קיטש ומוות במשרד החינוך

האיגרת לבוגרי כיתה י"ב שפירסם שר החינוך, שי פירון, ב"ישראל היום" (24.07.14) היא מסמך מקומם ומדאיג. מקומם – משום ששר החינוך מציג בה השקפת עולם הנסמכת על ראייה היסטורית מעוותת ושגויה. מדאיג – משום שמדובר בשר חינוך אשר קובע, במישרין או בעקיפין, את האופן בו ילדי ישראל תופסים את המציאות סביבם. גם אם רק מעטים מן התלמידים יקראו את האיגרת, שהיא מעין "ברכת הדרך" לבוגרים, יש בה כדי ללמד רבות על השר עצמו ועמדותיו, ולכן חשוב לעיין בה.

ונתחיל בכותרת: "רק אצלנו, המלחמות הן של 'אין ברירה'", קובע השר בגאווה בלתי מוסתרת. זהו נוסח המזכיר את הקביעה השרירותית של אלעזר שטרן, קצין חינוך ראשי לשעבר, כי "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", לאחר שבוודאי שקל ומדד והשווה את כל הצבאות וכל המלחמות, ואחרי כן קבע את מקומנו בדירוג העולמי. אך מעבר לכך, מתעלם השר מכך שכל המלחמות שערכה ישראל מאז 1967 – כולל המלחמה הנוכחית בעזה – נועדו, למעשה, לשמר בידיה את השלטון בשטחים הכבושים. אלה, אם כן, מלחמות ברירה, שאחת מהן (מלחמת לבנון הראשונה) הוכרה ככזו על ידי אחד מאדריכליה, מנחם בגין. ואם נחזור אחורה, נמצא שגם מלחמת סיני של 1956, הידועה אצלנו כ"מבצע קדש" ומוכרת על ידי ההיסטוריונים המקצועיים כ"קנוניה", הייתה מלחמת ברירה, בה הצטרפה ישראל אל המעצמות האימפריאליסטיות השוקעות צרפת ובריטניה.

קביעה מופרכת נוספת של השר היא כי "זו הארץ היחידה שביום הקמתה לא צהלה על תבוסת אויביה, אלא הושיטה להם יד לשלום". בהתחשב בכך שמאות-אלפי הפליטים הפלסטינים שגורשו על ידי צה"ל ב-1948 נותרו מעבר לגבול ולא הורשו לשוב, לא ברור כיצד יכלה מדינת ישראל להושיט להם "יד לשלום". משפט זה גם מאיר באור חדש את סירובו המתמשך של השר לאפשר לבתי הספר במגזר הערבי להזכיר את המלה "נכבה". לא מדובר, כנראה, במהלך ציני המנסה למחוק את הזהות הלאומית הפלסטינית, אלא בבורות פשוטה, שלמזלנו עיון חטוף בספריו של בני מוריס יכול לתקן.

בהמשך לכך, הטענה בדבר "הזכויות השוות" שניתנו למיעוט הערבי נכונה לגבי מגילת העצמאות, אך נותרה על הנייר בלבד. מעבר לאפליה החוקתית המגולמת, למשל, בחוק השבות, מבט מהיר לעבר הטבלאות של הקצאת המשאבים במדינת ישראל ושל המיצוב הסוציו-כלכלי של האוכלוסיות השונות, יגלה כי האוכלוסייה הערבית נמצאת בתחתית הסולם בכל הדרוגים. ההחלטה של פירון להעביר תקציבים מן המגזר הדתי-לאומי אל המגזר הערבי – ויש לשבחו על כך – מעידה שאפילו הוא מודע לאפליה המבנית המתמשכת.

אי אפשר גם להתעלם מן הנימה הקיטשית הדביקה השזורה באיגרת, ואסור לזלזל בה. הקיטש, כפי שהסביר הסופר מילן קונדרה, הוא סוג של אסתטיקה "המכחיש באופן מוחלט את הבלתי-נעים", כלומר מבטל כל התמודדות אמיתית עם קשיים ומונע הטלת ספק והצגת שאלות. כך אנחנו יכולים לקרוא באיגרת על ה"עין הבוכה" והעין האחרת "המאמינה בטוב שיבוא"; על דוד המלך, שהיה "לוחם קשוח, אך איש מלא עדינות שנגינה בנבל השרתה עליו רוח טובה"; ועל ה"מפקדים [ה]אמיצים" אשר "מגלים רגישות למראה קשיש הנזקק לעזרה".

מה מסתיר מאיתנו הקיטש של פירון? מסתבר כי השר שהכריז על "האחר הוא האני" כנושא המרכז של שנת הלימודים האחרונה, לוקה בעיוורון כאשר מדובר ב"אחר" הפלסטיני המצוי מעבר למעגל הקרוב אליו. הוא אינו מהסס מלהשתמש בקלישאות אודות "עם הנצח" היהודי ו"ארץ הנצח", היא ארץ ישראל, תוך התעלמות מכך שמאז 1967 מדינת ישראל שולטת בעם אחר שרואה ב"ארץ הנצח" של עמישראל גם את ארצו. יתר על כן, מעבר לפסקה מגומגמת אודות "שנאה מיותרת, גזענות בינינו לבין עצמו ובינינו לשכנינו", אין באיגרת כל התייחסות מפורשת לביטויי השיטנה ומעשי האלימות שהופנו מאז רצח שלושת הנערים היהודים כלפי המיעוט הערבי ואנשי השמאל, שלא לדבר על הקריאות, שנשמעות גם בפי פוליטיקאים ורבנים, לרסק, להשטיח, למחוק, ולחסל את רצועת עזה. ואף מלה, כמובן, על ההרס וההרג שמבצע צה"ל בעצם הימים האלה ברצועה.

אך מה שמדאיג יותר מכל הוא האופק המוגבל אותו צופה השר עבור התלמידים שסיימו את בית הספר התיכון. יש באיגרתו אישוש לכל הטוענים כי מערכת החינוך הישראלית היא בעצם קורס מתמשך בהכנה לצה"ל ובהפנמת הלקח הכוחני של השואה, אשר מתחיל כבר בגן הילדים עם ההתוודעות לאיש הרע ששמו היטלר – חידוש מבית מדרשו של פירון – ומסתיים עם נסיעות לפולין והזמנת קציני צה"ל להעביר שיעורי אזרחות. פירון מסוגל לראות את בוגרי מערכת החינוך אך ורק כ"לובשי מדים" אשר נמצאים כעת "ברחבי הרצועה, אלפי צעירים חדורי רוח גדולה ששליחות, ערבות ואחריות מניעות אותם". הוא פונה אליהם ישירות, וכותב: "בתנ"ך למדתם על מלחמות לכיבוש הארץ". ברוכים הבאים, אם כן, לספר יהושע ולפסוקים כגון: "ויכו אותם [את תושבי העי] עד בלתי השאיר לו שריד ופליט" (פרק ח', כ"ב).

פירון, אשר מרבה לצטט בכתיבתו מן המקורות היהודים, מסיים את האיגרת לחיילים שבדרך באמצעות תפילת הדרך. בימים כתיקונם ניתן לראות זאת כסיומת בלתי מזיקה, טבעית עבור אדם חובש כיפה, אולם אלה אינם ימים רגילים. כאשר מח"ט גבעתי, עופר וינטר, מגדיר את המלחמה בעזה כלחימה נגד ה"אויב הטרוריסטי 'העזתי' אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", הוא הופך בבת אחת את הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, ואת הרבנים לסמכות העליונה בכל הנוגע לניהולו. מהלך זה מצטרף להצעה, בחוק יסוד "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", להפוך את המשפט העברי למקור השראה למחוקקים ושופטים, ולניסיון הנואל של פירון להצמיד לבתי ספר רבנים כמורים רוחניים. זהו חזון אמביציוזי ביותר, אך רחוק מלהיות הזוי: הפיכת שלושת הגופים העיקריים שבשליטת המדינה – הצבא, מערכת החינוך ומערכת המשפט – לגופים הנשלטים על ידי הרבנים. אינני משוכנע שפירון היה רוצה להגיע לשם, אך הוא מעלה אותנו על הדרך.

פרופ' אבנר בן-עמוס הוא מרצה להיסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל-אביב