נולדתי וגדלתי בקרית גת. מרוקאית.
לא רוקדת בחינות. ככה כולם הכירו אותי. לא קמה בשביל מזרחית. יושבת לשולחן באולם האירועים מסתכלת על כולם דרך העשן של תקליטן הבית, מעמיסה מטבוחה ללחמניה עגולה דוחפת לפה ולא קמה. זה לא היה קשור אליי, כל הדודות בכפתנים, המרלבורו לייט, העוגיות המתוקות להחליא. לא רוקדת בחינות וגם לא שמחה. בגיל 13 כבר ידעתי שלרקוד בחינות זה לא בסדר. בסדר זה לשמוע בוב דילן, בסדר זה לקרוא ספרים עם שמות של אנשים שאנשים יכירו, בסדר זה לראות סרטים דוקומנטריים, להיות בנוער מרצ, לצבוע את הציפורניים הקצרות בלק כהה.
נולדתי וגדלתי בקרית גת. מרוקאית. ככה יצא. אבל זה לא אומר שרקדתי. ישבתי, כמו שצריך, מעבירה ביקורת ושקטה. חברות היו קוראות לי "אשכנזייה של כבוד", היו אומרות לי: "שום דבר לא נראה פרחי עלייך" היו מחמיאות לי: "העור שלך יותר לבן משלי!". אני שמחתי, זה היה ממש בסדר.
בקרוב אני בת 30, כשיש שיר מזרחית בחתונה של החברים האשכנזים שלי אני קופצת מהשולחן לשולחן אחר ומענטזת את החיים שלי, יש לי שרשרת זהב עם חמסה, אני אומרת "כפרה" ו"מאמי", יש לי צנצנות של רוטב הספגטי של סבתא במקפיא (רסק עגבניות תבלינים ושמן), אני לובשת מנומר, צובעת ציפורניים לאדום, שמה מזרחית כשאני שוטפת כלים ויש לי כפתן משלי.
אין בזה שום דבר לא בסדר. הסיבה בגללה ילדה מתביישת במי שהיא – היא זו שלא בסדר.
נולדתי וגדלתי בקרית גת. מרוקאית.
אני אוהבת את האנשים שאומרים לי שזה סתם "שד עדתי": הם מזכירים לי את דקארט ואת התואר שלי בפילוסופיה, הם מזכירים לי את הכיתות בגילמן שם למדתי את כל החושבים האירופאים, שם חקרתי את כל ההיסטוריה של בעלות הברית, שם הגשתי עבודות מודפסות בפונט 12 למתרגלים שלא צריכים מלגות.
יודעים משהו? תוך כדי שכתבתי את העבודה על היידיגר שמעתי שרית חדד, וכשהתכוננתי למבחן במבט פנים-תרבותי פוסט-סטרוקטוראלי על שואה וגבורה בעידן המודרני, אכלתי קוסקוס של אמא מחומם במיקרו.
נולדתי וגדלתי בקרית גת. מרוקאית.
פעם יכולתם לגרום לי להרגיש קטנה, לא אינטליגנטית, לא רהוטה, לא מדויקת, לא לבנה מספיק, לא עדינה מספיק, לא שקטה מספיק.
היום? היום כולכם על החמסה שלי.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
מסכנה. ממש בא לי לבכות.
לא הבנתי למה היותך מרוקאית מתבטא בכך ש״כשיש שיר מזרחית בחתונה של החברים האשכנזים שלי אני קופצת מהשולחן לשולחן אחר ומענטזת את החיים שלי, יש לי שרשרת זהב עם חמסה, אני אומרת "כפרה" ו"מאמי", יש לי צנצנות של רוטב הספגטי של סבתא במקפיא (רסק עגבניות תבלינים ושמן), אני לובשת מנומר, צובעת ציפורניים לאדום, שמה מזרחית כשאני שוטפת כלים ויש לי כפתן משלי.״.
זה לא מרוקאיות, זה הרידוד והתימצות הישראלי למרוקאיות. העובדה שאפילו אנשים ביקורתיים הפנימו את זה בתור מהות המרוקאיות היא מאוד מאוד עצובה, ולמעשה ניצחון של כל אותה גזענות שהופנתה כלפי מרוקאים.
ראשית – מעיין לא נסתה לתאר את כל התרבות המרוקאית אלא שביבים מהחוויה שלה. מה שאולי יותר נכון לומר, זה שהתיאור הוא חלקי…. אבל חלקיות – על כל מגרעותיה – אינה רידוד. לא בהכרח. וגם – ראית למה היא הגיבה?
יש סיבה שהיא בחרה לתאר את החוויה שלה בתור מרוקאית דווקא דרך המאפיינים האלה, שרובם הם בכלל תולדה ישראלית ובינם לבין תרבות מגרבית אין הרבה קשר. אלה הסטריאוטיפים שהדביקה החברה הישראלית ל"מרוקאים".
אז מצד אחד יש משהו נחמד וגאה במה שעשתה הכותבת במאמר – היפוך של הסטריאוטיפים והפיכתם למקור לגאווה במקום מקור לביזוי ולהתגזענות. מצד שני עדיין השיח נשאר תקוע באותם סטריאוטיפים. לא הגענו כבר לשלב שצריך לנפץ את הסטריאוטיפים כי הם המניע הראשי לאפליה ממשית?
לפחות מאיך שאני קראתי את המאמר, יש כאן זיהוי של דקארט, לימודי פילוסופיה ולובן עם אשכנזיות ולעומת זאת זיהוי של לבוש מנומר, כפרה, בישול טוב וציפורניים צבועות לאדום עם מרוקאיות. כשהכותבת מציינת את סדרת הדברים הראשונים היא מתארת תהליך השתכנזות, ואת סדרת הדברים השנייה כ"חזרה" למרוקאיות. העובדה שאפילו אנשים ביקורתיים עושים באופן אוטומטי את הזיהוי בין הזהות המסוימת (מרוקאית\אשכנזית) למהות הסטריאוטיפית שמיוחסת לה, היא בעייתית. גם אם עושים לה reclaiming כמו שעשתה הכותבת.
אם נפרק את הסטריאוטיפים, נראה שיש להם מעט מאוד יסוד במציאות: דקארט הצרפתי נלמד ונקרא על ידי אמא שלי בתיכון על שם אלברט קאמי שבו היא למדה במרוקו. אני לא יודע כמה מההורים של אחינו האשכנזים ממזרח אירופה למדו אותו, אם בכלל. לובן: כדאי לפתוח את זה פעם. שיעור גבוה מהיהודים המרוקאים לבנים כשלג – ולא מעט אשכנזים שחומים למדי יחסית – לובן, כמו גם מערביות ומודרנה, אלה שלושה דברים שהייחוס הסטריאוטיפי שלהם לעדה מסוימת פשוט לא נכון. לבוש מנומר, לק אדום וענטוז של החיים לצלילי מוזיקה מזרחית בחתונה אלה דברים שהם לא "מרוקאים", וגם אף אחד לא נהג כך בארץ המוצא, הם בעיקר מאוד ישראלים בהשפעה מערבית. בכל המערב, אלה דברים המזוהים עם המעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוכים. בישראל חלק ניכר מהיהודים ממוצא מזרחי הוסללו למעמדות הסוציו-אקונומיים נמוכים, ולכן זה הפך למזוהה איתם. וכך קיבלו פתאום שזה-זה "מרוקאיוּת".
כל הבעייתיות הזו של הרצון להיות כמו האחר, זה ממש לא אופייני למזרחי או אשכנזי. זה שייך לרצון להשתייך. מי שנמצא בסביבה שהוא בו במיעוט, מנסה בכל כוחו להידמות לסובבים. בעיקר בגיל הנעורים.
והיה לי בהחלט מעניין לקורא את שכתבת – עמית.
"טקס החינה" של נינט נראה כמו חתונות וטקסי חינה אחרים: תחרות של "למי יש יותר גדול", שופוני יא נאס, בזבוז הון תועפות של "שמלות" ו"עוגיות" מנקרות עיניים, ומה לא. אז לא גדלתי בשכונת מצוקה, אבל באר שבע היא לא בדיוק מנהטן, נכון? וגם שם ראיתי – משפחות קשות יום שמשקיעות עשרות אלפי שקלים על האירועים הללו, והרבה מכך מחשש של "מה יגידו" ו"גם אחרים עשו ככה" וכו'.
אז לאכול מטבוחה בחלה עגולה, תוך כדי קריאת חיבור של דקארט, זה יפה ונחמד (תיזהרי שלא יטפטף, כן?), אבל בינינו: כמה "כלות" שעורכות את טקס החינה, באמת מבינות מה המשמעות או מה עומד מאחורי המסורת שלו?
וכמה כאלה אשכנזיות/ים המתחתנות/ים בשיא הפאר שלא יבייש בית מלוכה אירופי קטן – האם הןם מבינים את המקורות של הטקס – המקורות הנצריים בחלקם הגדול? (לא שזה משנה לי כל כך, אבל למען הדיון). האפשרות לקחת חלק בתרבות ובמסורת משפחתית לא צריכה להיות פריוולגיה של מי שמבינ/ה או של מי שחקר/ה אותה לעומק….
הבעיה היא שמבחינתה גם לקרוא דקרט זה סוג של פאסון חמוד כזה. היא באמת ובתמים אדם שטחי. אבל לזה מוביל הקו של המאמרים האלה שעוסקים ב"זהות" ובפועל נראים כמו ראיון של ג'ודי ניר מוזס.
מקסים! ועם זאת, אני לא מרחמת על הזגורי הבא שישלח קורות חיים, בזכות או בגלל סדרת טלוויזיה פופולארית כזו או אחרת. עצוב.
נינט אינה משמשת דוגמה. היא אינה אורים ותומים לא מבחינת המוסיקה, לא מבחינת ההתנהלות / ההתנהגות.
אם את שואפת להביע את התרבות שלך בפומבי אל תתנהגי כפי שמתנהגים המרוקאים הברברים
מותר להתנהג כמו ילדה טובה מבית מרוקאי טוב , להאזין לפיוטים ולהמשיך לאכול מופלטה.
– ואני בכלל רומניה! כולנו קרבנות של כור ההיתוך, והבטויים הגזעניים נגד החינה של נינט הם חלק מזה. אני חשתי בושה עמוקה ברומנית שדיברו במשפחה שלי, באוכל הרומני, בכל מה שקשור לזה. היום, אחרי שאמא שלי נפטרה, למדתי לבשל אוכל רומני, ואני מנסה לשקם את הרומנית שלי, לדעת קצת יותר, מתוך רצון לרפא את המקום הפגוע הזה… וגם אני התחברתי לנוער רצ (אז עוד לא היתה מרצ), ולבוב דילן, לחברים שההורים שלהם היו ילידי הארץ. במקרה המזרחי האפליה יותר מורכבת, יותר ממוסדת, אבל הבושה, התחושות שאת מתארת, הן אותן תחושות… תמשיכי לענטז, אחותי!
מגניב. פשוט. עוד קול מגניב ופשוט. נהניתי ממש לקרוא 🙂 וגם, ברמה היותר פוליטית, תגובה חשובה לדעות כגון זו שמופיעה בטקסט. האפשרות שאי אפשר להיות רוקרית ולעשות חינה נראית לי תמוהה כל כך היום… במיוחד כשאני חושבת על השנים בהן הזינו לי דברים מסוג לוריד כאילו זו איזו אקסיומה של חכמים/ות (בסגנון המלך הוא עירום)
הדיכוי שאת מדברת עליו, היה כלפי כל העדות, כולל האשכנזים. כור ההיתוך כמעט שהשמיד לגמרי את תרבות היידיש האשכנזית. עם זאת, היות והוגי הרעיון היו חילונים אשכנזים, הרי שהסטנדרטים שהם הציבו תואמים את התרבות המערבית ולא את התרבות המזרחית, ובכך פגוע הרבה יותר בעדות המזרח.
לצערי גם היום ממשיכים לדכא תרבויות אחרות. אחי התחתן עם אשה ממוצא אתיופי. כאשר פגשתי את משפחתה הבחנתי בכמה דברים שאותי אישית העציבו מאד:
אחיה שמנהל אורח חיים דתי, מתפלל בבית כנסת ספרדי ולא בבית הכנסת האתיופי. ככשאלתי אותו מדוע, ענה לי שהוא מכיר מבני עקיבא את נוסח התפילה האחוד ולא את נוסח התפילה האתיופי, עמו הוא מרגיש פחות בנח. בית הכנסת הספרדי הוא פשרה, לו היה ליד ביתו בית כנסת אשכנזי, היה מעדיף אותו…
אלה מבין אחיה ואחיותיה שיש להם תינוקות, לא נושאים אותם צמוד על הגב ביריעת בד (סדין? צעיף? איני יודע), כפי שנהגו לעשות באתיופיה, אלא לוקחים אותם בעגלות כמנהג המקום… רציתי מאד לראות ולשאול איך נושאים כך תינוק על הגב, מפני שלי אישית זה נראה סידור הרבה יותר הגיוני ונח מזה הנהוג כיום במחוזותינו, אבל כאמור הם ישרו קו עם התרבות המערבית.
אותו אח דתי גם סיפר לנו כמה פעמים ניסו לשכנע אותו "לעברת" את שמו, משהו שפחות היו מעזים להציע למשל לעולה מחבר העמים.
לדבר אחד אני מתקשה להתחבר, אבל זה עניין של טעם גרידא: חמסות, לק (בכל צבע שלא יהיה) ולבוש מנומר…
אני בעד הופעה נטולת איפור לחלוטין ובלבוש פשוט. למען האמת, אני בעד ערום מלא, אבל זה לצערי אינו חוקי במחוזותינו.
זה מן הסתם עניין לדיון אחר.
רק למה הכל חייב להיות בקול רם ובפנים של אנשים אחרים? אני מכליל כמובן, לא כל המרוקאים שומעים מזרחית בפול ווליום באוטו באמצע שכונת מגורים, אבל כן נראה שחלק מהתרבות הזאת באופן כללי קשור בחוסר התחשבות באנשים אחרים
מי אמר שאם את ממוצא מרוקאית את צריכה לאהוב חינות, מוזיקה מזרחית ועוגיות מתוקות…?
אני ממוצא מזרחי, לא מתנצלת עליו בכלל. אבל אני לא אוהבת מוזיקה מזרחית. מעדיפה מתי כספי וחוה אלברשטיין. אוהבת לאכול חריף. וחילבה וג'חנון ועדיין מסוגלת לקרוא ספר של עמוס עוז…מדהים לא?
מי שיוצר את הגטאות העדתיוית הם דוקא המזרחים שמשום מה צריכים כל הזמן להוכיח את המזרחיות שלהם עם ענטוזים, עם המילים "כפרה" ו"נשמה"…
עצוב…
מאי, אם אנ מבינה נכון את מעיין, היא לא אומרת שזאת חובה. זאת המחאה שלה נגד הדיכוי של כל המאפיינים המרוקאיים, כביכול או שלא כביכול, שהיא ראתה בסביבה שלה, אבל נחשבו נחותים. זה אקט של גאווה.
מפספסים את הילדה שמתביישת במי שהיא במה שהיא.
יואל זה עצוב, כן! כי זה מנכר אותך מבי"ס, כי ההיסטוריה והתרבות שלך לא נמצאים שם. ואתה לומד מאוד מהר שכדי להצליח עדיף לא לחשוף את הזהות וזה גם יוצר את הפערים שקיים.
עמית גם זו מרוקאיות, זה גם תזמורות מפוארות ומסורות של מאות שנים. אבל היום זו גם המזרחיות ומה רע בזה? מה אכפת לך שזה יהיה גם זה? – אתה בעצם אומר לילדה "תשמעי אום כולתום אבל שרית חדד בחיאת… זה לא תרבות" – וכך אתה גורם לזה שתתבייש במי שהיא.
ואיתמר זה שזה עולה כסף זה הופך את זה לאסור עבורך?
ומה עם גן פרטי (שאליו אגב יש כניסה אקסלוסיבית רק לצבע הנכון ולכן הוא גם מפלה) זה בסדר! זה חינוך, נכון?
זה לא התרבות שהורים אשכנזים חיים בה, יכולים להרשות לעצמם (ועולה המון המון כסף), ולא יכולים להבין מה זה אומר בכלל (חוץ מהסטטוס המתלווה לזה, שהילד שלך שם וגדל בסביבה הנכונה)
או מה עם טיול אחרי צבא? זה לא בזבוז כסף? אבל זה של כולם, זה ישראלי (והישראלי הוא בעיקר יציר אשכנזי) – אז למה לבקר את זה?
זה תרבות, זה מי שאתה, וכן לפעמים זה עולה כסף. העניין הוא שאתה משתמש כביכול בקטגוריות אוביקטיביות (כסף) ושופט את המסורת בעיניים שלך.
הקטגוריות שלך נופלות
כמו של כולם
ובסופו של דבר נותרת רק הגזענות
שבגללה הילדה לא קמה לרקוד בחינה, הילד לא לובש את השרשרת, הנער מוחק את השירים הלא נכונים
והם אלה שיושבים למעלה (סטטיסטית רובם אשכנזים, אבל בוא נאמר שגם המזרחים מבניהם לא בדיוק שמים את התרבות שלהם בפרונט) כשהם פוגשים בכל זאת פעם ב.. במישהו שזו התרבות שלו והוא לא מתבייש בה, הוא כנראה יעביר אותו הלאה.
וחוזר חלילה
נו באמת עוד אחד שכנראה נרדם לפני 40 שנה והתעורר עכשיו בלי לדעת שהכל השתנה במדינה. מישהו מתבייש ללכת עם שרשרת מישהו מתבייש לשמוע שרית חדד? התרבות והמנהגים היחידים שהשתמרה במדינה היא של עדות המזרח ורק ילד ממוצא מזרחי יכול לדעת היום על התרבות והמסורת של אבותיו. כל פקינז נהיה פה בעיני רוחו פנתר שחור. והלוואי שכולם במדינה במקום לבזבז עשרות אלפי עד מאות אלפי שקלים היו משקיעים את הכסף הזה בחינוך לילדים ככה לא היו פערים במדינה.
חוששני שהכותבת לא מודעת לפריבלגיות שלה.
השילוב הבין עדתי הוא זה הדרוש לנו.
כאן מודגש השילוב במלוא אונו.
ה"מרוקאית" מקריית גת משלבת את המסורת שספגה בבית בישראליות.
היא אינה שוקטת על שמריה – אלה פורצת דרך אל העולם החדש ואל ההוויה הנוצרת כאן בישראל.