כל מלחמה אני מאבדת חברות

השבוע נפרדתי מעוד חברה, שהפרסומים שלי בפייס הביאו אותה לשפוך עלי אש ותמרות עשן. מהו אובדן חברות מול אובדן החיים שהפך לחלק טבעי כל כך?
רותי לביא

English

השבוע נפרדתי מעוד חברה, שהפרסומים שלי בפייס הביאו אותה לשפוך עלי אש ותמרות עשן, שלא יכולתי לשאתם. מהו אובדן חברות מול אובדן החיים שהפך לחלק טבעי כל כך? אך החיים אינם בנויים כמאזניים. טכנית זה היה מאד פשוט – "ביטול חברות", לחיצה על העכבר וזהו. מעשית – זוהי חברה שחיינו שלובים זה בזה מחצית משנות חיינו. חברה שחלקתי עמה כל כך הרבה אושר, וכאב, ואהבה. חברה שהפכה לחלק ממני – חלק שנעלם עכשיו עם כל הסבל, האושר והכאב שהיו חלק מחיי שלי.

וכמו תמיד, הכעס שנשפך עלי לא היה בגלל קריאתי לסיום המלחמה הארורה. כמו תמיד, מה שפוצץ אותה היו אותן תמונות זוועה, אותו כאב על סבלם של א-נשי עזה וילדיהם.

כל מלחמה אני מאבדת חברות. ב-2002 ניתקתי את הקשר עם מי שהיתה לי כאמא, כאשר אמרה על ילדה פלסטינית שמתה מחוסר תרופות: "מזל שמתה, אם הייתה גדלה הייתה הופכת למחבלת מתאבדת." וכך הלאה, מלחמה אחר מלחמה. ותמיד – לא בגלל שקראתי לסיים את המלחמה, אלא בגלל שכאבתי את כאבם של מי שהפכו במדינה הזו לכל כך אחרים, מי שהמדינה הזו החליטה שאין להם צלם אנוש.

ההרס בשג'עייה, 27 ביולי 2014. צילום: Photo: Iyad al Baba/Oxfam, cc by-nc-nd
ההרס בשג'עייה, 27 ביולי 2014. צילום: Photo: Iyad al Baba/Oxfam, cc by-nc-nd

אני מנסה להבין, מה מפחיד כל כך בלכאוב כאב של מישהי אחרת, מישהו אחר. לא צריך להסכים לדעות שלי כדי  להגיד "כואב הלב". מדוע אותה יכולת לכאוב, להרגיש מפחידה כל כך עד שהיא מביאה לצורך לשכוח אותי, את מי שאני ולשנוא אותי כל כך?  במה אותה יכולת לחוש את הכאב של מי שאינה אני מעוררת תחושה כל כך גדולה של סכנה, שהדחף הראשון הוא להשמיד אותה יחד אתי. אני מנסה להבין – האם זהו הפחד מן המראה, מההבנה למה הפכנו ומה נגררנו לעולל? או אולי זהו הפחד מכך, שאם אכן נגררנו לעולל משהו כל כך איום לאחרות/ים – משמעו שניתן יהיה לעולל לנו אותו הדבר. פחד המכריח את החווה אותו להוציא החוצה מכלל האנושות את מי שעוללו להם כך. שהרי רק אם יהיה ברור שהם אינם יצורי אנוש ואנחנו כן – נוכל להישמר שהרוע לא ייפול גם עלינו.

ותסלחו לי על ההשוואה, אך עכשיו אני מבינה גם את כל מי שהגיבו על פינוי אשה קשישה מביתה והשלכתה לרחוב – "מגיע לה, שתשלם את החוב שלה", בלי לשאול מהיכן תשלם אותו. עכשיו אני מבינה את כל מי שענו לאם חד-הורית במצוקה – "למה עשית כל כך הרבה ילדים? את אשמה". מי שתמכו בקיצוץ הקצבאות ואמרו "שילכו לעבוד, שיפסיקו לחיות על חשבוננו". עכשיו אני מבינה את כל מי שהסכימו להשליך לעזאזל את החלשים מהם, מפחד שיגררו אותם עמם לתהומות קו העוני.

מי שמכירה אותי יודעת, שמחצית מחיי אני מנסה להלחם את מלחמתן של המוחלשות. נלחמת, רואה, מרגישה וכואבת. מחצית מחיי. כל חיי הבוגרים, שהחלו ב-73', כאשר ישבתי בסיני וראיתי כיצד נופלות הפצצות והבנתי כי למלחמה לא תהיה תכלה, אך אם תימשך אנחנו נכלה. מחצית מחיי אני באותו מאבק בו אין אני נלחמת למען אחרות – אלא יחד איתן.  מחצית מחיי, בהם אני כל הזמן מודעת לזכויות היתר שלי כניצולת קיבוץ, כאשכנזית, כמי ששורדת עדיין על קו הגבול של המעמד הבינוני. בהם אני מודעת לכוח היחסי שיש לי אך מתעקשת להשתמש בו כדי להיות יחד עם מי שיש להם פחות – כוח ומחייה. מחצית מחיי, בהם אני כל הזמן מקשיבה ולומדת  – עם הלב והנשמה – את כאבי האחרות, את מעמסת חייהן ואת הכוח שמפעיל עליהן השלטון. מחצית מחיי בהם הקפדתי לא להטיף אלא להפך – ללמוד, לצמוח ולהכיל גם את הדעות המכאיבות לי ולנסות להבין אותן (פתאום אני תופסת, שאני מנסה לפרוש את כל הביוגרפיה האישית שלי כדי "להוכיח" שאני בסדר. מצחיק).

לפעמים, הייתי מפנטזת לעצמי מה יקרה אם השלטון יכריז עלי כבוגדת – כיצד יגיבו כל מי שרצתי אתן יחד לאורך כל הדרך. עכשיו אני מתחילה להבין, בהמון פחד, כיצד סביר שיגיבו.

אני עדיין מאמינה בלב, בהכלה, בהבנה והעיקר בסולידריות. אני אמשיך לרוץ יחד עם כל מי שפוגעים בהן – גם אם לא יחשבו כמוני. גם אם יחזיקו בדעות שבשבילי הן איומות וכואבות. אני אמשיך בגלל שאני מסרבת לוותר על האמונה בזכותו של כל אחד ואחת לחיים נורמליים, מכובדים. ללא רעב, ללא מגורים ברחוב אבל גם ללא השפלה ותלות – עם כבוד.

על האמונה הזו אני מסרבת לוותר – לא בגלל שאני חושבת שאני טובה יותר. גם בי יש פגמים ושגיאות ואפילו רוע. פשוט, אמונה זו היא חלק ממני ובלעדיה אינני ולא כלום. אני מסרבת לוותר על הכאב הזה של הלב שלי על כל עשרות החיילים שכבר מתו. שנלקחה מהם האפשרות לצמוח ואולי להבין אחרת את המציאות, שאינה כבר של חייהם. אני מסרבת לוותר על הכאב הזה על הפלסטינים, שלא נותרה להם מציאות אחרת מלבד פחד וכאב. אני מסרבת לוותר על הכאב הזה על כל הילדים הרעבים, המפוחדים במדינה, ועל אמהותיהם שגם להן לא נותרה מציאות אחרת מלבד פחד וכאב.  אני מסרבת לשנוא כל מי שחי בתוך הפחד והכאב הזה – ומתעקשת להמשיך ולשנוא רק את מי שיצרו מציאות זו של "אין ברירה". אני מסרבת לוותר על הלב הזה שלי הכואב, כי הוא מה שאני ובלעדיו אין לי חיים ואין לי תקווה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

    1. עמית

      התממות.

      לרוב האנשים אין בעיה להכיר בסבל בצד השני, ואף לצפות בתמונות ממנו בהקשרם, ואף לכאוב בלב ממנו.

      מה שהם לא סובלים זה שמטילים את האשם עליהם. או בכלליות יותר: על הצד שלהם. וזה כי רציונאלית, הם לא חושבים שהצד שלהם הוא האשם.

      לכן הפוסט כאן הוא מניפולציה. הוא התחמקות מהתמודדות עם הטענות האמיתיות של מי שמבקר אותך על ידי הצגתם באור רע כמי שעשו דה-הומניזציה של הצד השני.

      או לחילופין – התממות.

      1. דןש

        אינני מתייחס לכלל הקרבות עם המחבלים ( החמאס וחבריו בעזה והחיזבאללה בלבנון וכל אלו שפגעו בנו בעבר ומתכננים לפגוע בנו בעתיד ), שהן מלחמות צודקות לחלוטין – מלחמות של אין ברירה.
        אני מתכוון למהלכי הבינים בהן מדינת ישראל אינה מצליחה ו/או אינה רוצה להגיע להסדרים עם שכנינו ו"לוותר" לכאורה על שטחים בארץ ישראל על מנת ליצור פתרון הולם לסכסוך המתמשך מעל למאה שנים. אינני טוען שהצד השני מגלה פתיחות יתר – גם קשיחותו ואיפותיו ( חיסול מדינת ישראל ) אינם מסייעים בפתרון הבעיה. אולי הגיע הזמן שה"עולם" ( מי זה בכלל העולם – זה העושה "פשעים" שצה"ל לעומתם מגיע מתחת לאפס קצהו ) יתערב ויכפה על שני הצדדים פתרון שניתן יהיה לחיות בו. אולי המלחמה האחרונה יצרה את התשתית המתאימה.

        באשר לרותי – כפי הניראה את מתקשה למצוא חברות מתאימות.

    2. מיקי

      התרגשתי… גם כמה דמעות בזווית העין …
      בגלל הכל – בגלל הכאב , בגלל היאוש שעלה לרגעים כשעקבתי מלה אחרי מלה ,בגלל העצב הגדול
      בגלל המצב והמצבים …
      וגם בשל האנושיות הגדולה שבצבצה בשבילי בכל מילותיך ,
      ובעיקר כי לא השלכת את התקווה- שאינך מוותרת עליה
      אם כמו שכתבת כי אינך יכולה אחרת , אינך מעזה אחרת
      אך לתחושתי בעיקר מבחירה לא פשוטה, לא קלה
      אף פעם ובמיוחד בימים קשים אלה.

    3. עמי אשר

      ביטול החברויות של הכותבת, שכני שלא מוכרים לו בבת-ים כי הוא ערבי, הרצח שביצעה הפמיליה בשועפאט, והפחד של מתנגדי המלחמה לאבד את מקומות עבודתם – כל אלה הם התוצאה שאותה קיווה ביבי להשיג, ובכך זכה להצלחה מסחררת.כך הוא אוהב אותנו, מסוכסכים, מבוהלים, חדורי שנאה, ואדישים לשאלות המהותיות שקשה לו כל כך להתמודד איתן. חלקנו, כמו עמית, אפילו אדישים למכאובי הפילוג בצד היהודי. ככל שהכשלון העמיק, וככל שהאבידות היהודיות גברו – כי הרי זה המדד היחיד לכשלון ב"צד" הזה — כך הקצינה נכונות התומכים בטבח להצדיק כל עוולה ועוולה תוך שימוש באלימות מילולית ופיסית, עד שהטילו חיתיתם על הרחובות.עד שמצאתי את עצמי לראשונה בחיי הולך בתל אביב ומביט כל העת מעבר לכתף, כדי לראות אם עוקבים אחריי. להציג את האחראים לטבח, פקודיהם ותומכיהם הנלהבים בצד היהודי ב"אור רע"? הם רעים! והאפילה שהוריד עלינו ביבי אינה מותירה מקום לאור.

      1. Gali Fialkow

        הכל מכוון.
        מוסיפה לכאן משהו שקראתי לפני דקתיים, עוד אספקט ליד המכוונת:

        Ilyan Marshak :

        האזרח הפשוט רגיל ללעוס פיסות מידע אבל לא תמונות שלמות.
        מיליון וחצי אזרחים בלי חשמל אלו לקוחות עתידיים לכל פתרון שיינתן להם, ולפיכך חברת חשמל פרטית שמייצרת 7/8% מכלל החשמל בישראל,מבוססת 12טורבינות גז (כן אותו הגז שמול חופי עזה ושות') המספקת כ800 מגה וואט, בהכרח תהיה מונופול מזן חדש שכבר קיים בין עזה לאשדוד.
        מה שהאזרחים רואים כהרס, התאגידים ו הממשלות רואים כהזדמנויות עסקיות במגוון תחומים בהם היה הרס רב.
        רפואה
        תשתיות
        צבא
        חשמל
        קביעת גבולות חדשים בעזרת טכנולוגיות ביצורים ותיעול המשאבים של הציבור המבקש פתרונות לקביעת סדר יום חדש בבטחון ובחופש הביטוי והמחיה.

        מייצרים בעיה (טרור) המצדיקה הכרת פתרונות לכאורה חדשים (כיפת ברזל) ואז מקבלים לקוחות שבויים שמתחננים לפתרון. כל פתרון.
        זה עובד ככה על כל מוצר ורעיון מופרע ככל שיהיה. כשהאזרח בטוח שהוא בחר בעצמו את הפתרון שהוצע לו, כבר לא תהיה דרך חזרה.

      2. רתם

        וכואב ומקומם ומייאש מאד

    4. שלמה

      הרי גם אלו הטוענים שהאשמה בסבל של הפלסטינאים נופלת חלקה או כולה על החמאס, מגיבים בכעס על השתתפות בצער של אותם הפלסטינאים (ראו לדוגמא התגובות למכתבו של פרופ שינמן מבר אילן). איפה בדיוק הרציונאליות פה? כל הכבוד לכותבת שמעמידה מראה מול פנינו.

    5. מאיר עמור

      לרותי לביא
      הגבורה והאנושיות שאת מגלה וחושפת כאן הן הסיבות שבגללן העולם עומד. העולם מתקיים בגלל שיש נשים וגברים החושבים כמוך. תודה.

    6. אביטל

      עמית,
      העניין המרכזי בזמן מלחמה הוא חלוקה של אחריות. ראייה מפוקחת של מה שקורה עכשיו – צבא, הצבא שלנו, מן החזקים והמתוחכמים בעולם, בנוי להילחם בצבא אחר. אך ורק לזה. ובלבנון ובעזה נלחם הצבא בעיקר באזרחים. וביניהם, בלוחמים עם קלצ'ניקובים. מטוסי התקיפה החדישים ביותר, מסוקים, טנק מרכבה וסטילים, את מי הם פוגשים ? הם נכנסים בעיקר באזרחים והאזרחים נהרגים. כל כך פשוט. ולכן, לא רציונלית, אלא רגשית, קשה מאד לאנשים רבים להבין שזה הצבא שלהם, הצבא של כולנו, שמשמש מכשיר בידי מי שעיוור למציאות נוראה זו.

    7. רותי-אנטואנט לביא

      עמית – מה שמפריע לי מייד עם קריאת תגובתך – היא האוטומטיות המהירה הזו שבה אתה מתעלם מהכאב האיש שלי – על אותו אבדן נמשך ואולי קטן לעומת כל האבדנים האחרים – אבל שבשבילי הוא עדיין כאב. תמיד הפריעה לי המילה מניפולציה – כי לדעתי מאחורי כל מעשה יש כאב ולפני שמתנערים, חייבים גם להכיל את אותו כאב. ועל זה אני מדברת ושהו אולי הכאב הגדול שלי – אותה התנערות אוטומטית, אותו פחד לעמוד לרגע במקום של הכאב. ובאמא שלי – זו לא פטרונות. זו לא פטרונות כי דווקא בגלל שמדובר בא-נשים אהובות שחשובות לי – נולד הכאב שלי ונולדה השאלה למה. וחשוב מזה – ובזה אתה נוגע – הפחד הזה מלהיות אשם – המביא אותנו מייד להטיל אשמה באחר ולחפש את הסיבות לאשמתי. האוטומטיזציה הזו היא מה שמפחיד אותי. כי היא המונעת הבנה של האחר והיא המונעת יחסים אחרים. לא של אויבות ולא של שנאה אלא של יחד.

      1. עמית

        לא התעלמתי מהכאב האישי שלך על איבוד חברה. פשוט התייחסתי לחלקים הפחות אישיים של המאמר, כי על החלקים של הכאב האישי אין הרבה מה להגיד מלבד להזדהות.

        אני חושב שאני מחזיק בדעות דומות לאלה של החברה שאיבדת את חברותה, ולכן ניסתי להסביר את הצד שלה: את הבנת אותה לא נכון. אלה לא התמונות שהפריעו לה. לא עצם ההזדהות עם הכאב בצד השני. אני מניח שאם תשאלי אותה בדיון רגוע, היא תענה אותו דבר. מה שהפריע לה זו הטלת האשמה המפורשת או המרומזת (אני לא יודע מה כתבת באותו פוסט) על הצד הישראלי. דבר שהיא חושבת שהוא לא נכון, ומהווה התעלמות מהמציאות המורכבת.

        כל שאר המגיבים שהשיבו לי פתחו את הדיון האם באמת הצד שלנו הוא האשם בהרס ובסבל בעזה. שזה דיון במקומו ויש מספיק במות לקיים אותו. מה שהפריע לי בפוסט הזה שהמחלוקת בין מי שחושב שהאשמה עלינו לבין מי שחושב שהאשמה על הצד השני, מוסגרה מחדש כמחלוקת בין מי שאכפת לו מהסבל של תושבי עזה לבין מי שלא אכפת לו. לזה קראתי "מניפולציה", אבל יכול להיות שמילה יותר מתאימה היא – אי הבנה. השיח הישראלי מלא באי-הבנות בימינו.

    8. אילן

      כיצד יתכן שמאמר שרווי בכל כך הרבה מילים יפות כמו הכלה, דאגה, כאב, אמונה מוחלשות וחברות עולה דמות כל כך מסוכסכת, בראש וראשונה עם עצמה.
      אם הדאגה אודות ה'אחר' באשר הוא בא על חשבון ובמקום לליבונן של עמדות בין הכותבת ובין "מי שהייתה לה לאמא" וחברות משכבר הימים, מאין תבוא הישועה לאיחוי קרעים בינה ובין אותו אחר ערטילאי?
      מצער במיוחד הביטוי "ניצולת קיבוץ" לקיבוצים יש אומנם גדרות אבל יש גם שער ממנו יכולה הכותבת לצאת ופתוח דף חדש בחייה מבלי הצורך שלא לומר כפייה פנימית לירוק לבאר ממנה שתתה וממימיה גדלה להיות מי שהיא על כל יכולותיה.

      לדעתי, יותר משהכותבת מייחלת לשלום בין בני אדם, מניעה אותה ה'פנטזיה' להדחק אל עמדת ה'בוגדת' מטעם הציבור בו היא חיה. אם תקרא הכותבת את המאמר שוב, תגלה עד כמה שאיפה כמוסה זו אינה כמוסה כלל ועיקר – אלא מהווה משאב נפשי רב עוצמה שאין בכוחה להיחלץ ממנו ומכאן שהיא מקבלת על עצמה פוזיציה זו מבחירה (ממש סוג של תסמונת שטוקהולם פנימית)

      הכותבת שבויה בעמדותיה לא פחות ממנאצי השמאל על סוגיהם השונים והנמוכים ביותר – רק ברמת תחכום גבוהה הרבה יותר.

      1. רתם

        יואו, כמה זמן לא שמעתי את "לירוק לבאר…". כן שכחתי, אסור עדיין בעולם שלך להעביר ביקורת על קיבוצים. סבבה, אבל למה לירוק לבאר? לקיבוצים יש בארות?

    9. אילן

      * מנאצי השמאל הכוונה אלו שמנאצים את ה'סמול' באשר הוא, למי שלא ירד לסוף דעתי
      א.

    10. רותי-אנטואנט לביא

      ועד משהו – כי לא יכולה להתאפק
      בעצם הכאב הזה הוא גם –
      "…….הפחד הזה מהצורך הדוחק להפסיק להרגיש, כדי להפסיק לכאוב, כי אחרת אי אפשר לחיות.
      הפחד הזה והייאוש, מכל מי שלא נשארה להם ברירה אלא להפסיק להרגיש.
      הפחד הזה והייאוש מאבדן התקווה. תקווה לבנות עתיד אחר, לשנות את המדיניות הרומסת את כולנו……."

      http://www.tarabut.info/he/articles/article/on-fear-july-2014/?fb_action_ids=678603512215674&fb_action_types=og.likes&fb_source=other_multiline&action_object_map=%7B%22678603512215674%22%3A598133156971416%7D&action_type_map=%7B%22678603512215674%22%3A%22og.likes%22%7D&action_ref_map=%5B%5D

    11. צביקה

      כתבת פוסט מצמרר,נגעת אצלי בנקודה רגישה וכואבת, אני חייב להודות שגם אני סותם את פי מלהביע את מה שאני חושב על המבצעים האחרונים מחשש לאבד חברים ולקוחות. אבל הפעם אני אגיד; אם זה הגועל נפש שאנחנו צריכים לעשות כל כמה שנים כדי להתקיים, ואם כפי שהקברניטים שלנו אומרים לנו אין שום ברירה, אז יכול להיות שאין לנו שום הצדקה לקיומנו כמדינה.
      וזה גם חוזר אלינו כבומרנג ובגדול,בשחיתות מוסרית וכלכלית, ובחוסר רגישות מוחלט לזולת, למהותו, לקיומו, לסבל שלו. כך ניראת החברה שלנו.

    12. אמיר

      שלא כל הישראלים שטופי אימה ושטנה. התגובה של עמית למעלה היא אופיינית לרוב הפשיסטי הישראלי. יש לדבר אליו ולא לוותר. עמית, תתעורר מאשליית הצדקנות שלך. הישראלים הן הרעים בסיפור הזה וחייבים לעשות חשבון נפש.

    13. עמית

      רותי לגמרי צודקת, וגם עמית, אם היינו מסכימים שהחללים בעזה הם תוצאה של מדיניות חמאסית, לא היתה בעייה לכאוב את כאבם.

    14. עמי אשר

      נשים על כל תמונה של ילד פלסטיני הרוג דיסקליימר, ובו נכתוב: "ילד זה נהרג כתוצאה ממדיניות החמאס, ועל כן רשאי הצופה בתמונה לכאוב את כאב הוריו. אם יתברר בכל זאת שהילד נהרג כתוצאה ממדיניות אחרת, על הצופה להתנער בדיעבד מכל תחושת כאב או הזדהות. החברה אינה נושאת באחריות לכאב שנחווה מתוך אי-הבנה של נסיבות מותו של הילד".

      1. וחידה

        סוף סוף אני פוגשת אנשים שפויים, מרוב שקראתי תגובות גזעניות חשבתי שכל המדינה הפכה לגזענית מתלהמות , אני מודעת לעובדה שיש אנשים ויש אנשים אך לאחרונה קראתי רק קריאות מוות לערבים שכונו עוכרי ישראל ושאנחנו יורקים בצלחת ממנה אוכלים, בחייכם,על איזה צלחת אתם מדברים! אנחנו עובדים !ומנסים לחיות בכבוד,אך לא מניחים לנו. זה מאוד קשה לערבי לחיות או ללמוד או לעבוד, הבן שלי כמו רבים הולך למאה ראיונות עבודה ,ובסוף לא מתקבל .הבן השני כמו רבים הצטרך ללמוד בחול כי לא התקבל פה, ועוד הרבה דוגמאות לאפליה גזענית ולמרות זאת מנסים לשרוד.בקשר לנושא המדובר כאן , אני מוקירה את אצילות הנפש והרגש האנושי האצילי שבקרבכם.הכי קל הוא להטיל את האשמה על החמאס שהוא״דרך אגב״ תוצרת ממשלות ישראל שניסו בזמנו להכות פת״ח בזמן האינתפאדה הראשונה.ונניח חמאס הביאה למצב הזה אז לממשלה אין אחריות . אם מישהו יקפוץ לי מול האוטו אז יהיה מוצדק לדרוס אותו!!בקיצור לא נדע בארץ זו שקט עד שיהיה פתרון אמיתי ןאמיץ.מספיק עם ההסתות והגזעניות.וצעד ראשון יהיה לעשות שלום עם ערביי ישראל ולא להמשיך לדחוק אותם לפינה כעבדיפ או אזרחים סוג ב׳ ולבקש מהם בסופו של יום נאמנות למדינת ישראל העושקת אותם.

    15. יסמין

      הלב גס בסבלם של אחרים, זה שורש הרע. אפס חמלה.

    16. Gali Fialkow

      מוצאת הקבלה בין הבוז והכעס, הרדיפה והדה-לגיטימציה, שלא לומר דמוניזציה, שעושים לאקטיביסטים טבעוניים לבין כל שזוכים לו פעילי שמאל מה שנקרא רדיקאליים (ממש רדיקאליים… הומאניים, כן?) – גם כאן וגם כאן נחרדים אלו השייכים ל"קונצנזוס" ול"נורמליות" מהרעיון שקו האמצע המחבק הזה אינו ראוי – שהלאומיות הדוחה הזו עם כל הטלק והתחתונים בארגזים לא נכונה ולא פותרת כלום, כי יש מי שנפגע; שה"אבל תמיד אכלו את זה" לא מצדיק יותר את המשך ההרגל; שאין זה זמן לחיבוקי ניצחון או גינוני "בזכותם" אלא זמן לשאלות נוקבות ולהתמודדות עם מורכבות המצב; שהגיע הזמן להפסיק להתעלל בבעלי החיים… – יש הקבלה. כן.

      מי שמציגים לפניו את מראה המציאות המחריד (של הסכסוך ותוצאותיו, ובמקביל של המשקים המתועשים ושל בתי המטבחיים) ושמרגיש עצמו שייך ובביחדנס הזה של המרכז, ה"כולם", ה"לגיטימי", ולפתע מבין שלמעשה יישור הקו הוא לכיוון לא ראוי, מחריד ומצמית לב, מעדיף לתקוף, לבעוט מטפורית או פיזית, וגם לאנפרנד במובניו הרחבים ביותר של המושג. להתרחק. ובמקום להתמודד הוא מבכר להתאסף אל ה"רוב" שחושב כמותו, על פניו, ולקבל משם, מהרוב המזויף הזה, שוב את הלגיטימציה להיות עצמו.

      וכך, רות יקירה, אנשים כמוך וכמוני מוצאים עצמם בקבוצה דלה של מי שמעז לא להיות בחיק החמים והנוח של ה"כולם". לו רק יכולנו לפחות להתאחד, כל אותם שוליים קונספטואליים, כדי לתמוך אלו באלו, אבל אז אנחנו עלולים ליפול למלכודת ה"אבל כולם" גם אנחנו…

    17. טל

      אני מודה שגם אני פעלתי כמוך, זה מאוד פוגע וקשה במיוחד כשזה מגיע ממקומות קרובים, אז מחקתי וניתקתי ובאיזשהו שלב קלטתי שזאת טעות, שאני מצמצמת את עולמי לאנשים שרואים כמוני וחושבים כמוני וזה לא שיתר העולם מפסיק להתקיים, הוא ממשיך ובעצם אני מאבדת את היכולת המועטה שלי לנסות לתקשר איתו והרי אלו שחושבים כמוני חושבים כבר כמוני ואם אני רוצה באמת לנסות ליצור איזשהו שינוי זה יכול להגיע רק מתוך זה שאנסה לפחות להיות בקשר עם אלו שחושבים אחרת ואולי, אולי משהו יחלחל וזה נכון גם לגבי.
      נראה לי שהגענו למצב שבו יד שמאל ויד ימין פועלות בלי שום קשר לגוף ששתיהן מחוברות אליו והגוף לא יוכל להמשיך לשרוד לאורך זמן במצב הזה. אז אולי כרגע כשהרוחות לוהטות וקשה מאוד להתאפק נכון לצמצם מגע ולנסות לדבר כשהרוחות תרגענה קצת לא מתוך כעס ועלבון (אם כי הם לגיטימיים ויש לתת להם מקום) אלא מהלב..כמובן שזאת רק מחשבה, אבל אולי היא ראוייה להחשב…

    18. אסנת

      כתיבה מרגשת. מסכימה איתך. אבל את לא טובה בחשבון, את פועלת כך כבר
      הרבה יותר ממחצית חייך

    19. השפוי משפיה.

      תמיד מעניין לראות שוב ושוב איך ההומניסטים הגדולים אוהבי האדם והאנושות המזילים דמעות ענק על כל סבל אנושי ביקום , המלאים באהבה וחמלה ורוך וחסד ורחמים אינם יכולים גם בהשתפכות הכי גדולה שלהם להשתחרר מהצורך האובססיבי להכניס קצת שנאה לאויבים הנצחים. פעם זה ה"אשכנזים" פעם זה "הקיבוצים" ובפעם הבאה זה בטח יהיה ה"אליטות" , בכל מקרה זה מספיק בשביל להפוך את כל המלל שלהם לבוקי וסרוקי הבל ורעות רוח.

    20. ורד נבון

      תודה על האומץ לצעוד בכיוון אחר, גם אם צועדים בו מעטים כרגע. גם אני החלטתי לצמצם. פעם הגישה שלי היתה אחרת – הפייסבוק נראה לי מעין תחנת רדיו אישית שמשדרת לעולם. כעת אני משדרת רק למי שמסוגלים להבין אותי. אז לשנות את העולם אולי כבר לא אצליח, כרגע דואגת שהעולם לא ישנה אותי.

    21. ליאור

      לא תמיד הסכמתי אבל יפה ומרגש

    22. יוסי

      רותי היקרה, בחברה כופה ושתלטנית, שבה היחיד מחויב לחשוב ולהרגיש כמו כל העדר, העזת – כאדם שפוי – להביע רגשות הזדהות עם כאבו של האויב. זה כל "חטאך".

    23. רעות

      ממה שאני שמה לב, בשבועות האחרונים, המלחמה מוציאה מאנשים את הצדדים האגרסיביים שלהם. אנשים הופכים עצבניים, הישרדותיים. גם לי קשה עם זה, אבל כשאני שומעת חברים שביומיום הם עדינים וקשובים לאחרים, אחרי כמה ימים במילואים הופכים להיות עצבניים וחסרי סבלנות כלפי האחר, ואז אחרי עוד כמה ימים נהיים תוקפניים כלפי כל סוג של ביקורת, אני מסיקה שהלחימה הופכת אותנו לקיצוניים. יש כמובן קיצוניים שלא זקוקים לשום תירוץ מלחמתי ביומיום, אבל להערכתי הרבה מהמתלהמים ירגעו ברגע שנעבור למו"מ מדיני. אני לא הייתי סוגרת את כל ערוצי השיחה אוטומטית עם אנשים קרובים, אלא אם כן זה גובל בהסתה, כי דווקא כאן אפשר להשפיע, ואם לא ננסה להפיע ניוותר צודקים המדברים לעמם ונסתגר בשתיקתינו.

    24. נפתלי אור-נר

      חזקי ואימצי, אדם יקר

    25. YVES

      מי שאטום בשעה בה נדרשת מודעות גבוהה ביותר לעובדות למציאות ולקול המצפון, ההגיון וכן גם קול ההישרדות האבולוציוני הלא מצמצם לתגובת "ברח או הילחם" האינסטינקטיבית ,הוא אטום מנסיבות רבות ומגוונות ואין בידו/ה להתעלות למדרגה האנושית הנעלה בה את נמצאת בה.:-)
      להעיף אותה /ו וכשתחזור ,לקבלה בלי היסוס כי יש מקום לכל חוזר בכוונה טהורה.גם לרוצח הנאלח מכל.
      כפי שהתבטא בצחות מר עמור את אכן אישה גיבורה ומודעת שילוב קטלני בעבור מרבית ההומוסאפיאנס שלא עושים כלל שימוש עמוק בכלי היחיד שיש בידי יצור ביולוגי להשתמש בו לשם אושר אישי (ולפיכך בינאישי וקיבוצי) המודעות.
      חוזר על הברכה מי יתן והעם הזה יידע נשים רבות יותר ויותר כמוך.
      תודה.

    26. יוסי

      רותי לביא, הלוואי וירבו כמותך בעולם

    27. עיניים לראותEYES2C

      חבריו לדעה של עופר וינטר השתלטו גם על חיל-האוויר, ועל התותחנים. כ-2,000 תלמידים או טליבאנים סיימו את המכינה הישיבתית הקדם-צבאית "בני דוד" שבעלי, (שבגדמ״ע הכבושה).

      באתר המכינה נטען שמעל 50% מהבוגרים הינם קצינים. אבל גם מי שממנה אותם כדי להפעיל ״נוהל חניבעל״ ולרצוח כ-150 (רק ברפיח) טוענים שצבא הכיבוש והמצור הוא ״המוסרי בעולם״, ושהוא נלחם בשם ה׳ צבאות. הם מתעלמים מהעובדה שמקור שמו של חניבעל בא מחִנו של בעל (האל בעל). אבל ללוינטר ולשותפיו לפשעי המלחמה לא מפריע גם ששם אחיו היה עזרובעל…

      אבל ההיסטוריה של השמות השמיים אינה העיקר. וגם לא א ו פ ן ניהול העימותים המזוינים עם יריבינו הפלסטינים בעשור האחרון.
      הפגיעות המאסיביות באזרחים והחרבת שכונות אזרחיות, הן
      ה מ ה ו ת של תורת הלחימה הציונית, והחילוני גיורא איילנד נחשב לאחד ממציאי ״נוהל דאחיה״.

      בנק המטרות של צבא הכיבוש כולל מאות בתי אזרחים, בתי-חולים, ודובר אונר״א הודיע ש-7 מקומות מקלט של אזרחים בבתי-ספר הותקפו. על כך עומדת ישראל למשפט העמים, שממנו לא יימלטו גם קצינים ופופוליטיקאים ישראלים.

      לא משנה מה יאמרו עמית ודובריו של נתניהו, בעולם הנאור כבר הבינו ש״המדינה היהודית״ מבצעת פשעים נוראים.