כאן אסור לנוח בצורה אופקית

כשצועדים ברחובות תל אביב, אי אפשר שלא להבחין בהם. הם עומדים בפינת הרחוב, בצדי הבניינים, לאורך שבילי האופניים. בפארק הירקון הם מפוזרים בהמוניהם. ספסלים. המתקן הטריוויאלי הזה הוא חלק בנאלי מהנוף; ודווקא הבנאליות הזו הופכת אותו לכל כך ברוטאלי. למיטב ידיעתי הדבר החל לפני מספר שנים, אולם לאחרונה ניתן לצפות בכך יותר: במקומות שונים ברחבי עיר (אינני יודע האם ברחבי הארץ התופעה הזו מתרחשת גם כן) הותקנו על הספסלים מעין מחיצה מתכתית פשוטה בצורת האות ר'. קיבעו אותה לספסל, בדיוק במחציתו, וכך היא מונעת מהמעוניין בכך (ויש להדגיש, המעוניינים לרוב הוא מחוסרי בית) לשכב על הספסל, לנוח, לישון.

יש להניח שרובנו לא שמים לב למחיצה הזו כשאנו חולפים על-ידה או אפילו כשאנו נחים לרגע-קט ועוצרים למנוחה מעיסוקנו. אולם לפעמים הדבר שהעין אינה מסתירה, אלא התודעה – הוא דכאני יותר. המחיצה המתכתית המכוערת, שלבטח יכולה לזכות לביקורת נוקבת מצדם של מעצבים, מספרת סיפור חברתי מכוער ואלים.

ממחוסר הבית נשללת הזכות לנוח בצורה אופקית על הספסל. אכן, יאמרו המצטדקים, מחוסרי הבית יכולים לשכב על הרצפה ולא בכל הספסלים הותקנה אותה מחיצה זדונית. אבל מדוע בעצם הותקנה בכלל המחיצה? תשובה לשאלה הזו היא מעט חמקמקה, אולם היא מזדקרת לעיני כל אדם המעוניין להקדיש לכך דקה מחשבה. המחיצה המתכתית, שהתקנתה נמשכת דקה ספורה ועלותה לעיריית תל אביב-יפו אינה יותר משקלים ספורים, היא אמצעי, כלי, להדרה ודחיקה של מחוסרי הבית מהמרחב הציבורי. השוהים בפארק הירקון אינם רוצים לראות אותם נחים בפארק בזמן שילדיהם מתנדנדים בנדנדה; המתגוררים במפגש הרחובות זמנהוף ושלמה המלך וברחוב מיכל אינם רוצים שינוחו על הספסל ברחוב שלהם; כך גם ברחובות רבים אחרים. המחיצה המתכתית מדברת בשפה של סימנים והיא מסמנת למחוסרי הבית בשקט, בצנעה, בלי שזה יטריד את מצפונם של התושבים, בעלי-הבתים, "עופו לנו מהעין".

ברור, העירייה לא הייתה מציבה שלט: "כאן אסור לאנשים מחוסרי בית לנוח בצורה אופקית" ואינני מדמיין שוועד שכונה או רובע כלשהו ברחבי העיר היה מציב שלט דומה על דעת עצמו. אחרי הכול, יאמרו, זה לא יאה ואינו מוסרי. אבל אותו מחוסר בית, אחד מסביבות כאלף השוהים (מתגוררים) ברחובותיה של תל אביב, יודע שהמחיצה הזו נועדה אך ורק בשבילו; רק למענו ולא בשביל אף אחד אחר התקינה אותה העירייה.

המחיצה, יש לקבוע, היא אוניברסלית: היא שוללת את הזכות למנוחה אופקית מכל בן אדם ללא הבדל דת, גזע ומין. אבל אותו אחד שיש לו בית – ובה אף מיטה – אינו נדרש לספסל נטול מחיצות שימנע ממנו לשכב בתור שלולית מים בימים הגשומים או להימלט מחומו הלוהט של הבטון בימי הקיץ הלוהטים. איפשהו, מתישהו, מישהו קיבל החלטה בתל אביב שלשבת על ספסל מותר, אבל לשכב עליו אסור.

גם אותם עוברי אורח ותושבים המתגוררים בסמיכות לאותם ספסלים – שרובם ככולם מתעלמים מהתוצאות המופנות פנימה של אותה מחיצה – הם קורבנותיה של השיטה שהנחתה את הקברניטים שהורו על התקנת המחיצות. הלכה למעשה, גם בהם משתמשים ועושים בהם מעשה נבזי. מונעים מהם לראות את שוליה של החברה הישראלית. לא ראיתי – לא קיים. המחיצה כופה עליהם לא להתמודד עם המציאות העירונית שבהם הם חיים. בפועל, המחיצה היא שיטה זולה (ואפקטיבית?) לשינוע אוכלוסיות. את הזבל הפיסי העירייה מנקה ומסלקת לאתרים מתאימים, את ה"זבל האנושי" לא מנקים אצלנו – פשוט מזיזים אותו למקומות אחרים, שאינם בולטים לעין. הנה נושא לעבודה מקורית לסטודנט לאדריכלות: מיפוי הספסלים שבהם הותקנה מחיצה בעיר והניסיון להבין את התיאוריה והמעשה בדבר.

המחיצה המתכתית מעלה שאלות רבות: מדוע ברחוב מיכל הותקנה מחיצה אולם ברחוב ליד לא? מי האדריכל, בעל הסמכות לקבוע איפה יותקנו המחיצות? ואולי לא מדובר על "הוראה מגובה" אלא זו יוזמה "מלמטה" של עובדי העירייה הפועלים לרווחת התושבים? אולי קיים נוהל: "עובד עירייה יקר, במידה וציפית או דווח לך על ספסל עליו ישן מחוסר בית דווח לממונים עליך על מנת שנתקין עליו מחיצה". ורגע, פעם גם אני שכבתי לנוח על ספסל למשך חצי שעה כשהקדמתי לישיבה. האם הנוהל דורש לדווח על מצב בגדיו וניקיונו של האדם הנצפה במצב אופקי על ספסל? מי ייצר את המחיצה? האם עיריית תל אביב קונה מחיצות בסיטונאות מחברות זרות או שמא מדובר על מסגריה שייצרה את המוצר לבקשתה של העירייה? למעשה, בחינה של המחיצות מגלה שישנם סוגים שונים. האם דובר על התקנת המחיצה בישיבה של מקבלי החלטות בדרג כלשהו או שזו יוזמה ספונטנית? האם מישהו מחברי מועצת העיר הביע התנגדות על ההחלטה להציב מחיצות על ספסלים? האם מישהו, מתישהו, הביע התנגדות מפורטת לפני השלטונות?

חוקית, לא ניתן למנוע ממחוסרי בית לשבת על ספסל, אבל למנוע בפועל מלשכב על הספסל מסתבר שכן. ההחלטה על התקנת המחיצות היא הלכה למעשה התערבות בזכותם של אזרחי המדינה מחוסרי הבית לשכב על ספסלים. אני מודע לעובדה המצערת שהמשפט הזה יישמע לרבים מגוחך, שעשוע אינטלקטואלי יש שיאמרו, אבל מחיצות יכולות להיות רק ההתחלה כפי שניתן ללמוד ממקרים דומים ברחבי העולם. תושבים רבים בלונדון זועמים בימים אלו ממש על כך שברחבי העיר הותקנו מעין מסמרים (spikes) במקומות אסטרטגיים שימנעו ממחוסרי בית לשכב ולנוח. התופעה הזו אינה מקומית והיא הגיעה לארה"ב, קנדה, סין ומקומות אחרים. התופעה של התקנת מסמרים מלמדת שדינם של מחוסרי הבית אינו שונה מהותית מאלו של יונים סוררות המלכלכות את אדני החלונות. מתי עיריית תל אביב-יפו תתחיל לתקוע מסמרים במקומות אסטרטגיים בעיר?

הספסלים הלא-נוחים, אך הנאים לעין, שהותקנו בתל אביב מלמדים על המשמעויות החברתיות של המדיניות הארכיטקטונית. במקום מסמרים (המכערים את הנוף האורבני ואולי עלולים לעלות את חמתם של האזרחים) משתמשים באלמנטים דקורטיביים נעימים לעין. אפשר להשתמש במילים גבוהות אולם אלו לא נחוצות פה: המחיצה היא חלק ממנגנון מתוחכם להשלטת סדר ציבורי המתאים לסדר היום האנטי-חברתי של חלק ממקבלי ההחלטות.

אינני דן פה בשאלה האם עיריית תל אביב-יפו מטפלת כראוי בבעיה של מחוסרי בית. גם במידה והיא מטפלת בסוגיה זו כראוי, הדבר אינו קשור כלל לתוצאות הקוסמטיות בלבד של המחיצה שהותקנה על הספסל ולמשמעויותיה; המחיצה אינה גורמת לכך ש"מרכז שירות לדרי רחוב" ואמצעים אחרים שרשויות הרווחה נוקטות בהם הופכים ליעילים יותר. לא, בגלל המחיצה מחוסרי בית אינם פונים בהמוניהם למרכזים שהרווחה מפעילה; המחיצה מזיזה את מחוסרי הבית לספסל אחר, ל"מאחורה" של איזה מקום שהעין אינה רואה. היא הופכת את המרחב העירוני לסטרילי יותר מבחינה ויזואלית בלבד.

יטענו כנגד המחבר (המתגורר ביישוב כפרי) שהוא לא היה רוצה שמול ביתו ישן מחוסר בית ושילדיו יפחדו ללכת לרחוב לבדם. אכן, נכון הדבר. אולם האם חוסר הרצון שלי שבספסל הציבורי ביישובי ינוח מחוסר בית הופך את התקנת המחיצה לפעולה מוסרית וחברתית? הדיון על גבול ההתערבות בספרה הציבורית שמותר לעירייה להפעיל אינו מעניין אותי פה מבחינה חוקית, אלא חברתית בלבד; ובתחום החברתי המחיצה אינה פותרת דבר מלבד יצירת מרחב "אסתטי" יותר. אדגיש: העירייה אינה צריכה לעמוד אילמת אל מול בעיות חברתיות המקשות על הציבור, אולם המחיצה היא הפרה ונגיסה של השלטונות באורח לא-דמוקרטי בזכותו של הציבור למרחב ציבורי שבו מתקיימת התערבות מינימלית מצד השלטונות. המחיצה היא כיבוש זוחל.

האמת המרה היא שהעירייה יודעת שהצבת המחיצה היא מעשה "לא-יאה" לכן צריך לשקר במצח נחושה לציבור. ב-2008 בתגובה לגרפיטי שרוסס ליד ספסלים בעלי מחיצות, מסרה העירייה ש"הספסלים בעלי המעקה במרכזם הוצבו לרווחת הציבור, ונועדו לקשישים ולאנשים מבוגרים לקום ללא קושי מהספסל". האמנם? בתשובה לפנייתי להנהלת פארק הירקון נכתב לי ההפך: הותקנו מחיצות בעשרות ספסלים (מתוך 850 ספסלים) בפארק מכיוון שהמחיצה (ציטוט) "מונעת 'השתלטות' על הספסלים" ע"י מחוסרי-בית. הסיבה מדוע השלטונות נדרשים נדרשו לשקר חושפת את הברוטאליות שבמחיצה.

הדיונים שהתנהלו בשנים 2011-2013 בעקבות עתירה של "האגודה לזכויות האזרח" כנגד מדיניות עיריית תל אביב לסלק את מחוסרי הבית משטחים ציבוריים, מגלה טפח מעמדת העירייה. באחד הדיונים בבית המשפט טען עו"ד מטעם העירייה כי "אין שום מדיניות ובוודאי לא כוונה להעביר את שוהי הרחוב מהמרחב הציבורי". אמנם הדיון לא נסב בבית-המשפט על ספסלים, אלא על החרמת ציוד של מחוסרי בית ע"י פקחים – אולם מתברר שלא תמיד צריך "מדיניות" מפורטת וכתובה, אלא מספיק להתקין מחיצות. מכיוון שהמחיצות נועדו להזיז את מחוסריהבית מהמרחב הציבורי הכרזתו של העו"ד אינה נכונה. המחיצה היא יישום יצירתי של מדיניות שינוע אוכלוסיות "לא-רצויות", הזוכה להשלמה ממהלכי חקיקה, הפעלת כוחות-שיטור ושאר אמצעים לארגון המרחב הציבורי בהתאם לסט ערכים אכזרי.

הייתי רוצה שעיריית תל אביב-יפו תסיר את כל המחיצות. הייתי רוצה שיקום קול מחאה נגד המחיצה האומללה. אינני מצפה להפגנות של תושבי העיר שבהם יונפו שלטים (על צידם השני של הבריסטולים שהשתמשנו בהם במחאה החברתית) בהם ייכתב "בואו, בואו לנוח אצלנו בספסל הנוח שבשכונה". אולם בדמיוני אני רואה את תושבי השכונות יוצאים עם כלים ומפרקים תוך דקות ספורות את המחיצות. כותרות העיתונים יכריזו על "מחאת הספסלים", פרשנים יכתבו על "מרד אזרחי" ועל כך שהציבור "מחזיר לידיים שלו" את המרחב הציבורי. יהיה מי שייטען שפירוק המחיצות הוא לא רק מעשה פיסי אלא מהלך בעל השפעות חברתיות ותודעתיות מרחיקות לכת. מי שייפרק את המחיצה הראשונה יעשה מעשה של חסד.