• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אני ילד מזרחי בכיתה י"א - איפה הסיפור שלנו?

הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי בכיתה, אבל הוא לא פחות ראוי. תלמיד כיתה י"א מראשון לציון על זיכרון לאומי, על הצביעות של מערכת החינוך ועל היום בו פחד שסבתו תגיע לבית הספר. לציון פתיחת שנת הלימודים
עדי

זיכרון אחד מכיתה ו'. למדתי בבית הספר היסודי שהיה צמוד לבית שלי בראשון לציון. ההורים נסעו לאילת ואני נשארתי עם האחים שלי, כשסבתי התימנייה עשתה גיחה מהוד השרון לעיר כדי לשמור עלינו. באותו יום נקעתי את היד. זכורים לי הפחד והחרדה – לא בגלל הכאב הפיזי, אלא מחשש שהתלמידים יתוודעו לסבתא שלי: אשה מבוגרת, מצחיקה, מקסימה, מדברת במבטא תימני אסלי. כל ההוויה של התרבות המשפחתית שלי הצטיירה לי כמביכה, והמחשבה על הנוכחות שלה בכיתה הפכה באופן בלתי רציונלי להתאבדות חברתית. הודיתי לאלוהים שהיא הגיעה בהפסקה כך שהתלמידים פספסו אותה, ולאחר מכן בבית התביישתי להסתכל לה בעיניים כשהיא טיפלה ודאגה.

זיכרון נוסף קשור לתוכנית הלימודים על העליות השונות. כלפי עליית "על כנפי נשרים" יש לי מטען עמוק. זו העלייה של סבא וסבתא שלי. סבתא מספרת על ההליכה מרדע לעדן, על הישיבה באוהלים ימים ארוכים. סבא מספר שהוא נתן לאחותו את זוג הנעליים שלו כדי שהיא לא תבכה כשהם הלכו ברגל. הם מספרים על מחנות הפליטים העלובים שישראל קראה להם "מעברות". צדדים קרובים יותר ופחות במשפחה מספרים על בני המשפחה שנחטפו כשהגיעו ומעולם לא זכו להכרה ממסדית. בכיתה הציגו משפט-שניים בנושא העלייה מתוקף התוכנית הלימודית. בדיון שהתנהל, נשמעו בין היתר המשפטים: "זה אלו שחטפו להם את הילדים?" "הם מכרו אותם, הקמצנים".

מתוך עמוד הפייסבוק של משרד החינוך
מתוך עמוד הפייסבוק של משרד החינוך. שוודיה זה כאן

לפני כשבוע, המשורר והפעיל שלומי חתוכה ואחרים/ות היו צריכים להזכיר למשרד החינוך וקמפיין הילדים המחויכים שלו שאנחנו נמצאים במזרח התיכון – לא בשוודיה. מערכת החינוך בישראל 2014 עדיין מסלילה ילדים ממקומות מסוימים ובצבע מסוים לבתי הספר המקצועיים; רחוק מהמרכז אפשר להבין בבירור שמדובר באפליה ממוסדת, אבל גם קילומטרים רבים מהפריפריה הרעבה אפשר לכעוס. דיכוי של מזרחים במדינת ישראל עמוק יותר מנתונים סטטיסטיים, הוא מצוי בשורש המערכת. ממה שאני רואה סביבי, הבושה שנלווית לזהות מזרחית הפכה לדבר קבוע אצל מספר בלתי מבוטל של ילדים. הרצון להפגין שיוך, גם אם הוא פעוט, מתבטל אל מול החשש שהצוות המקצועי יסמן אותך. ההכחשה והבריחה מהזהות המזרחית, מהתרבות המזרחית, מהמוזיקה המזרחית, מההוויה המזרחית, גם במובן הפשוט ביותר שלהן, היא כל המבע של תרבות ההשתכנזות הישראלית. מדובר בסיטואציה הגיונית בסך הכל – קל יותר לחיות פה כאדם שמתאים את עצמו למה שקיבל אישור ועבר איזושהי נורמליזציה סוציאלית.

מערכת החינוך אוהבת להכתיר את עצמה למלכת המאבק בגזענות (ע"ע סיסמאות קמפיינים בסגנון "האחר הוא אני" על נגזרותיהן). אבל זהו תואר שהיא מעולם לא הייתה ראויה לו. הבוז שמשרד החינוך מפגין כלפי עדות המזרח והתרבות שלהן, שמתוחזק באופן יוצא דופן על ידי צוות המורים, הוא מפגן גזעני שדוחה על הסף את השונה. זה מתחיל בחומר הלימודים: הערכיות האולטימטיבית מצויה בנרטיב של יהודי אירופה; מלחמת העולם השנייה היא השם השני של ההיסטוריה היהודית – ושחלילה לא ייאמר אחרת. ההתעסקות בשואה כזיכרון לאומי הפכה לעבודת אלילים של ממש, תוך שילוב פרדוקסלי של שני אלמנטים: מחביאים את השואה מפני ידיים "לא מנוסות", ומכריחים כל אזרח יהודי, מתוקף יהדותו, לחפש אחריה. אולם אסור להתעסק בה בדרך שהיא לא הדרך המקובלת ואין מקום למבוכה או לחוסר נוחות. כולנו חייבים להתאים את עצמנו לדרך בה ישראל רוצה שננהג באותו זיכרון, כולנו חייבים לעמוד בתקן, ולרצות בו.

קחו לדוגמה את התלמידים שהתפרעו בהצגה "גטו" לפני כשנתיים. השחקנים התלוננו, אנשי חינוך התלוננו. תגובות מיוסרות נזרקו לאוויר בשיח שסחף אחריו התבטאויות כמו "חרפה", "צרבתם לי את הלב", "בריונות", "חוסר מוסריות, חוסר כבוד, איבוד כללים של חברה נורמלית". מדובר בדוגמה הולמת למה שמעוללת האובססיה סביב הזיכרון ההיסטורי הזה לתלמידים מכל הסוגים, גם אשכנזים. ההתעסקות הכפייתית והבלתי נלאית עושה מהשואה תירוץ לאומני ליצירת אנשים 'משלנו' ואנשים שהם 'אויב', וכמו כן היא באה על חשבון ציבור שלם של תלמידים מזרחים.

אני ילד מזרחי בכיתה י"א, ועל אף המאמצים הרבים של משרד החינוך אני לא מרגיש מחובר לזיכרון הלאומי הנ"ל. בגלל הדיסוננס החברתי, תלמידים כמוני בוחרים לעתים להעלים את עצמם כשהדבר עולה או למחות על עובדת קיומו.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2008.
טקס יום זיכרון לשואה ולגבורה. מערכת החינוך אוהבת להכתיר את עצמה למלכת המאבק בגזענות

בשבוע האחרון הכריז שי פירון כי מספר השעות שיוקדשו בשיעורי ההיסטוריה ללימודי השואה יגדל אפילו יותר, תחת הכותרת של "למידה משמעותית". בד בבד, יקטן האחוז הזעיר שהוקדש ללימוד ההיסטוריה של יוצאי מדינות ערב, המזרחים. הסיפור שלנו הוא לא נרטיב 'ערכי' או 'משמעותי', הוא מוקצה מחמת מיאוס מהטרמינולוגיה הישראלית. הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי, אבל הוא לא פחות ראוי. על אף המאמץ הממסדי, התרבות המזרחית לעולם לא תימחק, והמנטליות הישראלית תמיד תמשיך לצדד בה, ולא בתרבות האירופאית שמנסים להשליט פה.

אני בעד שמערכת החינוך תפסיק לבלבל את השכל עם "האחר הוא אני". כל הגישה המקולקלת של הדמגוגיה העלובה הזו שמדירה קבוצות אוכלוסייה רבות לטובת האליטה, מקורה בכותרת הזאת. האחר הוא לא אני, האחר מעולם לא היה אני; האחר לעתים זוכה לפריבילגיות שאני לא זוכה להן, האחר לעתים לא זוכה לפריבילגיות שאני זוכה להן. כדי שהחינוך יהיה רב-תרבותי ויחתור לשוויון, הוא צריך להפסיק להדיר את המזרחים ממנו, הוא צריך לתת מקום לנו ולקבוצות אוכלוסייה רבות אחרות בתוכו.

רק אז אולי משרד החינוך יוכל להטיף לנו מוסר, רק אז אולי החינוך סביב השואה יכבד אותה ואותנו, רק אז אולי ילדים במערכת החינוך יוכלו להגיע למצב בו הם לא מתביישים בעצמם, במשפחה שלהם, במזרחיות שלהם.

הכותב הוא תלמיד כיתה י"א בראשון לציון

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אניהו

    בבית ספר בצבא באקדמיה בתעשית ההי טק , 70 שנה ולא זכיתי לראות מקרה אחד של אפליה על רקע מזרחי. בכלל הזוגות סביבי רובם מעורבים, אז היכן האפליה המזרחית?
    ובתור ילד אני זוכר פולנים ייקים הונגרים שהתבישו בהורים שלהם ולעומתם מזרחים שחיו בשלום עם המשפחה שלהם.
    בקיצור לא מבין את הצעקה הזאת.
    יתכן שבישובים אחרים מלבד ירושלים ותל-אביב זה עולם אחר?

    1. ליכודניק

      נו, וכמה מזרחיים ראית "בבית ספר בצבא באקדמיה בתעשית ההי טק"? כשיעורם באוכלוסיה או פחות? זה כי הם פחות מוכשרים ושאפתניים, או כי הם קיבלו חינוך ממלכתי פחות טוב ויש להם פחת קשרים? ניסית לברר עם כמה מאותם מזרחיים-שלא-ראית-מופלים האם, אולי, הם כן ראו משהו כזה?

      1. פיני

        תשובה לעדי ולליכודניק – התלבטתי אם לענות כי הנושא ראוי לבדיקה אמיתית ולא לצעקות הדדיות. אם מדברים על שנות החמישים – עלינו לארץ מפוליו הורים ושלושה ילדים בשנת 50 ועד 1953 גרנו בטירה בבדון זפת ואחר כך בצריף. משם עברנו לדירה של 33 מ"ר בקרית ביאליק כולל מטבח שירותים ומרפסת. זכינו לריסוס בדידיטי כמו כולם ואבי היה מחוסר עבודה סדירה עד 55 כשהחל לעבוד בדואר מיון שזה משהו כמו פחות משכר המינימום במונחים של היום. היו שכנים במעברה שיצאו קודם כי עברו לקרובי משפחה בארץ, מה לעשות שב-1950 הפולנים היו הרוב בארץ? – מה שלנו לא היה ובטח לא לאירוח של 5 אנשים. האחים שלי נשלחו אחד ללימודי חקלאות בכפר גלים (לא ממש מתוך בחירה) ואחי השני היה ילד חוץ בקיבוץ – כל זאת כדי לתת הזדמנות לכל אחד מאיתנו להתפתח כי פרנסה לא ממש היתה. וכך הלאה והלאה אצל הרבה אלפי משפחות אשכנזיות בניגוד למה שמנסים לצייר היום כד להוכיח קיפוח של מזרחיים. איך בכלל יכלה משפחה מזרחית שהיו בה 5-8 ילדים להשקיע בכל ילד כפי שהשקיעו האשכנזים בילדיהם הבודדים? ההורים המזרחיים של ילדותי היו פחות בעלי מודעות לתפקידם בבית הספר ורבים מהם אפילו לא הופיעו לאסיפות הורים. אחת הדוגמאות המצוינות לטענתי היא משפחה מרוקאית גדולה מאד שאפילו הסבא והסבתא היו משכילים והם עודדו וטיפחו את ילדיהם (כולל את בת כיתתי) וכולם הגיעו להשכלה אקדמית גם כשזה היה פחות נפוץ מבימינו.
        אין לי ספק שהיה ועדין יש קיפוח – אבל לא בהכרח בטענות שהועלו. חלק מהעובדות שובשו – כמו התעלמות מהעליה הציונית התיישבותית של יהודי תימן לכנרת ב-1882 (אעלה בתמר) אבל היה צורך שיקום יוצא לוב בשנים האחרונות שכתב ספר על רצח יהודים לובים במחנות ההשמדה הנאצים. חיזוק המורשת הזאת צריך להיות נחלת הכלל – אבל במקום לקטר חשוב שבני כל עדה יטפחו את מה שבעיניהם חשוב לספר ולא לחכות שמישהו חיצוני אולי יספר עליהם ואולי לא. לסיום – כבר הרבה שנים שיש בארץ 30% של נישואים מעורבים. בחלקים גדולים של האוכלוסיה אין כבר באמת משמעות למזרחיות או לאשכנזיות אלא לבחירה של הזוג בהגדרתם העצמית – רק צריך לפתוח את העיניים ולהסתכל סביב.
        הדבר שהכי כואב לי עליו היא ההרגשה הקשה של עדי. אני מאחל לו שילמד להעריך את עצמו יותר ויפעל לשנות את כל מה שראוי לשינוי בעיניו.

        1. ליכודניק

          לגבי המעברה וכו': הטענה המזרחית אינה שכל האשכנזים, איך שירדו מהאוניה, נכנסו למועדון ללבנים-בלבד והתחלקו בפריבילגיות; הרי ברור שהיו-ועדיין יש- אשכנזים במעמד הנמוך, בשכונות המצוקה, ובערי הפיתוח.
          הטענה היא שהמועדון קיים, וכמעט לא מקבל לא-לבנים.
          יש אשכנזים שלא בממסד, אבל הממסד אשכנזי.

  2. מאמי

    אני גם בכיתה י"א, מזרחית (וחצי אשכנזית), אבל אני דווקא מתחברת יותר לצד המזרחי שלי ואני לא רואה אף קיפוח ושום אפליה מצד מערכת החינוך למזרחים. מה שכן, אני בהחלט יכולה להבין את הכעס בשיעורי ההיסטוריה למשל, שם לא מדברים על המזרחים כמו על האשכנזים. בשנה שעברה, כשלמדנו על העליות, למדנו בעיקר על העליות מאירופה ובקושי דיברנו על העליה מתימן, שהיא דרך אגב מאוד קרובה לעליה של המשפחה שלי, אני בטוחה שאם היו מרחיבים קצת על ארצות ערב, היו יכולים להשיג הרבה מאוד חומר על כך… כמו שאני מקבלת כמעט כל יום מהסיפורים במשפחה שלי.

  3. גשר בן דוד

    האמת היא שעד שהגעת לשואה עוד יכולתי להתייחס בכבוד לתחושות שלך, למרות שהתקשיתי להסכים עם הבסיס להן.
    אבל כשהצגת את השואה כקטע של אשכנזים, אבדתי את הסבלנות לבכיינות שלך.
    תמשיך בדרך הזאת של אכלו לי שתו לי, ויש סיכוי טוב שתגדל דור נוסף של מקופחים מקצועיים.

  4. יוסףה מקיטון

    דברים נכונים, ישר כח!
    כתלמיד בבית-ספר "מקיף" באילת, ראיתי במו עיני את חבריי החומים נשלחים ללימודי מכונאות ותפירה (כן, גם חלוקה מגדרית היתה שם, לא רק מעמדית-אתנית) וחברי הלבנים למגמות "עיוניות". מצחיק שאלה שלמדו עיוני לא ידעו מה זה עיוני (עיניים שלי, כינוי חיבה שמחמם את ליבי מאז שאני זוכר את עצמי). בקושי רב הצלחתי (בזכות אמי האשכנזית אולי) להידחק למגמה עיונית ספרותית עם תלמיד חום נוסף אחד.

  5. טובה

    אני חושבת שהגיע הזמן לעזוב את נושא העדות. כולנו עם ישראל וזהו. גם אני גרתי במעברה 4 שנים וגם אני רציתי שהוריי ידברו עברית ויתנהגו כמו כל הצברים וגם אני קינאתי בילדים שהיו להם הורים צעירים ואילו הוריי היו מבוגרים (בוגרי שואה) וגלותיים. מספיק להתבכיין כולם עברו כל מיני שלבים מגלות לארץ מולדת.

  6. אורי

    הפוסט שלך נגע ללבי, אבל גם עודד אותי: יש עוד תקווה לתודעה ביקורתית של ממש. הלוואי שבמשרד החינוך היו יושבים אנשים חכמים, מדויקים ורהוטים כמו עדי, שיכולים להבין את הטיעונים שלו, ולקבלם או לכל הפחות להתמודד עמם. לצערי, לא זה המצב. אין מנוס: זו האחריות שלך, עדי (ושלי) להתארגן ולהיאבק, עד שיהיו שם אנשים אחרים. וזה מאבק שאינו רק על הנרטיב, על התודעה (שזה חשוב מאוד), אלא גם מאבק פוליטי על כח ממשי. אחרת, הם ימשיכו לא לספור אותנו. הם כבר עושים את זה בהצטיינות יותר מחצי מאה.

  7. רעות גלבלום

    מהמם שתלמיד י"א כותב ביקורת נוקבת ומפוכחת כל כך- אפילו אנשי החינוך במשרדם הרם לא השכילו להבין את הכשלים במערכת שעליה הם מופקדים כמוך.
    הגזענות הממוסדת נגד כל מי שעורו כהה (מזרחים, אתיופיים, ערבים) היא אחד החטאים הכבדים של המדינה הזו. חטא שהולך ומתגבר במקום לקטון. אולי כי מערכת החינוך מעודדת אותו כל כך
    כמה נאיבי מצד כל מי שמעודו לא נתקל בגזענות. ודאי שאינך רואה את תקרת הזכוכית- הרי אתה עומד עליה!
    כמה נאיבי מצידה של תלמידת י"א מזרחית לחשוב שאולי פשוט אין מספיק מידע על העליות של ארצות ערב, ואולי היו יכולים לשאול את סבתא שלך… הם לא התעניינו בסבתא שלך מעולם. וגם לא בך.
    "האחר הוא אני" היא ססמה ריקה שמשרד החינוך שולח לחלל האויר במקום לשרש את הגזענות שפשתה בספרי ההיסטוריה שעל פיהם לומדים תלמידי ישראל. משרד החינוך על גזענותו ועל השוביניזם התרבותי שלו אשם יותר מכל משרד ממשלתי אחר במצבה הקשה של החברה הישראלית

  8. אור

    "יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך חיבור על חינוך,לאומיות, אתניות ודמוקרטיה " – – בימת קדם
    חובה לכל אדם בישראל לדעת ולהבין את המערכת ולהלחם באי הצדק

  9. השפוי משפיה.

    מאז "יומנה של אנה פרנק" לא בכיתי ככה.

  10. אשכנזי אותנטי

    כל הכבוד על המאמר והתאור הכנה של התחושות.
    התחושה העיקרית, היא גם הבעיה העיקרית: זוהי הבושה. מזרחים מתביישים.
    מזרחים מתביישים בגלל שמאד קשה להם עם העובדה שהם קרובים בתרבותם (וגם במזונם, במראם במוזיקה ובמסורת) לערבים.
    מה לעשות כדי להרגיש גאווה וכבוד בערביות?
    האם זה אפשרי?
    האם אתה מבין שבלי שתתיתן כבוד לערביות שבך לעולם תלך מבוייש עם גב כפוף?

  11. אברהם

    אני תוהה מדוע לא רשמת את שם משפחתך ואני חושב שזה חלק מהעניין. חלק מהחשש לומר את האמת בקול. זכרון השואה הפך להיות משהו מקודש שצריך לעצור את הנשימה ואסור להביע דעה אחרת.