איך משכנעים בצדקתנו? משקרים

סמוך לאחר הכרזת הפסקת האש במלחמת לבנון הראשונה נצמדנו, קבוצה קטנה של חיילים בגזרה המרכזית, לטרנזיסטור קטן ששידר את החדשות מירושלים. מ"מ ראש הממשלה שנאם בכנסת הכריז בפני הנבחרים שישראל שומרת על הפסקת האש וכי "שום טנק ישראלי לא זז ממקומו". זזנו באי-נוחות. מולנו שעטה אוגדת טנקים לעבר כביש ביירות-דמשק, לפי הוראת "יישור קו" שנתן שר הביטחון אז, אריאל שרון. ענני העשן והאבק, הפגזים והרעש שהיתמרו אל על ודאי נראו בבירור מהחלל. הייתי בהלם. עד אותו רגע חשבתי שרק הערבים ו"קול הרע"מ" מקהיר מרמים ואילו דובר צה"ל "מודיע!". בתודעתי התחילה לפעפע ההכרה בנטייתן של ממשלות להפר את קני המידה של יושר ואמת הטבועה בהן מעצם מהותן. היה זה רגע מכונן שעיצב את מסלול חיי בהמשך.

במהלך "צוק איתן" חזרו על עצמן (כמה מפתיע) בעיות האמינות של דובר צה"ל, שחלקן כבר נחשפו וכנראה יתגלו עוד מסוגם בחלוף הזמן. פשיטות מוצלחות של החמאס במהלך המבצע והנסיבות הקשות של פגיעה בחיילי צה"ל בקרב טושטשו בעקביות. תוצאות המפגשים פנים אל פנים בין חיילי צה"ל לאנשי החמאס לא החמיאו תמיד לצה"ל ונסיבותיהם המדויקות עורפלו בהודעות דוברי הצבא האמונים על תחזוקת המורל הלאומי ועל שימורם של הנרטיבים המוכרים ממלחמות קודמות. בהעדר מקורות אינפורמציה, מעבר להודעות דובר צה"ל, לא הצליחה התקשורת הישראלית להתמודד ברצינות אפילו עם נסיבות מקרה אחד של פגיעה המונית באזרחים בעזה.

אמינות, אמר מישהו באחד הכנסים על תקשורת ומלחמה, שהתקיימו אחרי "עופרת יצוקה", היא כמו בתולים. אפשר לאבד אותה רק פעם אחת. לא בטוח, ענה עיתונאי אחד, אני מכיר בעזה רופאים שיודעים לתפור.

בינתיים נראה שמרבית הציבור בארץ מרוצה למדי מההגנה שמספקת לו החליפה התודעתית שתפרו עבורו מעצבי דעת הקהל, וחש בנוח בקוראו תיאורים "אותנטיים" משדה הקרב בעזה העולים בקנה אחד עם דעותיו הקדומות על האויב החמאסי. אחרי הכל, למדנו כי שום דבר לא תורם לעמידותו של השקר, ולכל הפגעים שנובעים מכך, יותר מאשר סירובם של אנשים טובים להודות באמת כאשר היא מערערת את הרגשת הביטחון השלווה שלהם. אבי בניהו, שהיה דובר צה"ל ב"עופרת יצוקה", סיפר בגילוי לב על חווית ילדות מעצבת שגיבשה את השקפתו על גמישות התודעה הציבורית. הוא היה אז נער בן 11 – עבד כסדרן בהיכל הספורט בשכונת נעוריו, יד אליהו. "הסתובבתי עם פנס קטן כזה בהיכל ואמרתי לכל אחד איפה הוא יושב. פעם בשנה היה מגיע לעיר 'הולידיי און אייס', בלט על הקרח. הייתי רואה את זה כל ערב פעמיים, ודי נמאס לי. ישבתי עם יהודה, חבר שלי, ודווקא בקטע הכי משעמם, של איזה רקדן קנדי, הייתי מוחא כפיים. ככה כל פעם. והייתי רואה שהאצטדיון קם אחרי. שם, בהיכל הספורט, הבנתי את כל העסק. למדתי שאפשר להוביל קהל לאן שאתה רוצה, אם אתה יודע איך לעשות את זה, שאנשים לא חושבים. שהם ממהרים לא לפספס ולהצטרף לרכבת. עם השנים אתה מבין את הדבר הזה יותר ויותר". (תא"ל אבי בניהו בראיון לאמירה לם, מוסף 7 ימים של "ידיעות אחרונות", 11.02.2011).

אמת בדיווח, כמו אמת בפרסום, קשורה לביטחון עצמי, במקרה שלנו, לביטחון עצמי לאומי. אומה חזקה, כמו אדם חזק, שניהם לא נזקקים להגנת השקר. הסופר חיים באר, שהיה מקורבו של יצחק רבין עוד בתקופת שהותו במדבר הפוליטי, סיפר כי לאחר שנודע על הסכם אוסלו המתרקם הוא ביקש פגישה אישית אצל רבין. הוא ביקש לברר מה היו מניעיו של רבין הזהיר ללכת על מסלול אוסלו. תגיד לי את האמת ולא מה שאתם מוציאים לתקשורת, ביקש באר. לדבריו, רה"מ הסביר לו כי אחת הסיבות המרכזיות להחלטתו היתה המודעות למצבו של הצבא. אני יודע שהערבים חושבים שצה"ל חזק וכדאי שנעשה שלום איתם לפני שהם יידעו את האמת. לימים סיפר מקורבו של אריאל שרון כי כך בדיוק אמר לו האחרון, כשנימק את החלטתו לפנות את רצועת עזה במסגרת תהליך ההתנתקות.

חששם של שני ראשי הממשלה לשעבר התממש. עכשיו גם הערבים יודעים את האמת על מגבלותיו של צה"ל להכריע מלחמות מול ארגונים חמושים, נחושים, נועזים ונכונים להקרבה, שנדחקים אל הפינה. מול זה – גם הודעות דובר צה"ל לא ישנו את התמונה.

מדד חופש העיתונות: ישראל מתחת לקטאר ורחוק מאוגנדה

העובדה שהממשלה משקרת לאזרחיה, שהתבררה לי אז בדרך לכביש ביירות-דמשק, הובילה אותי להיות עיתונאי ובהמשך להקמת ארגון קשב למעקב ביקורתי אחר הסיקור התקשורתי. ביקורת, הסביר פעם פרופ' גדי יציב ז"ל לתלמידיו בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, משמעותה לטעון שיש אלטרנטיבה. שיכולות להיות תשובות נוספות למצב הקיים. שיכול להיות טוב יותר. ביקורת, הוא טען, מציעה אופטימיות. בניתוח ביקורתי שעשה קשב לסיקור המבצע הקודם בעזה ("עמוד ענן"), נחשפו לא רק זיופי הדוברים הצבאיים אלא גם הוצג עד כמה היטשטש ההבדל בין דובר צה"ל לכלי התקשורת. ב"צוק איתן" הסתמכה התקשורת הישראלית, באופן חסר תקדים, על הודעות דובר צה"ל, כמעט ללא ביקורת עיתונאית והצלבת מקורות, וגרמה בשורה של מקרים לשידור מידע מוטעה לציבור.

הסיקור התקשורתי בימי הלחימה מחזק דפוסים שהתבררו במהלך עשר שנות מעקב ביקורתי, שיטתי, בימי רגיעה ומלחמה, אחרי הנרטיבים המרכזיים של התקשורת בישראל: כלומר, ישראל שוחרת שלום ומקיימת הסכמים שנחתמו עימה – אך האלימות נכפית עליה מהצד הפלסטיני והערבי, שמוצג לעתים כדמון מיתולוגי או לחילופין, כמי שלא מעוניין או מסוגל להגיע להסדר.

המחקר השיטתי מראה כיצד התקשורת הישראלית מציגה תמונת עולם דומיננטית, שבמסגרתה ישראל היא הצד החיובי, ה"בסדר" בסכסוך, בעוד הפלסטינים שהם התוקפנים והאכזריים, ה"לא בסדר". תמונת העולם הכללית שמציגה התקשורת הישראלית בפני קוראיה היא מוטה וחד-צדדית, סובלת מייצוג-יתר חיובי של ישראל ושלילי של הפלסטינים, ומתת-ייצוג של אירועים ומעשים המאירים את ישראל באור לא חיובי או את הצד השני באור חיובי. תמונת עולם זו מבנה את המציאות כמסוכנת ואלימה, שבה אין סיכוי לפתרון מדיני. זוהי הצגה מתמשכת של תמונת עולם, החוזרת על עצמה שוב ושוב בנסיבות שונות, לאו דווקא בזמן מלחמה. זוהי תמונת עולם המשפיעה על הציבור, שמאמץ אותה באופן אוטומטי כמעט, ללא הטלת ספק, ומגבש על בסיסה את דעותיו. זוהי תמונת עולם חלקית ומסולפת, שתורמת גם לעיצוב המציאות, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. כך למשל עולה בבחינה ביקורתית של הסיקור התקשורתי בעופרת יצוקה.

אין להתפלא, אם כן, שהתנהלותה של התקשורת הביאה להתדרדרותה של ישראל למקום ה-112 בעולם בדירוג חופש העיתונות ב-2013, הרבה מתחת למדינות כמו קטאר, כווית, אוגנדה, לבנון קוסובו ומונגוליה. המדד של "עיתונאים ללא גבולות" לדירוג מורכב משורה של פרמטרים, חלקם אובייקטיביים, כגון מספר העיתונאים שנהרגו נפצעו או נעצרו, וחלקם סובייקטיביים, כמו פלורליזם, חוסר תלות מקצועית, צנזורה עצמית, שקיפות וחקיקה בנושאי תקשורת.

בשל הרכיבים הסובייקטיביים של המדד, ייתכן שמיקומה של ישראל במקום ה-112 לא משקף בצורה אופטימלית את מצב התקשורת בארץ. יחד עם זאת, הדירוג הזה משלב את מצבה של התקשורת בישראל בזמן רגיעה ובזמן מלחמה. צנזורה עצמית, הסתמכות יתר על דובר צה"ל, היעדר מקורות מידע אלטרנטיביים, סיקור "פטריוטי" מדי, ובמקרי קיצון אף פגיעה ואיומים על עיתונאים, כפי שראינו בסבב האלימות האחרון, צריכים להדאיג אותנו, לא פחות מדירוגי חופש העיתונות העולמיים. זאת כמובן בהנחה שאנחנו מאמינים שהתקשורת היא גוף שצריך לשרת את האינטרסים של הציבור הרחב ולא את האינטרסים של הממסד.

+   +   +

אבא אבן משכנע בצדקתנו 

כמו אצל אומות אחרות, נרטיבים הסברתיים מדומיינים ומומצאים מלווים את תולדות המדינה מראשיתה. ב"זיכרונות" של סוזי אבן, אשתו של שר החוץ לשעבר, אבא אבן, שיצא לפני כארבע שנים, סיפרה הרעיה כי אבן המתון חש לא פעם במלכוד מול שקרים של הצבא, במיוחד כשנאלץ להסביר את פעולותיה של ישראל באו"ם. לאחר אחת התקריות מול הסורים בצפון, בשנות ה-50, אבן רתח מזעם, סיפרה סוזי, כיוון שהוא ידע שהיה מדובר בפרובוקציה של צה"ל ועתה היה עליו להסביר את עמדת ישראל באו"ם. לאחר נאומו קיבל אבן טלגרמה מרה"מ בן גוריון שבה נאמר: מלכתחילה סברתי שמדובר בפרובוקציה ישראלית, אך לאחר ששמעתי את נאומך המבריק באו"ם שוכנעתי בצדקתנו.

יזהר באר, עיתונאי "הארץ" לשעבר משמש כמנכ"ל ארגון קשב

עוד של יזהר באר