לתקן את הפזילה הקבועה לעבר יבשת אירופה

כיצד כותבים רומן על שואה שלא נכחה בספירה הציבורית הישראלית? ואיך זה קשור למצבן העגום של המחלקות למדעי הרוח? הנאום שנשא יוסי סוכרי בטקס קבלת פרס ברנר לספרות
יוסי סוכרי

מוטיבציות שונות גרמו לי לכתוב את "בנגאזי-ברגן בלזן." לעתים הן חתרו האחת כנגד השנייה, לעתים סוככו זאת על זאת, אבל כולן יצאו מלב-לבה של הגנאולוגיה המשפחתית שלי, מטבורה הקדום, מתוך תנועה פנימית שלא יכולתי לעמוד בפניה. כולן ביקשו להסיט את העין הישראלית למקום הראוי לה, לתקן את הפזילה הקבועה שלה לעבר יבשת אירופה, לגרום לה להתבונן על הגוף שנושא אותה באופן ישר.

כדי לעשות זאת היה עלי לגרום לה לפזול פזילה עמוקה ליבשת אחרת, לתוך מעבה התרבות היהודית הצפון-אפריקנית, לתוך מקום שהוליד את מסורתם המופזת של רבים מאוד מהאנשים החיים בישראל, אבל נראה עדין ללא מעטים בה כחשוך. כדי לעשות זאת היה עלי לבצע רה-קונסטרוקציה של תרבות ומקום שנחרבו במלחמת העולם השנייה, לברוא מחדש עולם שההיסטוריה האפילה הקריסה, לשרטט לפרטי פרטים את הגיאוגרפיה של עיר ים-תיכונית תוססת שאיננה עוד, לתאר בזהירות את הווריאנטים השונים והרבים שלה, לכתוב את הגוונים ובני הגוונים של הלכי הנפש שלה, לתת לראשי להלך באיטיות ובאחריות לרוחבו של הספקטרום של תחושות תושביה, לפתוח את אוזני לבליל השפות שנמלטו מגרונותיהם, לשמור מרחק מהדיכוטומיה הוולגרית שבין אימפריה לקולוניה, להבין לעומק את משמעות העובדה שיהודי לוב גדלו בתוך התרבות הערבית אבל ספגו עד לשד עצמותיהם את התרבות האיטלקית.

כל זה היה קשה. אבל זה היה כאין וכאפס לעומת כתיבה על שואה שלא נכחה בספירה הציבורית הישראלית, שהושתקה באמצעות כלי הכתיבה הסלקטיביים של כותבי ההיסטוריה הרשמית של העם היהודי, שריחפה מעל ראשיהם של תלמידיו כדף תלוש מספר שאיש לא חפץ לקרוא בו. לשם כך היה עלי לשוחח עם אנשים שנמצאים בערוב ימיהם, ובמקרה אחד אף על ערש דווי, ולדלות מהם פרטים שביקשו בכל כוחם למחוק זה מכבר מתודעתם, לדחוק באמי לספר לי על קורות משפחתה בתקופת השלטון הנאצי – דבר שהרעיד את נפשה וגופה – לשמוע מכמה אנשים כיצד נחום גולדמן, נשיא הסוכנות היהודית העולמית, הדף אותם מעליו בבוז כאשר ביקשו לקחת חלק בהסכם השילומים שעליו היה ממונה מטעם בן-גוריון, בטענה שהם בעלי דמיון מזרחי והמקום היחיד שבו ראו גרמנים הוא בראש שלהם (ברטרוספקט אפשר שגולדמן לא טעה כל כך, שהרי בנותיה של דודה סלומה נורו בראשיהם מטווח של שני מטרים על ידי הנאצים, כך שההבדל בין לראות בראש לבין לספוג כדורים בראש הוא אולי באמת מינורי).

יהודים מטריפולי במחנה מעבר באיטליה בדרך למחנות הריכוז באירופה. צילום: מרכז אור שלום לשימור מורשת יהודי לוב
יהודים מטריפולי במחנה מעבר באיטליה בדרך למחנות הריכוז באירופה. צילום: מרכז אור שלום לשימור מורשת יהודי לוב

איני חוקר אקדמאי, אלא סופר, ולפיכך לא כתבתי ספר היסטוריה על שואת יהודי צפון אפריקה, כי אם רומן. את המחקר ואת הדיון האקדמי אני משאיר למחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות שבאחרונה הכול מתגוללים עליהן. וברשותכם אני רוצה לומר עליהם דבר מה: יש לי ביקורת נוקבת על המחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות הישראליות. מאז הקמתן הן לא פתחו באמת ובתמים את שעריהן בפני מגזרים מסוימים של האוכלוסייה הישראלית. עד היום רובם המכריע של אנשי הסגל שלהן באים מסגמנט אחד של החברה הישראלית (צאו ובדקו למשל כמה ערבים יש בסגל המרצים של המחלקות להיסטוריה, או כמה מזרחים במחלקות לפילוסופיה, או לחלופין כמה נשים שימשו אי פעם כראשי המחלקות לספרות), אבל בעת הזאת שבה דומה שרבים בתוכנו ובראשם המדינה מבקשים ממש להחריבן, עלינו להשהות את הביקורת שלנו על המחלקות הללו ולעמוד לצידן בכול כוחנו, פן נובס יחד איתן. במה דברים אמורים? המחלקות למדעי הרוח הן האכסניות שבהן צומחת הרפלקסיה באופן טבעי, הן בתי האולפנא הטובים ביותר של תאומי החיים הנפשיים – ההרהור והערעור. בלעדיהן אופקי המחשבה יצטמצמו ויהפכו את המקום הזה למארח מושלם לתנועות מחשבתיות הרמטיות, שכל הגוון של פרימות הוא אויב בנפש שלהן.

התנועות המחשבתיות הללו תהיינה משוללות כל נקודת מבט חיצונית עליהן, הן תסכלנה את הופעתה של שפה אחרת שבה אפשר יהיה לדבר בהן. לתוך המרחב המזמין הזה תיכנסנה, לאחר כבוד, אידיאולוגיות, שהן אינן אלא סוהרות קשוחות של המחשבה. המצב הזה יהווה איום גדול על הדמוקרטיה שלנו, הוא יקשה עליה עוד יתר לזקוף את קומתה, השחוחה ממלא, אל מול מבקשי נפשה הרבים.

רבים וטובים משלימים עם מצבם העגום של מדעי הרוח, שכן הם מטילים את יהבם על המדע שהביא להתפתחות הטכנולוגית המרשימה ולצמיחה הכלכלית שלנו. אבל התפתחות טכנולוגית וצמיחה כלכלית הן לא חזות הכול (ואני לא נכנס כרגע לעובדה שלא הכול באמת נהנים מהן). המדע הביא את הדברים הללו אבל הוא אינו שואל מה אנו עושים איתן? כיצד אנו משתמשים בהן באופן הראוי ביותר? המדע חושף בפנינו גילויים שקשורים במושאי המחקר שלו, אבל אינו מהרהר באימפליקציות האתיות שלהם, הוא גם כמובן אינו שואל את השאלות הגדולות, או אם לומר זאת בלשונו של הפילוסוף מרטין היידגר :"המדע אינו חושב".

את כל זה עושה הרוח. היא ואין בלתה. לפיכך לא נותר לנו אלא לומר שמדינה שמכלה את מדעי הרוח סופה שרוח הבערות תכלה אותה.

עוד על "בנגאזי-ברגן בלזן"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שי

    "איני חוקר אקדמאי, אלא סופר, ולפיכך לא כתבתי ספר היסטוריה על שואת יהודי צפון אפריקה, כי אם רומן. את המחקר ואת הדיון האקדמי אני משאיר למחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות… יש לי ביקורת נוקבת על המחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות הישראליות. מאז הקמתן הן לא פתחו באמת ובתמים את שעריהן בפני מגזרים מסוימים של האוכלוסייה הישראלית. עד היום רובם המכריע של אנשי הסגל שלהן באים מסגמנט אחד של החברה הישראלית (צאו ובדקו למשל כמה ערבים יש בסגל המרצים של המחלקות להיסטוריה, או כמה מזרחים במחלקות לפילוסופיה, או לחלופין כמה נשים שימשו אי פעם כראשי המחלקות לספרות)"

    יוסי יקר, אתה אומר שלא כתבת ספר הסטוריה אלא רומן. עד כאן הכל בסדר. אלא שאתה מצרף לכך קובלנה כנגד האוניברסיטאות על שכביכול לא פתחו את שעריהן בפני מגזרים מסוימים. אין לי ספק שלמרות שלא כתבת ספר הסטוריה בדקת היטב את הרקע ההיסטורי של הרומן שכתבת. האם בדקת באותה מידה גם את הנתונים לגבי קבלת מורים וחוקרים ממגזרים שונים לאוניברסיטאות בארץ, לפני שאתה מכפיש את המוסדות האלה? אתה אומר לקוראיך "צאו ובדקו" ואני שואל אותך, האם אתה בדקת כמה חוקרים/ות מהמגזר שלך, שסיימו תואר שלישי (ד"ר) הגישו בקשה להוראה באוניברסיטאות ונדחו? האם אתה בדקת כמה תלמידים מהמגזר שלך בחרו בכלל להתמחות בנושאים עליהם כתבת?

    הטענה שהעלית ניתנת לבדיקה. אני מציע לך ולאחרים שמרגישים כמוך לבדוק אותה. אני סבור שאם תבדוק, יתברר לך שאתה טועה בהאשמותיך. לא היה כאן רצון רע מצד האוניברסיטאות. עד כמה שאני יודע, האוניברסיטאות בישראל מיום היווסדן לא סגרו את שעריהם בפני המגזר שלך, אך רק מעטים בחרו להיכנס דרך השערים.

  2. עמית

    הנרטיב כאילו הסיפור של יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השניה היה מושכח עד יציאת הרומן מעיק קצת. כבר כשאני למדתי לבגרויות של משרד החינוך, אחת משתי הקהילות שנדרשנו ללמוד את סיפורן בשואה לעומקם הייתה יהדות תוניסיה. זאת למרות שעם כל הכבוד למה שחוותה יהדות תוניסיה במלחמת העולם השנייה, היה ניתן להבין אם משרד החינוך היה בוחר להתמקד בקהילות שבהן עשרות ומאות אלפי בני אדם הושמדו ונותר מהן מעט מאוד זכר. מעבר לזה, ספרים שלמים של חוקרים כמו פרופ׳ מיכאל אביטבול ובהוצאת יד ושם הוקדשו לנושא יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. במכון בן צבי יש מרכז תיעוד וארכיון שלם שמוקדש לנושא. בסדרת הספרים של יד ושם שהוקדשה לקהילות שחוו את השואה היה גם כרך על לוב וכרך על תוניסיה. קמפיין של פיצויים ליהודים מצפון אפריקה ששהו במחנות העבודה בסהרה הצליח כבר לפני כמה שנים טובות. אף אחד לא ניסה להעלים את הסיפור הזה. אדרבה, העובדה שרדיפות הנאצים הגיעו גם לצפון אפריקה רק מחזק את הנרטיב היהודי הלאומי ורק מחזק את הנקודה שהגורל היהודי גורל משותף הוא.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    יתכן שגורל הישוב בארץ ואף כל הקהילות בצפון אפריקה, לא היה אחר מזה של יהודי אירופה.מזלנו של רומל נגמר הדלק באל-עלמיין והתאפשר לבריטים להחליף פיקוד ולארגן מתקפת נגד כך שדי מהר סילקה את הגרמנים מצפון אפריקה בשתוף עם הפלישה האמריקאית לטוניס ,אלג'יר. כך שהטענה נגד יהודים מאירופה למה לא עלו לארץ היא חכמה לאחר מעשה.הרבה יהודים שברחו מגרמניה נלכדו אח"כ במדינות שהנאצים כבשו.

  4. ישראלי

    עוד פעם "אכלו לי שתו לי"? עם כל הכבוד לסבל של יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה – השואה באירופה הייתה נוראה יותר. מיליוני יהודים נרצחו, ביניהם כל המשפחה של אמי (שעלתה בשנות השלושים) שחייתה בצפון מזרח פולין, חוץ מאח אחד שהצליח להימלט אחרי מפלת פולין ולעלות ארצה כמעפיל. גם התרבות שלהם נחרבה. את אחד מהדודים שלי, יחד עם בנו, כלאו הגרמנים בבית כנסת עם עוד כמה מאות יהודים ושרפו אותם חיים.
    טוב עשו החוקרים שהפנו את תשומת הלב גם לשואה של יהודי צפון אפריקה וטוה עשה יוסי סוכרי שכתב רומן על השואה של יהודי לוב, אבל צריך גם להבין שמה שקרה באירופה היה כל כך נורא שתשומת הלב הופנתה קודם כל לשם.