אז איזה בית מבטיח לנו ה"בית היהודי"?

מעולם לא הייתי ממש חסידה של תיאוריות קונספירציה, אבל כשגיליתי שכבר בחודש מרץ השנה "נחנך על–ידי המשרד להגנת העורף ומשרד הפנים מרכז קליטה עצמאי בצפון השומרון, הערוך לקליטת מפונים" – עצרתי. לא צריך קונספירציות כדי להבין מדיניות, שרואה במלחמה מקור רווח. אבל להשקיע כסף במרכז קליטה בשטחים הכבושים במקום, למשל, במיגון אזרחי ישראל בתוך מדינת ישראל? ברור הרי שמרכז הקליטה הזה לא נועד לאותם "מתיישבים" שיברחו בבהלה, שהרי הוא ממוקם ממש שם.

מפחיד לחשוב, שהשלטונות משתמשים באותו "איום בטחוני", שהם עצמם מייצרים, כדי לחזק במלחמה את ההתנחלויות בגדה המערבית. לא רק לרפד אותה בכסף אלא לחזק אותה באמצעות שינוע אזרחים/יות מתוך המדינה אליהם. איך הם ממשיכים לייצר מציאות, שתהפוך את השטחים, כמו שאומר גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, ל"לב הארץ". וזה, הוא אומר, "בנוסף לזכותנו הטבעית על ארץ ישראל…". הבנתם? כל מה שעוברים עכשיו תושבי הדרום, יהודים ובדואים כאחד, הוא הזדמנות פז לחיזוק ה"התיישבות והזכות הטבעית על הארץ".

זה לא שלפני זה ממש ישבתי בשקט. קשה ומפחיד לחיות במצב חירום תחת ממשלה, שאת האמון בה איבדנו עוד הרבה לפני תחילת המלחמה. מפחיד לחיות תחת איום שכנראה לעולם לא ייגמר ואף מחריף כל הזמן. גם לפני כן היו לי, לנו, מספיק סיבות לדאגה מקיום בלתי אפשרי תחת ממשלה שעושה ככל שביכולתה כדי להביאנו לפת לחם ומקצצת כל רשת ביטחון חברתית.

כפעילה ותיקה במאבק למען הדיור הציבורי אני יכולה להעיד, שהתנהלותו של אורי אריאל מ"הבית היהודי" כשר השיכון הוכיחה שוב ושוב מה אפשר לצפות משר המייצג את תנועת המתנחלים המאורגנת בשטחים. שר, שכל עניינו לספק את צרכיה ולחזק את מפלגתו. שר, שמחסל כל תקווה לקורת גג בטוחה – ומציע לכל מפונה וממתינה לדיור רק פתרון אחד: לגור בשטחים. שר, שיש לו עניין ברור בהחרפת המצוקה הכלכלית ומצוקת הדיור – כדי לשלוח את כולנו ל"פתרון" היחיד האפשרי: להפוך למתנחלים. כי רק לשם מופנים משאבים.

גם אם לא נניח שישנה קונספירציה חבויה מאחורי המלחמה הזו, ברור שההרג והסבל שהיא מביאה נלקחו בחשבון כחלק מהמחיר שאנחנו אמורים לשלם תמורת "זכותנו הטבעית על כל ארץ ישראל". כאשר המטרה מוגדרת מראש, כל הכלים מכוונים אליה. ומה המטרה? לא המלחמה – המלחמה הארורה הזו היא רק אמצעי, כמו שאנחנו רק אמצעי להשגת מטרות אחרות.

נכון, מצב מלחמה נמשך, "שיגרת חירום" כמו שקוראים לזה, היא חלום רטוב של כל שלטון. חלום רטוב כי אי אפשר להתאסף ולהפגין, מפחד הטילים או בגלל הוראות פיקוד העורף. כי כשהתותחים רועמים, כל מאבק על זכויות הופך לשולי מול הפחד מפגיעה. כי ב"שיגרת חירום" הממשלה פטורה מהשקיפות הנדרשת מכל ממשלה בגלל "סיבות ביטחוניות". זה חלומו הרטוב של כל שליט, כי במלחמה הוא המגן על העם ולכן יש לבחור בו שוב.

אבל החלום הרטוב שעליו מדובר כאן גדול עוד יותר, וזה מפחיד. הביטוי העיקרי לחלום הרטוב הזה הוא ה"בית היהודי": חלום על מדינה, שמרכזה ועיקר תושביה בשטחים, בהתנחלויות הגדלות ומתרחבות. חלום על מדינה, שבה כל מי שאינו מתגורר בשטחים לא מקבל דבר. חלום רטוב על מיליוני בוחרים, שמתגוררים בשטחים ונשענים על חברי "הבית היהודי" שיפעלו למען האינטרסים שלהם.

תוכנית החירום להקמת "מרכז קליטה למפונים" בהתנחלות בשטחים הוא חלק מהחלום הזה. מאחורי היוזמה עומדים יוסי דגן, מ"מ ראש המועצה האזורית שומרון, ולא אחר מאשר בני קצובר, יו"ר ועד מתיישבי שומרון, יחד עם מחלקת הביטחון והיחידה האסטרטגית במועצה. את התוכנית שלהם אימץ גם סגן שר הביטחוןדאז,מתן וילנאי.

מהי התוכנית? במרץ, הרבה לפני שמי מאיתנו ידע בכלל מה מתוכנן לנו, אמר השר ארדן:

השומרון חייב להוות אחד המקומות המרכזיים, שהם העורף הביטחוני של אזרחי מדינת ישראל לתרחיש של מלחמה. זאת בשל המיקום הגיאוגרפי, קרוב למרכז הארץ, לריכוזי אוכלוסייה, ואולי לא פחות חשוב: המוטיבציה והאידיאולוגיה והמסירות של תושבי השומרון.

השומרון עורף ביטחוני? מעניין גם מה חשבו השר ארדן וחבריו שצריך לעשות, כדי שמרכז המפונים שלהם באמת יתופעל.

גרשון מסיקה, ראש מועצת שומרון, הסביר באותו אירוע, שבהתנחלות טל מנשה ההסתברות לפגיעת טיל נמוכה. מעניין על איזה מגן אנושי הוא מסתמך; על התושבים הפלסטינים שעוד מצליחים לחיות שם, איכשהו, מסביב? "לשומרון ישנה יכולת לקלוט אלפי בני אדם," הוא אומר. בטח, השאלה היא כמה אלפים יהיה צריך לסלק משם כדי לממש יכולת זו. הוא גם מציג לנו את "השומרון הירוק" כמשאת נפש, חלום של רגיעה. שלא לדבר על "המוכנות של תושבי האזור להירתם למשימות לאומיות ולהתנדב לכל משימה". תרשו לי להיות רעה: האם מוכנים "תושבי האזור", המרופדים בסובסידיות ממשלתיות, להירתם למשימה הלאומית של שיקום כלכלי וחברתי שתחייב אותם לוותר על קצת מהמיליונים המוזרמים אליהם? האם יהיו מוכנים גם להירתם למשימה הלאומית של השגת ביטחון של ממש, שאינו כרוך במלחמות חוזרות ונשנות, ולקום ולצאת משם?

אבל בואו נחזור לעובדות הכתובות. שימו לב:

"התכנית מחולקת ל-3 מעגלים: מבני ציבור בישובים, אירוח בבתי משפחות בשומרון, וערי אוהלים ענקיות בישובים הצעירים מחוסרי חתימת שר הביטחון [כלומר] 'מאחזים' – בהסתמך על עשרות-אלפי דונם של אדמות מדינה עליהם הקימה המדינה את ה'מאחזים'." כך מציגה זאת כתבה בערוץ 7. אף אחד לא מנסה לעזור כאן ליושבי הדרום. ריח חריף של ניצול מצוקה לטובת הכשרת המאחזים הבלתי החוקיים עולה מכאן: איך אפשר לפנות מאחזים, ש"ערי אוהלים ענקיות" הוקמו בהם? במדינת ישראל כבר מקדמים את ההתנחלות על ידי ייצור מצוקה, על ידי הפרטה. כאן הגיע ההגיון הזה לשלב חדש: לייצר מתנחלים-בעל-כורחם באמצעות מפונים, אנשים שאין להם ברירה…

אני מנסה להבין: כיצד יישמר ביטחון "ערי האוהלים הענקיות" של מפונים במאחזים? כיצד יחושו שם אנשים בטוחים, במצב שבו הייאוש והזעם של הפלסטינים החיים שם גוברים והולכים נוכח אלימות המתנחלים והצבא התומך בהם? ייאוש וחוסר אונים מובילים להתנגדות, ממש כמו שאמרה ממשלתנו: "אף עם אינו מוכן לחיות תחת תוקפנות בלתי פוסקת."

האם, כמו שמקובל במקרים כאלה – לאחר הקמת "ערי אוהלים ענקיות" במאחזים יתחיל מבצע טיהור וניקוי האזור, מבצע להרחקתם של כל הפלסטינים המתגוררים שם כדי שלא יאיימו על אותם "מתיישבים" בלית ברירה? את הנוהל הזה אנחנו כבר מכירים היטב: כך נגזלו אדמות ונהרסו בתים וכפרים. עוד דונם ועוד דונם, עוד גדר, עוד נישול ועוד התנגדות – ועוד דיכוי ומלחמה. כך נוצר אותו מצב שהביא למעשה למלחמה של היום.

כשאני חושבת, כיצד יתמודדו "ערי האוהלים" של המפונים-שהפכו-מתנחלים עם המחאה הלגיטימית של האנשים שפונו משם למענם, אני באמת מתחילה לרעוד. זהו השביל המוביל בדיוק למצב המוכר לנו עכשיו בדרום – "או אנחנו או הם". המעגל ידוע: דיכוי עם שלם ושימוש בהתנגדותו כדי להכשיר את סילוקו וחיסולו לשם ביטחון היהודים המתיישבים. החיסול והסילוק הם תמיד לכאורה בלית ברירה. באמת, לא התכוונו, אולי לחלק זה אפילו קצת לא נעים, אבל אין מה לעשות. וגם את החיסול הזה ינסו להצדיק ב"עניי עירך קודמים", ביטוי שבו משתמשים כתירוץ לפגיעה באחר, אך מעולם לא הביא את ממשלות ישראל לדאוג לעניי עירם שלהם.

זו כבר אינה קונספירציה. זה ההגיון הבסיסי של התנהלות הממשלה: לנצל מצוקות, ואפילו לייצר מצוקות – כדי לקדם את הנישול והגזל. להשתמש גם בפחד כדי לייצר עוד פחד ולקדם את תהליך ההשתלטות. לנצל את כולנו, המתמודדים בקושי עם הקיום הכלכלי, שלא לדבר על הבטחוני. לנצל מצוקת תושבים/ות בדרום וביישובי הגדר, שההגיון הזה בדיוק ("עוטף עזה"!) הוא מקורה. זה הגיון המוביל למלחמה על עצם קיומו של עם אחר.

ואותי זה ממש לא מנחם, שמנפנפים כאן בסיכוי לחיים בטוחים שיובטחו בעזרת דמו של האחר. הם לא יובטחו כך. לא ממש. וזה לא מנחם, כי אני לא רק חרדתית. למרבה הצער יש לי גם מצפון, שאני צריכה ורוצה לחיות אתו. ברור לי גם, שאלה שמוכנים להקריב אלפי אזרחים/יות למען החלום הרטוב של נישול מתמיד ומלחמת תמיד, יקריבו גם אותי ברגע שזה יתאים להם. אותי ואת מצפוני.