• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

יש להתחיל בהסרת המצור מעל עזה

אוכלוסייה הסגורה במכלאה גדולה וצפופה תוך התרוששות נוראה פונה כמעט בלית ברירה לדרך המאבק. המדיניות של פגיעה קשה באוכלוסיות התומכות בארגונים לוחמים אינה חדשה: כך נהג הצבא הצרפתי באלג'יריה, כך נהג הצבא האמריקאי בווייטנאם. אך המדיניות הזו תמיד כשלה
יוסף זעירא

המלחמה בדרום הפנתה את תשומת הלב לאירועים השוטפים. אך מי שמחפש פתרון לבעיה, אחת ולתמיד, כפי שדורשים ובצדק תושבי הדרום, לא יכול להתמקד רק בשיגור הרקטות, או במנהרות, אלא חייב להתבונן בתמונה הכוללת ובפרספקטיבת זמן רחבה. אפשרות למבט כזה ניתנה לי לאחרונה במחקר על הצמיחה הכלכלית בשטחים הפלסטינים. במחקר זה שותפיי ואני מנסים להבין מדוע הכלכלה הפלסטינית לא צומחת מאז הסכמי אוסלו. התוצר לעובד, מה שנקרא פריון העבודה, שהוא מדד מרכזי לכושר הייצור וההשתכרות במשק לאומי, ירד בפלסטין מאז הסכמי אוסלו ב-15%. ברצועת עזה ירד התוצר לעובד מאז הסכמי אוסלו ב-50%. לירידה זו מצטרפת עלייה בשיעור האבטלה בשל אובדן העבודה בישראל. לכן ההכנסה ירדה בשיעורים גבוהים עוד יותר.

המחקר שלנו מעלה כי הירידה בתוצר לעובד נובעת בעיקרה משני תהליכים. האחד הוא מגבלות גוברות על תנועה בשטחים הפלסטיניים שהקטינו את פריון הייצור, בשל הקושי והעלות הגבוהה של שינוע סחורות. השני הוא מגבלות שמטילה ישראל על השקעה בשטחי הגדה והרצועה, מגבלות הגורמות לכך שאין כל העמקת הון. כלומר כמות ההון לעובד, אחד ממנופי הצמיחה החשובים, לא גדלה בשטחים. ממחקרנו עולה עוד כי מגבלות התנועה פגעו במיוחד בעזה, ובייחוד סגירתה בפני קשרים עם הגדה. מגבלות אלו, שהחלו כבר בשנות התשעים, גברו לאחר ההתנתקות בשנת 2005 ובמיוחד לאחר ניצחון החמאס בבחירות בשנת 2006. בשלוש השנים שאחרי 2005 ירד הפריון לעובד בעזה ביותר מ-35%. גם בשנים שאחר כך, שנות כלכלת המנהרות, לא חל שיפור כלכלי משמעותי ברצועה, בשל העלות הגבוהה של שינוע סחורות דרך המנהרות. נוסיף לכך את הביטול הסופי של העבודה בישראל אחרי שנת 2005 ונקבל כי ההכנסה בעזה ירדה באופן משמעותי ביותר.

הפגנה נגד המצור על עזה. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס
הפגנה נגד המצור על עזה. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס

לעובדות אלו יש כמובן לא רק משמעות כלכלית רבה, אלא גם משמעות פוליטית וצבאית. אוכלוסייה הסגורה במכלאה גדולה וצפופה, ללא מוצא וללא קשר עם קרובים ומכרים, תוך התרוששות נוראה, הפוגעת בעיקר בצעירים, פונה כמעט בלית ברירה לדרך המאבק. לכן האוכלוסייה של עזה תומכת בחמאס ובעיקר בזרוע הצבאית שלו, עז-א-דין-א-קסאם. כל הדיבורים על כך שהחמאס משתמש באוכלוסייה של עזה כמגן אנושי, עם כל נכונותם, מחמיצים נקודה מהותית, והיא שרוב אוכלוסיית עזה מאפשרת לחמאס לפעול מתוכה מרצון ותוך נכונות להקרבה, כל עוד לא נראית אלטרנטיבה באופק. דבר זה לא נעלם כמובן מעיני הישראלים והוא מעורר כעס רב הן בציבור והן בשלטון בישראל. ייתכן וכעס זה גורם לכך שלבם של ישראלים רבים ושל מנהיגיהם גס במחיר אותו משלמת אוכלוסיית עזה בימים אלו והם רואים במחיר זה עונש ראוי על תמיכת אוכלוסייה זו בחמאס.

אך חשוב לזכור כי הפגיעה הקשה באוכלוסייה של עזה היא בעייתית לא רק מסיבות מוסריות, אלא משום שהיא מביאה את הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים לסחרור ללא מוצא שסופו אבדון. המדיניות של פגיעה קשה באוכלוסיות התומכות בארגונים לוחמים אינה חדשה בהיסטוריה המודרנית. כך נהג הצבא הצרפתי באלג'יריה, כך נהג הצבא האמריקאי בוייטנאם ובארצות השכנות לה, וכך נהגו צבאות כיבוש במקרים דומים רבים. בכל המקרים הללו המדיניות הזו כשלה ורק חיזקה את תמיכת האוכלוסייה המקומית בארגון הצבאי, אשר לפי תפיסתם לוחם למענם ולמען הזכויות שלהם.

הכישלון הוא הדרגתי. בדרך כלל המדינה הכובשת מנסה להשיג את מה שלא ניתן להשגה בכוח בעוד יותר כוח, וניסיונות אלו חוזרים ונשנים ומסיבוב לסיבוב נעשים אלימים יותר וכושלים יותר. האם יקום בנו הכוח לעצור את הסחרחרת הזו בזמן? האם נשכיל לחסוך בחיי אדם בכלל, ובחיי בנינו בפרט? בסופו של יום, לא יהיה ביטחון לישראל ולא יהיה ביטחון לדרום בלי ביטחון וחירות לפלסטינים. צעד ראשון לקראת מטרה זו יכול להיות הסרת המצור מעל עזה. גם אם יקטין הדבר את יכולת הפיקוח של ישראל, יגדיל הדבר את הביטחון בטווח הארוך, שכן הוא יקטין ולו במעט את הכעס, את חוסר התקווה, את העוני והמצוקה הכלכלית, שהם הקרקע עליה צומחים השנאה והקיצוניות.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עירית

    בראש וראשונה הם נמצאים במצור של עצמם

  2. נעה

    יש כאן כמה בעיות של ביצה ותרנגולת (בהנחה שהישראלים והפלסטינים נמצאים בתוך לול אחד, ואז ההשוואות לאלג'יר ולוויטנאם לא רלבנטיות).

    לדוגמה מתוך המחקר המוצג: "מאז הסכמי אוסלו. התוצר לעובד ירד בפלסטין ב- 15% . ברצועת עזה ירד התוצר לעובד מאז הסכמי אוסלו ב-50% ".
    מה הקשר בין הסכמי אוסלו המופלאים לבין התהליכים המתוארים כאן כתוצאתם?

    מתוך המאמר אפשר להבין שהסכמי שלום עלולים לפגוע בכלכלה הפלסטינית, ליצור תנאי עוני ולחץ, שיובילו לתמיכה בגורמים שמתנגדים לשלום ותורמים מצידם להגברת תנאי הלחץ.

    ובאין שלום, ובהינתן עימותים על קווי מתח אחרים (עזה/מצרים), פתיחת השווקים לא בהכרח תייבש את רוחות המלחמה (כפי שניסה ממשל קלינטון להניח).

    ההנחה בדבר עוני ולחץ שמשרתים נסיון לשחרור היא סבירה הגיונית ויש לה ביסוס אמפירי, אבל ההנחה שזה משרת תמיד דווקא תמיכה בגורמים שבעצמם תורמים "משהו" לאותו לחץ, מחייבת בדיקה נוספת.

  3. נפתלי אור-נר

    כאשר המגמה של ישראל הינה להנציח את שליטתה בשטחים ולספח, בפועל, את הגדה המערבית (לא לחינם אנו משתמשים במונח "יהודה ושומרון"), אחד התנאים ההכרחיים לכך הוא שימורה של האוכלוסיה הכבושה במצב של נחיתות, גם כלכלית, ע"מ שלא יוכלו להוות מכשול לביצועה של מדיניות זו.
    מדינת ישראל בהחלטה מודעת מוכנה לשלם מחיר דמים, בהנחה שלא יהא גבוה, ולשמר את הסכסוך, תחת נכונות לוותר על השטחים וההתנחלויות ולהגיע לשלום

    1. נעה

      נפתלי

      1. לפי הנתונים במאמר דווקא אחרי הסכם אוסלו ירד התוצר לעובד פלסטיני.
      2. אז או שאתה חושב שלא היה מקום להאמין מלכתחילה לממשלת רבין,
      3. או שלשתי ההנהגות לא היתה כוונה מלכתחילה.
      4. או שיש כאן בשני הצדדים כוחות לא ממשלתיים שמצליחים די בקלות לסכל הסכמים בין ההנהגות הלגיטימיות.
      או, או שיש סיבות אחרות/נוספות,
      ולהציג את הבעיה כאן כאקוויולנטית נניח למלחמת וויטנאם, לא שייך לעניין.