• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מוסר כבעיה ולא כפתרון

ניתן להיות מוסרי לחלוטין ביחס לפנימיות כלשהי, כמו להיות מנהיג או פקיד מסור, בישראל או בפלסטין, ועדיין לחטוא לאמת של המצב המשותף. לעשות רק את "המוטל עלי" לא מבטיח שאני פועל למען האמת. עלינו לסטות ממכשולי המוות המצפים לנו במזרח התיכון המתהווה

כל הדיון המקצועי – על הרתעה, פירוז, חשיבה מחוץ לקופסא, סדר כוחות, טקטיקה ואסטרטגיה – לא רלוונטי בכלל למתרחש בתוואי שבין עזה לירושלים. זה, איך אומרים, "דיבור בקטנוֹת". בגדול, מהימין נטען שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ומהשמאל נטען שצה"ל לא-הומאני, כלומר, לא מוסרי. המתנגדים למלחמה בעזה והתומכים בה כלואים בצדדים הפוכים של אותו שיח מוסרי המגביל את שינוי המצב ואת שיפורו.

הטיעונים המוסריים נגד המלחמה מהשמאל ונגד חמאס מהימין (אשר גם השמאל לפחות בחלקו מחזיק בהם) אינם מצליחים לגבור אלה על אלה. זאת מכיוון שאותנטיות מוסרית, פנימית, אינה ערובה מפני פשעי מלחמה וזוועות אתיות. היציאה מקשר זה כרוכה בהבנה מסוימת, המבחינה בין מוסר לבין אתיקה, ובין אתיקה כללית לבין אתיקה מצבית. זו אינה שאלה של כיבוש, מוסריות, סיפוח או אזרחות. זו גם לא שאלה של דעות. זוהי שאלה של אמת.

היום, ולאורך רוב התקופה המודרנית, אתיקה הפכה כמעט בלתי מובחנת ממוסר. מקובל לחשוב עליה כעיקרון שיפוט לפעולות האדם הפרטי, ביחס לחוק הכללי. אולם, נבחין גם כי אתיקה שמורה לעקרון הפעולה המיידית, הבלתי-מתווכת (im-mediate), בעוד המוסר מתעסק בפעולה המחושבת. על כן, בתשובה לשאלה "איך לפעול?", אתיקה מכילה ממד של החלטה ולא רק, כמקובל, ממד של שיפוט. במקום לשקול אותה לקטגוריות מופשטות, כמו האדם או הצדק, יש לקשור אותה למצבים.

ציות
ציות מוחלט למשמעת צבאית היא הדרך היחידה להגיע לסטוֹרי – להארה הזן-בודהיסטית

ראשית למוסר. אדם יכול בהחלט להיות מוסרי, ביחס לעמדה או דעה כלשהי, ועדיין לבצע מעשים בלתי-אתיים בעליל. למשל: די.טי. סוזוקי, הסופר היפני שבישר את התורה המזרחית במערב, המליץ לרוב הציבור החסר זמן למדיטציה ורוחניות, שציות מוחלט למשמעת צבאית היא הדרך היחידה להגיע לסטוֹרי – להארה הזן-בודהיסטית. רק כך, בהישמע להוראת המפקד, מתבטל האגו ומתגבר האדם על אשליית העצמי שלו. למעשה, מציע סוזוקי לאדם, כדי להיות מוסרי יש רק לעשות ולא לחשוב. ברם, לא ניתן להבטיח שציות נטול מחשבה הוא תמיד הדבר הנכון לעשות, משום שהציות תמיד מתווך חברתית, ובדוגמא, על ידי המפקד ומה שמייצג.

בדוגמא זו המוסריות נובעת מביצוע הולם של התפקיד החברתי של האדם, נגיד, חייל או מפקד. לעומת זאת, הפילוסוף הגרמני קאנט מזכיר שזהו רק שימוש פרטי בתבונה, מתוקף מוסד או ארגון ספציפי בלבד, שקבע את החוק. לעומתו, שימוש ציבורי בתבונה כרוך בחשיבה מתוקף היות האדם אדם. ציות ללא חשיבה על אותו תפקיד חברתי, קרי התנהגות מוסרית גרידא, אינה מבטיחה את האדם מפני ביצוע מעשים שאינם אתיים.

מה שנדרש מאיתנו הוא חשיבה על אותו תפקיד חברתי, פרטי, בצורה שהופכת אותו לציבורי וכללי. כלומר לחשוב על ביצוע התפקיד, מורה או רופאה, דרך היותי אדם ולא מתוקף תפקידי המסוים. לפיכך, יש לדרוש "אתיקה חסרת מוסריות" כי אתיקה היא נאיבית ומוסר הוא סנטימנטלי. מוסר תמיד מגיע עם מטען נלווה, תועלת כלשהי, כמו "הרגשה טובה". מאידך, אתיקה מגיבה במיידיות למצב הקיים, ללא כל ציפייה עודפת. זו הסיבה שאתיקה קושרת למצב החברתי של ריבוי המשתתפים, בעוד מוסר מעדיף את תיווך נקודת המבט האישית של הפרט. כך ניתן להיות מוסרי לחלוטין ביחס לפנימיות כלשהי, כמו להיות מנהיג או פקיד מסור, בישראל או בפלסטין, ועדיין לחטוא לאמת של המצב המשותף. לעשות רק את "המוטל עלי" לא מבטיח שאני פועל למען האמת.

כדי לקשור בין אתיקה לבין אמת יש לעשותה כללית ולמען עצמה בלבד. לא לשם רווחים אישיים ולא בשם תועלות חיצוניות (כמו בריתות או יחסי כוחות). זאת בניגוד גמור לכל המערך הצבאי-תעשייתי הישראלי, השוגה בשיטתיות נגד גישה זו ומפעיל כוח פרטי בלבד. אך האתיקה מגיעה לגבולה, אם כן, בכלליותה. יש לזכור שאין אתיקה כללית לגמרי – חוק שנכון תמיד בכל זמן ומקום – כיוון שאין בנמצא האדם הכללי הזה שיישא אותה על גבו. לכל מצב יש האתיקה הכללית שלו. ולמצב בישראל כעת יש אתיקה ברורה: התנגדות למלחמה ולדיכוי! מדוע? כי רק זה, בעקביות ובנאמנות, ישנה את המצב – ושינוי (חוקי) המצב – זו הגדרת האמת. האמת כאן היא שינוי חוקי החזרה של המוות ההדדי. אלה שמייצרים "סבבים" של חללים. אולם, נכון, שינוי הוא דבר מעורפל, ונראה שהתנגדות למלחמה לעתים קרובות אין בה כדי לשנות את המצב כלל ועיקר. לכן, בדיוק, יש לשים לב לדרך ההתנגדות עצמה.

הכרחי כעת לבצע את ה"השעיה הפוליטית של האתי". יש לבצע את האתי, כפעולה למען החירות הכללית של המצב והפסקת ההרג ההמוני של יושביו, בתוך המסגרת של הפוליטי. זאת מפני שהיום, בעידן הציניות בו כולם יודעים הכל ואף אחד לא מאמין בכלום – כולנו יודעים שסבב נוסף זה שאלה של זמן, ולא מאמינים שיש פתרון אלטרנטיבי אחר – יש להשעות את האתיקה המזויפת לפיה כולנו ציניים בחוץ ומאמינים בפנים. אתיקה זו מזויפת כי היא מונחית על ידי רכוש פרטי (אדמה, תפקיד או שכר) ומניעה את המאבק הזה למחוזותיו הנוראיים, תוך השוואה חוזרת למדדי מוסר מערביים ככלליים.

להתחבא מאחורי מוסריות ואנושיות זה בדיוק חלק מהבעיה ולא מהפיתרון. היא קוברת אותנו עוד בשימור החזרה של המצב הקיים. אך אם אתיקה של אמת היא שינוי המצב, על כל חלקיו ובהתאם לסביבותיו, אז יש לפעול לשינוי כל חוקיו (הכתובים והנהוגים). גם אם נדמה כעת שלמחות נגד המלחמה וההרג, או לא-להתיישר לעמדת הממשלה והמדינאים, הם מעשים המחלישים את האחדות הציבורית – יש לזכור שאחדות זו מדומיינת ולא ממשית. נהפוך הוא, היא מסתירה את הממשי, הוא הפיצול הבסיסי: בין אלה שאוחזים עדיין בקדושת החיים ומשעים את האתיקה השקרית של המצב הציוני-ישראלי לפיה "אנו מותקפים וזכאים להגנה"; לבין אלו האוחזים בה בכל מחיר, מי שוויתרו על הטוב, לטובת הרע במיעוטו. על אותו משקל בדיוק יש לדרוש כיום מתושבי ישראל, יהודים או לא, לעמוד כנגד המשך המצב הקיים וחוקיו, ולדרוש כאחת את מה שנראה כ"בלתי-אפשרי": להפסיק את הלחימה, וכן גם שחרור תושבי עזה מהמצור עליהם, והפסקת הדיכוי תוך פניה גורפת לשכנינו הקרובים והרחוקים, מבית ומחוץ – למען ניסוח אפשרות חדשה למצב חדש. גם על השמאל מוטלת האחריות, מעבר לביקורת על המלחמה, גם להשתתף, לארגן ולהתמיד בפרויקט של מניעת חזרתה. וזה כרוך בנאמנות לאידיאה כללית ולאתיקה מצבית.

התכלית הלאומית של ישראל אסור שתסתכם במדיניות חירום קבועה, ובמטרות מופשטות כביכול כמו "שקט זמני" או "ביטחון רגעי". כך מודחק עוד יותר הקשר המוחשי בין כלכלת-הפנים למדיניות-החוץ. מגמה שתוביל לצמצום החירות והתגברות האלימות מכל עבר. רק אתיקה מצבית, כזו המבטאת את כל חלקי המצב – שכולל בכל אחד מאיתנו גם את מצבם של תושבי עזה, וגם את זה של תושבי הדרום ושל הערבים בישראל, למשל – בכוחה להסיט את המסלול הישראלי ממכשולי המוות המצפים לו במזרח התיכון המתהווה.

sharke youth forum
מכתבים ועצומות כנגד שלטונות פתח, חמאס וישראל גם-יחד יוצאים מכיוון "נוער עזה"

זו איננה פנטזיה אידיאלית, אלא התעוררות ריאלית מאחת כזו, מהסיוט המותיר כבר שנים את הכל כמות-שהוא. ואף על פי כן, מכתבים ועצומות כנגד שלטונות פתח, חמאס וישראל גם-יחד יוצאים מכיוון "נוער עזה" כבר מאז ינואר 2011 (בתרגום לעברית) וגם שוב, לאחרונה. קולם הוא לפיד של דור שלם, דור של (כמעט) מיליון ילדים שגילם נמוך מ-14, שנולדו לתוך מציאות כלואה: הן על ידי חמאס הנוקשה מבפנים, הן על ידי ממשלת ישראל מבחוץ, והן על ידי התעלמות עולמית, ערבית ומערבית גורפת.

במובן זה במיוחד, האחריות של תושבי ישראל, והצעירים בחזיתה, היא להפסיק את ההרגלים והחוקים המפרידים ולהחזיק את הלפיד הזה ביחד. לא לראות בדור הזה אויב ולא קורבן. זהו לפיד העתיד. הציווי המשותף, הכלכלי-פוליטי והאתי-חברתי הוא "להמשיך!". להמשיך להגביר את קולם, ולזעוק יחד איתם. כך, כשעוברים ממוסר לאתיקה ואז לאתיקה מצבית, ביחס לחוקי המצב הפוליטי עצמו, מתגברים על מסכי שווא מוסריים, ונפתחת הדרך אל הכללי והאמיתי. זה מה שנכון למצב, וזה ייטיב עם כל צדדיו.

עוד על צוק איתן                                                                                       עוד של אלירן בר-אל

אלירן בר-אל הוא תלמיד מחקר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב

כנראה שיעניין אותך גם: