• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כל מלחמה אני מאבדת חברות

השבוע נפרדתי מעוד חברה, שהפרסומים שלי בפייס הביאו אותה לשפוך עלי אש ותמרות עשן. מהו אובדן חברות מול אובדן החיים שהפך לחלק טבעי כל כך?
רותי לביא

English

השבוע נפרדתי מעוד חברה, שהפרסומים שלי בפייס הביאו אותה לשפוך עלי אש ותמרות עשן, שלא יכולתי לשאתם. מהו אובדן חברות מול אובדן החיים שהפך לחלק טבעי כל כך? אך החיים אינם בנויים כמאזניים. טכנית זה היה מאד פשוט – "ביטול חברות", לחיצה על העכבר וזהו. מעשית – זוהי חברה שחיינו שלובים זה בזה מחצית משנות חיינו. חברה שחלקתי עמה כל כך הרבה אושר, וכאב, ואהבה. חברה שהפכה לחלק ממני – חלק שנעלם עכשיו עם כל הסבל, האושר והכאב שהיו חלק מחיי שלי.

וכמו תמיד, הכעס שנשפך עלי לא היה בגלל קריאתי לסיום המלחמה הארורה. כמו תמיד, מה שפוצץ אותה היו אותן תמונות זוועה, אותו כאב על סבלם של א-נשי עזה וילדיהם.

כל מלחמה אני מאבדת חברות. ב-2002 ניתקתי את הקשר עם מי שהיתה לי כאמא, כאשר אמרה על ילדה פלסטינית שמתה מחוסר תרופות: "מזל שמתה, אם הייתה גדלה הייתה הופכת למחבלת מתאבדת." וכך הלאה, מלחמה אחר מלחמה. ותמיד – לא בגלל שקראתי לסיים את המלחמה, אלא בגלל שכאבתי את כאבם של מי שהפכו במדינה הזו לכל כך אחרים, מי שהמדינה הזו החליטה שאין להם צלם אנוש.

ההרס בשג'עייה, 27 ביולי 2014. צילום: Photo: Iyad al Baba/Oxfam, cc by-nc-nd
ההרס בשג'עייה, 27 ביולי 2014. צילום: Photo: Iyad al Baba/Oxfam, cc by-nc-nd

אני מנסה להבין, מה מפחיד כל כך בלכאוב כאב של מישהי אחרת, מישהו אחר. לא צריך להסכים לדעות שלי כדי  להגיד "כואב הלב". מדוע אותה יכולת לכאוב, להרגיש מפחידה כל כך עד שהיא מביאה לצורך לשכוח אותי, את מי שאני ולשנוא אותי כל כך?  במה אותה יכולת לחוש את הכאב של מי שאינה אני מעוררת תחושה כל כך גדולה של סכנה, שהדחף הראשון הוא להשמיד אותה יחד אתי. אני מנסה להבין – האם זהו הפחד מן המראה, מההבנה למה הפכנו ומה נגררנו לעולל? או אולי זהו הפחד מכך, שאם אכן נגררנו לעולל משהו כל כך איום לאחרות/ים – משמעו שניתן יהיה לעולל לנו אותו הדבר. פחד המכריח את החווה אותו להוציא החוצה מכלל האנושות את מי שעוללו להם כך. שהרי רק אם יהיה ברור שהם אינם יצורי אנוש ואנחנו כן – נוכל להישמר שהרוע לא ייפול גם עלינו.

ותסלחו לי על ההשוואה, אך עכשיו אני מבינה גם את כל מי שהגיבו על פינוי אשה קשישה מביתה והשלכתה לרחוב – "מגיע לה, שתשלם את החוב שלה", בלי לשאול מהיכן תשלם אותו. עכשיו אני מבינה את כל מי שענו לאם חד-הורית במצוקה – "למה עשית כל כך הרבה ילדים? את אשמה". מי שתמכו בקיצוץ הקצבאות ואמרו "שילכו לעבוד, שיפסיקו לחיות על חשבוננו". עכשיו אני מבינה את כל מי שהסכימו להשליך לעזאזל את החלשים מהם, מפחד שיגררו אותם עמם לתהומות קו העוני.

מי שמכירה אותי יודעת, שמחצית מחיי אני מנסה להלחם את מלחמתן של המוחלשות. נלחמת, רואה, מרגישה וכואבת. מחצית מחיי. כל חיי הבוגרים, שהחלו ב-73', כאשר ישבתי בסיני וראיתי כיצד נופלות הפצצות והבנתי כי למלחמה לא תהיה תכלה, אך אם תימשך אנחנו נכלה. מחצית מחיי אני באותו מאבק בו אין אני נלחמת למען אחרות – אלא יחד איתן.  מחצית מחיי, בהם אני כל הזמן מודעת לזכויות היתר שלי כניצולת קיבוץ, כאשכנזית, כמי ששורדת עדיין על קו הגבול של המעמד הבינוני. בהם אני מודעת לכוח היחסי שיש לי אך מתעקשת להשתמש בו כדי להיות יחד עם מי שיש להם פחות – כוח ומחייה. מחצית מחיי, בהם אני כל הזמן מקשיבה ולומדת  – עם הלב והנשמה – את כאבי האחרות, את מעמסת חייהן ואת הכוח שמפעיל עליהן השלטון. מחצית מחיי בהם הקפדתי לא להטיף אלא להפך – ללמוד, לצמוח ולהכיל גם את הדעות המכאיבות לי ולנסות להבין אותן (פתאום אני תופסת, שאני מנסה לפרוש את כל הביוגרפיה האישית שלי כדי "להוכיח" שאני בסדר. מצחיק).

לפעמים, הייתי מפנטזת לעצמי מה יקרה אם השלטון יכריז עלי כבוגדת – כיצד יגיבו כל מי שרצתי אתן יחד לאורך כל הדרך. עכשיו אני מתחילה להבין, בהמון פחד, כיצד סביר שיגיבו.

אני עדיין מאמינה בלב, בהכלה, בהבנה והעיקר בסולידריות. אני אמשיך לרוץ יחד עם כל מי שפוגעים בהן – גם אם לא יחשבו כמוני. גם אם יחזיקו בדעות שבשבילי הן איומות וכואבות. אני אמשיך בגלל שאני מסרבת לוותר על האמונה בזכותו של כל אחד ואחת לחיים נורמליים, מכובדים. ללא רעב, ללא מגורים ברחוב אבל גם ללא השפלה ותלות – עם כבוד.

על האמונה הזו אני מסרבת לוותר – לא בגלל שאני חושבת שאני טובה יותר. גם בי יש פגמים ושגיאות ואפילו רוע. פשוט, אמונה זו היא חלק ממני ובלעדיה אינני ולא כלום. אני מסרבת לוותר על הכאב הזה של הלב שלי על כל עשרות החיילים שכבר מתו. שנלקחה מהם האפשרות לצמוח ואולי להבין אחרת את המציאות, שאינה כבר של חייהם. אני מסרבת לוותר על הכאב הזה על הפלסטינים, שלא נותרה להם מציאות אחרת מלבד פחד וכאב. אני מסרבת לוותר על הכאב הזה על כל הילדים הרעבים, המפוחדים במדינה, ועל אמהותיהם שגם להן לא נותרה מציאות אחרת מלבד פחד וכאב.  אני מסרבת לשנוא כל מי שחי בתוך הפחד והכאב הזה – ומתעקשת להמשיך ולשנוא רק את מי שיצרו מציאות זו של "אין ברירה". אני מסרבת לוותר על הלב הזה שלי הכואב, כי הוא מה שאני ובלעדיו אין לי חיים ואין לי תקווה.

כנראה שיעניין אותך גם: