התכוונו או לא התכוונו? זו אינה השאלה

החמאס מתכוונים לפגוע בחפים מפשע והצבא הישראלי לא מתכוון. אולי תשאלו את עצמכם מהם האינטרסים של הקורבנות אותם אתם מעלים למען האינטרסים שלכם? האם מוכנים להקריב את חייהם למען האינטרסים שלכם?
עדי ליבוביץ

נראה שבתום המבצע הנוכחי, כבכל סבב לחימה קודם בעזה, מניין ההרוגים והפצועים בקרב הפלסטינים – ובפרט האזרחים, כלומר הלא לוחמים, הפלסטינים – יהיה רב מאוד. עם תום המבצע מספר ההרוגים שנספרו עד כה עולה על 1,800, רובם אזרחים, רבים מהם ילדים ו-187,000 עקורים מבתיהם. כך לפי נתונים של האו"ם. במסמך יש גם נתונים קשים אחרים על המצב ההומניטרי בעזה.

מאחר שאבדות ופגיעות אלה ידועות מראש (לפחות בקירוב), ניתן להניח שההחלטה לצאת למבצע, והתמיכה הציבורית בהחלטה זו, נשענו על מערך שיקולים אשר בין מרכיביו נמצאות הצדקות לכאורה לפגיעה הצפויה באזרחים, או לפחות לפגיעה בהיקף מסוים. כלומר, ייתכן שבתחילה התקבלה החלטה לצאת למבצע מוגבל, אך האפשרות של היגררות למבצע רחב יותר הייתה סבירה. כמו כן, כבר בתחילת המבצע, כשנדמה היה שמדובר בפעולה מוגבלת, נרשמו פגיעות באזרחים פלסטינים, למשל בהפצצת בית בחאן-יונס.

אם היינו חושבים שפגיעה באזרחים לעולם אסורה או לעולם מותרת, הרי שלא היה כאן ספק כלל. אבל מאחר ששתי העמדות – תמיד אסור או תמיד מותר – נדמות בלתי סבירות, ראוי לשאול אילו אפיקי הצדקה פתוחים בפני מי שסבור כי הרג אזרחים בעת מלחמה הוא לעיתים רעה הכרחית ומותרת?

נראה שתשובה מקובלת טמונה ברעיון שאזרחים ותשתיות אזרחיות הם לא מטרות לגיטימיות למתקפה ישירה. עם זאת, פגיעות מקריות באזרחים ובתשתיות אזרחיות מותרות, כאשר הן "הכרח מצער" וכל עוד הפגיעות פרופורציונאלית למטרות הלחימה, במידה וזאת לגיטימית. זהו תרגום חופשי שלי לקטע מתוך Leslie C. Green, The Contemporary Law of Armed Conflict, 2nd edition, (Manchester University Press 2000) P.124. רעיון זה נשען על עקרון מוסרי "בסיסי" יותר, המוכר בספרות הפילוסופית כעקרון כפל-התוצאה. עקרון זה מבטא את הרעיון שלעיתים מותר לנו לגרום נזק אף כאשר הנזק הוא בבחינת תוצאה צפויה, אך בלתי רצויה, של פעולותינו המוכוונות למטרה ראויה.

חישבו על מתן תרופה מקלת כאבים לחולה, אשר תחיש את מותו, אל מול מתן רעל מקצר חיים אך מקל על כאבים. ההבדל המוסרי בין התרחישים ברור: מותר, או לכל הפחות סביר לשקול מתן תרופה כזו, אך הרעלה אסורה. אולם, מאחר שהשלכות שתי הפעולות הן זהות דרוש הסבר להבדל, ובפרט לגבי כך שאותו הנזק ממש – החשת המוות – מותר בתרחיש אחד אך אסור בשני. נדמה שעקרון כפל-התוצאה מספק את ההסבר הדרוש, מאחר שהוא מתיר רק נזק שאינו מכוון כמו במקרה של מתן התרופה. מאידך הנזק במקרה של ההרעלה מכוון במטרה לגרום נזק, או כאמצעי להשגת מטרות אחרות.

כאמור, סברה מקובלת למדי היא ששיקול דומה רלוונטי גם בעת לחימה. מעבר לכך, שהעקרון אף מסביר את ההבדל המוסרי שבין מתקפות טרור, לבין פעולות צבאיות לגיטימיות. פעיל הטרור מתכוון לפגוע באזרחים (בין אם כמטרה בפני עצמה, או לשם השגת מטרות פוליטיות-חברתיות), בעוד שלעיתים פעולות צבאיות מונחות על-ידי החובה להגן על אזרחים, וגורמות לנזק לאזרחי האויב כ"תוצר-לוואי" בלתי רצוי ולא מכוון.

שיקולים מונחי כוונות

האם שיקול דומה מנחה את מדיניות ישראל ואת הדיון הציבורי בכל הנוגע למבצע "צוק איתן"? נדמה שכן, לפחות באופן חלקי. אנו מצרים על אזרחים שנפגעו, אך טוענים לאחריות של החמאס. אנו מדגישים שההבדל המוסרי בין ההפצצות "שלנו" לאלה "שלהם" נעוץ בכך שכוונת החמאס לפגוע באזרחים, בעוד שמדינת ישראל פוגעת באזרחים "ללא כוונה", כהכרח מצער, ואף  מנסה להימנע מפגיעות אלה. ניתן לתהות לגבי הכנות של נסיונות אלה. מאחר שנדמה כי אנו סבורים שהכוונה עושה הבדל משמעותי, המצדיק פגיעות נרחבות באזרחים ובתשתיות אזרחיות, יש לשאול: האם יש ל"כוונה" את הכוח שאנו מייחסים לה? או לחלופין, האם נזק לחפים מפשע מותר רק מאחר שאיננו רוצים בו? אל מול ארועים קשים כל-כך כאסון שהומט על משפחת אבו-ג'אמע המורחבת (25 בני משפחה שנהרגו בהפצצה אחת), הרעיון שהיה מותר להמיתם מאחר שלא רצינו בכך, נדמה אבסורדי.

משפחות שהופצצו בעזה. משפחת אבו ג'מאע. מתוך אתר בצלם
משפחות שהופצצו בעזה. משפחת אבו ג'אמע בצד ימין באמצע. מתוך אתר בצלם

נראה שתשובה על שאלות אלה תדרוש בחינה מעמיקה של עקרון כפל-התוצאה ושל אפקטיביות העקרון לגבי תרחישים של פגיעה באזרחים בעת לחימה. אני לא מומחה בתחום ולא יכול לערוך בחינה מקיפה דיה, אבל אציין שיש דיונים רבים כאלה בספרות, ובפרט דיונים "מקומיים". חלקם אף מבקרים את עקרון כפל-התוצאה ומעוררים ספק ממשי ביחס לעקרון ולשיקולים שנסמכים עליו. בכל זאת, גם ללא יכולת לערוך דיון מעמיק ולהגיע להכרעה ברורה בשאלת כפל-התוצאה, נדמה לי שאוכל להציע מגבלה, הנראית לי משכנעת, לגבי כוחן של כוונותינו להתיר פגיעה בחפים מפשע. אני חושב שכוונותינו צריכות להלום את האינטרסים של מי שעשוי להפגע.

מחיר שמשלמים חפים מפשע

גם אם מקבלים את הרעיון ש"הכוונה" יוצרת הבדל מוסרי כלשהו, נדמה לי שהיא אינה מספיקה כדי להתיר פגיעה בחפים מפשע. אני חושב שכוונותינו צריכות להלום אינטרסים סבירים של אלה שעשויים להפגע. הכוונה כאן ב"חפים מפשע" הוא לכל מי שאינו עוסק בפעילות עוינת.

ראשית, האינטרסים והשיקולים של מי שצפוי להפגע, אמורים להיות רלוונטים לגבי השאלה האם מותר לפגוע. טענה זו נראית לי נכונה על-פניה: ודאי שרצונותיהם של בני אדם רלוונטים לגבי השאלה מה יעשה בהם. זו עמדה המבטאת כבוד בסיסי לבני-אדם ולאוטונומיה שלהם. מעבר לכך, האינטרסים והשיקולים של מי שנפגע רלוונטים גם בדוגמא בה דנו קודם. מה שמתיר את הנזק לחולה הסובל (מתן התרופה מקצרת החיים) היא אינה רק העובדה שהמטפל, בניגוד למרעיל, אינו רוצה בנזק, אלא גם (ואולי בעיקר) הרעיון שרובנו, תחת סבל קשה ומתמשך, היינו מוכנים להחיש את מותנו תמורת הקלה.

חישבו גם על תרחיש של חטיפת שבויים. דומה שמותר לנסות לשחרר שבויים אפילו תחת סיכון לחייהם, אולי מאחר שמנקודת מבטם עדיף הסיכון הצפוי מאשר חיי סבל ארוכים בשבי. בדומה לדוגמא הקודמת, מה שמתיר גרימת נזק אפשרית היא, בין השאר, העובדה שיש לשבויים אינטרס סביר להסתכן. אולם מה לגבי תרחיש דומה, בו קיים חשש שבנסיון החילוץ ייפגעו עוברי אורח ולא השבויים? נניח שכדי להגיע לשבויים יש לפרוץ דרך חומה, אשר בסמיכות לה נמצאים עוברי האורח, רק שבתרחיש זה השבויים בטוחים לגמרי. נניח גם שמידת הסיכון האפשרי זהה בשני התרחישים. מספר זהה של שבויים או עוברי אורח עלולים להפגע ואף לשלם בחייהם על נסיון החילוץ. האם העובדה שאיננו רוצים במותם של עוברי האורח, או שהנזק שיוסב להם יהיה בלתי מכוון, מתירה לסכן את חייהם או לפגוע בהם? ודאי שלא.

אפילו אם הקביעה שלי נדמית נחרצת מדי, ומוסכם שיש רק הבדל בין האופן בו מותר לנהוג בשבויים לבין האופן בו מותר לנהוג בעוברי האורח, נראה שלא ניתן לפנות ל"כוונות" כדי להסביר את ההבדל. הרי בשני המקרים מי שמחלץ את השבויים אינו רוצה לגרום נזק לשבויים ואף לא לעוברי האורח, אלא רק צופה שנזק עשוי להתרחש, ואם "כוונות" אינן עושות את ההבדל המוסרי הרי שאין די בהן כדי להתיר את הנזק, וזו כבר מסקנה חשובה. מה שעושה כאן את ההבדל הוא רצונם של עוברי האורח שלא להפגע, או ליתר דיוק העובדה שאין להם אינטרס סביר להפגע. בהעדר אינטרס  כזה, לפחות בתרחישים מהסוג בו דנו, לא ראוי לדרוש מחפים מפשע לשלם ברכושם, בגופם או בחייהם את המחיר של כוונותינו, ראויות ככל שנחשוב אותן. מסקנה זו תקפה גם ביחס למבצע "צוק איתן", לפחות במובן שגם אם הפגיעות באזרחי עזה אינן מכוונות, עובדה זו לבדה אין בכוחה להתיר את המוות, הפציעות וההרס הנרחב.

כיצד רעיון זה אמור להשפיע על קבלת ההחלטות?

אם ברור כבר שאין די ברצוננו להמנע מפגיעות בכדי להתירן, ובהנחה שידענו שהמבצע יהיה כרוך בפגיעות נרחבות, אזי ההחלטה לצאת למבצע הייתה צריכה להשען על טעמים אחרים המתירים פגיעה, ולא היא החלטה לא לגיטימית. כמו כן, שינוי בעמדתנו בנוגע ללגיטימיות או להיעדר הלגיטימיות של פגיעה באזרחים, היה אמור להשפיע לא רק על היציאה למבצע, אלא גם על ההחלטות שקדמו למבצע, ואולי אף תרמו להסלמה כמו מאסרם המחודש של משוחררי עסקת שליט, ואף על  המדיניות הכללית של ישראל "בין המבצעים". כוונתי כאן היא שאם המחיר המוסרי של עימות צבאי היה נראה כזה שאיננו מוכנים לשאת, אז הייתה בידינו מוטיבציה חזקה יותר למיצוי כל האפשרויות המדיניות.

ייתכן ששיקולים לגבי התוצאות האפשריות של המנעות מפעולה צבאית כמו המשך הירי לדרום, פגיעה אפשרית בכוח ההרתעה וכו', היו מכריעים לטובת המבצע. אבל זו שאלה שמחוץ לתחום הדיון הנוכחי. במקרה כזה, היה צריך לבסס את הטענה שהתוצאות האפשריות של המנעות מהמבצע, בטווח המיידי ולאורך זמן, הן חמורות יותר מהתוצאות להן אנו עומדים לגרום בנוגע לחייהם ולרווחתם של תושבי ישראל ועזה גם יחד.

עדי ליבוביץ' הוא סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה

עוד על מבצע "צוק איתן"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    המאמר מתחיל ונגמר בטיעונים ענייניים, אך כל החלק האמצעי תחת הכותרת ״המחיר שמשלמים חפים מפשע״ חסר קשר ממשי לסיטואציה שבה אנחנו עוסקים כאן. האלגוריות המוצעות הן שגויות מיסודן – אין כאן מצב של רופא ומטופל, וגם לא של שוטר מול בני ערובה – יש כאן צבא מול אזרחיו של האויב. כמובן ש"כוונותינו לא יהלמו את האינטרסים של אלה הצפויים להפגע", הם משתייכים לצד השני של הסכסוך האלים. הם אמנם לא משתייכים לכוח הלוחם של הצד השני ולכן לא מהווים מטרה לגיטימית בשום צורה, אבל קונפליקט אינטרסים בסיסי ביננו לבינם הוא די אינהרנטי. אין שום סימוכין לכך, בטח שלא בספרות, שפגיעה בהם תהיה מוצדקת רק אם תהלום את האינטרסים שלהם (??).

    כבר הוסבר היטב במאמר כאן בהעוקץ מה נדרש כדי שפגיעה באזרחים מהצד השני תהיה לגיטימית – מידתיות. מידתיות בין המטרה הצבאית של התקיפה לבין הפגיעה הצפויה באוכלוסייה האזרחית. השאלות שמועלות במאמר כאן קשורות פחות לנושא של מתי פגיעה לא מכוונת באזרחים היא מוצדקת ויותר לשאלה – מתי נכון לצאת למלחמה.

  2. מלכת אמבטיה

    שבעים ואחת שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת… פעם נימנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום?
    מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום!
    חנוך לוין.

  3. ליכודניק

    יש עימות בין מדינות לאום; לכל אחת יש "פונקציית מחיר", מה הוא מוכן לשלם (במטבעות שונים של הון, אבידות, תדמית, יחסים בינ"ל, מוסר וכו') תמורת שמירה או זכיה בנכסים.

    הדיפלומטיה מנסה לפשר ביניהם- להגיע למצב בו שני הצדדים מרוצים, או בלשון המאמר לשמור על "אינטרסים סבירים של אלה שעשויים להפגע".

    הלחימה, מטבע מהותה, לא יכולה לעשות זאת. הבסיס שלה הוא לכפות על האויב את רצונך. בשם האינטרס שלי, מותר לי להרוס גשרים, תחנות כוח, מפעלים וכו'- ולפגוע בחיי האזרחי האויב למשך שנים. זה עובד לשני הצדדים- אני מניח שלישראל עצמה לא היה אינטרס לאבד 67 אזרחם וחיילים תמורת התועלת המוגבלת של "צוק איתן"- אבל המלחמה היא מטיבעה לא צפויה וחורגת מכללי המוסר הרגילים. אין שום טעם לנסות לתחום אותה לכללים אלו; מי שיעשה כך ימצא שאויבו- שאינו חושב כלל לנהוג כך- מנצח.

    הדוגמא של בני הערובה מטעה: אזרחי עזה בחרו בחמאס ותומכים בו. גם החמאס מציג את עצמו כמי שמגן עליהם, לא כמי ששובה אותם. לו אחד מכל 10 תושבי עזה שהיה רואה חפירת מנהרה או עמדת שיגור של החמאס היה מתקשר בשקט לשב"כ- לא היתה בעיה ביטחונית בדרום ולא היה "צוק איתן".
    (אגב, אני מניח שלא מעטים כן מדווחים לשב"כ, תמורת טובות הנאה או פשוט משינאת החמאס או פלגים בו, וכך הושג אותו "מידע מודיעיני" שכן היה על חלק ממנהרות). אבל להתייחס לכלל תושבי עזה, שבבירור תומכים בחמאס, כמין אזרחי בלגיה שבמיקרה נקלעו לקו האש, היא טמינת הראש בחול העזתי. רבאק, לתושבי עזה יש אינטרס סביר שאני אמות ואעזוב את הארץ. אז מה?

    1. ציקי

      "אזרחי עזה בחרו בחמאס ותומכים בו."

      אנשים באמת חושבים ככה, הא?

      1. ליכודניק

        א. עיין בויקיפדיה ותראה שהחמאס זכה ברוב בבחירות ב-2006.
        http://en.wikipedia.org/wiki/Palestinian_legislative_election,_2006

        ברור שקצת אחריהן החמאס עלה לשלטון, זרק מהגג מי שהתנגד לו, ועכשיו קשה לנהל משאל אמיתי שם. אבל למה להניח שמשהו השתנה?

        ב. פרקטית, תושב עזה שמתנגד לחמאס לא ממש יכול להתנגד צבאית או ציבורית; אבל הוא יכול- אני מניח- להודיע לשב"כ על פעילות חמאס חריגה. אם יש מנהרות שהפתיעו את צה"ל, למרות שעל כל מנהרה יודעים בוודאי עשרות אנשים הגרים בסביבה, הרי שכניראה שהאוכלוסיה תומכת במנהרות. ראיה נסיבתית, אך -כאמור- הטובה ביותר שיש.

        יש לך עדויות לאי-תמיכה של תושבי עזה בחמאס?

        1. ציקי

          למה להניח שמשהו לא השתנה? נטל ההוכחה הוא עליך. כרגע התשובה היחידה לשאלה האם תושבי עזה תומכים בחמאס היא "לא ידוע".

  4. ארנון

    כדי לנסות לענות על השאלות המוצגות כאן אני מציע את "מבחן תל-אביב" שמוזכר באכסניה זו מידי פעם, רק בהפוך: לו היית סטודנט למדעי הרוח שגר בעזה – האם היית בחזקת "עובר אורח" תמים?
    דבר אלי את אותם הדברים משם, והעלה את אותם שיקולים ושאלות משם, ואז ניתן יהיה להתייחס אליך ואל כוונותיך מתוך "כבוד בסיסי לבני אדם ולאוטונומיה שלהם".

  5. עמית ל.

    זהו ללא ספק אחד הדיונים המחרידים שנערכו כאן.
    אם יש איזה שמץ לגיטימציה לדיון כזה היא תהיה קיימת רק לאחר שיגמר הכיבוש לגמרי, יוסר המצור וזה מול זה יתייצבו שני עמים שווים…
    גם אז ייתמר ענן סמיך של ריח צחנה מהדיון הזה על האם ומתי מותר לקרוע את הילד לגזרים…או כמה איברים מותר לקרוע בכל פעם…
    על זה אמר יותם – שתצא אש מכם ותאכל את ארזי הלבנון ותצא אש מארזי הלבנון ותאכל אתכם…

  6. ליאור

    כאחד שמאמין בשלום וחושב שצריך לפעול להסדר מדיני גם בעזה .

    מידתיות יש רק מהכורסא ,בלונדון או ברלין או תל אביב. אם יש לך אפשרות לפגוע באויב , ולשמור על אזרחיך אתה תעשה את זה,
    גם העיסוקשצהל הוא צבא מוסרי זה שקר,
    הכל ענין של חלופות -אם אפשר להוריד צלף עם טנק או מסוק וככה לדואג לזה
    שחילינו לא יהרגו עדיף.
    העיסוק במידתיות הוא טימטום אינטלקטואלי ואין לו קשר לשדה הקרב.

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    קודם כל יש לדון אם ליציאה למלחמה היתה הצדקה . ותשובתי שלילית .זאת היתה מלחמת שולל .הממשלה ידעה תיכף לאחר חטיפתם של הצעירים מגוש=עציון כי הם נהרגו תיכף לאחר החטיפה, עשתה הצגה במשך שבועים כאילו הם כנראה בחיים ומחפשים אותם כדי שתוכל להחליש את החמס גם בגדה .עצרה מאות שידוע היה שלא קשורים לחטיפה.החמס בעזה הודיע דאינו אחראי שלא כבמקרים דומים שלקח אחריות כשהוא באמת בצע את החטיפה' ,לקיחתשבוי במקרה של חייל.וכך גם התנפלו על עזה כשבכונה מראש החלשתו( הוא הרי מסייע לישראל לקים את הנתוק הבלתי לגלי בין עזה והגדה.
    מכיון שכך גם הפעולהנגד עזה היתה תוקפנות וכל הריגת אזרחים פשעמלחמה/נגד האנושות .וראוי הוא שהאחראים יתנו את הדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי.
    לזה יש להוסיף את פשע ,,נוהל חניבעל" בהכשר המומחה למוסר אסא כשר. המעמיד בסכנת חיים את השבוי עצמו ואזרחים הנמצאים קרוב אליו. כי תעביר ממשלות זדון מן הארץ.

    1. עמית

      רצף של שגיאות עובדתיות.

      1. לא ידעו בוודאות שהנערים נרצחו. נכון למה שידעו באותה עת (ההקלטה והמכונית), דרך הפעולה הסבירה היחידה הייתה לפעול מתוך הנחה עבודה ששלושתם או חלקם בחיים. אם היית בן משפחה שלהם, לא היית מסכים לקבל שום הנחת עבודה אחרת. כל פעולה ישראלית צריכה להמדד לא לפי חכמה בדיעבד, אלא לפי מה שהיה ידוע: מבחינת ישראל בגדה המערבית הסתובבה חוליית מחבלים עם שלושה נערים ישראלים -חיים, פצועים או מתים – והיה צריך לאתר אותה. 2. גם לו היה ידוע שהם נרצחו, זה לא מוריד מצדקת התגובה הישראלית. פיגוע רצחני שבו נורים למוות שלושה נערים ישראלים מצדיק פעולת מעצר המונית של פעילי טרור. 3. ישראל לא "התנפלה על עזה" בתגובה לחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים. היא מיקדה את כל פעילותה בגדה, ובעזה הגיבה באופן ריאקציוני לירי רקטות (יש לי את הנתונים על תקיפות מול רקטות מכל צד בימים לאחר החטיפה, אם אתה רוצה). חמאס החליט להגביר את קצב הרקטות מדי יום עד שהגענו להסלמה שלישראל לא היה שום רצון בה, שום אינטרס בה, ושהיא ניסתה לעצור אותה כמעט כל יום עד שהתקבלה ההחלטה על פלישה קרקעית.

      1. פריץ היקה הצפונבוני

        מידע אמין ממקורות חוץ לא ,,ההסברה" השיקרית שהעם הטיפש מאמין לה. כשישראל יוצאת למלחמה אני מתנתק מהטלויזיה והרדיו הישראלים שמזבלים לי את השכל ע ם ומנסה לדלות את האמת מ,,הארץ" ואתרי חוץ. לא השקרים וסברות הכרס של הגנרלים ושאר מומחולוגים וחכמולוגים. תוצאות הפעולה הישראלית להצלת החטופים עשרות חללים ישראלים מאות פצועים והלומי קרב וטבח והרס לא ישוערו בעזה. מקוה שהם יתנו את הדין בבית הממשפט הפלילי הבינלאומי ויפחדו לנסוע לחו"ל. כי תעביר ממשלות זדון מהארץ.