מה שעומד בבסיס האלימות הישראלית

בתגובתו לרשימתי "זעם נפתח כמו מניפה", טוען כפיר כהן שכתבתי פוסט גזעני. אתייחס עד כמה שאוכל לדבריו, אך גם להערות מאנשים שונים שהגיבו לרשימה שלי בפייסבוק או ברשת. ראשית, אדרש שוב למה שניסיתי להסביר בקצרה: מה שיצר את התופעות האלימות שאנו רואים בשבועות האחרונים קשור לאופן פעולת האשכנזוקרטיה בישראל. הוא זה שיצר את הזעם, מניעת ביטויו ובהמשך גם את התנאים למה שנראה כמו לאומנות בוטה, ואני מנסה לצמצם את ההפתעה מכך.

למעשה הצעתי לקרוא את השמאל-ימין כסימולציות למתחים גזעיים בישראל; או אם לנסח זאת אחרת, ההפגרה והרישוש שהאליטה האשכנזית השיתה ומשיתה על יהודי ארצות האסלאם יצרה תשתית למה שנראה כמו אלימות גואה ששותפים לה מה שנראה כמו מזרחים רבים. כאשר נוצר מפגש של מזרחים כימין מול אשכנזים כשמאל, בא לידי ביטוי זעם של מזרחים נגד אשכנזים חילונים. כעדות אנקדוטלית, ניתן לקחת ציטוט מהפוסט של ספיר סלוצקר-עמרן באתר שיחה מקומית. זהו ציטוט של אישה מזרחית שמדברת על אשכנזים אך בצורה לא מפורשת, כפי שטענתי ברשימה שלי: "המנותקים האלה מצפון תל אביב שיהיו הראשונים לברוח מפה עם הדרכונים שלהם איך שהערבים ייכנסו פה למדינה". זו כוונה ברורה לאשכנזים למרות אי-מפורשותה: שימו לב שאסור לומר את השם המפורש "אשכנזים" – אומרים זאת בצורה מקודדת, "המנותקים… עם הדרכונים שלהם".

כפיר כהן מקל במשמעותה של תופעת הביזוי. ראשית נציין איך נראה ביזוי מוכר של אשכנזים את מזרחים: "יא נחות, יא קוף, יבכיין, יערס, יא לא-זוכה בפרסי-נובל וכו…" זה ביזוי עם נזקים פסיכולוגיים-פוליטיים ממשים, כי הוא מתרחש תדיר דרך השופרים הגדולים של ההגמוניה – במובן הזה שהם ממשיכים לייצר, לכונן וללהק (ממש פיזית) מזרחים כנחותים וכלא משפיעים בעמדות מפתח. הביזוי נוצר כמובן גם על המסך, כאמור, למשל אצל מולי שגב עורך "ארץ נהדרת" ואצל לימור של אורנה בנאי, אחת מהתומכות המוכרות של ההגמוניה שהקדישה את מפעלה ובנתה את הונה סביב ביזוי נשים מזרחיות וכך תרמה לדיכוי הכרתי של מזרחיות ומזרחים רבים.

בהמשך, משווה כהן בין המאבק המזרחי למאבק הפלסטיני. המאבק הפלסטיני זוכה להצלחה לא מעטה. בגיליון של האתר "ערב-רב" שהשתתפתי בו בנושא חיפה, מופיעה הרשימה 

"אני ואתה יושבים פה היום ומדברים על אמנות פלסטינית! אתה בכלל קולט את זה?", מאת מוחמד ג'באלי. אני ממליץ מאוד לקרוא אותה. המאבק הפלסטיני לא עובר הגחכה בקרב הקבוצה הפלסטינית הכבושה, זאת בשונה מהמצב המזרחי שמתקיים ב"קבוצה של היהודים". זה עניין של דיכויים שונים, בעוצמות שונות הפוגשים סוגים שונים של ביזויים.

מזרחים שיכולים להתבזות הם מתי מעט. אולי המעגלים גדלים ויש לברך על כך, אבל אלו מזרחים שיש להם יכולת והרבה כלים להתמודד עם ביזוי. אני רכשתי את היכולת הזו בין היתר בלימודי סוציולוגיה, כמו למשל היכולת להגן על הטיעונים שלך סביב המאבק המזרחי – וזו, ידידי, פריווילגיה. המאבק המזרחי לא התרומם דווקא משום שהביזוי שאשכנזים הפעילו על מזרחים הוא טוטאלי ומזהיר. בדומה למה שטענתי בעבר במאמרי הקודם בהעוקץ, הזהות האשכנזית מגויסת כיום לביזוי של מזרחים כי ככה היא מכוננת את עצמה.

אני רוצה לנצל הזדמנות זאת ולטעון טענה נוספת (שאפתח במאמר רחב בהמשך) ושאולי תשפוך אור נוסף על הנטייה הניצית ימינה: המופע המוכר של מזרחים ששונאים ערבים הוא אולי עוד דרך להפריע לאשכנזים; לפגוע לשמאל האשכנזי בקמע הפלסטיני שלהם כמו לומר: אתם מתעלמים מאיתנו וחיים על חשבוננו אבל מטפחים את הנרטיב הפלסטיני, מוחקים את קיומנו ומכוננים את שלכם דרך השמאל. אנחנו נהרוס לכם את מה שמסב לכם כל כך הרבה צדקנות ומשרות בעמותות שמאל.

– לגבי גדעון לוי, האלימות עליה מדבר גדעון לוי בהחלט נתפשת ככברבריות הגמונית, שלאחר מכן מלווה במה שאווה אילוז מנסחת בתור "בריונות מוסרית". אם הדבר לא נתפש כך זה בגלל שלא כתב(נ)ו על כך מספיק ושזו עוד דרך הגמונית לנרמל את פשעיה דרך שליטתה במה שמדיני.

– בדבר ההשוואה בין מזרחים לאפרו-אמריקאים, זה בעייתי לענייננו, שכן מזרחים מסתובבים במרחב שהוא ביתם. הם חלק מהמזרח התיכון בשונה מאשכנזים חילונים שמצליחים לייצר קשר למרחב רק בדרכים מלאכותיות, כמו למשל חיבוק דוב לבן למאבק הפלסטיני. למזרחים לדעתי יש אייג'נסי, גם אם הם "נחטפו לפה על ידי אשכנזים" הם בביתם כיהודים לא חילונים וכמזרחים. כך שבמובן הזה לדעתי ההשוואה לאמריקאים ממוצא אפריקאי לא-נכונה.

– ההסבר שניתן לאחר מכן על המלכודת שנמצא בה השמאל התיאטרלי – שקשור בעצם לטיבו של הפוליטי המבוסס דיכוטומיית אויב/חבר – הוא בפשטות, מרתק. ועדיין אני אשאל: מדוע דווקא המזרחים הם אלו שנוכחים באותו קו הימני הניצי? מדוע הם מתלהקים לשם, אפילו אם הם מלהקים את עצמם, לאותו בדיון שמכחיש את טבעו של הפוליטי?