איך תרצו את העיר שלכם?

בבואנו להמשיג קיימוּת אורבנית ולממש אותה עלינו להידרש לסוגיית המחסומים, החברתיים והפיזיים, בין בני אדם. פטר מרקוזה משרטט מצפן תכנוני-ערכי של עירוניות צודקת ומקיימת. מצפן שנעדר מיחסה של עיריית תל אביב יפו לגבעת עמל. שוויוניות היא מטרת-על במצפן זה
פטר מרקוזה

המאבק בשכונת גבעת עמל משקף בבהירות רבה את הסינרגיה שבין ההון הגדול למוסדות התכנון והמדינה, ושוב, על חשבונן של קהילות מוחלשות. מופע הפינויים הברוטאלי בגבעת עמל, המתקיים בחסות החוק ובשם הפרוצדורה התכנונית, משקף את הקשר ההדוק שבין ניהול הקרקע ותכנונה לבין ייצור אי-שוויון חברתי. הדוגמא של גבעת עמל מצטרפת לשורה מתארכת של עוולות תכנוניות כמו אי-ההכרה והרס כפרי הבדואים הלא-מוכרים בנגב, שחיתות הולילנד, ההזנחה הפושעת של שכונות דרום תל אביב ושכונות רבות אחרות בפריפרייה הישראלית, טירוף עליית מחירי הדיור בחסות מנגנוני המדינה ועוד. לאור מגמה תכנונית-דורסנית זו, נדרשת כעת בדחיפות חשיבה תכנונית המבוססת על תפיסת עולם של צדק והוגנות שתחליף את ערכי שורת הרווח ואת הספסרות בזכויות תכנוניות של קהילות.

הספר "ערי המחר: תכנון צדק וקיימות היום", שיוצא לאור בימים אלו בעריכתם של פרופ' טובי פנסטר ואורן שלמה, מבקש לקדם את הדיון בדיוק בסוגיות אלו ומציע דיונים אודות הקשר שבין תכנון לצדק חברתי ושוויון, בין צדק לקיימות, ובין זכויותיהן התכנוניות של קהילות לבין האינטרסים של ההון ונסיגת המדינה מאחריותה התכנונית והציבורית. הספר מכיל מאמרים המייצגים נקודות מבט של מיטב החוקרים על נושאים אלו במטרה "לפתוח" את השיח הציבורי והמקצועי ולהציע כלים תיאורטיים ופרקטיים להתמודדות עם השאלות הללו

המאמר שלפנינו, מאת פטר מרקוזה, מחוקרי העירוניות העקביים והביקורתיים, דן בשאלת הצדק בתכנון לנוכח תהליכי ניאו ליברליזציה של העיר ולנוכח התגברות מגמת הקיימות בתכנון. במאמר זה מרקוזה מבקש לשרטט את דמותה של עיר המחר באמצעות דיון בערכים מנחים ובפרוצדורות של צדק שאמורים לשמש כמצפן תכנוני-ערכי לקראת עירוניות צודקת והוגנת יותר.

(אורן שלמה)

+   +   +

דיון באופיין ומהותן של ערי המחר הוא דיון חשוב, שכן דמותן של אלה תלויה במידה רבה מאוד בפועלנו כיום, ובמיוחד ביעדים שאנו מציבים להן היום. אנו טוענים לא אחת כי על ערינו להיות בנות קיימא וצודקות. האם אלה אכן היעדים שאנו מציבים בפניהן? האם על אלה להיות היעדים? אני מבקש לבחון שאלות אלה בשלושה שלבים: ראשית, לשאול מהי קיימוּת – מה פשר המושג וכיצד להחילו; שנית, לשאול מהו צדק, ושוב: מה פשרו וכיצד להחילו; ולבסוף, אני מבקש למקם שני מושגים אלה בהקשר של ערי המחר, לשאול מה צפויה להיות דמותן במציאות, ומה הסיכוי שהפוטנציאל שלהן וכמו גם המציאות שלהן אכן ילבשו דמות כזו או אחרת.

לא אעסוק כאן במראה החיצוני של ערים, בגודלן, צורתן או בטכנולוגיה שלהן, אלא רק בהיבטים החברתיים שלהן, מכיוון שלדעתי, בסופו של חשבון, דמותן הפיזית של ערי המחר תהא תלויה במהותן החברתית, בזהות מקבלי ההחלטות, בבעלי העניין המעורבים, ובתכלית קיומן. מעל לכל, סוגיית אופיין העתידי היא סוגיה פוליטית, התלויה עדיין במידה רבה במעשינו – ולטעמי כאן בדיוק נעוצה חשיבות הנושא.

1. מכשלות הקיימוּת

קיימוּת הינה מושג אופנתי מאוד בימינו, וזהו מושג ראוי וגם טוב, אבל משתמעים ממנו מספר מובנים שונים למדי, ואם משתמשים בו באורח לא מבוקר נתקלים במספר מכשלות חמורות. קיימוּת, יש להדגיש, הינה אילוץ ולא יעד, וראוי שנזכור זאת בבואנו לדון בנושא.

ראשית חכמה, לא כל עיר צריכה להמשיך להתקיים כמות שהיא. העיר שאנו מתאווים אליה היא עיר שבה כל בני האדם חיים יחדיו בשלום ומתוך ערבות הדדית. עליה להיות עיר שאין בה חומות ומחסומים. במובן זה, 'עיר'… במהותה היא התחברות של אנשים שונים מרקע שונה, בעלי אינטרסים, צבעי עור, תרבויות, ולעתים גם שפות – מגוּונים ושונים, והם שואבים הנאה מכך שהם חולקים חוויה אנושית משותפת. לא סובלנות כי אם ערבות הדדית היא הרצויה והחשובה כאן: סינרגיה שבה התפתחות כישורי הפרט תומכת בהתפתחות הכלל, והתפתחות כישורי הכלל תומכת בהתפתחות הפרט. העיר, הנתפסת כיצירה חברתית משותפת של כלל תושביה , הינה הייצוג הגשמי הפורה ביותר עד כה של דמות חברה רצויה שכזו. תנאי לקיומה של עיר כזאת, ולקיימוּת המאמצים להשיגה, הוא הרס כל החומות בין קבוצות התושבים החיות בה ומרכיבות אותה, והסרת המחסומים המכבידים ומעיבים על קיומם של יחסי גומלין חיוביים בין יחידים וקבוצות. רק עיר נטולת מחסומים שכזו תהא בת-קיימא מבחינה חברתית, ותהא ראויה לכך שנמשיך לקיימה…

מחסה במגדלי יו
רק עיר נטולת מחסומים שכזו תהא בת-קיימא מבחינה חברתית, ותהא ראויה לכך שנמשיך לקיימה

א. מה ראוי לקיים?

ההגדרה שהציעה ועדת ברונטלנד של האו"ם מצוינת וראויה לקריאה קפדנית.

פיתוח בר קיימא הוא פיתוח העונה על צרכי ההווה מבלי להתפשר על יכולתם של דורות העתיד לענות על צרכיהם.

משתמע ממנה שהיא מבקשת לתת מענה לצרכי ההווה, ולאחר מכן מנסחת מהי הדרך שבה יש להשיג צרכים אלה.

המונח 'בר-קיימא' הוא אפוא שם תואר ולא שם עצם; הקיימוּת אינה נבדלת לעצמה אל מול מה שיש לקיימו הלכה למעשה. השתמעות זו חשובה: קיימוּת אינה תנאי שיש לקיימו לכשלעצמו, אלא שהיא גוזרת את ערכה מערכו של הדבר שאותו ראוי לקיים. הצעה לפיתוח מכוער של עיר יש לדחות גם אם היא מבטאת תכנון בר קיימא. אין לקבל הצעה הכרוכה בהפרדה בין אוכלוסיות גם אם היא יותר מקיימת מהצעה שאינה כרוכה בהפרדה ואין לקיים פאשיזם וגזענות. השלב הראשון בתכנון עירוני כלשהו הוא לקבוע מהם הצרכים האמתיים ורק לאחר מכן להציע תכנית שתיתן לאלה מענה. על תכנית כזו להכיל עקרונות של תכנון בר קיימא; העדר קיימוּת הוא אילוץ שיש להתמודד אתו בתהליכי תכנון הלכה למעשה, אבל קיימוּת כשלעצמה אינה יעד לפעולה.

ב. ניטראליות ה'צרכים'

ההגדרה של ועדת ברוטלנד לא קובעת אמות מידה כלשהן להערכה של מידת הקיימוּת הרצויה… אך עומדת על תנאי אחד ברור וחד משמעי: קיומו של צדק בין דורי. הדבר מעלה, מן הסתם, בעיה: מסתבר שכאשר מעריכים תועלות וסיכונים של תהליכי תכנון לאורך זמן, לאנשים שונים יש תחשיבים ואילוצים שונים: יש המסוגלים להמתין זמן רב עד שצרכיהם ייענו, בעוד זמנם של אחרים דוחק, לעתים מכיוון שתנאי חייהם עומדים על סף סכנת חיים. משפחה שׂבֵעה יכולה להמתין זמן רב יותר לסעודתה הבאה לעומת משפחה המצויה על סף רעב; משפחה בעלת קורת גג נאותה יכולה לחכות זמן רב יותר למגורי קבע ממשפחה דרת רחוב. לאנשים שונים יש, כאמור תחשיבים ואילוצים שונים. לכן, יש לשקלל את הסיכונים שהדור הבא עלול להתמודד אִתם מול הסיכונים העומדים בפני הדור הנוכחי. כמובן שלא ניתן לקבוע כלל גורף כלשהו, לפיו תכנית מסוימת ראויה להיחשב בת-קיימא אם ניתן יהיה לקיימה למשך חמישים שנה, אך לא עשרים שנה, וניתן בהחלט להטיל ספק בתקפותה של הגדרה שלפיה תכנית חייבת להיות בת-קיימא למשך שבעה דורות. עם זאת, עלינו להביא בחשבון שלפרקי זמן שונים יש משמעות שונה אצל אנשים שונים. במונחים טכניים– מידת חיוניותה וחשיבותה של קיימוּת אינה זהה אצל פרטים שונים והדבר מחייב בחינה נוספת של ההגדרה שמציעה ועדת ברונטלנד. זו אינה מפרטת על אילו דורות-עתיד ועל אילו קבוצות בחברה היא חלה. מתחייבת, לפיכך, סטייה קלה מהדיון לצורך בחינת ניסוחו של מושג הקיימות והתייחסות לרעיון המוכר של 'משולש הקיימוּת'.

ג. שאלת הערכים

לדידם של מתכננים, נוסחת 'משולש הקיימות' של סקוט קמפבל היא אולי המוכרת ביותר:

שאלת הערכים

ישנן גם גרסאות אחרות…

תרשים 3
מתוך לשכת הקיימות של אוניברסיטת אילינוי, שיקגו

קודקודי המשולש הרווחים ביותר בשימוש, כמו בדוגמא זו, הם שלושת ה-'E-ים': 'כלכלה' [Economy] (לעתים 'יעילות'), 'שוויוניות' [Equity] ו'אקולוגיה' [Ecology] (לעתים 'סביבה' מחליפה את 'אקולוגיה'). אך ישנן גם וריאציות מאירות עיניים. להלן דוגמא של חברה גדולה המתגאה בהיותה אחת מספקיות האנרגיה העיקריות לעסקים באירופה, בה תופסת 'רווחיות' את מקום ה'כלכלה':

על מנת להבטיח החלטות השקעה מאוזנות, E.ON בוחנת תכניות על בסיס משולש הקיימות (בני אדם, פלנטה, רווחיות) [People, Planet, Profit], כך שהמחיר, מהימנות האספקה והיבטי איכות הסביבה מהווים שיקולים מאוזנים בתהליך קבלת ההחלטות.

הנקודה כאן ברורה: הרווחיות היא מרכיב לגיטימי ואף הכרחי בקיימוּת; יתרה מכך, ללא רווח, אין לקיים לא את בני האדם ולא את הפלנטה.

נובעות מכך לפחות שתי בעיות. ראשית, גישת האקולוגיה העמוקה מעלה את הסוגיה הבסיסית מאוד של הקשר בין בני האדם לטבע. היא רואה ב'טבע' ערך בפני עצמו, ומתנגדת לניצולו לרווחת האנושות. היא תופסת את החיים בשלום עם הטבע לא כגישה המעשירה את החיים האנושיים, או בסופו של דבר כהכרח לחיים, אלא כגישה הנגזרת מתוך מחויבות לטבע בתור שכזה; הטבע כישות, ככוח, כגורם פעיל הראוי לכבוד ממש כמו בני האדם. הטיעונים בזכות האקולוגיה העמוקה חורגים ממסגרת הדיון הנוכחי שלנו, אך ראוי להבחין בינה לבין תפישה אקולוגית הרואה בסביבה לא יותר מאשר משהו שיש לקיים לאורך זמן. אלמלא כן, נסתבך בשאלה אם אולי ראוי לקדם את האקולוגיה העמוקה באמצעות צעדים שפשוט יגבילו את מכלול הפעילות האנושית, צעדים שיראו בצמצום טביעת הרגל האנושית על אדמת כדור הארץ יעד בפני עצמו: ככל שיפחת מספר תושבי הפלנטה, כן ייטב.

שנית, גם אם נסתכל על הדברים מבלי להביא בחשבון סוגיה זו, אלא בצורה פשוטה יותר, סבורני שהמשולשים מטעים מכמה בחינות. רק אחד משלושת ה-'E-ים' הוא ערך בפני עצמו. כבר התייחסתי לכך שהקיימוּת הסביבתית היא שם תואר או אילוץ ואינה מטרה בפני עצמה. גם כלכלה, או יעילות, אינן מטרות בפני עצמן – אלא אם נפרש כל אחת מהן במובן הרווח, פרשנות שאותה יעדיפו, מן הסתם, רוב שוחרי איכות הסביבה לדחות. אולי אכפור בעיקרי התכנון אם אטען שצמיחה כלכלית אינה מטרה לעצמה אלא יש להתייחס אליה כאמצעי לשיפור רווחת האדם. כך גם ביחס ליעילות. הערך האמתי והרלוונטי כאן הוא שוויוניות – עוד מונח שנוי במחלוקת, אך בשימושו השגור הוא שקול פחות או יותר לצדק. טענתי היא שיעילות שאינה מקדמת את השוויוניות, בטווח הקצר או הארוך, איננה ערך ואינה תועלת. הסיבה היחידה המצדיקה חתירה לצמיחה כלכלית היא קידום רווחת האדם באורח שוויוני: צמיחה ללא שוויוניות אינה רצויה. לעומת זאת, אפילו קידום בלתי-יעיל של שוויוניות הינו ראוי גם ראוי.

אם נחבר, אפוא, יחדיו את שלושת ה-'E-ים', ונאמר שמרכז הכובד בינם הוא 'קיימוּת' ושזו תכלית התכנון, רק נחמיר את התנהלותנו השגויה. המכשלה החמורה ביותר בסגידה לקיימוּת נעוצה בהתייחסות ל'קיימוּת' כתכלית התכנון בה"א הידיעה, או אפילו כתכלית תכנונית כלשהי – כשם עצם. זאת להבדיל מהשימוש ב'בר-קיימא' כשם תואר. התייחסות כזו פירושה התעלמות מכך שכמעט כל צעדי התכנון משפיעים על השוויוניות, במיוחד במובן של השפעה שונה על קבוצות שונות באוכלוסייה. עלינו לשאוף לכך שכל התכניות השוויוניות יהיו בנות-קיימא מבחינה סביבתית וגם יעילות. אם נתמוך בתכנית לא שוויונית לא נשיג את יעדנו. כך לא נעדיף מחנות ריכוז יעילים על פני מחנות בלתי יעילים, ואין לנו עניין במחנות ריכוז ירוקים. איננו רוצים מחנות ריכוז כלל ועיקר.

אך מה בדבר מגדלי משרדים ירוקים, הנבנים באופן ספקולטיבי בידי מנהלי קרנות גידור כדי לשכן מנהלים בכירים ועתירי שכר של בנקים רב-לאומיים, המגבירים את הצפיפות על פני הקרקע ואת פערי ההכנסה ומעוותים את המשק העירוני לטובת מגזר פיננסי בלתי יצרני? בעולם האמיתי, אולי נתפתה לומר: טוב, אם אין ברירה אלא לבנות, מוטב שהבנייה תהיה לפחות ירוקה, שתהיה בת-קיימא מבחינה סביבתית. הבנייה הירוקה מתחילה להיתפס כבת-תועלת בפני עצמה, ולא כגורם שפשוט ממתן נזק אחר, שאולי מוטב שלא היה נגרם מלכתחילה.

ד. המכשלה הפוליטית של הקיימוּת

מושג הקיימוּת טומן בחובו סכנה פוליטית. הוא מסתיר את קיומן של התנגשויות בין ערכים ומחלוקות בין אנשים וקבוצות שמודחקות בדיון. ההתחממות הגלובלית מאיימת על כולנו במידה שווה; עלינו להתמודד אִתה לטובת כל היצורים החיים על כדור הארץ. הכול יפיקו תועלת מצמצום ההתחממות הגלובלית; הוא יהפוך את עולמנו לבר-קיימא יותר, אך לא במידה שווה לכל. סגירת תחנת כוח פחמית ופיטוריהם של אלף עובדים אולי יהפכו את הייצור למקיים יותר מבחינה סביבתית (ואולי לא), אך בוודאי שהחסרונות והיתרונות יתחלקו באופן בלתי שוויוני לעילא. בהחלט ייתכן שבטווח הארוך מאוד הכול יפיקו תועלת, ודורות העתיד ירוויחו מכך. אך ייתכן גם שהתוצאה תהיה שצרכי ההווה לא ייענו, ועל כן הקיימוּת, כפי שהוגדרה בוועדת ברונטלנד, כלל לא תתממש.

שוויוניות מטרת-על
שוויוניות היא מטרת-על. מתוך דף הפייסבוק של גבעת עמל

לדעתי, נדרשת ראייה שונה של משולש המטרות התכנוניות. ראשית כל, עלינו להבחין בין מטרות לבין אילוצים. צריך להדיר את היעילות ואת הכלכלה כמטרות, ולהתייחס אל השוויוניות כמטרת-על. במקרה זה, אפשר שבדרך לשוויוניות יתקיימו יחסי חליפין בין מטרות ביניים, כמו יופי, פנאי וגיוון אנושי, כמו גם בין תועלות ועלויות בטווח הקצר והארוך. יחסי החליפין הללו, ישפיעו באופן שונה על בני אדם, ובחינת ההבדלים הללו והשפעותיהם, שאינם כלולים אפילו בהגדרת ברונטלנד, היא בעיניי מטרה מרכזית של התכנון וקביעת המדיניות הציבורית בכלל.

נראה לי שהדרך הטובה ביותר לנסח את מטרת העל היא במונחים של שביעות הרצון שתיגרם לאנושות: ככל שזו תהיה גבוהה יותר כן ייטב. מתן כבוד לטבע יתרום תרומה נכבדה לשביעות רצון אנושית זו, ומן הסתם תתרום גם לחיזוק סגולתו הנצחית של הטבע. שאר המטרות ראויות להיחשב כיעדי ביניים, כאמצעים בדרך למימוש מטרה זו. ההתייחסות לקיימוּת כאל מטרה סופית, או כאל מטרה בפני עצמה, מסווה את פערי השוויון ויחסי החליפין שיש לתקנם על מנת להעצים את היעד הסופי של רווחת האדם, שאליו אנו חותרים באמת ובתמים.

ה. שימושיה הראויים של הקיימוּת

אם נחבר הכול יחדיו, יצטמצם הטיעון בזכות חשיבותו של מושג הקיימות בניסוח יעדי עיר המחר לשתי נקודות עיקריות:

  1. השפעתה של כל פעולה נתונה על הסביבה, על הבריאות האקולוגית ועל שימור מאזני הטבע צריכה להוות חלק חשוב בהערכת השלכותיה של אותה פעולה ובבחירה בין כיווני פעולה חלופיים. בבואנו לבחון את החלופות הללו, ראוי שהשפעתם הנבדלת של הצעדים השונים לשמירת הבריאות האקולוגית על קבוצות שונות באוכלוסייה, ובפרט על העשירים לעומת העניים, תהווה סוגיה מרכזית.
  2. אם נתייחס ל'קיימוּת' כאל ביטוי לבחינת ההשלכות של מעשים שונים בטווח הארוך, הרי שעליה להיות חלק מההגדרה הרגילה של תכנון נכון. כך שבעוד שקיימוּת אינה מהווה שיקול חדש במיוחד בתחום התכנון, יש להביאה בחשבון על מנת שתמנע השלמה נוחה עם שקלול של יתרונות לטווח קצר עם נזקים לטווח ארוך לגבי כל פעולה ופעולה.

2. מכשלות הצדק

הצדק, כיעד לערי המחר הרצויות, מדורג לצד הקיימות כיעד מקובל מאוד לפעולה ציבורית. אציין כאן רק שתי נקודות בנוגע אליו: ראשית, בשימושו הרגיל מדובר במושג המתייחס לחלוקה מחודשת של טובין חברתיים, דבר שבפועל צפוי להיות נושא למחלוקות ומאבקים לא מעטים; שנית, עם כל חשיבותו יש להדגיש כי הוא אינו הערך היחיד שעלינו לחתור אליו. עלינו לייחס חשיבות רבה גם לערכים אחרים, כמו הדמוקרטיה.

א. צדק ומחלוקת

אם נקבל את ההנחה הרווחת כי צדק הוא מושג שיש להחילו על הקצאתם וחלוקתם של טובין ושירותים, הרי ברור למדי שמימושו ישפיע לא רק על אלה שיפיקו תועלת מהחלוקה המחודשת אלא גם על אלה שיפסידו ממנה. מכיוון שהם אינם חיים בעולמו של ג'ון רולס, מסתתרים מאחורי 'מסך בערות' ואינם יודעים מה מעמדם ביחס להקצאות של טובין חברתיים – צפויים המפסידים להתנגד לחלוקה מחדש. מאחר ובדרך כלל הם אלה שיש להם, והחלוקה מחדש אמורה לגרוע מהם, הם גם צפויים להיות החזקים יותר, ולהשתמש בכוחם כדי להתנגד לחלוקה. לכן, כצפוי, החתירה לצדק תהיה שנויה במחלוקת, והדרך אליו תלולה.

בעיניהם של מתכננים ופעילים עירוניים, ללוגיקה זו ישנה משמעות לא קלה. אנו אנשי שלום; אנו מעוניינים שכולם יהיו מאושרים, ומעדיפים להיות מפשרים ולא בוררים, לשכנע ולא להיאבק. היינו רוצים שכל דבר שאנו מציעים יתקבל מתוך תמימות דעים. אך במקרה כזה יהא עלינו לזנוח את החתירה לצדק ונצטרך להותיר את המאבק בידי אחרים – אלה המוכנים יותר מאתנו להיכנס לזירות של מחלוקת ולהתמודד עם סוגיות של צבירת כוח, ובמימושן הלכה למעשה של תיאוריות מופשטות של צדק. ואכן, אך טבעי הוא שמתקיימים חילוקי דעות בשאלה מה צריכות להיות אמות המידה למימוש צדק, כיצד יש לקבוע אותן ולהחילן, כיצד ניתן להעריך טובין או שירותים שונים אלה מול אלה במטרה לממש צדק חלוקתי, ואם יש להחיל אמות מידה של זכאות, תפקוד, צרכים, ציפיות או חוזים בבואנו לקבוע איזו חלוקה צודקת, ואיזו איננה צודקת. אך יהיו אשר יהיו אמות המידה הללו מסקנה אחת ברורה: תמיד יהיו מנצחים או מפסידים במאבק, והמפסידים צפויים לא להשלים עם הפסדם, ולהמשיך במאבקם בדרכים שונות, כמו גם להשתמש בכוח שעומד לרשותם כדי למנעו.

צדק לגבעת עמל

ב. הכוללנות ההכרחית של הצדק

הנקודה השנייה שאני מבקש לברר כאן בנוגע לצדק קשורה למה שהוא כולל. דהיינו, מושאו של הצדק. בשימושו הרווח ביותר חל מונח זה על חלוקת טובין ושירותים. אך ניתן להגדיר 'טובין ושירותים' בצורה צרה או רחבה: בקוטב האחד מצוי רק מה שניתן לקנות ולמכור בשוק; בקוטב המנוגד – כל מה שמעורב בכשירות, בהכרה, בקביעת הסיכויים וההזדמנויות בחיים של קבוצות ופרטים ובהקצאת התמיכה המלאה להתפתחותם האישית של בני האדם. אין פסול בהגדרה כזו, כל עוד נכיר בכך שהיא חורגת מעבר לשימוש הרווח ומעוררת שאלות נוספות, הקשורות לאופן חלוקתם הצודקת של 'דברים' כמו הזדמנויות או יכולות; סבורני שסוזן פיינשטיין משתמשת במונח צדק במובנו זה, הרחב יותר, בדברה על 'העיר הצודקת'.

אם אכן נשתמש ב'צדק' במובנו הרחב הזה, עלינו לדבר לא רק על חלוקת טובין ושירותים שכבר קיימים, אלא גם על האופן שבו הם מיוצרים – על ידי מי, ועל מי ששולט על יצורם והשימוש בהם. ואכן, עלינו לדבר לא רק על אופן חלוקתם של מגורים, מזון וטיפול רפואי, או כיצד והיכן יש לגדל ולייצר מזון, אלא גם על האופן שבו יש לבנות בניינים, היכן לבנותם ועל מי נכון להטיל את מלאכת הבנייה, באלו תנאים עליהם לעבוד, כיצד והיכן יש לגדל מזון, וכן הלאה. כשאנו מדברים על "צדק לשרתים ועובדי ניקיון" – תנועה שצוברת כיום עוצמה ותמיכה בארה"ב – אנו מתכוונים ליותר מאשר לשכר צודק או הקצאה צודקת של הכנסותיהם של העובדים במשק. אנו מדברים גם על יחס מכבד גם לאלה העושים עבודות פשוטות לכאורה, כמו עובדי ניקיון, על הכרה בעבודתם ובתרומתם, ועל הצורך להתייחס אליהם כאל בני אדם ולא כאל מצרך. מכאן ש'העיר הצודקת' משמעה אינה רק עיר שבה דיור בר השגה ודיור יוקרתי זמינים באורח שווה לכל, בכפוף לאמת מידה כלשהי של צדק חלוקתי, אלא גם על כך שאסור שהעיר תהיה מכוערת עבור אף אחד, על כך שעליה לתמוך בשאיפות, באורחות חיים, ובצרכים שונים ומגוונים.

השאלה אם תפישה כזו של 'עיר צודקת' חורגת מעבר לתחולת מושג הצדק היא עניין של הגדרה. הבה נבחן סוגיה זאת באמצעות דוגמה קונקרטית שאף מכאיבה לא פעם: הקשר שבין דמוקרטיה לצדק. תהליכים דמוקרטיים, לפחות אלה הפורמליים, אינם מניבים תמיד פירות צודקים. בארצות הברית חווינו שמונה שנים של התמודדות עם ההבדל הזה ועדיין לא השתחררנו ממנו לגמרי: תיקונים לחוקה שאושרו בדרך דמוקרטית עדיין אוסרים על הפלות בקליפורניה. אפשר מאוד שגם אתם בישראל התמודדתם לא פעם עם הנתיבים הכוזבים שבהם עלולה הדמוקרטיה להוביל, בין אם כשנבחר חמאס לשלטון בעזה או באירועים דומים. האם הדבר משקף היעדר של צדק, או שמא הדמוקרטיה היא ערך לעצמו שיש לאזנו מול ערך הצדק? ברמה פילוסופית עמוקה, ניתן לטעון כי חלוקה צודקת של הזדמנויות או יכולות פירושה גם דמוקרטיה בקבלת ההחלטות. שכן, אם אין לפרט סיכוי להשתתף באופן דמוקרטי בתהליך קבלת ההחלטות פירוש הדבר שאין מאפשרים לו לממש באופן צודק יכולותיו או לנצל את הזדמנויותיו בחיים. להלכה הדבר נשמע הגיוני ונכון, אך בפועל ישנן החלטות שיש להכריע בהן, ויחסי הגומלין שמקיים מושג הצדק עם ערכים אחרים, כמו דמוקרטיה, בין אם הוא מגביל אותם ובין אם הוא כפוף להן – יישארו בעיה קונקרטית מורכבת.

מחיקת שכונה עבור מגדלי יוקרה
אם אין לפרט סיכוי להשתתף באופן דמוקרטי בתהליך קבלת ההחלטות פירוש הדבר שאין מאפשרים לו לממש באופן צודק יכולותיו או לנצל את הזדמנויותיו בחיים

באשר לדמוקרטיה, אני רואה בה בעת ובעונה אחת אמצעי לצדק חלוקתי, מרכיב של צדק חלוקתי, וגם מרכיב של הצדק עצמו: צדק פוליטי. דיברנו על החלוקה הצודקת של מתן הזדמנויות לאנשים בחייהם, אבל הזדמנויות כאלה כוללות ודורשות שתהא לאדם עמדת כוח מספקת על מנת שיוכל להשפיע על הזדמנויות חייו. העצמה היא אם כן היבט של חיינו, של אנושיותנו – אדם אינו יכול לפתח את יכולותיו במלואן אם נשלל ממנו הכוח להשפיע על נסיבות התפתחותו. ראוי לכנות את החלוקה הצודקת של כוח זה 'צדק פוליטי'. הצדק הפוליטי נחשב להיבט נפרד של מושג הצדק, כיוון שאמת המידה לחלוקתו הצודקת שונה מאמת המידה לחלוקה הצודקת של טובין ושירותים. במקרה זה – בניגוד לחלוקת טובין ושירותים – אמת המידה של שוויון מוחלט היא המתחייבת: יש לכונן הֶסדרים המבטיחים קול אחד לכל פרט ושלקולו של כל פרט בחברה תהא אותה השפעה כמו לזה של זולתו.

ג. צדק מבני לעומת צדק פרטני

ההבדל בין צדק מבני לצדק פרטני מהווה סוגיה שלא פעם מתעלמים ממנה, וגורם לבלבול רב בדיונים מסוימים. צעדי האפליה המתקנת הננקטים בארצות הברית מהווים דוגמה קלאסית לכך. רובנו נסכים כי אפליה מתקנת שנועדה לסייע ליחידים להתגבר על מכשולים חברתיים מובְנים, כמו גזענות או שוביניזם, צריכה להוות יעד שעל המדיניות הציבורית לחתור לממשו הלכה למעשה. אולם בתוך כך עלול להיגרם עוול פרטני בכמה מקרים: מועמדים טובים יותר, מבחינה טכנית, למשרה נתונה, עלולים להידחות לטובת מועמדים מוכשרים פחות הבאים מקבוצה הסובלת מאפליה מבנית. צדק מבני עלול לגרום לאי-צדק פרטני. מדובר בקונפליקט בלתי נמנע, אך ראוי לבחון את שתי הסוגיות בנפרד; הימנעות מטיפול בעוולות פרטניות תשתק את יכולתה של החברה להתמודד עם עוולות מבניות, או במקרה הטוב תייצר צורך לאזן שתי עוולות אלה, זו מול זו. החלופה העדיפה היא להתמודד עם כל סוגיה בנפרד, ואולי לפצות את המפסיד האינדיווידואלי באופנים שלא יתרמו לעוול המבני.

ד. שימושיו הראויים של הצדק

הדברים עד כה מדגישים את חשיבותו של מושג הצדק ביחס ליעדים הרצויים לערי המחר, וניתן לסכמם כדלקמן:

צדק חברתי הוא התכלית הבסיסית לקיומן של ערי המחר וחלק בלתי נפרד מתפקודן החברתי. הגשמתו היא מטרת-על לערי המחר. אולם בשל הסיבות שפורטו לעיל, ואשר נדונו בהרחבה בספרות, לא ניתן לצייר באורח מופשט את תמונתה המדויקת של עיר זו, אלא יש לפתחה על דרך הפרקטיקה שבה מושגים כמו דמוקרטיה חייבים למלא תפקיד מרכזי. מבחינות רבות עדיין לא ברור מה ייחד את עיר המחר של מאוויי הלב מהעיר של היום: אפשר שהיא תיבנה על סילוק העוולות המוכרות לנו מערי ההווה: עוני, גזענות, אפליה מגדרית, והרחבת פערים בחלוקת התועלות והעלויות של החיים האורבאניים. אמנם קשה לנסח במדויק מהו צדק בשל המופשטות המושגית שלו, אבל ברי לנו שעוולות קשות מתרחשות מדי יום בערינו, ובהחלט ניתן לראות בצמצומן מטרת על חשובה וראויה של הפעולה הציבורית בתהליך של מעבר מהערים של היום לערי המחר של מאוויי הלב.

שראל שטיינלינג בהפגנת קבורת הדיור הציבורי מול משרדי חלמיש ביפו
ישראל שטיינלינג בהפגנת קבורת הדיור הציבורי מול משרדי חלמיש ביפו. ישראל (100% נכות) ומשפחתו פונו מביתם מספר פעמים ע"י חב' חלמיש ולאחר מאבק ממושך ועיקש הוצעה להם דירה חלופית בלוד. צילום: יהודית אילני

 3. מהי מראיתן הרצויה של ערי המחר?

הגיעה העת לסכם את המסקנות אליהן הגענו, באשר לתפקידי הקיימות והצדק בערי המחר:

במידה שבה האתיקה וערכי השוויוניות והצדק יתקבלו כעקרונות מנחים בתכנון, הרי שעלינו לתת עדיפות לצרכים הדחופים ביותר של אלה החסרים את צרכי היסוד של חיים מתורבתים – הכוללים מן הסתם דיור ועבודה, אך גם חינוך וחופש – בין אם במלואם או בחלקם. כל אשר ייעשה לתיקון העוולות חייב להיעשות בצורה בת-קיימא ככל האפשר, יעילה ככל האפשר, ותוך התחשבות רבה ככל האפשר בסביבה. אם לא ניתן יהיה להימנע מהשלכות שליליות על איכות הסביבה, ההכרעה בעניין צריכה להיות תלויה בפשרות ובתחשיבים היחסיים שנחיל על היתרונות והנזקים, כיוון שאלה וגם אלה ישפיעו על מי שעל צרכיהם אנו מבקשים לענות. באשר לשכבות שצרכיהן כבר נענו, ובפרט אלה שיש להן הרבה יותר מכפי צרכם, אין להקצות לטובתם כספי ציבור ומשאבים ציבוריים, כמו למשל דיור חדש, גם אם הדבר נעשה ביעילות ותוך התחשבות בקיימות סביבתית. בהנחה שנזק סביבתי יפגע בסופו של דבר בכולם, יש לקבוע תקנות והגבלות שימזערו אותו ככל האפשר, אם לא ימנעוהו לגמרי.

מכל מקום, יש לזנוח אחת ולתמיד את הרעיון שהחתירה לקיימות סביבתית בכל פעילות ממשלתית מהווה הכרח בלתי נמנע הצופן בחובו תועלת לכלל, ושזוהי מטרה שיש לאמצה ללא כל ויכוח פוליטי, או בחינה מחודשת של צרכים ואינטרסים נבדלים.

4. כיצד באמת ייראו ערי המחר?

טבען של ערי המחר תלוי במידה רבה במקבלי ההחלטות בתחום הכלכלי, כמו גם הפוליטי. אנו מצויים בעידן של משבר כלכלי, שיש לו השלכות אורבאניות ישירות. אני מסתמך כאן על ניתוחו של דייוויד הארווי, הנשען באופן חלקי על עבודתו של אנרי לפברה. תקופתנו – נאמר מאז תום מלחמת העולם השנייה – מתאפיינת בשלוש תופעות השזורות זו בזו: האצה בתהליכי הגלובליזציה שהתאפשרה בזכות קדמה טכנולוגית מהירה, קידומו המהיר של תהליך הפיננסיאליזציה וריכוז השליטה – תהליך שהתרחש בעיקר בערים. האינטראקציה בין תופעות אלה הובילה לתהליכי אורבניזציה מזורזים. אלה התחוללו בתוך מערכת קפיטליסטית שאפשרה השקעה מסיבית של עודפי ייצור הולכים-וגדלים בסביבה הבנויה במטרה לגרוף רווחים ספקולטיביים – באשר השווקים מיצו את פוטנציאל הרווחיות שלהם מייצור ישיר (רווחים אלה תלויים בשכרם של עובדי הייצור, שהעלאתו מוגבלת על ידי המשקיעים מחשש לצמצום רווחים).

ואולם ספקולציה היא פעילות הרת סכנות: המשקיע עלול להפסיד ולא רק להרוויח, ובמערכת כלכלית התלויה בהתרחבות מתמשכת, כל שיבוש בהתרחבות זו עלול לגרום להפסדים, אשר אם יתפשטו בהיקף נרחב יגרמו למשבר. זה מה שאכן קורה היום. מאחר וספקולציה זאת התרחשה בערים, מדובר בראש ובראשונה במשבר המתחולל בערים. לפיכך, בעולם כמות שהוא, בתקופה בה אנו נתונים (עדיין לא ברור כמה זמן תימשך ומתי תסתיים), התוצאה היא ירידה בהשקעות בערים.

ובכל זאת, יחסי הכוח הבסיסיים במערכת קבלת ההחלטות (עדיין) לא השתנו. אפשר שנטינו מעט שמאלה בארה"ב, ואולי אתם נטיתם מעט ימינה בישראל, אבל עקרונות היסוד לא השתנו. בית ההשקעות גולדמן זקס גילם בשעתו בארצות הברית את העוצמה הכלכלית במשק שעבר פיננסיאליזציה; שליטתו, המופעלת כיום באופן חלקי אך ישיר מאוד דרך משרד האוצר האמריקאי, חזקה בהווה אף יותר מאשר בעבר, והאיגודים המקצועיים נחלשו עוד יותר. הייתי מצפה אפוא שערי המחר ייראו דומות מאוד לערים של היום, מבחינת המערך החברתי שלהן – או אולי גרועות מעט יותר, או לחילופין טובות מעט יותר, בהתאם למה שיתרחש במאבקי הכוח הצפויים לנו. הן יהיו טובות או גרועות יותר בהתאם לשני ממדים – קיימות וצדק – כפי שאפרט מיד, אך מתווה החלופות הכללי ברור למדי.

עיר המחר תהא גרועה יותר אם הימין הפוליטי ובעלי ההון ישמרו או יחזקו את כוחם. מנקודת מבט רחבה, מדינת הרווחה תצטמצם והמדינה תמשיך לנוע בכיוון הנאו-ליברלי. באשר לקיימוּת, גורדי השחקים החדשים ודירות הפאר של העשירים יהיו ירוקים יותר, עמידים יותר, ויצרכו פחות אנרגיה. שיכוני העניים והעובדים השכירים ידרדרו, עיירות הפחונים ויושבי המבנים הנטושים יתרבו, ומספרם של חסרי הדיור יעלה. רבעי הערים המיושבים עשירים ייעשו בני-קיימא יותר מבחינה סביבתית, בעוד שאלה של העניים פחות. כך יפחת הצדק בעיר ויתרחבו הפערים בין עשירים לעניים.

אך תוצאה זו אינה ודאית. ברור לנו איך בעלי הכוח רוצים שתיראה, ומה יהיו מוכנים לעשות לשם כך. ידוע לנו פחות מה יעשו המוחלשים, ואפילו לא ברור עדיין מה ברצונם לעשות. אם אופקיהם יהיו קצרים והאסטרטגיה שלהם תתמקד במקח-וממכר במסגרות הקיימות של קבלת החלטות, הם רק ימתנו את התנועה בכיוון שאותו התוויתי: אפשר לכנות כיוון זה קיימות בלתי צודקת. לחילופין, אם אלה הניזוקים כיום מהסדרי הכוח הקיימים יאתגרו אותם במישרין – כבר יש לצדם מומנטום מסוים התומך בהם. ההסדרים הקיימים מאבדים בהתמדה מהלגיטימיות שלהם. המשבר הכלכלי חתר תחת הטיעון הניאו-ליברלי בעד שווקים חופשיים ונגד פעולה חברתית ממשלתית. לחזקים נגמרו הרעיונות והם מתקשים למצוא דרכים לפתרון המשבר שחוללו, מלבד להמשיך באותה הדרך המוכרת. כל הרעיונות הטובים נמצאים באופוזיציה. אך טיב הרעיונות אינו ערובה ליישומם בשטח – רק זיקתם לכוח תבטיח זאת. הדבר יוכרע בזירה הפוליטית. כל שניתן לומר בוודאות הוא שעולם אחר אמנם אפשרי – עולם שניתן לכנותו עולם של צדק ברקיימא. חלון ההזדמנויות האידיאולוגי כבר נפתח – עכשיו זה תלוי רק בנו.

שער ערי המחר

ערי המחר: תכנון, צדק וקיימות הוים

טובי פנסטר ואורן שלמה (ע.)

הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן היינריך בל ואוניברסיטת תל אביב

280 עמ'

 

 

 

 

 

—————————————————
הערת העורכים: המאמר מבוסס על הרצאה שנשא פיטר מרקוזה בכנס שאורגן על ידי המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה באוניברסיטת תל אביב ביוני 2009 שכותרתו ככותרת הספר. הרצאה זו עובדה על ידו לטקסט הנוכחי. תרגם: עמי אשר.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.