להיות אמא בישראל

להיות אמא בישראל זה לחיות בסתירה, בכל יום, בכל דקה, לעשות הכל כדי להצמיח את ילדיך, לחנך אותם, לדאוג לרווחתם, ובו בזמן לחזק את המערכת שתביא לפגיעה בנפשם ובגופם. בתגובה ל"להיות אמא ישראלית" של ליהיא לפיד
אביגיל ארנקרנץ-חוצן

להיות אמא בישראל זה לפחד כל פעם שהילד שלך אומר משהו "שנוי במחלוקת" כשאתם ברחוב או באוטובוס. למלמל בשקט ש"נדבר על זה בבית." או "תראה איזה ענן יפה יש בחלון" כשהוא שואל "למה יורים עלינו" או "אם השוטר רוצה לירות בנו". זה להסביר בשקט בבית, שאסור לדבר על שלום מחוץ לבית או ליד אנשים שאנחנו לא מכירים, כי הם יכולים לצעוק ולהפחיד.

להיות אמא בישראל זה לדעת שהילדים לא שלך, ושהם מעולם לא היו ולא יהיו. ושאת לא טובה להם, ושאת לא כשירה, ואם את רוצה להישאר איתם בבית, לגדל ולחנך אותם, את פוגעת בהם, והם יהיו חיילים פחות טובים, ולא יהיו להם חברים, והם לא יסתדרו במסגרות.

להיות אמא בישראל זה להרגיש קטנה וחסרת משמעות בכל שיחה על ביטחון או כלכלה, לא משנה כמה את יודעת, במה את עוסקת וכמה פרשנויות קראת. לדעת שכנראה יעירו לך על המבטא, כי זה "שמונים ושניים ילדים הרוגים בעזה ולא שלושים ושתיים". ובכלל, מי יקשיב לך כשאת רוצה לדבר, והילדה בוכה, ורוצה שתשירי לה את השיר ההוא, עם הידיים למעלה, והאחד שתיים שלוש.

להיות אמא בישראל זה לבלוע את הרוק בכל פעם שחייל חמוש מתכופף באוטובוס לגרד את הברך והרובה מתרומם בטעות לכיוון הבת שלך. ואין עוד מקום פנוי. והילדה שואלת בקול רם אם החייל ניסה להרוג אותה, ואת לוחשת שרק גירדה לו הרגל ושאין לה סיבה לפחד ממנו ושהוא לא הורג ילדות, ואת מפחדת ואת משקרת.

להיות אמא בישראל זה לדחות את כל מה שאת רוצה, את כל מה שנכון עבורך ואת כל מה שטוב לילדים שלך בגלל "המצב". זה לא לדבר על ההוא שנגע בך אתמול, לא לכתוב פוסט על הספר שקראת וגרם לך להרגיש את כל הרגשות שיש. זה לא לדבר על נשים וזכויות אדם. לא לדבר על מבקש המקלט שעובד אצל הירקן ליד הבית שלך, ולא ראיתי אותו כבר שבוע מגיע לעבודה ולא לדבר על רווחה, על פערים בבתי הספר ועל הגינה, עם המגלשה האדומה, שמלאה מזרקים, וזכוכיות והעירייה שרק שולחת תנחומים למשפחות ותולה שלטים, שיחזרו הביתה בשלום, כי העיר שלנו מחבקת. גם הם דוחים את המענה הטלפוני בארנונה, את הרכב הגרור, את הגן שצריך לבנות, ואין תקציב, ואין צוות, כי השבעה עוד לא נגמרה ו"גברת, זה לא מתאים עכשיו" ו"לא, מתוקה שלי, אי אפשר להוריד פה נעליים".

children2-large

להיות אמא בישראל, זה להתחפר בשורה האחרונה בהפגנה, כי את יודעת שלא תצליחי להסביר לילדים את הדחיפה שתקבלי מהמג"בניק או מהאיש המקועקע עם הדגל המכובס, כשהחזקת בשתי ידיים רועדות בשלט שהכנתם יחד בבית, עם הגואש והמדבקות המחייכות שהבן שלך הדביק בגאווה מסביר ל"שלום" שרק אתמול הוא למד לכתוב לבד.

להיות אמא בישראל, זה לקחת אחריות, על דברים שלא עשית, על החלטות שלא החלטת, על פגיעה שלא פגעת, על רצח שלא ביצעת. זה לבקש סליחה, מהילדים שלך, שהם פה, שהם לא יכולים לבחור. כשיגדלו, תסבירי להם שגם את לא יכולת לבחור, ושלא הייתה לך ברירה, וגם את נולדת כאן, ואין לך אזרחות אחרת, והאנגלית שלך לא טובה וגם את היית רוצה שוודיה, או ברלין, וגם את הרכנת ראש בשקט כששלחו אותך לחזור לארץ שבאת ממנה, או לעזה, או לים, ורצית, כי נגמר פה האוויר ואין לך כסף, אפילו לשקית M&M's בדיוטי פרי.

להיות אמא בישראל, זה להרגיש שהאזעקות לא באמת מפחידות, ושעדיף להתנהג כרגיל, ולהגביר את המוסיקה, שלא ייבהלו, כדי לא לשחק לפי הכללים של מקבלי ההחלטות, כי ילדים שמפחדים הם ילדים שירצו אחר כך להרוג. והרבה יותר מפחיד לחצות את הכביש, להתחתן עם גבר שמחזיק רובה, לחלות בסרטן השד, ללכת עם סטיקר "סמולני", לשלוח את הילדים לגן בהסעה, לאבד את העבודה.

להיות אמא בישראל זה לחיות בסתירה, בכל יום, בכל דקה, לעשות הכל כדי להצמיח את ילדיך, לחנך אותם, לדאוג לרווחתם, ובו בזמן לחזק את המערכת שתביא לפגיעה בנפשם ובגופם. לשלוח אותם רחוק, לגן, לצהרון, לחוג, לקייטנה, לצבא, כשאת רוצה אותם ליד, ואי אפשר, ו"פה אנחנו מחפשים טוטאליות" יגידו לך המראיין במשרד הממוזג.

להיות אמא בישראל זה לקחת מהילד את המדבקות הורודות שהמפעילה בקניון נתנה לו. כי הוא בן ושאף אחד לא יחשוב אחרת, והוא יחטוף מכות באוהל, בצבא, כשהוא יהיה לבד, ואת לא תהיה שם, ויראו את המדבקות הורות על גב הצ'ימידן.

להיות אמא בישראל, זה לחתוך את הבן שלך בגיל שמונה ימים, אם לא אצל רב, אז אצל רופא, אפילו בלי תפילה, העיקר שיהיה מוכן, שהגוף יתאים, שיהיה לו טוב, שלא יפחד להתגייס, שהחברה שלו לא תזרוק אותו, שלא יהיה בתול, שיהיה דומה לאבא שלו, גם הוא היה חייל, גם הוא "כיפכף" את החייל עם העורלה.

להיות אמא בישראל זה לא תמיד להיות ישראלית, זה לא תמיד לשתוק, זה לא תמיד לציית, זה לא לחבק ללא תנאים כל חייל שעוקף אותך בתור בתחנה המרכזית, זה לא לכבס, לצפות בלופ החדשות בערוץ 2, בהלוויות, בפרסומות ו"באח הגדול", זה לא תמיד להיות יהודייה, זה לא תמיד להיות בזוג, זה לא תמיד להתפרנס בכבוד, זה לא תמיד להיות לבנה, זה לא תמיד להרגיש ישראלית, ולא תמיד להיות גאה.

להיות אמא בישראל זה להיות בצד, לא משנה מאיפה הגעת, מה את יודעת ומה עשית. אפילו שהילדה שלך מזיזה את המאוורר שיהיה רק עליך. אפילו כשהוא מת, אפילו כשהתמונה שלך בכל ערוץ חדשות, אפילו כשעשרות מיקרופונים זולגים לך מתחת לסנטר, אפילו כשכולם מקשיבים רק לך.

*בתגובה לטור של ליהיא לפיד "להיות אמא ישראלית", ידיעות תקשורת, 01.08 

אביגיל ארנקרנץ חוצן היא אקטיביסטית בתחום של אמהות בחברה האזרחית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רות

    להיות אמא בישראל יכול להיות הרבה דברים אחרים.
    זה יכול להיות לענות לבת שלך בקול רם ולא לפחוד, גם אם הדברים הם לא מה שהיו מצפים שתאמרי.
    זה להחליט אם למול את ילדך או לא, כי זה יותר ויותר לגיטימי לא.
    זה להחליט אילו מסרים להעביר לילד/ה שלך ולתת להם את ההרגשה שכל החלטה שיעשו בחיים, כולל אם להתגייס או לא ל'צבא העם', היא שלהם.
    ובטח ובטח שלהגיב לכל מי שנגע בך, גם אם נראה שאולי בטעות.
    זה לא להיות בצד, זה לקחת מקום באמצע (כי אף אחד אחר לא יעשה לך מקום) ולא לשתוק, ככה יש סיכוי שגם הילדים שלך יידעו איך זה להיות אמא או אבא בישראל שלוקחים על עצמם אחריות

  2. shelly

    קראתי את מה שכתבת , ותיארת בדיוק איך שאני רואה את אמא שלי כרגע
    ריגשת אותי במילותייך כי זה פשוט המציאות , לפחות זו ההרגשה.

  3. דןש

    לאב אין רגשות כלפי צאצאיו ? הוא איננו אוהב אותם ? הוא איננו דואג להם ?
    האם הוא איננו נושא בעול המשפחה ?

  4. אילנה וייזר-סנש

    ואחר כך הם גדלים והולכים להם מכאן ואת נקרעת ושמחה בשבילם בו בזמן ומקווה שבמקום האחר חווית הגירה לא תעמיד אותם שוב בשולי החיים. ובכל זאת את מצטערת שלא התאבדת על ללכת מכאן בעצמך.
    מדוייק ומכאיב אביגיל. תודה

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    וחל גם על אבות.

  6. רותי-אנטואנט לביא

    כל כך פשוט וכל נכון וכל כך עצוב

  7. דנה

    להיות אמא בישראל זה בשבילי ללכת נגד הזרם, כמעט כל הזמן. כמעט כל הזמן, לתת לו את הסיפור האחר, להסביר לו שהמציאות שמספרים לו עליה בגן, בבית הספר, בסביבה לא כוללת תמיד את כל האמת. שיש כמה צדדים לסיפור, והנה הגרסה שאני יותר מאמינה בה. להיות אמא בישראל זה לקחת אותו להפגנות הבטוחות יחסית, ולהסביר לו למה הולכים. והכי חשוב, זה ללמד אותו שהצבא הוא לא הכרח המציאות, שהוא יכול לבחור אם ללכת או לאו ללכת. שצבא משרת אג'נדה מיליטריסטית ובעלי הון, שיש דרכיחם אחרות לפתור סכסוכים, ושהוא לא חייב ללכת בדרך הזאת. זה מה שזה בשבילי.