במלחמה, הקורבן הראשון הוא האמת

English

האמת

ישנן מספר אמיתות אשר שולטות בשיח ההגמוני בישראל מאז תחילת "צוק איתן":

1.ישראל לא מעוניינת במלחמה.

2. החמאס הוא האחראי למלחמה זו.

3. מנהיגות החמאס היא מרשעת ומונעת מרוע.

4. אנחנו נלחמים למען מטרה נעלה.

5. חמאס משתמש באמצעים לא לגיטימיים, בעיקר טרור.

6. החמאס מבצע זוועות באופן מכוון; אצלנו קורות לעתים טעויות ("נזק קולטרלי").

7. לנו יש אבידות מעטות, לאויב אבידות רבות.

8. גם אינטלקטואלים ואומנים תומכים במטרתנו.

9. מטרתנו היא מקודשת.

10. אלו המטילים ספק בעמדותינו ובדיווח הרשמי הם בוגדים.

רבות מאמיתות אלו מלוות אותנו גם בזמני רגיעה, אבל הדרישה הציבורית ליישור קו בזמן לחימה גורמות לשליטה אדוקה של אליטות המידע והידע (עוד על אליטות אלו בהמשך) על מה מותר לומר; וכפועל יוצא – מה מותר לחשוב. יישור הקו מתבטא, לפחות לגבי חלק מהנקודות, גם במקומות שהם אמנם מעוזי ביקורת בזמני רגיעה, אבל עדיין נתפסים כחלק משיח המיינסטרים הישראלי: לדוגמה עיתון "הארץ" ונשות ואנשי מרצ והעבודה.

בעקבות מכשול השפה, היכרותי עם השיח והדיווח הרשמי בקרב הפלסטיניםות בכלל וברצועת עזה בפרט הינה יחסית מוגבלת. דיווחים וראיונות בתקשורת הבינלאומית לצד עדויות של חבריםות דוברי ודוברות ערבית גורמים לי להניח שמתקיים שיח דומה מצד ההנהגה והתקשורת הממוסדת ברצועת עזה (כאשר אמת מספר 7 כיוצאת מן הכלל – כמו שיוצג בהמשך).

המלחמה

מסתבר, שהייצוג התקשורתי של המלחמה הנוכחית אינו מקורי במיוחד. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניסה הפוליטיקאי ופעיל השלום הבריטי ארתור פונסונבי בספרו "שקרים בזמן מלחמה"¹ לזהות את האלמנטים החוזרים במניפולציה של הדעה הציבורית בזמן מלחמה. ההיסטוריונית הבולגרית אנה מורלי זיהתה בספרה "עקרונות של פרופגנדה בזמן מלחמה"² עשרה עקרונות מרכזיים בעבודתו של פונסונבי וחקרה את יישומם החוזר ונשנה במלחמות ומדינות שונות מאז מלחמת העולם השניה ועד מלחמות יוגוסלביה ועיראק בשנות ה-90, כאשר לכל עקרון מוקדש פרק:

1. אנחנו לא מעוניינים במלחמה.

2. הצד השני הוא האחראי למלחמה זו.

3. מנהיגות הצד השני היא מרשעת ומונעת מרוע.

4. אנחנו נלחמים למען מטרה נעלה.

5. הצד השני משתמש באמצעים לא-לגיטימיים.

6. הצד השני מבצע זוועות באופן מכוון; אצלנו קורות לעתים טעויות.

7. לנו יש אבידות מעטות, לאויב אבידות רבות.

8. גם אינטלקטואלים ואמנים תומכים במטרתנו.

9. מטרתנו היא מקודשת.

10. אלו המטילים ספק בעמדותינו ובדיווח הרשמי הם בוגדים.

נשמע לכםן מוכר?

תודות לעשרת הדברות של פונסונבי, כל צד במלחמה יכול להסיר מעצמו את האחריות על כשלונו בהשגת מטרותיו הנעלות/מקודשות (חיסול הטרור/גירוש הכובש והגשמת עצמאות לאומית)  שקרים 4,9 – והאשמת הצד השני בהרס שנותר מאחור: הרי הצד השני משתמש בנשק לא לגיטימי – שקר 5; הוא גם מבצע זוועות באופן מכוון (ירי טילים וחפירת מנהרות המובילות לישובים מעבר לגבול / מחיקת שכנות שלמות, בתי ספר ובתי חולים) – שקר 6; כאשר שקרים 1-4 ,8-9 ממשיכים לספק למשתתפים בשיח את הבסיס המוסרי בכדי להתעלם מהסימטריה הברורה לעין.

מנקודת מבט כמותית, מניין ההרוגיםות שמסתכם כרגע במעל 1,800 פלסטיניםות ו-70 ישראליםות נוטה לאשש את שקר מספר 7. מצד שני, בנזקי המלחמה נכללות גם עלויות מלחמה ונזקים למשק שנאמדים בהיקף של מיליארדי שקלים לעומת הנזק לכלכלה העזתית אשר (בין היתר תודות למצור הישראלי) כמעט ולא הייתה קיימת גם לפני המלחמה. במקביל התשתיות העזתיות ספגו הרס ששיקומו מוערך ב-6 מיליארד דולר.

מעניין שדווקא בנוגע לשקר מספר 7, שני הצדדים אינם נאמנים לפונסונבי. במלחמה התקשורתית-הסברתית, חמאס למד להשתמש במניין ההרוגים הא-סימטרי כאמצעי לכל דבר – הן בתקשורת הבינלאומית והן בשיח הפנים-פלסטיני. יותר מכך, בהינתן עליונותה הצבאית של ישראל, חמאס צריך את ההרוגיםות וההרס הרבים על מנת להכריז ניצחון.

בהתאם, אליטות המידע הישראליות יודעות שתחושת אובדן חשובה לתמיכה הציבורית במלחמה ודואגת ליצור ייצוג מעוות של ערך האובדן. ע"י שימוש ברטוריקה המוכרת של "אנחנו" ו"הם" – כאשר ל"הם" אין ערך לחיי אדם ו"זה ההבדל בנינו לבינם" – נוצר מצג שווא של צד אחד (אנחנו) אשר מתאבל איכותית (qualitative) יותר על אובדן מספרי (quantitative) יחסית נמוך כאשר הצד השני (הם) מתאבל איכותית מעט על אובדן מספרי גבוהה.

חשוב להדגיש שלא מדובר כאן על הנטייה האנושית להתאבל יותר על אובדן שקרוב אליך (כלומר, מהצד שאת או אתה שייךת אליו בסכסוך); אלא על נסיון ציני ליצור ולהציג עליונות מוסרית על הצד השני.

בעניין אחד, לעומת זאת, שוררת תמימות דעים: הצד השני השני תמיד אשם בכלל האבידות, בנפש וברכוש, בשני הצדדים. ככל ששקרים נוספים נחשפים ומנותחים, נדמה שמישהו קרא ושינן את פונסונבי. קרא ושינן, אבל לא הבין.

בתיאורית השיח שלו, מישל פוקו זיהה את הקשר בין ידע וכוח. אליטות הידע מחזיקות בכוח להגדיר את גבולות השיח, הן מבחינת תוכן (מה נחשב חלק לגיטימי ממנו ומה לא), הן מבחינת הצורה (איך מותר לבטא רעיונות מסויימים על מנת שיתקבלו כלגיטימיים) והן מבחינת זהות (למי מותר להשתתף). הגדרת גבולות יוצרת את מרחב השיח הלגיטימי, אבל יותר מזה, משמשת להדרה של תכנים, צורות ואנשים אל מחוץ לשיח הלגיטמי, אל מחוץ למוקדי הכוח, אל מחוץ לחברה.

מיהן אליטות המידע והידע? אנשים ומוסדות שביכולתםן להשפיע על השיח ולהסיתו על מנת שישרת את האינטרסים (לדוגמא הפוליטייים והכלכליים) שלהםן. בידולםן כאליטות לא מסתכם בחוסר הפרופורציונליות של נוכחות האמיתות (או השקרים) שמשרתות את האינטרסים שלהםן בשיח, אלא היכולת לתרגם מידע וידע לכח ולהיפך, היכולת לעצב את השיח, גבולותיו והלגיטימיות שלו. דוגמאות בקונטקסט הישראלי הן דובר צה"ל, הצנזור הצבאי וראשי המערכת הבחטחונית; שלדון אדלסון, משפחת מוזס ומשפחת שוקן; או גופים ואישים פוליטיים, אשר מסוגלים בהינד עפעף להסית את מוקד השיח או לחנוק כלכלית ופוליטית מוקדים של ביקורת, לדוגמא בנימין נתניהו.

בראייה מערכתית יותר ניתן לשאול, אילו אנשים, מוסדות וכוחות נוספים מרוויחים מציבור מוסח-דעת, מוסת, מושלה, או מתלהם? אילו אנשים, מוסדות וכוחות מרוויחים כאשר התקשורת מרוכזת בידיים מעטות עם אינטרסים זהים לשלהםן או כאשר מערכת הביטחון מכתיבה את סדר היום ושואבת תקציבים חברתיים כמו חינוך ורפואה? ואיזו השפעה ישירה ועקיפה יש להםן על מה שלגיטימי לומר, לשמוע או לחשוב? אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

כפי שנוכחנו בשבועות האחרונים, השקר האחרון משמש כאמצעי בקרה חברתי ליישום השקרים האחרים ולשליטה בגבולות השיח הלגיטימי. אלו המסרביםות ליישר קו עם השקרים, או מעזיםות לפקפק או לבקר, מוגדריםות כבוגדיםות. הלגיטימיות של מקומםן בשיח ההגמוני הישראלי נשללת. התוצאה: קריאות פומביות לשלוח את הבוגדיםות לעזה, חרמות על אמניםות ו/או עסקים, קריאות לשלילת אזרחות על בסיס "חוסר נאמנות למדינה בזמן מלחמה", עוינות ממסדית ותקיפות אלימות בקרב האזרחיםות.

הקורבן הראשון

הקורבנות הראשונים בסבב הלחימה הנוכחי עונים לשמות אייל, גיל-עד, נפתלי ומוחמד. ביחד איתם הוקרבה גם האמת. את מקומה תפסו שקרים כגון הטעיית הציבור בעזרת שם המבצע "שובו אחים" (בזמן שההנהגה הישראלית הייתה מודעת למותם של החטופים) או שמועות לגבי מיניותו וזהות רוצחיו של מוחמד.

גם אחרי שתגיע הרגיעה הזמנית, לפני סבב ההרג והשקרים הבא, נמשיך לשמוע את עשרת האמיתות, עשרת הדברות, עשר השקרים. הגיע הזמן שנקריב את אשליית האמת המוחלטת על מנת להכיר באמת של הצד השני – אמירה זו מכוונת הן לישראליםות והן לפלסטיניםות – כאמת שוות ערך לאמת שלנו. הגיע הזמן שהאמת תהיה הקורבן האחרון של המלחמה.

————————————————————

1^ Arthur Ponsonby: Falsehood in Wartime, 1924

2 ^Anne Morelli: Die Prinzipien der Kriegspropaganda, 2004

כיוון שלא קיים תרגום לאנגלית אני מביא פה את הגרסא הגרמנית