סרט אימה בלי רוחות רפאים

האימה בסרט "הרחק מהיעדרו" נובעת לא מהחושך, אלא דוקא ממה שנראה לעין, ומההמתנה למכה שתיכף תבוא. שום דבר שם אינו שגרתי, על אף שלכאורה, בקריאת התסריט, אפשר לחשוב שכן: היא שוטפת כלים, הוא פותח את דלת המקרר, או משהו מעין זה. והמכה מופיעה, כמתבקש, ואחריה עוד אחת ועוד אחת
דנה ג. פלג

סופרת, משוררת ומתרגמת, חברת "מאבק סוציאליסטי". בעברה בעלת טור בנושאים להט"ביים, ופעילה בקהילה הבי-פאנסקסואלית בישראל. היום מתגוררת עם משפחתה בסנטה קרוז, קליפורניה, ופעילה במאבקים מקומיים.

"הרחק מהיעדרו" הוא סרט שחייבות לראות, לא משנה לאיזה מגדר אתן שייכות. לא כי הוא סרט שתצאו ממנו בהתרוממות רוח גדולה. סביר להניח שתצאו ממנו שפופים, שהלב שלכן ייקרע לגזרים או שאבן כבדה תרבוץ עליו, שתרצו למות, לישון, לא לחשוב על זה. שתבכו בדמעות שליש, תבכו נהר. וזה על אף שהסוף הוא טוב, ויש בו אופטימיות, ויש בו תקווה. לאשה שישבה לצדי, אשה גדולה, חזקה, פייטרית פמיניסטית ידועת קרבות, הסוף היה זה שפתח את ברז הדמעות. אז כמו שאומרים, אזהרת טריגר. ואולי ספוילר.

ואני עדיין אומרת: תלכו לסרט, אם אתם יכולים, כי זה סרט חובה. סרט שחייבים לראות. למה חייבים אם כל כך קשה? למה לעזאזל לעשות סרטים קשים, כאלה שבהם איני יכולה אלא להוריד את הראש ולחכות שהסצינה תעבור, כי מה שעולה על המסך קשה מנשוא. לכאורה, בכל סדרת פשע רואים סצינות קשות יותר, עם יותר דם, גופות, יריות, מכות, מה לא. אף אחת מסצינות הפשע/בתי חולים באותם סרטים לא קשה יותר מהסצינה בה אשה-ילדה חותכת לעצמה את הידיים. לא. כאילו את העור שלי-עצמי היא חותכת. קשה, אמרתי כבר. אין הנחות בסרט הזה. הסרט נפתח במסך שחור ורק צליל מחוספס, קשה, צורם מאוד של צחצוח שיניים נשמע. אחריו אקסטרים קלוז אפ על פניה של מעיין תורג'מן, כולל הפצעון שבוקע על שפתה התחתונה. וכך כל הסרט: חשוף לגמרי, מראה הכול.

הטריילר של "הרחק מהיעדרו":

האמת ניתנת להיאמר, ברחתי מהנושאים האלה. ברחתי? בורחת. לא קראתי את הספר באותו שם שכתבה שז, שהיה ההשראה לסרט. ושז היא חברה ויוצרת שאני מאוד אוהבת. לא רק מעריצה את האומץ שלה, לא רק מעריכה את הכתיבה המופלאה שלה. אוהבת. ושנים אני בורחת מלקרוא אותה. כי הנושאים האלה שהיא עוסקת בהם, של התעללות בילדות, בנערות בנשים, קשים לי. כי קשה לי לפתוח את המקומות האלה, אני מודה, גם אם לא עברתי התעללויות קשות בחיים, בניגוד לאחת מכל שש נשים שעברה גילוי עריות. אבל נולדתי במין נקבה, ובעולם שלנו זה בהחלט מקור לכמה הטרדות, אונס אחד בפגישה, זהו בערך. לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע, אחת מתוך שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך ימי חייה, אחת מכל ארבע תיאנס, הנה קבוצת ההשתייכות שלי. וזה מספיק כדי שהדברים האלה יכאיבו. כדי שארצה לברוח.

תתעלמו, אגב, ממה שכתוב בתוכניית הסינמטק. כי החיים שם לא מתוארים ולו לרגע כחיים נורמליים של גבר ואשה. מהרגע הראשון, הסרט מזרה אימה, על אף שאין שם אף רוח שמגיחה מקבר, אף פרדי קרוגר שמסתובב ברחוב אפל, והכול כל כך ישראלי ומקומי ומוכר, כל כך רמת גן או חולון, או פתח תקוה. האימה נובעת לא מהחושך, אלא דוקא ממה שנראה לעין, ומההמתנה למכה שתיכף תבוא. הכאב מופיע ברגע הראשון. שום דבר שם לא שגרתי, על אף שלכאורה, בקריאת התסריט, אפשר לחשוב שכן: היא שוטפת כלים, הוא פותח את דלת המקרר, או משהו מעין זה. והמכה מופיעה, כמתבקש, ואחריה עוד אחת ועוד אחת.

מעיין תורג'מן בתפקיד תמי.
מעיין תורג'מן בתפקיד תמי. הגבר הוא האבא, האלוהים

אז שוב, למה ללכת? כי הסרט הזה מבהיר ,יותר מכל הרצאה או ספר ארכני וטרחני על מגדר, מהי בדיוק פטריארכיה ואיך היא רוצה שהיחסים בין גברים לנשים ייראו. למה היא רוצה גברים ונשים בכלל. אלה הם היחסים הבסיסיים של הפטריארכיה: הגבר הוא האבא, האלוהים. הוא תמיד מעלייך, ואת תמיד מתחתיו. הוא הקובע, הדורש, המקיים ואת התלותית, חסרת הישע, לנצח מחכה לו, כבולה אליו, כלואה. זה מה שמסתתר מאחורי כל המיתוסים של עלמות במצוקה, מאחורי כל השירים היפים על חיילים והנשים שמצפות להם. הוא הבעלים ואת הרכוש. הוא היחיד שאוהב אותך בעולם הזה וכל מי שתגיד לך אחרת היא זונה מזדיינת. וכדי שיעמוד לו, את צריכה לרזות. תראי איך את נראית. והכול בדאגה אבהית, כמובן.

אנחנו חיים בעולם אחר, אתם אומרים. לא. קרן ידעיה מחזירה אותנו שוב ליומיום הישראלי כל כך. זה כאן. וזה לא רק במשפחות שבהן יש ניצול כזה, אם כי אחת מכל שש נשים היא סטטיסטיקה איומה. 3,944,400 נשים חיו במדינת ישראל ב-2012, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כלומר 657,400 מהן נאנסו בילדותן על ידי קרוב משפחה. אבל לא על המשפחות האלה אני מדברת. אני מדברת על משפחות נורמטיביות יחסית, על הדיכויים הקטנים והיומיומיים שמתרחשים בהן. על סיפורים שאני שומעת, על משפחות חילוניות, תל אביביות, משכילות. משפחות הטרוסקסואליות שגם בהן, התחושה הכללית היא שהאשה צריכה להיות למטה, להרוויח פחות, לטפל בילדים, לטפל בבעל, לטפל בלי לקבל תמורה, כי הסיפוק והאהבה שהיא מקבלת הן התמורות הטובות ביותר. תמיד לשרת, כדי לקבל את האהבה הזאת, איזושהי תשומת לב. היא תמיד תלויה בגבר שמרוויח יותר ממנה, שמבוגר ממנה, תמיד צריכה להיראות טוב, להתאפר, לרזות, להתנתח, למרוט שערות בלי סוף, כדי לא לאבד אותו. הסרט רק מקצין את כל אלה, מראה אותן במראה מעוותת ומכוערת. אבל הכול כאן.

"הרחק מהיעדרו" הוא כל כך כאן, בחברה שלנו. באונסים שמתרחשים כאן כל הזמן, ב"בני הטובים" שיוצאים ללא פגע, כשהנערה, "הפרחה", "השרמוטה", "המופקרת", מוכה וחבולה פיזית ונפשית עד סוף ימיה. למה? כי זוהי הנחת העבודה: את צריכה לשרת אותנו מינית, אם את רוצה משהו, וכשאת עושה את זה, את זונה. זה כאן בגזענות שמתבטאת בדיון בחייהם הפרטיים של מחמוד ומורל, כי בפטריארכיה רק לגבר יהודי יכולה להיות בעלות על אשה יהודייה, ואם היא מתאסלמת, צריך להשיב את הרכוש הזה לבעליו המקוריים, גבר יהודי כלשהו. זה כאן בהומופוביה, שבה הומואים מרגישים צורך להוכיח ששירתו בצבא (גברים שיכולים לכבוש ולדכא א/נשים אחרים) כדי לקבל את הזכות להורות (שגם היא הוכחת גבריות, יכולת הולדה), שבה א/נשים שרוצותים לחיות במגדר שונה מהמין אליו נולדו נתקלים בקשיים אינסופיים ובאלימות קשה, כי אם לא יהיה פה סדר בין המינים והמגדרים, יופר גם הסדר הפטריארכלי. זה מתבטא בגזענות ומתבטא במלחמה ובכיבוש. ביחסים המעוותים של ישראל עם הפלסטינים בתוכה, מחוצה לה. כי אם הם מעזים לתקוף אותנו, צריך להראות להם מי אנחנו, ולזיין להם את הצורה.

צחי גראד ומעיין תורג'מן.
צחי גראד ומעיין תורג'מן. תתעלמו ממה שכתוב בתוכניית הסינמטק. החיים בסרט לא מתוארים ולו לרגע כחיים נורמליים של גבר ואשה

אז תלכו לראות, אם יש לכן אומץ. ואם יש לכם אומץ, תתבוננו, בפעם הראשונה או בפעם המיליון, בחיים שלכן, במציאות שלנו. ותחשבו איפה אפשר לשנות את הפטריארכיה הזאת, איך אפשר לבנות מקום שבו גברים לא צריכים לזיין כל הזמן, ונשים לא צריכות לשרת. שא/נשים לא חייבותים להיות נשים וגברים, שאפשר פשוט להיות. כי מקום כזה הוא אפשרי. והסוף, לפחות של הסרט, טוב.

"הרחק מהיעדרו". בימוי: קרן ידעיה לפי ספרה של שז. שחקנים: מעיין תורג'מן, צחי גראד, יעל אבקסיס. מציג כעת בסינמטק תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסףה מקיטון

    דנה, כתבת מדוייק ונהדר ונטעת בי את האומץ לראות את הסרט. אראה אותו. תודה!

  2. אור מרוני

    הזדהתי עם כל מילה. קראו את המאמר הזה ורוצו לראות את הסרט.

  3. אורית

    קשה מאוד להכיל את המציאות הבלתי נגמרת הזו ואני ארשום משהו שבוודאי יקים עלי הרבה מאוד אנשים.
    אבל אם התופעה הזו חוצה כל כך הרבה מגדרים, עדות ואזורים ניתן לומר שאחת המסקנות הייתכנות היא שמשהו פגום בתהליך היצור של המין הזכרי ולפני שאתם קופצים להסיק מסקנות, אז אומר לכם שאני נשואה + ילדים ותתפלאו מעולם לא חטפתי מכות או הטרדתי מינית אבל זה אולי משום שאני נכה וזה לא ממש אטרקטיבי לצורך העניין.
    אבל כן, זה כן נעוץ ביצור הזכרי שמינקות מחנכים אותו :
    תפסיק לבכות תהיה גבר!
    למה אתה לובש וורוד? מה אתה ילדה?
    אלה הטפטופים הראשונים בתודעה שבה ממלאים את מוחו של הבן הזכר, שהוא אחר, שהוא בעל ערך ונכסים בעולמנו הדו מיני ולכן אני חושבת שכשלונן הגדול ביותר של רוב הנשים הוא הגבר. זה שהיא מחנכת אותו מינקות,ממלמלת באוזנו כמה אדיר ונאדר מכל הוא. אולי זה לא ממש פופוליסטי מה שרשמתי אבל תחשבו על זה!!!

  4. אופטימיסט

    אז ככה. מאחר ורוב ההתיחסויות לסרט מדברות על החשיבות בחשיפה של הנושאים הללו, אתיחס גם אני לעניין הזה. לדעתי הסרט מחטיא את מטרתו, במידה ואכן זו המטרה.
    סרט כל כך קשה לצפיה, יוצר חסמים גדולים בקרב הצופים. הבאת דוגמא כל כך קיצונית לגילוי עריות מקל על הדחיקה של העניין לשולי התודעה, אם לא מחוצה לה לגמרי. קל להגיד – ״אין כאלה״, או ״זה ממש נדיר״.
    יותר חשוב, לדעתי, להביא סרטים שמדברים על מה שהרבה יותר נפוץ – הדברים שקורים לאחת מכל שש נשים, כדי שלשאר חמשת הנשים מכל שש יהיה על מה לחשוב.

    ולענין הסרט עצמו, כסרט – תחושתי היתה שהוא אמור להיות סרט חזק וחריף של כ-20 דקות. הפיכת הסיפור לסרט באורך מלא מרגיש לי מלאכותי ו״אמנותי״ – כאילו אומרים לנו: הבה נשאיר את המצלמה כמה דקות בקלוז אפ על הפנים של זה או של זו, כדי שנוכל ממש להבין (אם לא הבנו בפעם הראשונה) שהדמות חושבת/מתגעגעת/שונאת/אוהבת..

    לא קראתי את הספר, אבל הבנתי שרובו הוא הדיבור העצמי של הגיבורה, מחשבותיה בתוך עצמה. אי אפשר להפוך את זה רק לקלוז אפים.