• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הפטריוט משדרות: מתי כבר אלי מויאל יבין שעובדים עליו?

בעוד חלוצינו האשכנזים מהקיבוצים בדרום מתארחים אצל חבריהם בצפון השקט ומכריזים שלא יחזרו כל זמן שיש מלחמה – וזה בסדר גמור – חשים המזרחים של שדרות צורך נפשי עמוק להוכיח את נאמנותם המלאה להגמון האשכנזי, ש"איכויות" הציניות שלו אינן שונות מאלה של איש החמאס ביחסו לעזתי

כמה פעמים, ורק בחודשיים האחרונים, שמענו את צירוף המילים הקסום: "אחדות העם"? כמה מילים מלוקקות ושקריות נשפכו על "עמידתם המופלאה של תושבי שדרות אל מול מטחי הרקטות של החמאס", ושאר ירקות מרקיבים של מכונת התעמולה האשכנזית? כנראה יותר מכפי שמוחנו מסוגל להכיל. הפטריוטיזם, שעל פי רוב הוא מפלטו האחרון של הנבל, הפך למפלטו הראשון של האשכנזי החרד מפני סכנת הקריסה של מכונת הגזענות המשומנת שהוא בנה בדי עמל. וזה מחלחל אל המזרחי.

הפטריוטיזם, בגרסתו האשכנזית, הוא כרטיס כניסה מדומיין למיינסטרים המיוחל עבור המזרחי המתאווה לקבל את ההכרה המיוחלת מפטרונו הלבנבן. ואם העסק עובד אז מדוע לא? דוגמה מוחשית לפרקטיקה צינית זו אפשר למצוא, למשל, אצל שפני ניסוי מזרחים, וכאלה לא חסרים, להוותנו. עוה"ד אלי מויאל, למשל, שבימים אלה עוטה על גופו את גלימת פרקליטו של השטן, הוא אחד מהם.

כעשר שנים כיהן מויאל כראש עיריית שדרות. בימים טרופים אלה הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו להתרוצצויות בין אולפני הטלוויזיה השונים. המדיה האשכנזית אוהבת אותו מסיבה אחת עיקרית. הוא תמיד אומר את הדברים המצופים מאיש ציבור או פוליטיקאי מזרחי. שפתו הגופנית, האלימה משהו, טון דיבורו נטול הספקנות וסימני השאלה, אגב הפרחת סט של סיסמאות פופוליסטיות, הופכים אותו למשרתם הכנוע, אך הנמרץ, של אדוניו המזדמנים, ומציבים בפניהם סטריאוטיפ של מזרחי "מושלם". אנשים מסוגו של מויאל מביאים את האגו האשכנזי לשיאים אורגזמיים. הפרפורמנס שלו מגדיר את סגנונם האירופאי, הוויאומר איפוק ומעודנות, עאלק, וזה מה שמסביר, אולי, את זימוניו הסיטוניים לאולפנים. למשל, בנושא הרקטות המשוגרות לעבר שדרות הוא יאשים את החמאס וזה בסדר גמור אך לעולם הוא לא ישאל מדוע תמיד המזרחים בשדרות אמורים לשמש כקו הראשון וכמגן האנושי של תושביו האשכנזיים של המרכז העשיר והשבע, בתוכם נפתלי בנט ואיילת שקד, ראשי הג'יהאד האשכנזי, היושבים לבטח ברעננה ובצפונבון תל אביב, כשמשם הם מציעים להסלים את מרחץ הדמים ממש כעמיתם, חאלד משעל, המשגר מסרים דומים לעזתים מארמונות הפאר בקטאר המעתירה.

כשהתותחים הקדושים רועמים, יאמר מויאל, הס מלהזכיר נושאים חברתיים. הם עלולים לזרוע פילוג בעם, ובעת הזו כולנו מצווים להתייצב כאיש אחד אל מול האויב האכזר. מזרחים? אשכנזים? הצחקתם אותו. אין דבר כזה. אני מאחל למויאל חיים שקטים ונעימים, אך הניסיון מלמד, שכאשר ההגמון מחליט להוציא "חוזה" על איש ציבור או פוליטיקאי מזרחי – ובעשורים האחרונים משמשת מערכת המשפט, הנתונה לשלטונו האבסולוטי, כשיטת הסיכול הממוקד המוכיחה את עצמה מעל ומעבר – לפתע משתכח מהמזרחי האומלל כל סט הערכים הממלכתיים שהוא עוטה על עצמו כטווס גאה, ותאי הזיכרון שולפים את פלט המוכחשות של זהותו המוכמנת. דוגמאות לא חסרות, אך מטעמים אסתיטיים אפסח עליהן.

למעשה, אלי מויאל אינו הבעיה. המויאליזם הוא לב לבה של הבעיה, בימים אלה, בהם כל מנוול מקצועי וגזען סדרתי מתנאים בנוצות טווס ה"אחדות" שלהם, שיותר משהן מציגות לעינינו שלל צבעים מרהיב, הן מציבות בפנינו שפע של צביעות צינית, מויאל ותושבי שדרות תובעים מעצמם את ליטרת בשר הפטריוטיזם, שאולי תשאב אותם למחוזות ההכרה האשכנזית. חלוצינו האשכנזים מהקיבוצים, שכניהם של הפטריוטים משדרות, שמוצאם האתני מקנה להם לגיטימיות מובנית, מתארחים אצל חבריהם בצפון השקט, ומכריזים בפה מלא שלא יחזרו כל זמן שיש מלחמה. חיים תחת אש זה לא בשבילם, ואפילו אינם מוכנים להתנצל על כך, ובעיני זו אחלה התנהלות. אבל, על מה ולמה חשים המזרחים של שדרות צורך נפשי כה עמוק להוכיח את נאמנותם המלאה להגמון האשכנזי, ש"איכויות" הציניות שלו אינן שונות מאלה של איש חמאס מצוי, ביחסו לעזתי? מדוע מויאל, המחזיק מעצמו מנהיג, אינו מפנים את גודל השעה, סליחה על המליצה הנפוחה, ומוביל קו תקיף מול הגזען ביבי, ותחת זאת הוא מבכר לתקוף דווקא את האנשים שגורל שדרות קרוב ללבם? אני מודה שאין לי תשובה חכמה.

כבר 14 שנה בולעים המזרחים של שדרות את טילי החמאס. כן, כל הגמון בתורו עוטף אותם במילים חמות, המצטלצלות באוזניהם כאמפתיה עמוקה ואנושית. ההגמון מאד נדיב בקומפלימנטים, בעיקר על "עמידתכם האיתנה", אך את המרשרשים הוא לעולם יקפיד לשלשל לכיסיהם של החלוצים, הנסוגים בבהלה מהקיבוצים אל המקומות הבטוחים והמוגנים מכל פגע. הנאמנים עדיין לא הפנימו שצבע העור וארץ המוצא הם, ורק הם, מניעים את גלגלי השיניים של ההגמוניה. אילו מויאל היה ממיר את הבריונות המילולית שלו במנהיגות אמתית ואכפתית, אולי היינו רואים סימנים של מחאה חברתית אמתית. למשל, נהירה המונית משדרות המופגזת לשדרות אחרות, רוטשילד, ושם היה מוקם מאהל המחאה החברתית, ולא קייטנת נופש של מקופחי כפר שמריהו וסביון, שיד הוריהם אינה משגת עבורם דירת ארבעה חדרים בשדרות תרס"ט בתל אביב שנתיים, אבוילאחר שחרורם מהצבא. לא היה זה ניחוש פרוע אם היינו אומרים שדקה לפני שמחאה כזאת הייתה יוצאת לדרך הייתה נמחקת מהלקסיקון האשכנזי גם התיבה "אחדות". אבל, זו יכולה להיות, לפחות, התחלה של מאבק מזרחי שנושא מימד נון קונפורמיסטי.

כי לאחדות ומעניין לדעת מתי יפנים זאת פרקליטו של השטן יש זכות קיום רק כאשר המזרחי מכפיף את רצונותיו לאינטרסים של ההגמון האשכנזי. בכל מצב אחר היא אינה מתקיימת. כבר קרוב ל-70 שנה, מר מויאל הנכבד, הבלוף האשכנזי חוזר על עצמו ומתעתע בנו. מתי תבין שעובדים עליך?

כנראה שיעניין אותך גם: