• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

שואה מאוחרת

והנה אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד. אלא שאת העברות הכספים יש לראות לא כהכרה מאוחרת במעמדם של הניצולים החדשים, אלא כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה
יאלי הששיאלי השש

ד"ר יאלי השש היא היסטוריונית חברתית של א"י-פלסטין ומדינת ישראל במאות ה-19 וה-20, חברת פורום היסטוריוניות במרכז מחקר פמיניסטי אשה לאשה חיפה, ומובילה שותפה למעבדה להיסטוריה שבעל פה באוני' ת"א

"יאלי, הגיע לנו פתק מהשואה". אמא שלי מהעבר השני של הקו, אי שם ב-2010, בפרץ שמחה שהפר את שגרת השיחות. הקשבתי בחצי אוזן, במעומעם הבנתי שהגיע איזשהו מכתב מאחד המשרדים הממשלתיים שמציע לה למלא את הטפסים המצורפים ולבדוק את זכאותה לפיצויים כניצולת שואה. לתומי חשבתי שמדובר באחד מאותם רגעים צבעוניים, אבסורדים וקצרים שתוקפים את משפחתנו אחת לכמה זמן, ומאפשרים לנו את המשך קיומנו על רצף חיינו החד-גוני. למעשה, היה זה חמורו בן מאה הגוונים של המשיח שעשה את דרכו לאטו ובביטחה לכיווננו. אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון, ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד.

בסוף 2008 חיו בישראל כ-234,000 ניצולי שואה, והתחזית ל-2014 עמדה על 154,000 ניצולים. אך למעשה חיים כיום במדינת ישראל כ-193,000 ניצולי שואה – כלומר, בין 40-25 אלף זוכים מאושרים התקבלו לשואה בשש השנים האחרונות.

חלק מהניצולים החדשים נכנסו תחת הקטגוריה של "חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957". במסגרת ההסכמים בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה המערבית, ממשלת ישראל היא האחראית לפיצוי ניצולי השואה שעלו לישראל עד ל-5 באוקטובר 1953, ואין להם זיקה ישירה לגרמניה, והסדרה זו נעשתה באמצעות החוק האמור הקובע גמלה חודשית וסל הטבות. גובה הגמלה הרגילה עומד כיום לאחר תיקונים שונים שנעשו בחוק השנה על 2,200 שקלים. באופן זה יהודים מבולגריה, רומניה ולוב שהגיעו לארץ עד לתאריך הנקוב בחוק – כמו אמא שלי – יכלו להצטרף למעגל מקבלי קצבאות השואה.

בכנסת ה-18 פעלה מפלגת ישראל ביתנו במרץ להרחבת ההגדרה "ניצול שואה". למעשה, ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לישראל ביתנו כלל תמיכה בחוק שעבר ב-2007 ומאז הוכנסו בו תיקונים – חוק ההטבות לניצולי שואה נזקקים. חוקים ותיקוני חוק חדשים שהוכנסו מ-2007 הרחיבו מאוד את האפשרות של עולי ברית המועצות לשעבר ושל יוצאי מזרח אירופה וצפון אפריקה להכלל תחת ההגדרה של ניצול שואה, ולזכות בסל הטבות המיועד לניצולים נזקקים, גם אם לא תמיד לגמלה חודשית. בין היתר כולל סל הטבות זה זכות לדיור ציבורי (כן, אותה סיעה שהצביעה נגד בניית דירות חדשות לדיור ציבורי היא גם זו שוידאה שקשישי העולים שיכולים להצטופף תחת קטגוריית השואה יזכו לדיור), גמלת השלמת הכנסה מוגדלת, מענקים חד-שנתיים, הנחות בתרופות, אפשרויות סיעוד מורחבות ועוד. כל ההטבות הללו ניתנו לכל מי שעתה הסתופפו תחת קטגוריית ניצולי השואה, ללא קשר לתאריך העלייה.

ניצולי שואה מחוץ למשרד ראש הממשלה בדרישה לתמיכה ממשלתית, 2007. צילום: משה מילנר, לע"ם
ניצולי שואה מחוץ למשרד ראש הממשלה בדרישה לתמיכה ממשלתית, 2007. צילום: משה מילנר, לע"ם

המהלך של ישראל ביתנו נתמך כל העת על ידי דעת קהל אוהדת שראתה בנטישת ניצולי השואה עדות לניוון מוסרי של המדינה, ובהגברת התמיכה בהם עדות לסולידריות חברתית. אלא שאת העברות הכספים לניצולי שואה יש לראות לא כהכרה מאוחרת של מדינת ישראל במעמדם של הניצולים החדשים, אלא בעיקר כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה. הניצולים החדשים הם פשוט קשישים, על פי רוב מיעוטי הכנסה, שלעת זיקנתם שפר עליהם מזלם והם זכו לקיצבת זיקנה מוגדלת או לסל הטבות מתחום הרווחה באמצעות מנגנון החיברות החזק ביותר בארץ – השואה.

מהלך זה הפוך למדיניות שאפיינה את ישראל ביחס לניצולי שואה בראשית ימיה. אחת העוולות הגדולות שעשתה המדינה כלפי ניצולי שואה הייתה, כפי שנכתב בדו"ח וועדת החקירה הממלכתית בראשות השופטת דורנר (2008), שהיא קיבלה בשמם, וללא התייעצות עימם, פיצויים קולקטיביים מגרמניה באמצעות הסכם השילומים, התחייבה להיות האחראית על הטיפול בהם, אך נקטה כלפיהם בגישה לעומתית וקימצה את ידה לאורך השנים. זאת ועוד, המדינה עשתה שימוש בכספי רכוש יהודי אבוד שהושגו באמצעות ועדת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה, לצרכים ציבוריים כלליים. כלומר, אם עד לפני כעשור המגמה הייתה להפוך את כספי פיצויי השואה לממלכתיים, המגמה כיום היא להפוך את השירותים הממלכתיים לסקטוריאליים באמצעות קריטריון הניצולות.

באמצעות תקציב חיצוני לא גדול המדינה הצליחה לחבר יחד כמה אינטרסים. לקשישים, מגיל שבעים ומעלה, לעתים קרובות מהמעמד הנמוך, התאפשר לבלות את שנות הזהב מעט פחות בעוני, ובתנאי שהם יהודים. מספר הניצולים שעד אז התדרדר במהירות החל להתייצב, ואפשר למערכות השונות המרוויחות מהמשך העברות הכספים לגזור בדרך את העמלות והמשרות הכרוכות בכך עוד עשור או שניים. ובאותו כסף ממש אפשר היה לחברת את העולים החדשים ואת יוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם לתודעה חובקת כל שהשואה היא חבר נאמן, שרק בזכות השואה אנחנו כאן, היום, טיפונת מעל קו העוני. מעות שואה אלו מהוות גם שסתום בטחון למחאה חברתית רחבה ומקיפה יותר שכן כמה עשרות-אלפי קשישים, הקשורים במעגלים רחבים יותר, קיבלו רשת ביטחון יציבה יותר שהבטיחה שיהיו שמחים בחלקם ושוקטים.

ילדי ונכדי הניצולים החדשים ודאי ישמרו לשואה אמונים גם בדורות הבאים.

ד"ר יאלי השש היא היסטוריונית של עוני, מרצה למגדר והיסטוריה במוסדות שונים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    זמן קצר אחרי שהסכם השילומים נכנס לתוקף כבר יחס ממשלות ישראל לניצולי שואה שלא פוצו ע"י גרמניה ביחס מחפיר,תוך הערמת מכשולי בירוקרטיה. לא הגיע לאמך שתצטרך לעבוד60 שנה בעבודה קשה ובשכרמועט ללא זכויות חופשה ופנסיה. אך יש לי מלא הערצה לאשה שבתנאים אלו יכל לגדל את בניה/בנותיה ולתתלהם חינוך שהוציא אותם מהמצוקה ולחיות חיים של הגשמה עצמית לפי רצונם. כל הכבוד.

  2. יאלי השש

    גם אני מעריצה אותה על כך

  3. שרית אלוני

    מה זאת אומרת "הכרה"? סבא וסבתא שלי חוו כיבוש ישיר של הנאצים בטוניס. סבא שלי נשלח למחנה עבודה בכפייה. היו כמה כאלה והייתה תוכנית של הגרמנים להקים מחנות השמדה בצפון אפריקה כי אחרי שהם ראו כמה זמן לקח לשלוח עשרים מאנשי הקהילה לאושוויץ הם הבינו שזה אולי יעבוד לגבי יהודי סלוניקי אבל לא לגבי יהודי צפון אפריקה שהיו שם אלפיים שנה ויותר. במחנות העבודה בכפייה אולצו יהודים בני 20-40 להניח מוקשים ולחפור ביצורים. מתו בהם קרוב לחמישים יהודים. נפצעו שם מאות. עוד 700 לפחות נהרגו בהפצצות כי מי שלבש תלאי צהוב לא הורשה להסתתר בשוחות או במחסות דומים. הניצולים עצמם אוספים את המידע הזה בלי הכרה של ממש או עזרה ממוסדות מדינה.

    ממשלות ישראל לא עושות לנו טובה והן גם לא באמת פועלות לתיקון העוול. סבי וסבתי עלו לארץ ב-1950, עבדו שנים בעבודות פרך ממש. סבתי במתפרות של קיבוצים וסבי ב"סולל בונה". אני ובנות דודותיי הגענו בעמל רב לתארים אוניברסיטאיים ולמקצועות חופשיים – דברים שילדי האשכנזים שכן קיבלו את כספי השילומים בזמנם – הגיעו אליהם כבר בשנות השבעים אם לא קודם. כפו עלינו עוני שירשנו הלאה.

    יש סיבה שעד היום "יד ושם" בקושי חקרו את הנושא. זה היה נוח למי שקיבל את הכסף במקומנו.

    דוד שלי מצד אבא שאיבד את כל משפחתו בטרנסניסטריה על גבול אוקראינה והיה בעצמו בגטו לודג' ובקושי ניצל – קיבל כספי שילומים. הוא ביקש ממני לפני שנתיים ליצור קשר עם קרן גרמנית שעוזרת לקבל עוד עזרה מעבר לכך. כששאלתי את הקרן מה לגבי סבי וסבתי הם אמרו שרק הניצולים עצמם רשאים לבקש פיצוי.

    כך שמי שאחראי לזה שהמשפחה של אימי לא ראתה גרוש מהכספים האלה זו מדינת ישראל. והיא עד היום מעמיסה על הזקנים האלה טפסים, אפס עזרה, והם נופלים לידיהם של כל מיני ארגונים ועורכי דין שלוקחים בעיקר עמלות ואף חצופים מספיק לשלוח את המסכנים האלה להוצאה לפועל למרות שלא עזרו להם כלל לקבל כסף כלשהו.

    יש כאן רוע שנמשך. כי אוזלת יד נראית תמימה יותר.