים מדי שנה השתלמויות לעשרות מחנכות מכל הארץ, מפרסם חוברות הדרכה וחומרי לימוד ומארח מבקרים רבים. ממשלה ומשרד חינוך בעלי חזון אוניברסליסטי היו מאמצים את המודל ומאפשרים עוד בתי ספר רבים כאלו.

ובאשר למתחים בתוך עמותת קדמה, שקרפל הקדישה להם מקום כה נרחב. הם אכן היו ורבים מאיתנו נושאים צלקות עד היום. המתחים התעוררו לאחר שמנכ"ל משרד החינוך ציווה לסגור את קדמה בקרית מלאכי ולעצור את הסיוע הכספי לעמותה. אלא שבניגוד למצטייר מן הכתבה, לא הם שהובילו לשיתוק העמותה, אלא הלחץ המצטבר של גורמים כבדי משקל: צו הסגירה של שושני; הזיגזוג של ראש הרשות המקומית; הלחץ של מנכ"ל אורט, שהיה חבר מרכז במפלגתו של רובינשטיין; פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, אשר גרוניס; האדישות של עשרות חברי כנסת שאליהם פנינו – כולל משה קצב מקרית מלאכי; ומעל לכל, היעדר אורך נשימה כספי, עקב תלותנו הגמורה במשרד החינוך.

על רקע כל אלה, משקל המתחים הפנימיים קטן. למה הדבר דומה? לאותם שני צבים החוצים כביש בשעה שמכבש כבד מתקרב אליהם במהירות, והם מושכים האחד ימינה והשני שמאלה.

לולא אותו מכבש, שלושת בתי הספר היו עולים בסופו של דבר ופורחים, ואיתם עוד רבים.

המאמר התפרסם לראשונה במוסף הארץ, 25.7.2014

קדמה הספר – קולות משכונת הקטמונים

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מיכה רחמן

    כפי שלמדנו בנעורינו מסבא מרכס, אנחנו השחקנים הפוליטיים, החברתיים והחינוכיים פועלים בתוך הקשר אובייקיטיבי. אפילו שאנחנו חלק מההקשר, חייבים לראות את המכלול. ולכן צודק סבירסקי בטענה לגבי המכבש וההקשרים הכלכליים והפוליטיים (המדיניות הניאו-ליבראלית המתפתחת, המעבר לכלכלת שוק והשוק הקובע). לחילוקי הדעות, ולפעולתם של האישים השונים בהיסטוריה של קדמה יש בודאי חשיבות, וללא ספק הם מעניינים הרבה יותר את העיתונאית מאשר ניתוח משעמם של סיבות כלכליות פוליטית וחברתיות (מה גם שהניתוח הזה כבר הופיע במחקרים אחדים). ניתוח כשלים חינוכיים ופוליטיים חשוב, אבל קשה להניח שזו הייתה הסיבה המרכזית לכך שרק בית ספר אחד הצליח.