• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הו, רומיאו!

סורי, אבל עם כל הכבוד לזהויות הלאומיות וההשתייכות המשפחתית הפטריארכלית, לפני שאני נחלקת פה באיזו חלוקה שקבעו הגברים לפני 5,000+ שנים, לגבי מי שייכת לאיזה שבט רצחני, אני אשה. קריאה למרד

הו רומיאו!
יא בן אלף סרסורים שכמוך! באמת חשבת שלא תוכל לחיות בלעדיה? שזה יהיה כואב מדי? באמת באמת? סבבה, אז הרגת אותה כדי שזה לא יקרה, ועכשיו היא מתה. אז סורפרייז סורפרייז, אתה חי בלעדיה. כן, זה מוזר, אבל זה מה שקורה כשהורגים מישהי. היא לא נמצאת יותר, הו רומיאו, רומיאו. כי היא מתה, חתכת אידיוט קשה תפיסה שכמוך. אז איך זה מרגיש בלעדיה עכשיו, רומיאו? אתה מצליח לחיות, נגן מחונן, איש רעים להתרועע ונזר הבריאה? אתה מצליח? ועכשיו? ועכשיו?

הו השכנה של יוליה, שלא הזמינה משטרה פאקינג שנתיים. אני יודעת, אני יודעת. זו החלטה כל כך קשה לעשות, כשמערכות החוק והרווחה הן פארסה שמבוססת על אינספקטור קלוזו. שלמולן את מאמינה לא פעם שעדיף להיות נתונה בעינוי הרגיל, מאשר לסמן בתוכו ניקוד של ביקורי שוטרים שמעלה דראסטית את הסיכוי להתקף שיגעון קטלני מצד רומיאו. מערכות שגורמות לך להשתתק לנגד ילדים שחוטפים מכות רצח בבית. זה עדיף מלהיאנס קבוצתית בפנימייה, את מנסה לשקול לעצמך. ברור שזה לא אידיאלי לנשמה שלהם, שתחפש אח"כ כל החיים לחטוף או להחטיף. שתזהה אהבה רק עם כאב. שחס וחלילה תוליד עוד רומיאו עם פטיש או יוליה מנותצת פנים. אני מבינה אותך, שכנתה של יוליה. רגע אני מהצד הזה של הגדר, ובמשנהו מעבר השני. רק גדר דקיקה של במבוקים מפרידה ביני וביני.

romeo_julietהו ילד יקר ומקסים. אז ככה זה מרגיש כשילד מת? כי זה ממש ובאמת בלתי נסבל. זה לא סביר. לחלקנו הבוגר יותר זה נתן לפיתת חנק עוד בשלב 67 החיילים. כי עבורנו הם ילדים. אבל עכשיו עוברים את זה כולנו יחד, גם הצעירים שבחבורה. ככה בדיוק זה מרגיש כשמת ילד. אפילו אם עבור צד אחד הוא תמונת ניצחון, אפילו אם עבור צד שני הוא קלף מיקוח מקדם, אפילו אם הוא רק כלי למו"מ, אפילו אם הוא רק כלי לשבירת מו"מ. אנחנו פה למטה גמרנו עם הצדדים שאתם מנהלים לנו מעל הקרקפות. אנחנו על הרצפה פה, מדממים את זה שבשבילנו הוא רק ילד. והוא חסר לנו בגוף עכשיו. האם ייתכן שהחבר'ה בצד השני גם מרגישים ככה כשמת להם ילד? או שניים? או 469?!? האם ייתכן שהם הרגישו ככה כבר 469 פעם בחודשיים האחרונים, שבורי לב וחסרי אונים? זה לא הגיוני. אי אפשר לחוש ככה 469 פעמים תמימות ושהדופק ימשיך לעבוד כרגיל. הוא בוודאי נחלש מאוד או מתעוות.

ואם היינו יודעים שככה זה מרגיש כשמת ילד. שזה רגש שאינו ייחודי רק לעם הנבחר שסופר באובססיה פרסי נובל ושמות כמו כהן בקרדיטים של סרטים, כדי להצדיק את תחושת ההיקסמות העצמית. עם שנחרד מאנטישמיות מאורגנת נוסח אילומינטי ובונים חופשיים, אבל צוהל לכל רמז לרשת היהודו-פיננסית שרוחשת בבסיס כל האנשים היפים על השטיח האדום, הפרקט, כר הדשא. אם היינו אשכרה משערים בנפשנו בעולם מתוקן, שבו כל ההיקשים הלוגיים פועלים כסדרם, שילד שנדם ומוכנס לשקית זה לא קביל וחייב להימנע גם אם הוא של השכנים, מעבר לגדר הבמבוק הדקיקה, כלום זה היה עוצר אותנו מהשחיטה?

אותי זה היה עוצר. אין סיכוי בעולם שהייתי מביטה בילד דרך כוונות ומשלחת בו חומר נפץ. גם הסיכוי שהייתי שוחטת בן זוג, הוא לא עצום. והיו לי כמה ממש מעצבנים. 14 נשים נרצחו רק השנה ע"י בני עוולה שטענו לבעלות עליהן. 14 גברים טוענים לאי שפיות זמנית. וזה רק השנה. ובאמת, בנאדם נורמלי לא מרוצץ לאהובתו את הגולגולת. רק אם הוא מדעאש, שאנחנו לא כמוהם בכלל. אצלנו הכל סטרילי ומרחוק. אם הגיע מישהו לידי רצח בידיים עם דם ישיר ניתז עליו, הרי שבאמת אינו בבריאות נפשית טובה. ניתן לכנות את זה בשלל תיאורים: סוציופת פסיכופת וכדו'. השורה התחתונה, ושוב רק בקיום שבו יש מקום להיקש לוגי, חייבת להיות שלגברים יש נטייה למחלות נפש חמורות. או לחילופין שהעולם שלהם והם יכולים לנהוג בכולנו ברכוש, כפי שאנחנו נוהגות בקרש החיתוך לירקות, או בשלט של המזגן. למרות שאם הם כל כך חשופים לאיבוד שפיות זמני, איך נתנו להם את המפתחות של העולם?

בינתיים הם מתחילים להכשיר לוחמות, טייסות קרב. נשים שידלגו על הקפיצה הפנימית ברחם למראה ילד טבוח, שלא מתוך הגנה עצמית, עד שזה ישתרש ותיטמע גם בנו, היכולת הזאת. אנחנו צריכות להחליט לאן זה הולך. אם ניתן להם להוסיף ולשלוט בגורלנו, תוך שהם מזנבים בכוחותינו, או שנתחיל לשמור על עצמנו וזו על זו. זה לא לא מעניין איתי אם מדובר בשכנה בנווה צדק או מחאן-יונס.

סורי, אבל עם כל הכבוד לזהויות הלאומיות וההשתייכות המשפחתית הפטריארכלית, לפני שאני נחלקת פה באיזו חלוקה שקבעו הגברים לפני 5,000+ שנים, לגבי מי שייכת לאיזה שבט רצחני (הייתכן שהם חטפונו ואנסונו פשוט, דעאש סטייל, עד שהתרגלנו לשבט החדש? לא. מה פתאום. בשבט שלנו הכל תרבותי. אפילו את איברי המין הם לא קוצצים לנו, אנשי חסד וחן שכמותם. רק לעצמם), אני אשה. ואני שייכת לעצמי. וחיי, חיי חברותיי וילדינו חשובים לי לאין ערוך מכל השיט הכלכלי של מניות בצורת פגזים שהגברים שהם כביכול בצד שלי מריצים. נולדתי בין הים והירדן כי ככה הובילו הגברים של הציונות. יצא שזה הבית שלי, ושל כל מי שנולדה כאן מההשתלשלות ההיסטורית המתעתעת שלה. אין לנו לאן ללכת, וגם בא לנו לחיות יחד. מה תעשו לנו? אני מציעה פעולה של עזיבת הלאום בהקשר הזה, כמו גם עזיבת ההפרד ומשול שעושים בנו באמצעות ימין ושמאל, ועזיבת כל צורה של גדר שמפרידה בין האני האשה שעצובה שכאן לאני האשה העצובה שמעבר לבמבוקים, וחוסמת שיחה שהיתה יכולה להציל ולרפא. די לנו מלהיות אורחות מפוחדות בבית שלנו, ויהיו אלה ארבעה קירות, ארץ עם גבולות או העולם. אנחנו האדמה והילדים הם מאיתנו. אנחנו אלה שצריכות הגדרה עצמית. הנשים בין הנהר והים, וכל מי שמזדהה עמן, החפצות חיים. מרד, קיצר.

זוהי קריאה למרד.

+   +   +

לקריאה נוספת:

הסיפור המדהים על איך הסתבכתי בסכסוך המשכורות של חמאס

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: