אקדמיה חופשית לנצל עובדים

בשבועות האחרונים אני לומד על בשרי את נסיבות המציאות העגומה שכרוכה בלהיות עובד סגל זוטר במכללה פרטית, מציאות שמושתתת על יחסי כוח לא מאוזנים ומלווה באימה מתמדת; מציאות שלמרבה האירוניה נהוגה במקום האחרון שהיינו מצפים לו: מקום שחרט על דגלו ערכים של נאורות, ריבוי דעת וחופש ביטוי; מקום שמתיימר לכאורה לצמצם פערים ולתרום לניידות חברתית על-ידי הפצת השכלה בקרב ההמונים. בשבועות הללו אני לומד גם מדוע הזכות להשתכר שכר עבור עמלך חשיבותה כקליפת השום שעה שאין ברשותך את הכוח הדרוש על-מנת לתבוע את מה שממילא מגיע לך. תנו לי כמה דקות לספר לכם במה מדובר. זה רלבנטי למי מכם שנתונים תחת שבט ההעסקה הפוגענית הנהוגה במוסדותיה השונים של האקדמיה הפרטית ולמי מכם שעניינים פעוטים כמו צדק חברתי יקרים ללבו.

שוק העבודה הישראלי הוא מן הפרוצים והמופקרים בעולם המערבי. שיעור העבודה המאורגנת צנח דרמטית בעשורים האחרונים בישראל, וכיום מדינת ישראל מעסיקה כ-400,000 (!) עובדי ועובדות קבלן. כמו כן, השכר החציוני בישראל, נכון לשנת 2011, הוא 5,831 ₪ ברוטו. דומה כי אין תעודה עגומה מזו לשחיקה הממארת במעמדו של האדם העובד בישראל בשני העשורים האחרונים. אולם לרוב, כאשר נבקש לשוות זווית אנושית לנתונים הללו, נשער לנגד עינינו את עובדי הדחק למיניהם כמנקים, המאבטחים, הקופאיות ונותני שירותים אחרים. הקדימות שבה זוכה עניינם במסגרת הכיסוי התקשורתי והדיון הציבורי בכלל הוא מוצדק מאין כמוהו. דומה כי אין קבוצה שזכויותיה הכלכליות נמרטו בגסות טכנוקרטית כה מוחצת כמו זו של עובדי הקבלן. אולם, עיסוק בתנאי העבודה של אוכלוסייה זו עלול לפספס את התמונה הגדולה של שוק העבודה הישראלי, המזעזעת לא פחות, ויחד עמה את העובדה שהמצב לא ממש משתפר אצל מי מעובדי הקבלן, כמוני למשל, שבהתמדה ועבודה קשה הצליחו לרכוש תואר אקדמי בתקווה להשתלב יום אחד בשורות האקדמיה כמרצים, מתרגלים, עוזרי הוראה וכיוצא באלו. מתברר שתואר אקדמי לא מחסן מפני חוסר בטחון ואי וודאות כרוניים, שכר זעום שאינו מפצה על ההשקעה המנטלית והפיזית, ואף לא מפני הפרה שיטתית של חוקי העבודה ושלילה פסאודו משפטית של זכויות עובד בסיסיות.

אל התובנות הללו הגעתי מתוך התנסות אישית. במרוצת השנה האחרונה הועסקתי כמתרגל במסגרת אחד מבתי הספר של מכללה פרטית ידועה במרכז הארץ (כרגע אמנע מלחשוף את שם המכללה ואת שם החוג, כמו גם את שם המרצה שאותה תרגלתי). להפתעתי גיליתי כי למרות שאני נדרש לעמוד לשרות המכללה במשך שנים עשר חודשים, כולל כמובן את כל חודשי הקיץ, תקופה שבה עלי לפגוש סטודנטים לצורך הנחיית כתיבת סמינר ולבדוק ערימה בלתי-נגמרת של מבחנים – אקבל שכר בעבור שמונה חודשים בלבד(!). האבסורד רק הלך והתחדד כאשר נתבקשתי לבדוק למעלה מתשעים מבחנים תוך עשרה ימים, במהלך חודש יולי, וכל זאת, כאמור, ללא שכר. לכן החלטתי לעשות את המובן מאליו ולדרוש שכר בעבור עבודתי. במקום מענה ענייני נתקלתי בחומה בצורה של סירוב שרירותי. הובהר לי על-ידי מזכירת הסגל האקדמי שהסכם העבודה "קובע מפורשות" כי אדרש לבצע שורה של מטלות מעבר לתקופה ההעסקה שנקבעה בהסכם, וזאת למרות שהתקופה הקצובה בחוזה אינה משקפת את תקופת ההעסקה שלי בפועל. ממש כך! לדבר השערורייתי הזה קוראים חוזה העסקה לתקופה קצובה – שם מכובס לדרישה שערורייתית שנדמה ששום מושג משפטי לעולם לא יוכל להלבין, והיא – וויתור של עובד על הזכות לקבל שכר בעבור עבודתו. במאמר מוסגר חשוב כמובן לציין גם את המובן מאליו: העסקה קצובה היא תו היכר מפוקפק של עובדי סגל זוטר במכללות. בעוד שעובדי הסגל הבכיר נהנים מיציבות תעסוקתית ומשכר שמשולם להם במשך כל חודשי השנה, מפוטרים עובדי הסגל הזוטר, במעין מחזוריות מאולצת מדי חופשת קיץ ומועסקים מחדש מיד עם תחילת שנת הלימודים.

והנה, לאחר דין ודברים עקר עם הגורמים הרלבנטיים, שבסופו השבתי את המבחנים לא בדוקים למזכירות החוג, הגיעה הפצצה האמתית: תחינה נרגשת מן המרצה שאותה אני מתרגל לבדוק את המבחנים, ואם לא אעשה כן היא איימה ש"הדבר יפגע בשמי הטוב" כעוזר הוראה אקדמי. הרי העולם האקדמי, היא הוסיפה, הוא עולם קטן כך שהכתמת שמי הטוב – ושם טוב הוא הדבר היקר ביותר, לטענתה, שיש ברשותו של אקדמאי – עלולה לפגוע בסיכויי ההעסקה העתידיים שלו. שוב מילים מכובסות שאינן אלא איום מפורש לדפוק לי את הקריירה. וזה למה? בגלל שהעזתי לבקש משכורת בעבור העבודה שלי. עמדתי בסירובי ולא נתתי לאיומים להשפיע עלי. והנה, ממש בימים אלו, קיבלתי מכתב דרישה רשמי מהמכללה לשלם לה 2,300 ₪ בעבור הנזק הכספי שלכאורה נגרם לה בגין הבקשה שלי לקבל שכר בעבור עבודתי, ואם בקשה זו לא תיענה הרי שהמכללה תפנה לערכאות משפטיות על-מנת לתבוע ממני את הנזק הכלכלי והתדמיתי שנגרם לה.

בעלי "השכל הישר", כדוגמת חלק מן הפרשנים הכלכליים האמונים על תפיסת עולם של שוק חופשי, על כל הנפלאות והטוב שלשיטתם הוא אוצר בקרבו, ודאי יבטלו את הדברים בהינף יד. הם לבטח יאמרו שזוהי הברירה הכרוכה בבחירתו של מי שמלכתחילה הסכים לתנאי העבודה הללו, כי הרי מי כופה על מישהו לעבוד במקום עבודה כלשהו ובתנאים כאלו ואחרים? זה הכל עניין של בחירה חופשית והסכמה חוזית בין עובד למעביד. לכן אין מקום להתערבות של בתי המשפט בהסכמות שאליהן הגיעו צדדים להסכם העבודה. דומה כי זו גם הרוח שנושבת ממשרד התמ"ת, או בשמו העדכני משרד הכלכלה, שכן אחרת לא ניתן להסביר את ההיעדר המשווע בכוח אדם של היחידה לאכיפת דיני העבודה במשרד. וזוהי בדיוק הבעיה החמורה ביותר שמאפיינת את עולם העבודה האקדמי – שמבחינה זו מהווה מיקרוקוסמוס של שוק העבודה הישראלי – בפועל אין הסכמות כי אין באמת שוק חופשי! ומדוע אין שוק חופשי? כי מדובר בדפוס העסקה שיסודו בחוזה שמוכתב מאל"ף ועד ת"ו על-ידי המעסיק. יתרה מזאת, החוזה אינו מוצג על-ידי המעסיק כחוזה או אפילו כהצעה חוזית, אלא כ"כתב העסקה". לא צריך בעל מעוף ספרותי יוצא דופן על-מנת להבין את כוונת המשורר: זהו החוזה ולגבי שינויים בו – אין על מה לדבר. נקודה!

אנשי הסגל הזוטר הם למעשה עובדי דור ב' של עולם האקדמיה בישראל. הם העובדים המסתופפים על סיפו הצר של עולם העבודה המאורגן של הסגל האקדמי הבכיר, מתוך תקווה שיום אחד יזכו להימנות על שורותיו. עד אז מרביתם יעבדו שעות רבות ללא שכר ויהלכו על הבהונות פן ייפגע שמם באופן בלתי הפיך. למעשה הסיבה שדפוס ההעסקה הפגום הזה מתאפשר בימינו הוא השילוב הקטלני של מה שכבר צוין לעיל: היעדר ארגון עובדים יציג במרבית מקומות העבודה ואי אכיפה של דיני העבודה. חלק ניכר מעובדי המכללות הפרטיות אינם מיוצגים על-ידי ארגוני עובדים. יוזמות התארגנות קורמות עור וגידים בזמן האחרון ברחבי הארץ, אולם אין בכך כדי לשנות כמלוא הנימה את המצב התעסוקתי המחפיר במקומות שבהם העובדים טרם התארגנו. דומה שהפסיביות של עובדי הסגל הזוטר שטרם התארגנו היא נקודת הציר השלישית במבנה הקטלני הזה, שמאפשרת את המשכה של ההפקרות. לכן החלטתי לעשות מעשה: לשים קץ להעסקה הפוגענית של סגל זוטר במכללות הפרטיות, או לפחות לתרום את תרומתי הצנועה למאבק המבורך הזה. לצד היוזמות הקולקטיביות של ארגוני הסגל הזוטר במכללות הפרטיות, חשוב שגם אינדיבידואלים, מתרגלים ומרצים זוטרים המועסקים במוסדות אלה, יתרמו את חלקם למאבק, במיוחד כשאין ארגון עובדים שיעמוד מאחורינו וידאג לזכויותינו.