מוסר כבעיה ולא כפתרון

ניתן להיות מוסרי לחלוטין ביחס לפנימיות כלשהי, כמו להיות מנהיג או פקיד מסור, בישראל או בפלסטין, ועדיין לחטוא לאמת של המצב המשותף. לעשות רק את "המוטל עלי" לא מבטיח שאני פועל למען האמת. עלינו לסטות ממכשולי המוות המצפים לנו במזרח התיכון המתהווה
אלירן בר-אל

דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה. בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב כתב תיזה על "המחקר ההשוואתי של האביב הערבי". כעת כותב עבודת מחקר על סלבוי ז'יז'ק כתופעה סוציולוגית. מתרגם בסדרה לפילוסופיה בהוצאת רסלינג

כל הדיון המקצועי – על הרתעה, פירוז, חשיבה מחוץ לקופסא, סדר כוחות, טקטיקה ואסטרטגיה – לא רלוונטי בכלל למתרחש בתוואי שבין עזה לירושלים. זה, איך אומרים, "דיבור בקטנוֹת". בגדול, מהימין נטען שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ומהשמאל נטען שצה"ל לא-הומאני, כלומר, לא מוסרי. המתנגדים למלחמה בעזה והתומכים בה כלואים בצדדים הפוכים של אותו שיח מוסרי המגביל את שינוי המצב ואת שיפורו.

הטיעונים המוסריים נגד המלחמה מהשמאל ונגד חמאס מהימין (אשר גם השמאל לפחות בחלקו מחזיק בהם) אינם מצליחים לגבור אלה על אלה. זאת מכיוון שאותנטיות מוסרית, פנימית, אינה ערובה מפני פשעי מלחמה וזוועות אתיות. היציאה מקשר זה כרוכה בהבנה מסוימת, המבחינה בין מוסר לבין אתיקה, ובין אתיקה כללית לבין אתיקה מצבית. זו אינה שאלה של כיבוש, מוסריות, סיפוח או אזרחות. זו גם לא שאלה של דעות. זוהי שאלה של אמת.

היום, ולאורך רוב התקופה המודרנית, אתיקה הפכה כמעט בלתי מובחנת ממוסר. מקובל לחשוב עליה כעיקרון שיפוט לפעולות האדם הפרטי, ביחס לחוק הכללי. אולם, נבחין גם כי אתיקה שמורה לעקרון הפעולה המיידית, הבלתי-מתווכת (im-mediate), בעוד המוסר מתעסק בפעולה המחושבת. על כן, בתשובה לשאלה "איך לפעול?", אתיקה מכילה ממד של החלטה ולא רק, כמקובל, ממד של שיפוט. במקום לשקול אותה לקטגוריות מופשטות, כמו האדם או הצדק, יש לקשור אותה למצבים.

ציות
ציות מוחלט למשמעת צבאית היא הדרך היחידה להגיע לסטוֹרי – להארה הזן-בודהיסטית

ראשית למוסר. אדם יכול בהחלט להיות מוסרי, ביחס לעמדה או דעה כלשהי, ועדיין לבצע מעשים בלתי-אתיים בעליל. למשל: די.טי. סוזוקי, הסופר היפני שבישר את התורה המזרחית במערב, המליץ לרוב הציבור החסר זמן למדיטציה ורוחניות, שציות מוחלט למשמעת צבאית היא הדרך היחידה להגיע לסטוֹרי – להארה הזן-בודהיסטית. רק כך, בהישמע להוראת המפקד, מתבטל האגו ומתגבר האדם על אשליית העצמי שלו. למעשה, מציע סוזוקי לאדם, כדי להיות מוסרי יש רק לעשות ולא לחשוב. ברם, לא ניתן להבטיח שציות נטול מחשבה הוא תמיד הדבר הנכון לעשות, משום שהציות תמיד מתווך חברתית, ובדוגמא, על ידי המפקד ומה שמייצג.

בדוגמא זו המוסריות נובעת מביצוע הולם של התפקיד החברתי של האדם, נגיד, חייל או מפקד. לעומת זאת, הפילוסוף הגרמני קאנט מזכיר שזהו רק שימוש פרטי בתבונה, מתוקף מוסד או ארגון ספציפי בלבד, שקבע את החוק. לעומתו, שימוש ציבורי בתבונה כרוך בחשיבה מתוקף היות האדם אדם. ציות ללא חשיבה על אותו תפקיד חברתי, קרי התנהגות מוסרית גרידא, אינה מבטיחה את האדם מפני ביצוע מעשים שאינם אתיים.

מה שנדרש מאיתנו הוא חשיבה על אותו תפקיד חברתי, פרטי, בצורה שהופכת אותו לציבורי וכללי. כלומר לחשוב על ביצוע התפקיד, מורה או רופאה, דרך היותי אדם ולא מתוקף תפקידי המסוים. לפיכך, יש לדרוש "אתיקה חסרת מוסריות" כי אתיקה היא נאיבית ומוסר הוא סנטימנטלי. מוסר תמיד מגיע עם מטען נלווה, תועלת כלשהי, כמו "הרגשה טובה". מאידך, אתיקה מגיבה במיידיות למצב הקיים, ללא כל ציפייה עודפת. זו הסיבה שאתיקה קושרת למצב החברתי של ריבוי המשתתפים, בעוד מוסר מעדיף את תיווך נקודת המבט האישית של הפרט. כך ניתן להיות מוסרי לחלוטין ביחס לפנימיות כלשהי, כמו להיות מנהיג או פקיד מסור, בישראל או בפלסטין, ועדיין לחטוא לאמת של המצב המשותף. לעשות רק את "המוטל עלי" לא מבטיח שאני פועל למען האמת.

כדי לקשור בין אתיקה לבין אמת יש לעשותה כללית ולמען עצמה בלבד. לא לשם רווחים אישיים ולא בשם תועלות חיצוניות (כמו בריתות או יחסי כוחות). זאת בניגוד גמור לכל המערך הצבאי-תעשייתי הישראלי, השוגה בשיטתיות נגד גישה זו ומפעיל כוח פרטי בלבד. אך האתיקה מגיעה לגבולה, אם כן, בכלליותה. יש לזכור שאין אתיקה כללית לגמרי – חוק שנכון תמיד בכל זמן ומקום – כיוון שאין בנמצא האדם הכללי הזה שיישא אותה על גבו. לכל מצב יש האתיקה הכללית שלו. ולמצב בישראל כעת יש אתיקה ברורה: התנגדות למלחמה ולדיכוי! מדוע? כי רק זה, בעקביות ובנאמנות, ישנה את המצב – ושינוי (חוקי) המצב – זו הגדרת האמת. האמת כאן היא שינוי חוקי החזרה של המוות ההדדי. אלה שמייצרים "סבבים" של חללים. אולם, נכון, שינוי הוא דבר מעורפל, ונראה שהתנגדות למלחמה לעתים קרובות אין בה כדי לשנות את המצב כלל ועיקר. לכן, בדיוק, יש לשים לב לדרך ההתנגדות עצמה.

הכרחי כעת לבצע את ה"השעיה הפוליטית של האתי". יש לבצע את האתי, כפעולה למען החירות הכללית של המצב והפסקת ההרג ההמוני של יושביו, בתוך המסגרת של הפוליטי. זאת מפני שהיום, בעידן הציניות בו כולם יודעים הכל ואף אחד לא מאמין בכלום – כולנו יודעים שסבב נוסף זה שאלה של זמן, ולא מאמינים שיש פתרון אלטרנטיבי אחר – יש להשעות את האתיקה המזויפת לפיה כולנו ציניים בחוץ ומאמינים בפנים. אתיקה זו מזויפת כי היא מונחית על ידי רכוש פרטי (אדמה, תפקיד או שכר) ומניעה את המאבק הזה למחוזותיו הנוראיים, תוך השוואה חוזרת למדדי מוסר מערביים ככלליים.

להתחבא מאחורי מוסריות ואנושיות זה בדיוק חלק מהבעיה ולא מהפיתרון. היא קוברת אותנו עוד בשימור החזרה של המצב הקיים. אך אם אתיקה של אמת היא שינוי המצב, על כל חלקיו ובהתאם לסביבותיו, אז יש לפעול לשינוי כל חוקיו (הכתובים והנהוגים). גם אם נדמה כעת שלמחות נגד המלחמה וההרג, או לא-להתיישר לעמדת הממשלה והמדינאים, הם מעשים המחלישים את האחדות הציבורית – יש לזכור שאחדות זו מדומיינת ולא ממשית. נהפוך הוא, היא מסתירה את הממשי, הוא הפיצול הבסיסי: בין אלה שאוחזים עדיין בקדושת החיים ומשעים את האתיקה השקרית של המצב הציוני-ישראלי לפיה "אנו מותקפים וזכאים להגנה"; לבין אלו האוחזים בה בכל מחיר, מי שוויתרו על הטוב, לטובת הרע במיעוטו. על אותו משקל בדיוק יש לדרוש כיום מתושבי ישראל, יהודים או לא, לעמוד כנגד המשך המצב הקיים וחוקיו, ולדרוש כאחת את מה שנראה כ"בלתי-אפשרי": להפסיק את הלחימה, וכן גם שחרור תושבי עזה מהמצור עליהם, והפסקת הדיכוי תוך פניה גורפת לשכנינו הקרובים והרחוקים, מבית ומחוץ – למען ניסוח אפשרות חדשה למצב חדש. גם על השמאל מוטלת האחריות, מעבר לביקורת על המלחמה, גם להשתתף, לארגן ולהתמיד בפרויקט של מניעת חזרתה. וזה כרוך בנאמנות לאידיאה כללית ולאתיקה מצבית.

התכלית הלאומית של ישראל אסור שתסתכם במדיניות חירום קבועה, ובמטרות מופשטות כביכול כמו "שקט זמני" או "ביטחון רגעי". כך מודחק עוד יותר הקשר המוחשי בין כלכלת-הפנים למדיניות-החוץ. מגמה שתוביל לצמצום החירות והתגברות האלימות מכל עבר. רק אתיקה מצבית, כזו המבטאת את כל חלקי המצב – שכולל בכל אחד מאיתנו גם את מצבם של תושבי עזה, וגם את זה של תושבי הדרום ושל הערבים בישראל, למשל – בכוחה להסיט את המסלול הישראלי ממכשולי המוות המצפים לו במזרח התיכון המתהווה.

sharke youth forum
מכתבים ועצומות כנגד שלטונות פתח, חמאס וישראל גם-יחד יוצאים מכיוון "נוער עזה"

זו איננה פנטזיה אידיאלית, אלא התעוררות ריאלית מאחת כזו, מהסיוט המותיר כבר שנים את הכל כמות-שהוא. ואף על פי כן, מכתבים ועצומות כנגד שלטונות פתח, חמאס וישראל גם-יחד יוצאים מכיוון "נוער עזה" כבר מאז ינואר 2011 (בתרגום לעברית) וגם שוב, לאחרונה. קולם הוא לפיד של דור שלם, דור של (כמעט) מיליון ילדים שגילם נמוך מ-14, שנולדו לתוך מציאות כלואה: הן על ידי חמאס הנוקשה מבפנים, הן על ידי ממשלת ישראל מבחוץ, והן על ידי התעלמות עולמית, ערבית ומערבית גורפת.

במובן זה במיוחד, האחריות של תושבי ישראל, והצעירים בחזיתה, היא להפסיק את ההרגלים והחוקים המפרידים ולהחזיק את הלפיד הזה ביחד. לא לראות בדור הזה אויב ולא קורבן. זהו לפיד העתיד. הציווי המשותף, הכלכלי-פוליטי והאתי-חברתי הוא "להמשיך!". להמשיך להגביר את קולם, ולזעוק יחד איתם. כך, כשעוברים ממוסר לאתיקה ואז לאתיקה מצבית, ביחס לחוקי המצב הפוליטי עצמו, מתגברים על מסכי שווא מוסריים, ונפתחת הדרך אל הכללי והאמיתי. זה מה שנכון למצב, וזה ייטיב עם כל צדדיו.

עוד על צוק איתן                                                                                       עוד של אלירן בר-אל

אלירן בר-אל הוא תלמיד מחקר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פוקסי

    תודה על הפוסט . אני חושש שיש לך בלבול מושגים מהותי ביותר . המשפט או החוק באופן כללי , הינם מערכות קודים או נורמות התנהגות וציווים , המתירות מעשים או אוסרות מעשים , הכל על מנת להטמיע וליישם קודי מוסר מופשטים .

    האתיקה כלל לא שונה מן המשפט ! האתיקה הינה חלק מן המשפט !! באופן כללי , יש משפט מדינתי , אשר חל על הציבור כולו בעיקרון , ואילו החוקים הידועים . לעומת זאת , האתיקה , הינה בסך הכל החוק או הנורמות המשפטיות ההתנהגותיות , הנוגעות לסקטור או לארגון ספציפי , הכל מתוך ראיה של צורך במשפט מעין פרטי סקטוריאלי וארגוני , אשר מחייב כללי התנהגות ספציפיים לסקטור או ארגון .

    וכך : כחלק מן המשפט הכללי הנוגע לעובדים סוציאלים כדרך משל , תוכל למצוא גם כללי אתיקה ( שהם חלק מן המשפט הכללי ) והנה כדרך משל , הקוד הבא :

    " תקנות העובדים הסוציאליים ( כללי אתיקה מקצועית ) , תשנ"ט 1999 " , תקנות אילו הנן חלק מן המשפט הכללי , והן קובעות כללי התנהגות ספציפיים למערך העובדים הסוציאלים .

    מה שמיחד אם כך את האתיקה בכלל ובמקרה זה בפרט , הינו שעסקינן ב – מעין מערך של כללי התנהגות ארגוניים סקטוריאליים הנוגעים או מחייבים עובדים סוציאלים ולא את כלל הציבור בעיקרון .

    תוכל בלינק הבא להגיע לתקנות אילו :

    http://www.nevo.co.il/Law_word/law01/p178m1_002.doc

    תודה

  2. שלמה

    הוא רק מתעלם מהדבר הזה שנקרא "מציאות ". אם מלך לפי השיטה שלך מאוד סביר שהסרת הסגר מעזה יגרור יבוא טילים ופצצות מתקדמות יותר , עוקפות כיפת ברזל נניח .וזה יגרור מלחמה קשה יותר וזה יגרור מוות בעשרות אלפים ל2 הצדדים .אבל מה זה כמה רבבות הרוגים לעומת רעיון פילוסופי מתוחכם ?

  3. ראובן גרבר

    לא ברורה לי ההצעה של הכותב – במידה והמצב האמיתי הוא שהחמאס הוא תנועה דתית-קנאית שכוונתה המוצהרת היא להשמיד את מדינת ישראל (לאור אמונה מוסלמית שארץ ישראל היא דר אל איסלם, כלומר, שייכת לאיסלם מתוקף שנכבשה פעם על ידיו) – מהו הדבר המוסרי או האתי שיש לעשותו? מבקש הבהרה פשוטה.
    בברכה, ראובן

  4. אלירן בר-אל

    ראובן יקר, להלן הבהרה שהלוואי והיתה פשוטה, אלא שאני סבור כי היא מורכבת. השאלה כמובן ממה?? אתה מצבת רכיב בודד בהרכב המצב ועל כן זה טיפה בעייתי ושגוי. אני אסביר. ישנן מספר הנחות יסוד שעליהן נשען המאמר, ובעיקרן הן מתמטיות, פילוסופיות וסוציולוגיות. אכן יש מקום להרחיבן, אולם קצרה יריעת המאמר מלעשות כן.
    בכל מקרה, התחלת נכון – עם 'מצב' מסוים, וטענת שהוא אמיתי, ואז שאלת לגביו. זה היה המהלך שלך. אך תחילה, הבה נגדיר מצב, כ'קבוצה של דברים בעלי סדר מסוים'. זהו 'ריבוי מובנה, עקבי ומסוים, הנספר כאחד'. כל דבר יכול להיחשב כמצב באם נספר הוא כאחד: המצב הישראלי, המצב הרגשי, המצב המשפחתי וכן הלאה, אלו כולם מצבים בעלי מבנה כלשהו, המאפשר להם להיחשב כאחד. כדי שמצב יספר או יחשב כאחד, כדי שהוא יסומן כאחד, הוא זקוק למבנה-על כלשהו, שיסמן את חשיבת המצב כאחד – זהו הסדר של המצב – הנקבע בהתאם לחוקי החזרה שלו. הם קובעים את דרגת ההופעה או ההתקיימות של כל-דבר בעולם. הסדר, או הדרגה אינם נקבעים, כמקובל להניח, על ידי אחד ממשתתפי המצב, זה או אחר, הידע שלו או תודעתו. זה בדיוק הדיון המוסרי – הן של הימין והן של השמאל – המחזיר את הסבבים עלינו כמכת גורל. לכן גם הגדרתך את המצב לא נכונה, כי המצב, בדיוק, מציג את עצמו כבר מולנו, ויתרה מזאת, הוא אף מיוצג עבורינו על ידי הממשלה והמדיה למשל.
    אתה, ראובן, הצעת שהמצב האמיתי נספר כאחד תחת הציווי הדתי, ממנו גזרת את השמדת ישראל. כמובן אין זה הכרחי ודורש הסבר, אולם אם המצב הוא ריבוי הנספר כאחד, ואם שאלת מה הדבר האתי לעשות – לא המוסרי, האישי – הוא כמו בכל מצב, הניסיון להנכיח את הריק, האפס שישנו בתוך כל אחד (המספר אחד מכיל רק איבר אחד – השם של הקבוצה הריקה, קרי 0). ועל כן יש לשאול לגבי כל מצב ומצב, מהו האפס של המצב? מהם החוקים שמניבים את ספירתו וחשיבתו החוזרת כאפס של המצב? זה שאינו נספר ולא נחשב, שיכול למות ולא להיחשב?
    הדבר האתי על כן, בכל מצב ומצב, הוא להעלות את האפס ועל כן לשנות את המצב עבור כולם, מעבר למנהגים ולחוקים הקיימים, שמשעתקים את המצב וגורמים להיסטוריה להיראות הכרחית. פריצת האפס מן המצב הראשוני, לתוך המצב המיוצג, זה שנספר כאחד, המצב בשטח באמת וכן המצב שאתה תיארת ראובן, היא-היא האמת של המצב משום שהחלק שהודחק במצב, כעת מקבל את מקומו הראוי.
    זה דורש בעצם מכל אחת ואחד להחליט, שמכאן הלאה, אולי בגלל המלחמה והשלכותיה, אנו נפעל בכל התחומים למען העלאת דרגת הקיום של האפס במצב הפוליטי ולמען לקיחתו בחשבון הכללי. ומכאן, אם נדבק כולנו בציווי האתי "להמשיך!" בהתאם להחלטה זו – שום חוק לא יגבר עלינו בדרך ליצירה של 'אחד' חדש, ואמיתי יותר.

    ניסוח זה עונה גם להערות של שלומי ושל פוקסי: הראשונה לגבי המציאות, ששוב, באופן שגוי, הוגדרה רק על פי חוקי חזרתה, ולא על פי אפשרות שבירתם. והשניה: אני לא רציתי להעמיס עוד יותר בשמות והגדרות, הלא אתיקה היא אחד התחומים העתיקים ביותר. קיימות הגדרות יווניות ומודרניות, בין האחרונות למשל, של שפינוזה, קאנט, ניטשה, שילר והגל. אין טעם, בעיקר בעתות אלה וכאלה, להיכנס לשולשות הגניאולוגיות של המושג, אלא כפי שניסיתי, לדלות ממנו את מהותו ההכרחית עבורנו ועבור מצבנו כעת.