האם המלחמה בעזה צודקת?

קצת סדר בשאלות שאין סיכוי שתשמעו עליהן משהו בעל ערך בדיוני הגנרלים, הפרשנים והמומחים למיניהם בקרקס השידורים האינסופי המיוחד
יוסי דהאן

בראיון שערכה רשת הטלוויזיה הציבורית בארצות הברית עם רון דרמר, שגריר ישראל בארצות הברית, הוא נשאל האם לדעתו הכוח הצבאי שמפעילה ישראל במלחמה בעזה אינו בלתי פרופורציונלי לנוכח מספר ההרוגים הרב בעזה לעומת מספר ההרוגים בישראל. דרמר השיב כי מי שמשווה מספרי הרוגים על מנת לקבוע האם תגובה צבאית מסוימת היא פרופורציונאלית, אינו מבין את כללי המלחמה. הוא העיר שהרבה יותר גרמנים מאמריקאים נהרגו במלחמת העולם השנייה וזה אינו טעם מספיק להגיע למסקנה שהאמריקאים הפרו את כלל הפרופורציונאליות. דרמר טען "שדרישת הפרופורציונאליות עוסקת בהבחנה בין לוחמים לאזרחים… וישראל לא שמה לה למטרה לפגוע בכוונה באזרחים. כפי שעושה החמאס. הפגיעה באזרחים במקרה של פעולה צבאית ישראלית היא נזק נלווה".

פרנסס קם, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת הארווארד, מסבירה במאמר ב"Boston Review" מדוע גם השגריר דרמר טועה בהבנתו את דרישת הפרופורציונאליות בפעולות מלחמה. דרישת הפרופורציונאליות במלחמה אינה עוסקת בשאלה האם צד מסוים שם לו למטרה לפגוע באזרחים בכוונה או שהפגיעה באזרחים הללו היא תוצאה נלווית, או כפי שנוהגים לומר במקומותינו "נזק אגבי". הדרישה שלא לפגוע בכוונה באזרחים במלחמה היא דרישה נפרדת, ומי שמפר את הכלל הזה עושה דבר שאינו מוסרי ומנוגד לכללי המלחמה.

פרופורציונאלית, או בעברית מידתיות, היא דרישה נפרדת, כלל מלחמה שעניינו לבחון את השאלה האם הנזק שנגרם כתוצאה מפעולה צבאית הוא פרופורציונאלי למטרה שהמלחמה או הפעולה צבאית מסוימת מנסה להשיג. תוצאות בלתי מכוונות כהרג של אזרחים צריכות להיכלל בנזק שצריך להביא בחשבון כאשר בוחנים האם הפעולה הצבאית עומדת במבחן הפרופורציונאליות. הרג של לוחמים, אם בכוונה או שלא בכוונה, אינו נכלל בחישוב הנזק על מנת לקבוע האם הפעולה הצבאית היתה פרופורציונאלית. וזו הסיבה שלא נכון להשוות מוות של אזרחים מצד אחד ועם מוות של לוחמים בצד השני. צריך להעיר שיש כאלה הסבורים שצריך לקחת בחשבון גם את מספר הלוחמים הנהרגים בכל צד.

gaza war

צריך לשים לב שהרג של אזרחים עדיין יכול לעמוד בדרישת הפרופורציונאליות, לא בגלל שהרג האזרחים בוצע שלא בכוונה, אלא בגלל שהוא היה פרופורציונאלי למטרה שהפעולה הצבאית מנסה להשיג. למשל סבירות גבוהה מאד שאם הפעולה הצבאית לא תתבצע ייהרגו אזרחים רבים מאד בצד השני. כך למשל, אם ישראל הייתה מפציצה בסיס טילים בעזה כשידוע שקיימת סבירות גבוהה מאד שהחמאס עומד לירות את הטילים הללו על ישראל, דבר שיגרום למותם של מאות רבות של אזרחים, הפצצה של ישראל על בסיס טילים כזה, שסביר מאד להניח שכתוצאה נלווית של התקפה כזו ייהרגו מספר קטן של אזרחים פלסטינים, יעמוד בדרישת הפרופורציונאליות. בקיצור דרישת הפרופורציונאליות לכשעצמה אינה אומרת לנו מה פרופורציונאלי ומה בלתי פרופורציונאלי – היא תמיד נבחנת לאור המטרה שמנסים לממש.

במאמר "על פרופורציאנליות" שכתב מייקל וולצר בשנת 2009 ועוסק באותו נושא, הוא סבור שכיוון שדרישת הפרופורציונאליות הינה צופה פני עתיד, כלומר תחזית עובדתית אודות התרחשויות עתידית. יש בעיה בקביעות פסקניות האם מלחמה, או פעולה צבאית מסוימת, עומדת בדרישת הפרופורציונאליות. קשה לדעתו לענות על השאלה "כמה אזרחים נפגעים בעזה מהווים מחיר בלתי פרופורציונאלי על מנת למנוע ירי טילים על תל אביב?". התשובה שלו היא: רבים מדי. אנו חייבים לעשות חישובי פרופורציונאליות אולם הם לא יספקו לנו תשובה לשאלה מהם הגבולות המוסריים שאנו צריכים להציב לפעולות מלחמתיות. לצורך כך אנו צריכים להשיב על שלוש שאלות יסוד אחרות.

שאלה חשובה שצריך לשאול ואותה הזכרתי קודם היא האם ישנן דרכים אחרות להשיג את המטרה? במקרה הישראלי האם ישנן דרכים צבאיות או מדיניות שיכולות להביא שקט לתושבי ישראל. כך למשל, האם ישראל נקטה בכל האמצעים המדיניים על מנת להשיג את מטרתה של השגת שקט לתושבי ישראל.

שאלה נוספת חשובה היא מי אחראי לכך שאזרחים נקלעים לקו האש. קופי ענן ביקר את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה על כך שהארגון הציב את כוחותיו בתוך אוכלוסייה אזרחית. לפני מספר ימים טענה הילרי קלינטון שחמאס מציב את לוחמיו בקרב אוכלוסיה כיוון שרצועת עזה מאד צפופה.

שאלה שלישית, האם הצבא התוקף נוקט באמצעים ממשיים לצמצם ככל האפשר את הפגיעה באזרחים. וולצר מתלונן שהשאלה מופנית כלפי ישראל אולם לא נשאלת לגבי פעולות החמאס.

לדיון נרחב בשאלות דומות ראו מאמרו של דוד אנוך "מוכנות לספוג אבידות כהכרח מוסרי"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. משה ברנט

    מאמר מצויין יוסי, כל הכבוד.

    אני מבקש לשאול אותך כמה שאלות

    נניח שמשגר טילים מוצב בקרב אוכלוסייה אזרחית ופגיעה במשגר הזה תביא למותם של חפים מפשע רבים. כמו כן על סמך ביצועיה של "כפת ברזל" עד כה סביר מאוד להניח שהטיל שיירה ממשגר זה ייורט, כלומר שלא ייגרם נזק ישיר לאזרחי הצד השני. האם מנקודת המבט של התגובה הפרופורציונאלית ישראל מנועה מלתקוף את המשגר הזה? לחלופין, האם ישראל צריכה להמתין עד שיהיו מספר מסויים של נפגעים ישראלים מירי טילים בכדי שתהיה הצדקה לתקיפת משגרים בתוך אוכלוסייה אזרחית? האם נזק לצד השני משמעותו רק פגיעה ישירה באזרחים או גם פגיעה בחיים הלאומיים בכלל: כלכלה, שדה תעופה, הכנסת אוכלוסייה למקלטים ועוד ועוד?

  2. יוסי דהאן

    תודה, אני לא בטוח שיש לי את הכישורים לשבת על תקן המומחה "לכל שאלה תשובה בענייני מלחמות צודקות", אבל אנסה.
    באשר לשאלה הראשונה, נראה לי שהיא מנועה לעשות זאת, אלא אם כן היא מזהירה , מה שהיא אומרת שהיא עושה, את האזרחים הרבים החפים מפשע העלולים להיפגע. באשר לשאלה השנייה, ישראל לא צריכה להמתין, ענין המידתיות כפי שכתבתי הוא במידה רבה , כפי שטוען וולצר, עניין הצופה פני עתיד הכרוך בשקילת התועלת העשויה לצמוח ממימוש המטרה שן הפעולה הצבאית לעומת הנזק שעלול להיגרם ממנה לאחרים, כאשר מרכיב מרכזי באומדן הנזק הוא הפגיעה באזרחים. בקיצור היא לא צריכה להמתין, אולם היא צריכה לבחון האם פעולתה תהיה פרופורציונאלית. וכמובן האם יש דרכים אחרים לשמור על שלום אזרחיה. ראה את המאמר של דוד אנוך המוזכר בסוף הפוסט נראה לי שהוא מנסה להתמודד עם חלק מהשאלות שלך.

    1. משה ברנט

      יוסי, תודה. הערה נוספת בעקבות מאמרך. לא כולנו פילוסופים ולא כולנו בקיאים בספרות העדכנית בעניין התגובה הפרופורציונאלית, ומאמרך אכן תורם לעניין. אך נראה לי ששאלה חשובה היא לא רק השאלה כפי שהיא נידונה על ידי פילוסופים או משפטנים, אלא למה מתכוונים מבקריה של ישראל כאשר הם אומרים שתגובתה אינה פרופורציונאלית. אני משוכנע שגם המבקרים, במיוחד אם הם מראיינים בתקשורת, אינם בקיאים כל כך בדקויות שאתה מביא כאן, ולכן יש לראות את תגובותיו של השגריר גם לאור זה.

  3. אסף

    אנו שומעים שישראל מודיעה לאזרחים במיני דרכים לפנות את בתיהם, למרות זאת נהרגים אזרחים כתוצאה מהפצצות צה״ל. מי אשם? האם החמאס שמכריח אזרחים להיות חלק מהלחימה או שמא אנחנו, שלמרות שידענו שייפגעו אזרחים, החלטנו להפציץ?
    זו שאלה מוסרית שאנו צריכים לענות עליה יותר מאשר הצד השני. אני לא בטוח שהיום נוכל לענות עליה, אלא רק בניתוח היסטורי בדיעבד.
    קביעת מידתיות במלחמה היא כמעט בלתי אפשרית מאחר וזה נקבע על פי תמונות ודעת קהל שאינה מעורבת בקונפליקט.
    ישראל שיחררה כ- 1,200 (לא זוכר את המספר המדויק) אסירים פלסטיניים תמורת חייל אחד. האם אני יכול לקחת מכאן חישוב של מידתיות שכל הרוג ישראלי שווה 1,200 פלסטינים? ברור שלא.
    הטרגדיה של תושבי עזב היא שוברת לב, גם את הלב של חלקנו בארץ. יחד עם זאת ישראל נמצאת במבוך בלתי אפשרי שרק הקהילה הבינלאומית, ביציאה מן הצביעות המתחסדת שלה, תוכל לעזור. הקהילה חייבת להתערב בעזה ולפתור את סוגיית החמאס.
    השאלות שלך הן פילוסופיות-אקדמיות. אני לא חושב שמישהו יכול לענות עליה כיום ברמת המעשית.

    1. ליאור קינן

      ההתחבטויות שהועלו/הובאו כאן בפוסט נכונות, אבל הן רלוונטיות לדיון אקדמי או פילוסופי, ובעיקר – לעתות שלום. אז אפשר לבחון אותן ולראות אם יש מקום לשינוי מדיניות או להתנהלות אחרת, הרי כל דבר טוב יותר מלחימה ומהרג. אבל כשיורים עליך, אין זמן ואי-אפשר לנהוג כך. אין אלא להסתפק במה שישראל עשתה במלחמה הנוכחית – להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים ע"י פעולה מידתית ו"כירורגית", עד כמה שאפשר לקרוא לזה כירורגי. לא לשטח ולא לכסח, אבל לא להירתע מפעולה שעשויה לעלות בחיי אדם בצד הפלסטיני. לדעתי, זה הגבול המוסרי שאליו צבא יכול להגיע בשעת מלחמה. כל התנהלות אחרת תסכן את חיי אזרחי ישראל ותהווה הפקרות.

    1. יוסי דהאן

      תודה, לא הכרתי את המסמך המפורט והחשוב הזה.

  4. יוסי ברנע

    הדיון מערב שתי סוגיות: הצדקת המלחמה והצדקת דרכי המלחמה. סוגיה נוספת היא הדימוי של הצדדים בתקשורת העולמית. סוגיה זו עצמה כוללת גם מלחמה פסיכולוגית או אנטי מלחמה פסיכולוגית. אין לנתק זאת מהישגים מדיניים שמלחמה אמורה להשיג בהיותה המשך המדיניות באמצעים אחרים. כל הסוגיות קשורות זו בזו. אחר לא ניתן לנתחן.

  5. גרי רשף

    קודם כל – תודה על הפוסט המאוזן וההוגן על התלבטויות והספקות שבו.

    אני במידה רבה עם השגריר:
    הטענה של המידתיות מתייחסת בדרך כלל לאירוע דו שלבי, נניח- הסורים יורים פצצת מרגמה לכיוון הגולן (מה שנקרא "ירי תועה") וישראל פותחת במלחמה כוללת נגד סוריה הכוללת פלישה קרקעית.
    במקרה של המערכה הנוכחית- מדובר בירי שאינו נפסק על אוכלוסיה אזרחית בכוונה לפגוע בה, ירי שהחל עוד לפני התגובה האווירית והפעולה הקרקעית מאוחר יותר, ושנמשך עד כה. כלומר- נניח שנקבל את הטענה שישראל הגזימה; מה היא אמורה לעשות כעת? למשל- לקבל בהבנה את המשך ירי הטילים על אזרחי ישראל, ולא להגיב? לא לנסות לפגוע באנשי החמאס כי אם הם לא הצליחו לפגוע באזרחי ישראל הודות לכיפת הברזל אז הם "בסדר"?

    מה לעשות ובמלחמה מנצח הצד החזק יותר ולא הצודק יותר (ואינני אומר שישראל אינה צודקת), ולכן נהרגו הרבה יותר אנשי חמאס מחיילי צה"ל, ואזרחים ישראלים כמעט ולא נהרגו (למרות שהחמאס ניסה, הוא לא הצליח כי לישראל יש כיפת ברזל).

    לא התייחסתי לאזרחים הפלסטינאים שנהרגו כי זה הנושא הסבוך והבעייתי בסיפור: לא בגלל שישראל "לא בסדר", אלא מפני שהחמאס מצהיר במעשיו שלא איכפת לו שאזרחים פלסטינאים יהרגו, ומעמיד את ישראל בפני הדילמה המוסרית של כיצד להגיב כשהחמאס מסכן במכוון את אזרחיה בירי מתוך אזרחיו, וישראל צריכה להחליט אם להפקיר את אזרחיה או לסכן את האזרחים הפלסטינאים.
    ברור לכל בר דעת שללא קשר למה שישראל תבחר – החמאס הוא הרע בסיפור הזה, ולא הקורבן שאזרחיו נהרגים.
    כמובן שאין ספק שהאזרחים הפלסטינאים שנהרגו הם קורבנות חפים מפשע, גם אם הם לטובת החמאס ו"לא אוהבים אותנו".

  6. סמולן

    הנקודה אינה במעשי לחימה קונקרטיים, וגם לא בצירופם האריתמטי. ברור שיש הרבה נפגעים אזרחיים בעזה, וברור שלא ברור מדוע. אלא שזה כנראה רכיב הכרחי בתמונה שנראה מעתה ועד שתהיה מציאות אחרת. הלוואי.

    כללית, החמאס איתר – בעקבות חיזבאללה? – את שיח זכויות האדם כמערכת הגוברת על הכל, ואיתר בתוכו לקונה מסויימת. השיח כמערכת גוברת על הכל מודגם היטב במאמרה של קם. (במאמר מוסגר, אין גבולות לשם המשפחה הזה? ענת קם, אפרים קם, פרנסיס קם). השיח מעודן, עתיר אבחנות, מאמין שהוא יודע מה נכון ומה לא, ואינו מתעניין במחשבותיהם של אלו שאינם נמנים עם המועדון שלו: ישראל – מדינה שנלחמת בפועל – אינה מעניינת את הכותבת כפי שמעניינים אותה כותבים אחרים. וולצר כסמן ימני – תפקידו הנוכחי המטריד למדי – ואסופה של פילוסופים אנונימיים יותר. אולי גם הם מהרווארד, עיר שאינה נלחמת. במצב הזה, ברור שאין שום דבר שישראל תעשה שישנה את דיני המלחמה הצודקת: ישראל אינה לומדת בהרווארד, וגם אינה מלמדת שם. גם אם כמה ישראלים כן נמצאים שם לפעמים. הם נבחרו וסוננו כך שיתאימו למערכת או יאתגרו אותה באופן מצומצם בלבד. משהו השתנה, כך זה נראה, מאז שוולצר כתב את "מלחמות צודקות" במשכנות שאננים, והשתמש במלחמת ששת הימים כדוגמה פרדיגמטית למלחמה צודקת. ובכן, השיח שולט.

    הבעיה שבשיח נוגעת בדיוק למצב שבו הוא שולט. במצב הזה, קיימת אפשרות מבנית: שלטון יפעל לייצר נפגעים רבים מקרב אזרחיו-הוא. הפעולה הזו צריכה להיות עקיפה. כלומר, האזרחים צריכים להיות מומתים על ידי האויב. המהלך שיוודא את המתתם על ידי האויב יכול להיות פוזיטיבי או על דרך ההיעדר, ויש גם גווני בינים. במקרה הנוכחי, מצב שבו חמאס מונע מאזרחים להתפנות לאחר אזהרה ברורה הוא כעין מהלך פוזיטיבי: ידוע לחמאס שאש תנחת במקום וזמן מסויימים, והוא מוודא שיהיו אזרחים פלסטינים שמותם יתועד וגופותיהם יספרו. לא ברור היקף הפעילות הזו של החמאס, אבל היא מתועדת מספיק בכדי להניח שהיא קיימת במידת-מה. דרך ההיעדר נוגעת למצב שבו החמאס לא עושה דברים בסיסיים המצופים מארגון בעל אחריות אזרחית, כלומר ארגון (מפלגה, ממשלה) הנערך למלחמה: מקלטים לאוכלוסיה אזרחית, דרכי טיפול יעילות המתוכננות אל מול תסריטים סבירים של פעולת אויב. במידה ואלו אינם קיימים, ניתן לראות זאת כביטוי של "דרך ההעדר". כדי להמחיש את העניין, החמאס ידוע בטכנולוגיות המנהור שלו. למרות זאת, ולמרות שהאויב ידוע כנוטה להפצצות מהאוויר, החמאס לא בנה, כמדומה, אפילו מנהרה אחת שתשמש מסתור אזרחי. יתר על כן, החמאס לא פתח את המנהרות שלו בפני אזרחים המעוניינים להסתתר מהפצצות, או לצאת בבטחה מאזורי אש (אם מישהו שמע, ראה, יודע על דוגמה נגדית, אנא לציין). לפיכך, ניתן להניח שהיעדרם של מקלטים תת קרקעיים בעזה אינו נובע ממחסור בטכנולוגיות חפירה או יכולת לבניה תת קרקעית, אלא מתכנון מחושב מהסוג שכיניתי כאן "דרך ההיעדר". לבסוף, יש גווני ביניים: החמאס מפיץ אידיאולוגיה הקשורה להשארות בבתים גם לנוכח אזהרות אודות הפצצה קרבה, וגם לנוכח ידיעה טובה של מידת הדיוק הישראלית. במילים אחרות, מה שמשחק לידי אסטרטגיית ההרג העצמי של החמאס הם דווקא כלי הנשק המדוייקים שפותחו בעמל והון רב בישראל. אבל, היות ומדובר בפניה למצפון הפוליטי והמוסרי של אזרחים, אין כאן פעולה ממשית וגם לא העדרה. בפועל, העולים על הגג הם כעין מתנדבים אד-הוק לחמאס. ילדיהם הנשארים איתם, לעומת זאת, עשויים להיות כעין נחטפים אד-הוק, אם כי לא על ידי החמאס אלא על ידי הוריהם המסורים לרעיון.

    זוהי הלקונה. במצב הזה קשה מאד למנוע הרג של אזרחים, היות והוא מבוצע באופן מטרתי על ידי משטר שנערך לכך במשך שנים. זוהי ככל הנראה תכנית הלחימה של החמאס: היא דורשת התעלמות מצרכי הגנה אזרחיים בסיסים, היא דורשת הקמה, איוש ואימון של יחידות המסוגלות למנוע מאחיהם המלטות מאזורי אש. היא דורשת ייצור של אידיאולוגיה יעילה, המשתמשת בביטויים ודימויים השובים את המוח והלב. למעט המהלך הראשון, המנעות ממיגון תוך הערכות למלחמה, החמאס לא מבריק בתוצאות היערכותו. נראה שאזרחים מצליחים להמלט למרות נוכחות של מחסומים, ולפיכך נראה שהאידיאולוגיה המדוברת שכנעה רק קבוצה קטנה יחסית מבין אזרחי עזה. אולם לא נדרשים נפגעים רבים מאד: החמאס השיג הרבה בעזרת הקרבה של כ 1000 נפגעים אזרחיים.

    כתבתי שכמעט ואי אפשר למנוע את ההרג האזרחי הזה. אבל בפועל, אפשר למנוע חלקים ממנו, ואפשר בוודאי לנסות. למשל, "הקש בגג" משמש דוגמה לנסיון כזה לצמצום האבדות האזרחיות. אלא שכמו במערכות אחרות, מדובר במהלך שיש לו מהלכי נגד. במקרה הנוכחי, המתנדבים להשאר והאידיאולוגיה שפותחה לשם כך הפכו את המהלך הזה לבלתי יעיל מבחינת ישראל. כלומר, המהלך עדיין ראוי מאד להפעלה. אבל מהלך הנגד של החמאס מצליח להפוך אותו למקור לאבדות אזרחיות. גם אם ימצא פתרון למהלך הנגד הזה, החמאס עשוי לחשוב על מהלכים אחרים, ולבצע אותם. מהסיבה הזו, אנו עשויים להתקל במצב של אבדות אזרחיות רבות בצד השני, שסיבתן לא לגמרי ברורה, גם במקרים הבאים. "לא לגמרי ברורה", היות והיא לא תקוטלג בנוחות בקטיגוריות ששימשו אותנו בעבר.

    בחזרה לקם ולדרשר. שניהם מדברים על מצב שבו החמאס, לכאורה, פועל בהתאמה לאינטרסים של האוכלוסיה בעזה, ובוודאי לא מקריב אותה באופן פעיל, מתמרן ויעיל. הנחת היסוד של דרשר היא שהאוכלוסיה האזרחית נפגעת כתוצאה מתגובה קטלנית אך מוצדקת של ישראל, והנחת העבודה של קם היא שהאוכלוסיה האזרחית נפגעת כתוצאה מתגובה קטלנית אך לא מוצדקת של ישראל. שתי הגישות לא מסכימות זו עם זו, אך שתיהן מניחות כי לישראל יש מידע מוקדם סביר אודות כמות הנפגעים האזרחיים מכל בחירה צבאית שתבחר בה. זה אינו המצב: מול ישראל עומד אויב מתמרן ומתוחכם, הנהנה מיתרון של ביתיות, ומעוניין להקריב את האזרחים שהוא שולט עליהם. במצב הזה, ישראל אינה יכולה לדעת את התוצאות הללו מראש, ואילו החמאס דווקא יכול לדעת אותן.

    אפשר לפעול במצב הזה בכמה דרכים. המטרידה שבהן צויינה מספר פעמים על ידי גיא בכור: במצבים מסויימים, שבהם דיקטטורת שיח זכויות האדם נחלשת, אף אחד לא יתעניין בהרג אזרחים עזתים, ותותח העל שבידי החמאס יתפוגג. מה שמטריד מאד היא האפשרות שלנוכח הבערה בעולם הערבי ויציאת ארצות הברית מהמזרח התיכון, מישהו לקח ברצינות את האפשרות הזו, שמשמעותה היא דווקא הרג אזרחים כדי להדגים את היעדר שלטון-השיח. לפי בכור, זה בערך מה שאסד ביצע בסוריה: הרג אזרחים מכוון, המדגים למורדים שהם תקועים רק איתו בזירה, בלי שום גמדי-זכויות-אדם מסייעים (היות ומדובר בתיזה של בכור, הרי שגם אם היא לא נכונה – שהגיון המלחמה בסוריה פשוט לא כולל אותה – היא יכולה בקלות לפעפע למקבלי החלטות בישראל, לפחות כתיזה אודות סוריה). נראה שגם אם ישראל בחרה בגישה הזו, הרי שהיא לא הלכה איתה לכיוונים הקיצוניים של אסד: היא מקפידה על "הקש בגג", למשל.

    אפשרות שניה היא לסגור את הלקונה בטיעונים תיאורטיים כלשהם. קל לראות שהדבר לא בוצע כלל. השגריר לא הצליח להטריד את התיאורטיקנים ממנוחתם. חברת סגל בהרוורד, שעל פי הקריטריונים שלה ארצות הברית (המוגנת לעילא מתוקפים), מעולם לא היתה צריכה להשתתף בשום מלחמה או כמעט שום מלחמה, לא ראתה צורך בשיקול של שום גורם מעבר למה שמתרחש במהלך צבאי קונקרטי יחיד. בין היתר, כמובן, משום שהשגריר לא העלה שום גורם החורג ממה שמתרחש במהלך צבאי קונקרטי יחיד. כדאי לציין שעקרונית, היו יכולות להיות הנמקות תיאורטיות לא רעות, שלא כוללות כלל דיון בלקונה: החמאס באמת מחויב להשמדת מדינת ישראל, טבח-שעבוד-הגליה של תושביה היהודים, וכן הלאה. כעת הוא חלש, בעתיד הוא עשוי להתחזק. האיום המתמיד שהחמאס מגלם מקביל במידה רבה למצב היסוד שתיאר וולצר ב"מלחמות צודקות" התקפת המנע באה למנוע מצב של נחיתות יסודית אל מול אויב מחויב ומסוכן מאד. אני לא מעוניין לטעון כאן שהטיעון הזה מצדיק את הפעילות בעזה, אבל נדמה לי שהוא לא עלה כלל. הוא דוגמה לטיעונים שלא עלו. בקיצור, ישראל לא עשתה דבר וחצי דבר ביחס ללקונה, למרות שנראה שתפקוד תחת משטר זכויות אדם מדוקדק נמצא, בלשון המעטה, בראש הרשימה של קברניטי הקרב.

    אפשרות שלישית היא שישראל יודעת משהו, ועושה משהו. המשהו לא כל כך קשור למלחמה, אלא למה שיתרחש בעקבותיה. כידוע, מלחמת לבנון השניה הדגימה בדיוק את אותה לקונה (ועוד כמה). אבל אחת מתוצאותיה היא שקט מוחלט בצפון. השקט הזה מיוחס, בעיקר, לאתגר העצום שהועמד בפני חיזבאללה בעקבות הרס תשתיות אזרחיות בדרום לבנון. כאן יש נקודה מעניינת: היות והמשטר המדובר (חיזבאללה, חמאס) עושה שימוש בלקונה, הוא יורה מתוך תשתיות אזרחיות במטרה להשיג הרג עקיף של אזרחיו. במצב הזה, האויב נוגס בקליע, ויורה לאותן תשתיות תוך הסתמכות על כך שמשטר זכויות האדם אמנם יוציא לו כרטיס אדום, אך יתמקד במקרים שבהם בוצע הרג לא מוצדק, ועקב הסיבות שהועלו, המקרים הללו יהיו מורכבים ומוזרים למדי. בקיצור, בלחימה של מספר שבועות ישראל אמנם תוכפש, אך לא באופן בלתי ניתן לשיקום. לעומת זאת, ההרס – לא אבדן החיים האזרחי, אלא ההרס האזרחי – יהיה בהיקף כזה, שהמשטר יאלץ להתחיל לטפל באזרחים שהוא אמון עליהם, או להסתכן בפגיעה בהסכמה האזרחית. במצב הזה, המשטר יאלץ לקדם יכולות הנוגעות בכל זאת לטובת האוכלוסיה, ולפעול במשך שנים באופן זהיר מאד. אם זו הטכניקה, הרי שישראל פועלת, למעשה, לביסוס של חמאס-מתון בעזה שלאחר המלחמה. מה שנדרש במקרה הזה הוא הערכות מראש, שמטרתה צמצום הפגיעה באוכלוסיות אזרחיות: מחנות פליטים בשטחי מצרים, סעודיה, הקהילה האירופית, ארצות הברית וכל שאר המדינות המעוניינות לסייע, למשל, היו יכולים לאפשר לאוכלוסיה עזתית לחמוק מאזורי האש על אפו וחמתו של החמאס. עידוד של בניית מקלטים אזרחיים בעזה בפיקוח אונר"א, למשל, יכולה לאפשר לסיבוב הבא להיות פחות קטלני לאזרחים. למי שטוען שהמקלטים הללו יושמשו מייד כאתרי שיגור טילים, אפשר לענות: המקלטים צריכים להיות בנויים כך שיגנו מפני פגיעות מזדמנות (רסיסים, פגזים), אבל לא עמידים לחימוש קטלני במיוחד. במילים אחרות, הם צריכים להיות פגיעים לפצצות טון אבל עמידים לפצצות של רבע טון ומטה. במצב הזה, אני טוען, אסטרטגיית הירי מתוך מרחבים אזרחיים תצומצם, וייצור של הרג אזרחים יתקל בקשיים רבים. אולי אפילו יזנח לחלוטין. אינשאללה.

    קל לראות שמתוך מה שכתבתי אפשר לבקר את ממשלת ישראל על שלא הבינה את הרדיקליות שבמחויבות החמאס להרג אזרחים פלסטיניים, ולא הבינה שבמצב מלחמה קשה מהסוג הזה היא צריכה לקחת אחריות על חיי אזרחי האויב. הביקורת יכולה להיות חריפה, אם כי היא תומתק מעט בכך שהנחת היסוד היא משטר-רשע בצד השני. ישראל צריכה לפעול כך, לדעתי, היות ובטווח הקצר פעולה כזו תחלץ את אזרחי האויב ממשטר הרשע שהם הקימו, ותתרום משהו להסברה. בטווח הארוך, מהלך כזה עשוי לסייע למוטט את משטר הרשע המבזבז את חיי אזרחיו, דרך חשיפה שלהם לאפשרות אחרת, ועוד יותר מכך דרך חתירה תחת ההגיון הקטלני של הלקונה, ודרישה מהעולם להתערב בפועל להגנת חיי העזתים. הדרישה מוצדקת, לדעתי, היות ומבנה הכח של שיח זכויות האדם (שיש להבחין בינו ובין ערכי זכויות האדם לכשלעצמם), הוא מבנה גלובלי. אבל נניח לאפשרות של מחנות פליטים בעולם, ונתמקד במה שאפשר לעשות בעצמנו: בנגב, למשל, ליד עזה ומספיק רחוק מהמנהרות אפשר להקים ערי מקלט. במילים אחרות, במצב הזה ועד שיהיה בעזה שלטון שאינו מבצע את המניפולציה הזו, עלינו להתייחס לעזתים בערך כפי שאנו מתייחסים לחנין זועבי, ולשמור על חייהם מפני מה שאנו עשויים לעשות בעקבות מניפולציות שהם עצמם מפעילים. יש לכך חשיבות אוניברסלית: למרות שההתקפות על ישראל נשענות על תשתית תרבותית אנטישמית ותיקה, ועל מערכות כח אנטי ציוניות ממומנות היטב, הרי שהלקונה היא מבנית. לפיכך, למען זכויות האדם, יש לפתור אותה. המקרה של עזה בהיר במיוחד, בדיוק משום שלאוכלוסיה אין מקום לברוח אליו הרחק מאזור הקרבות, ובתוך אזור הקרבות ממתינים להם בריונים של חמאס, מנהרות שאין להכנס אליהן, ואש ישראלית מדוייקת. מה שהמקרה הזה יכול וצריך לבסס, אם כן, הוא טענה תיאורטית בזכות ההכרח שבהקמת מרחבי מקלט לאוכלוסיה האזרחית, כתנאי מקדים למלחמה צודקת מהסוג הזה.

    1. ליכודניק

      לגבי "ערי המקלט"- היות וישראל מאשימה את אונרוו"א בהטיה לצד החמאס
      http://www.israelhayom.co.il/article/205633

      הרי שהיה צריך להפעיל באזורים שצה"ל כובש גוף בינ"ל אחר, אולי חמוש, שמטרתו תהיה לטפל בפליטים ולמנוע פעילות צבאית בקרבם. אז אפשר היה לקרוא לתושבי עזה (שחלקם ממילא פליטים) לעקור למחנות הפליטים החדשים. זה היה:
      – מבטיח את שלומם
      – גורם נזק תדמיתי לחמאס
      – מגדיל את חופש הפעולה של ישראל

      בנוסף, אם החמאס מפר את כללי הלחימה- מה לגבי פעולה אזרחית נגדו? מה לגבי הגבלות על אירגוני רווחה, בריאות וכו' שקשורים אליו? מה לגבי סנקציות על מדינות שתורמות לו? חפירת מנהרות מחייבת חומרי בניה ועובדים מיומנים- זה כסף רב שהחמאס משיג מאיפושהוא.

      1. סמולן סימן 2

        אתה מספפס את הפואנטה. אונרווה אינו ארגון בעייתי משום שהוא עושה א' ב' ג', הוא בעייתי מכיוון שהוא פלסטיני, ובאופן ספציפי מכיוון שהוא חמאסניקי, והחמאס הוא ארגון מרושע. את ההגיון של כל טיעון כנגד החמאס המגיע משורות ההסברה הישראלית ניתן לסכם כך: כל מה שחמאס עושה הוא מרושע, מכיוון שארגון חמאס הוא מרושע (הוא "רשע" במובן התנ"כי), ולכן מי שנלחם בו הוא לא-רשע (אולי "צדיק" בתנ"כית). מכאן שאין דרך לנטרל את מעשיו הרשעים של אונרווה, שהוא ארגון חמאסניקי-ולכן-מרושע, וגם אין דרך אחרת להתמודד עם חמאס מלבד וריאציות על השמדה (בין אם השמדה פיזית או נטרול רבתי). במילים אחרות, כל מה שתכניס לעזה, מלבד פצצות של הצד הלא-רשע, יעבור השחתה ויתפקד כרשע, בין אם מרצונו שלו או על ידי ניצול תמימותו.
        אחת הדוגמאות לנטרול העדין מופיע במקרה של סמולן 1.0, שדורש נטרול של הרשע על ידי הלא-רשע באמצעות הצלת קורבנות הרשע ממעשיו-שלו, או לחילופין העברת חלקים מהצד המרושע לצד הלא-מרושע. הבעיה כאן היא בהנחות היסוד: מאחר והצד הרשע הוא רשע, לא ברור איזה חלקים בצד ההוא יכולים לתפקד כקורבנות, מאחר והוא כולו רשע או "מורשע" בפועל, כלומר בכולם על הלא-רשע להלחם ללא הבחנה עקרונית (ההבדל המרבי הוא נגיד בין האצבע היורה על ההדק לבין המנגנון העצבי המנחה אותו). מצד שני, יתכן וסמולן 1.0 מציע כאן תיאולוגיה חלופית המאפשרת חזרה בתשובה או קונברסיה, דבר שממילא משנה את כל התמונה.

        1. סמולן

          לדעתי, לחימה עוסקת בלחימה, לא באיתור דעות או דיונים ברשע, והאצבע על ההדק מפסיקה להיות בעייתית בלחימה מרגע שאין לה הדק ללחוץ עליו. החמאס בעייתי משום שהוא מייצר פגיעה באזרחים שהוא מופקד עליהם, ומבחינות אחרות הוא אויב רגיל לגמרי. לפיכך, המקלטים יכולים להיות פתוחים לכל מי שאין לו נשק לירות מתוכם, ואונרא עקרונית יכול לחזק אותם.

    2. מיכאל

      ששם את האצבע על הכשל של השיח המוסרי-משפטי-אקדמי, שלא מתייחס ברצינות למצב הנוכחי, בו אחד מהצדדים הלוחמים פועל בשיטתיות כדי להרבות את הקורבנות האזרחיים שלו כחלק מאסטרגיית הלחימה היסודית שלו. והדוגמאות שהביא סמולן לעניין זה רבות.
      הפוקוס צריך להיות לדעתי הרצון היסודי שלנו שלא לפגוע בילדים גברים ונשים לא מעורבים. הרצון הזה הוא אבסולוטי. דווקא הרלטיביזם שהשיח המוסרי-משפטי כופה מחליש את הנקודה הזאת. הרצון שלא לפגוע בילדים אינו תלוי ב'הרשעה' או 'זיכוי' בשיח פילוסופי ואקדמי זה או אחר. צריך להיות לנו באמת אכפת, בכל מאודנו, שילדים לא ייפגעו. זה צריך להיות בלתי נסבל עבורנו שזה יקרה. עלינו לרצות זאת בכל מאודנו ובכל הרצינות, לא כדי ש'לא יהיו תמונות מביכות' בטלוויזיה, ולא כי זה 'יזיק להסברה שלנו' ולא כי 'יטילו עלינו סנקציות' ולא כי מומחים למשפט ואתיקה מהרווארד קבעו כך, אלא פשוט כי זה בלתי נסבל שזה יקרה. נקודה. אני תוהה אם הרצון הנחוש להימנע מכך בכל הרצינות באמת קיים בקרב המנהיגים, מפקדים ומפתחי הנשק ותורת הלחימה שלנו. ובכלל בעולם, כי המלחמות מהסוג הזה לא רק מאפיינות את המלחמות האחרונות שלנו אלא גם את מלחמותיה האחרונות של אמריקה. זה טבעי שתרצה מאד להגן על ילדיך. מתוך רצון ונחישות מן הסוג הזה נולדה כיפת ברזל. אני בטוח שרצון נחוש דומה יביא לפריצת דרכים חדשות להילחם ולנצח ארגוני טרור ללא פגיעה בבלתי בחפים מפשע רבים כל כך. אבל צריך באמת לרצות בכך, לא כדי לזכות ביתרון פוליטי, ציבורי או בינלאומי אלא פשוט כדי להימנע מההרג When there is a will there is a way…

  7. דן

    בהמשך לשאלת האם הממשלה משתמשת בכל האמצעים האחרים צבאיים ומדיניים למנוע הרג אזרחים ובהמשך לחישובי העתיד הלקוחים מתמת הפרופורציונאליות יש גם לשאול:

    היכן הסבב הנוכחי מוביל אותנו בעתיד לבוא ומה יהיו תוצאותיו גם במישור המדיני וגם הצבאי?
    שוב שאלה עם תשובות לכאן ולכאן.

    אך כל בר דעת בישראל שחש את הזעם והפחד על הרג ישראלים או אפילו על אזעקות ורואה איזו שינאה גועה בעם פה, יכול לומר שהדרך אותה סוללים ההרס האדיר בעזה, האסון ההומניטרי, יותר מ 1600הרוגים ויותר מ 6000 פצועים (והיד עוד נטויה) היא אינה דרך שתביא לשלום או אפילו לשקט אלא רק לעוד שינאה ורק עוד ועוד אלימות לא פרופורציונאלית והרוגים. כפי שאמרה היום באלג'זירה אישה עזתית בעודה בורחת מרפיח "הדמעות שלי הן לא דמעות זעם לא של עצב"

    אחרים יגידו הרתעה ימשיכו בטקטיקות של מצור (שהוא אקט צבאי מאוד פרופורציונאלי…) והתעלמות ויכינו עצמם לסבב נוסף בעוד שנתיים
    ובהצלחה לכולנו ולילדים שלנו

  8. שמעון

    ה"חישוב" שלי בנושא הפרופוציונאליות מוסיף,רק עוד אלמנט אחד. מספר האמהות, האבות והילדים השכולים. אם עוסקים ,לעזאזל, בפרופורציות כמותיות, למה לא לצרף משהו מסבלו של הפרט…כך רק לצורך "השלמת" התמונה.

  9. דןש

    השאלה חשובה היא האם ננקטה המדיניות המתאימה העשויה להביא שקט לתושבי ישראל.
    התשובה שלי היא לא ולא ולא – אינני מתכוון לממשלה הנוכחית. אלא לכל ממשלות ישראל, להוציא שתים, החל ממלחמת השחרור ועד עצם היום הזה. זה מתחיל מהיחס המפלה והמשפיל לו זוכים אזרחי מדינת ישראל הערביים (ממשל צבאי; החרמת קרקעות/הפיכתם לקרקעות מדינה; הפליה בכל התחומים ; חוסר ההתייחסות אליהם כאזרחים שווי זכויות וחובות; אי ניצול הזדמנויות לעשות שלום לאחר ניצחונות מרשימים; שיחות חסרות תוכן, שלא הביאו לשום מקום). נכון שגם הצד השני "לא התלהב", בלשון המעטה להגיע להסדרים. אבל, אנחנו כחזקים היינו יכולים לעשות יותר.
    בהקשר למצב הנוכחי – נכון שרצוי ביותר לעשות סיכול ממוקד של מחבלים מרצחים מבלי לפגוע ב"לא מעורבים". אבל כאשר מחסני הקטיושות והטילים מצויים בבתי ספר, מסגדים, בתי חולים ואף בתים פרטיםם אין מנוס מלפגוע בהם. גם כאן ניתנת הזהרה מוקדמת אבל החאמאס משתמש ב"לא מעורבים" כחומת מגן. גם המנהרות, שכל תפקידם הוא רצח ואנדלמוסיה בתוככי ישובים שלווים, שכל רצונם הוא להוציא לחם מן הארץ, נחפרו בתוך בתיהם ומבניהם של ה"לא מעורבים".
    זוהי הפרופורציה הנכונה. העובדה שמדינת יראל הצליחחה לשמור על חיי אזרחיה איננו המדד. הרי גם החאמאס יכול היה להגן על תושבי הרצועה – מיד כאשר היה מפסיק את הירי. לא פעם הצהיר ראש ממשלתנו ששקט יענה בשקט.
    אז קדימה למלאכה – נצרו את אישכם, הפסיקו לחפור את מנהרותיכן למטרות רצח ויבא שקט על ישראל וגם על ישמעאל

  10. רענן ליפשיץ

    הדרישה – או צפייה – מחמאס לנהוג לפי הדין הבינ"ל או להפעיל כלפיו אמות צידה סימטריות לאלו המוכלות על ישראל נראות לי מגוכחות.

    ארגוני טרור אינם חוקיים מטבע ברייתם. כל מאמץ להוכיח גי הם אכן "נוהגים כך" זהה להעברת יהודי בוגר כשר ברית מילה פעם שניה

    מאמץ מיותר וברכה לבטלה.

  11. צילי גולדנברג

    אם מידתיות נקבעת ביחס למטרות המלחמה והמטרה היא לחסל את החמאס
    וכדי לחסל את החמאס צריך מטעמי פריסת האוכלוסיה והצפיפות בעזה לחסל את מרבית האוכלוסיה
    אולי זה מידתי. בטוח שזה גם גנוסייד.
    אני מציעה להוציא את המושג מידתיות מהלקסיקון שלנו. הוא רק עוזר למשפטנים להחליק ולכבס את פשעי המלחמה ואת הפשעים נגד האנושות שהממשלה מבצעת.
    בנוסף לכך ראינו עד כמה הגדרת מטרות המלחמה אלסטית.
    בהתחלה, שובו אחים, זה היה לעצור את רוצחי הנערים היהודים. מאות פלסטינים נחטפו בעבור זה מבתיהם כולל ילדים ( כ500) באישון לילה.
    החוטפים לא נמצאו. כך שזה לא היה מידתי.
    אחר כך המטרה הייתה להפסיק את ירי הרקטות מעזה – 1700 עזתיים ו60 ישראלים נהרגו והרקטות ממשיכות. אז גם זה לא היה מידתי. עכשיו המטרה זה חיסול המנהרות ואנחנו יודעים שחמאס ימשיכו לחפור מנהרות. בקיצור העניין לא טמון במידתיות. וזו אפילו לא מלחמה. אלא טבח.
    שמטרתו לחסל את ממשלת הפיוס הפלסטינית.

  12. י.א

    מסורית, ברור שכאשר פעולה מותרת וניתן להזהיר אזחרים שעשויים להיפגע ממנה, חובה לעשות כן.
    השאלה המענינת היא מתי אזהרת אזחרים ומתן אפשרות ממשית להסתלק הופכת פעולה אסורה למותרת. אני חשוב שבהרבה פחו מקרים מכפי שנדמה. על כל פנים, בוודאי שלא בכל מקרה. מכך שמדינה מבקשת להשמיד משגר (המשגר הלא-מסכון מהדוגמא של משה) או לפגוע באדם שמותר או חובה לפגוע בו (כהגנה עצמית), ומאות או אלי שכניו לא מתסלקלים למרות האזהרה, לא עולה שדמם מותר.

    1. ליכודניק

      משפטית, אמנת האג הרביעית מגנה על בתי חולים, מוסדות מדע וכו' "בתנאי שאותם מקומות אינם משמשים באותה שעה למטרות צבאיות". כלומר- ברור שמותר, משפטית, להפציץ בנין מגורים מאוכלס שבאחת מדירותיו מאוחסן נשק.

      מוסרית- בוא נסתכל על ההשלכות המיידיות. נניח ויש משגר רקטות חמאסי "לא מסוכן" ליד בית דירות, שתושביו מסרבים לפנותו. המשגר יורה 3-2 רקטות ליום. עזוב לחיות באזור הפגעה המשוער- היית מוכן להשתתף בעלות היירוט היומית (~100,000$) כדי לשמור על חיי העזתים "שדמם אינו מותר"?

      1. י.א

        או שישושב משגר ומשגר טילים מדי יום לנצח, או שצמפציצים בית מגורים שיקרית.

        מעבר לכך, אם גם תקרא את מה שכתבתי לא טענתי שלעולם אין לפגוע במשגר או אדם, אלא שבמקרים רבים (ומן הסתם כמעט בכל המקרים במבצע זה) זהו המצב.

  13. אחת העם

    כל אחד מבין אינטואיטיבית שיש אמצעים שהולמים מטרה, ויש שאינם. אם יש אצל השכן קן של יתושים, שמטריד מאוד את שכניו. ובעלי הבית שבו נמצאת מדגרת היתושים אינם עושים דבר למרות תלונות השכנים. האם יהיה זה מתקבל על הדעת אם השכנים ישכרו מטוס ויפציצו את הבית שבו מדגרת היתושים על האנשים החיים בו?
    כך גבי איום הטילים מעזה. לאחר שמערכת כיפת מגן הפכה את הטילים לחסרי אפקטיביות כמעט, ולכן בעקבות שיגור אלפי טילים נהרגו בישראל שני אזרחים (אחד בדואי שהמדינה לא סיפקה לו ולמשפחתו הגנה מינימלית, והשני עובד זר ביישוב על הגבול, שהיה צריך לפנותו משם), הרי שהנזק והסיכון הוא די נמוך, בוודאי ברחוק מלהיות סיכון קיומי של אזרחי ישראל. להביא להרג של יותר מ- 1500 אזרחים, מהם 300 ילדים , להביא לחורבן עצום שהפך כרבע מיליון אזרחים לחסרי בית, ברור לכל אחד שזו תגובה אבסורדית, חסרת כל פרופורציות ונפשעת. לא צריך להיות פילוסוף ומוחה לדיני מלחמה בשביל להבין זאת. זה פשוט פשע שנובע מליקוי מאוד בסיסי בשיקול הדעת .

    1. גרי רשף

      בבית הנ"ל הקימו מדגרת יתושים, סירבו לחסל אותה והבהירו שמטרתם למרר את חיי השכנים עד שהם יעזבו.

      הגיעו פקחים לבית והותקפו באגרופים. הם השיבו מלחמה שערה, היכו את תוקפיהם וחיסלו חלק מהמדגרה (עופרת יצוקה).

      המדגרה שוקמה על ידי דיירי הבית והם הכינו מצבורי אבנים אותם ידו על השכנים ועל השוטרים שהגיעו שוב. השוטרים שהותקפו באבנים חיסלו שוב חלק מהמדגרה (עמוד ענן).

      בפעם הבאה (צוק איתן) המשטרה מיגנה את בית השכנים בשקי חול, מכיוון שכשהם נכנסו שוב לטפל במדגרת היתושים – הם והשכנים הותקפו בנשק חם, והשוטרים נאלצו להשיב באש ממנה נהרגו חלק מהיורים וחלק מבני משפחתם שלא היו שותפים ליריות. למרבה המזל שקי החול בלמו את היריות, והשכנים איכשהו המשיכו בחייהם למרות שירו עליהם כל הזמן בתקווה ששקי החול יגנו עליהם.

      באה מישהי בעלת כוונות טובות (אחת העם) ותהתה על מה כל המהומה: השכנים היו יכולים להתמרח באלתוש וולהמשיך לסמוך על שקי החול בחלונות, אך במקום זאת המשטרה הורגת חפים מפשע.. ובכלל אצל השכנים לא נהרג אף אחד ואצל בעלי המדגרה כן – אז מה השכנים מייללים כל כך?

      בא אחד אחר ("עיניים לראות" מההודעה שאחרייך) ואמר שהכל בגלל המשטרה שנטפלת אליהם. אם המשטרה לא הייתה נטפלת הם לא היו נאלצים להקים מדגרת יתושים, ולזרוק אבנים ולהשתמש בנשק חם (כזכור – הפקחים והמשטרה התערבו בגלל מדגרת היתושים ולא להיפך).

  14. עיניים לראותEYES2C

    בואו ננסה להפוך את השאלה שמציג יוסי דהאן על פיה:
    האם המלחמה בישראל צודקת?
    או: האם מלחמה להסרת המצור שכפה אהוד ("עבודה") ברק צודקת?

    מנקודת מבטם של 1,8 תושבי הרצועה שרצועים לכלא הענק – בודאי!
    ולכן לא חשוב מה יאמר לכם עמוס ידלין, או כל דגנרל אחר, ב"קבע" או במיל., כל עוד לא יוסר המצור צודקים אנשי החמאס שנלחמים כדי להסירו. ומעניין שכך רואים את הדבר לא רק בשמאל האירופי, אפילו שר החוץ השבדי, קארל בילדט, שהוא נציג המפלגה השמרנית, דורש את הסרת המצור כ ת נ א י להסכם הפסקת אש יציב.

    1. גרי רשף

      אולי כדאי להזכיר למי שסדר האירועים התבלבל אצלו:
      1. בשנת 2005 ישראל נסוגה מרצועת עזה, נסיגה מלאה עד הגבול הבינלאומי, פונו כל ההתנחלויות, ועזה זכתה בעצמאות (נכון שפורמלית לא קמה מדינה פלסטינאית ונכון שמבחינת התשתית היא לא יכלה להחזיק את עצמה וישראל המשיכה וממשיכה לספק לה חשמל או סיוע רפואי, אבל מהותית- זכתה בעצמאות). כדאי להזכיר- ללא סגר, ללא הפגזות ישראליות, מעברים פתוחים, נמל חופשי (אם כי קטן).
      2. מרגע שהושלמה הנסיגה – החמאס ושותפיו החלו לירות טילים לכיוון ישראל. נכון שהם ירו לפני כן, אלא שלפני 2005 עמדה להם הטענה שהם חיים תחת כיבוש, ואילו כעת לא היה לזה שום נימוק: הכיבוש בעזה נגמר, ולא היה אז סגר.
      3. בשנת 2007 החמאס השתלט בכח על הרצועה, והרשות הפלסטינאית (שהיא הגוף הרשמי המייצג את הפלסטינאים) הפסיקה למשול שם.
      4. בעקבות השתלטות החמאס – ישראל הטילה סגר.

      אדגיש שוב: החמאס אינו יורה טילים על ישראל בגלל הסגר,
      אלא להיפך: בגלל ירי הטילים על ידי החמאס – ישראל הטילה על הרצועה סגר.
      הא לראייה- שבהתחלה לא היה סגר והיו טילים.