תוך 12 שעות לפנות האוהל

שלושה קשישים יפואים חסרי בית גרים באוהל בגינה ביפו כי גירשו אותם ממאהל ארלוזורוב. לא לאורך זמן כי העירייה "ללא הפסקה" הוציאה להם צו פינוי מהיר. עכשיו הם גם בלי אוהל
יהודית אילני

יום ה' ה-24 ביוליאזעקה שנייה באותו בוקר, חסנא (בת 62), סועאד (בת 75) ואני תופסות מחסה מאחורי עץ לא גדול בגינת המתנ"ס הערבי-יהודי ביפו. חמישה בומים. אחד ממש חזק. נפל קרוב, אנחנו יודעות. אנחנו מסתכלות אחת על השנייה. אין מה לעשות. חדר מדרגות? ממ"ד? מקלט? מרחב מוגן? הצחקתם אותנו. אפילו אוהל כבר אין.

מזה שבועות ספורים מתגוררות האחיות אבו אל עיון ביחד עם חסן, אחיהן בן ה-68, בגינה. על אף שבית המשפט הכיר כבר בשנת 2011 בזכותו של חסן לדיור מוגן בבית עמידר ברחוב הדולפין היפואי, האחים נותרו חסרי בית. סיפור משפטי מורכב ובעיקר מאוד כואב. סיפור המעלה שאלות רבות סביב יכולתם של אנשים מוחלשים במערכת בתי המשפט והממסד, גם לאחר שהכירו בצדקתם. לא אכנס לפרטי הסיפור הזה שאף אני טרם מבינה עד תום. היסטוריה מאוד מפותלת – יפואית אופיינית – איך מנגנון נישול עובד תמיד לטובת החזקים ודורס תחת גלגליו הרחבים את המוחלשים, אף אם בית המשפט הכיר בזכותם של האחרונים. והמוחלשים, במקרה זה, ברחוב.

עד ה-23 ביולי, היום בו הכרתי את האח והאחיות, הם חיו באוהל קטן, צנוע ומסודר להפליא בגינה. אבל האוהל הקטן הזה הפריע למי מבין באי ובאות הגינה. לאחיות חיוך מקסים. על אף צום הרמדאן הן מחלקות לילדים המשחקים בגן פלחי תפוז מתוק כדבש – תפוז יפואי. והילדים באים, שואלים שאלות תמימות של קטנים, חיוך מקסים, ממתק וחזרה למתקני הגן.

חסנא אבו אל עיון

"אני מיפו", אומרת חסנא. "אני לא מעכו, לא מחיפה, ולא מטבריה. הייתי בכל המקומות האלה ובכל מקום אמרו לי: 'תחזרי ליפו, את משם'. אז אני פה ביפו. הייתי גם במאהל ארלוזורוב. ושם אמרו לי: 'את ערביה, לכי ליפו'. אז באתי ליפו. אני כאן. וכאן זה הבית שלי. מכאן לא יוציאו אותי".

ביום ד' ה-23 ביולי בשעה 13:15 (כך לשון הטופס) רשם פקח עיריית תל אביב צו פינוי לאוהל. "תוך 12 שעות יש לפנות את האוהל כי הוא מפריע לסדר ברחוב". שלושה אחים קשישים, נחמדים וחייכנים. אוהל קטן, מסודר ונקי, כביסה נקייה על חבל שמתוח בין שני עצים. אבל לעירייה זה מפריע. לכן צריך להרוס להם.

"המתנ"ס כאן עוזר?" שאלתי.

"נכנסתי פעם אחת לשירותים. אמרו לי לא להיכנס יותר", עונה אחת האחיות, "אנחנו הולכות לחוף הים. יש שם מקלחת, שירותים ומסודר שם”.

אך לסועאד בת ה-75 כבר לא כל כך קל להגיע לחוף הים הסמוך. היד שלה שבורה וקשה לה להסתדר עם יד אחת.

סועאד אבו אל עיון

הכרתי אותם לפני כשבוע וחצי, כמה שעות אחרי שקיבלו את צו "הפינוי תוך 12 שעות". עוד באותו יום הרמתי אין ספור טלפונים לחברי מועצת העיר. עובדת סוציאלית מגיעה: "העירייה רוצה שתחזרו למאהל ארלוזורוב, ניתן לכם פינה שקטה ונדבר עם דיירי המאהל שלא יפריעו לכם." במאהל ארלוזורוב זרקו על האחים אבנים, ירקו עליהם והם קיבלו מכות. לא ברור האם מדובר בדיירי המאהל או בעוברי אורח שלא ממש אוהבים לראות נשים בחיג'אב. כך או כך, האחיות והאח הקשישים מפחדים. בצדק. אבל העירייה לא מוכנה לשמוע. אני מנסה להסביר שביום א' חל עיד אל פיטר ומבקשת שלפחות יתנו להם עד אחרי החג כדי שנוכל בינתיים לנסות למצוא מקום ראוי יותר. האוהל באמת לא מפריע. "אבל יבואו עוד אוהלים," אומרים לי נציגי העירייה. אוהל זה כנראה דבר מאוד מאיים. אולי יותר מטיל מבחינת העירייה. ובליבי אני משלימה: "יפו הפכה ליוקרתית. אנשים לא רוצים לראות חסרי בית בסמוך לבתי היוקרה שלהם".

כך דואגת העירייה לזקניה חסרי הביתבבוקר ה-24 ביולי חזרתי לגינה. האח והאחיות פירקו את האוהל בעצמן. חפציהם עומדים בסדר מופתי על יריעת פלסטיק מתחת לבד שחור. כביסה מתנופפת לה על החבל ומתייבשת ברוח הנעימה הבאה מן הים. על ניילון גדול פורסות האחיות את הניירת המשפטית. סיפור לא פשוט. בית משפט הכיר בזכותו של האח, אבל בין הכרה זו לבין המציאות המרחק רב.

ביום ג' ה-29 ביולי ליוויתי אותם לפגישה עם היועץ המשפטי של החברה בנוגע לדירת עמידר של המשפחה ביפו: "לא, הבית לא נמכר. כן, הזכויות של חסן. נכון, המשפחה משלמת שכר דירה באופן מסודר". וגם: "יש פולש בבית ואנחנו לא מתערבים בזה." האח והאחיות מאוד מבולבלים. בית משפט פסק לטובתם ונגד אותו פולש כבר ב-2011, אבל הם עדיין בגינה ואפילו אוהל אין. ביום א' לפני שבוע התחיל עיד אל פיטר, אבל הקשישים המקסימים האלה ישנו בחוץ, ללא כל הגנה. את העירייה זה לא כל כך עניין.

שלט חוצות בקרבת הגינה מודיע על הזדמנות טובה להשקעה בנדל"ן.

יפו, 2014. 

יהודית אילני היא פעילה יפואית

עוד של יהודית אילני

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שניר

    מה כבר אפשר להגיד אחרי שקוראים את הסיפור הזה ? אנשים בגיל הזה זכאים לדיור מוגן ולביטחון תזונתי מעכשיו ולתמיד . בלי בלבולי מוח וניירת אין סופית אנחנו צודקים בעזה אבל המבחן הוא כאן ובדיוק בנושאים האלה נצליח או ניכשל .

  2. אסתר

    וירא אלוהים את בני המעמד,בעלי הדירות שעושק את עניי עמו, ורודה במעמד חסרי הדיור, עבדים,עשוקים!!ותעל שועתם,עניים,ודמעתם ותקרע שערי שמים
    וגם שועת התינוקות שלא נולדים
    יען כי בלעו טפילי הקבע ומשקיעי חבר
    כל חלל פנוי ולא השאירו מ״ר לעניי עמו
    ויאמר לחמס:״צאו והכו בפושעי עמי
    ותורידו את מחירי הנדלן
    לא להפסיק ירי!!!!״
    יען כי השתכר השכיר 5000₪
    ויעשקו אותו פרעוני ממשלת ישראל
    לשלם 4000₪ לבעל דירה אכזרי
    מאין כמוהו (לא כולל ארנונה)
    ולא השאירו לעמי לחם למחיה
    ויבקשו בעלי הבתים
    שימותו בני העניים בקרב מול החמס
    למען שלום יהיה לדירותיהם!!!!!

  3. אסתר

    מול כל חסר דיור שאין ידו משגת דירה, עומדת משפחה ישראלית שרכשה דירה נוספת למטרת השקעה. המלכוד שנוצר,שבארץ הולכים ומתהווים 2 מעמדות עיקריים: בעלי-בתים ושוכרים! הפער ביניהם רק הולך וגדל כאשר הבעלי-בתים עושקים את השוכרים.
    לא לשכור! תגורו עם האחים ההורים העיקר שלא יקבלו שכר דירה!!
    ברור שדירה ריקה ללא שוכר זו הוצאה במקום הכנסה.
    לא תהיה להם הכנסה אז הם ימכרו!!
    להתאחד כולם נגד המשקיעים!!!!!!

  4. רחל

    בעיריית תל אביב יושבים אנשים ערלי לב, שהיו מאוד שמחים אילו כל האנשים קשי היום מתאדים ונעלמים מהעיר. גועל נפש

  5. ג. אביבי

    מנפלאותיה של מדינת הצלבנים השלישית.