• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

משמעות הנַכְּבָּה

באוגוסט 1948 מנתח ההוגה הסורי, קסטנטין זריק, את האסון שנחת על ראשו של העם הפלסטיני בעת התרחשותו וטובע את המונח נכבה בהקדמה של מאמרו המכונן. פרק שני בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
קסטנטין זריק

מבוא והקדשה

במחקר תמציתי זה, העוסק במצוקת הערבים בפלסטין, אינני בא לטעון שהמצאתי את 'אבק השריפה' (או בשפת הימים האלה: 'פצצת האטום'), או שגיליתי תרופת פלא לכל מחלותינו. זהו ניסיון לגולל את מחשבותיי באשר למשבר החמור המטיל על כל אחד ואחד מבני האומה שלנו למלא באחריות את חובו לכך. אין ספק שתנאי מוקדם לאיכות המהלך המתבקש הזה הוא תכנון ומחשבה צלולה.

אם ניסיון זה יביא תועלת לבני עמי, ובמיוחד לקבוצות הלאומיות שבו הנושאות בנטל המאבק, ואם יוסר חלק מהבלבול השורר במצב הנוכחי, יהיה זה שכרי. אם לא כך יהיה, יהיה גורלו של פרסום זה כגורלם של פרסומים מיותרים אחרים הרואים אור בימינו אלה. מכל מקום, אני מקווה שאינני מזיק במקום שבו אני רוצה לעזור ולסייע.

בתחושה זו אני מקדיש את המסה הקטנה הזאת לכל הקבוצות המתקדמות בקרב בני עמי כערבון, אמונה, שותפות ונאמנות.

5 באוגוסט 1948

קסטנטין זריק

עוצמת הנכבה

תבוסת הערבים בפלסטין איננה בגדר מפלה פשוטה או עוולה חולפת סתם. זוהי נכבה במלוא מובן המילה. זו אחת ההתנסויות הקשות ביותר שהערבים התייסרו בהן במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם, הזרועה במבחנים ובטרגדיות.

שבע מדינות ערב מכריזות מלחמה על הציונות בפלסטין. הן עומדות מולה חסרות אונים ואחר כך נסות על עקבותיהן. נציגי הערבים במוסדות הבין־לאומיים הרמים ביותר נושאים נאומים חוצבי להבות. הם מזהירים מפני תגובתם של המדינות הערביות והעמים הערביים לפרסומה של החלטה זו או אחרת. הצהרות משוגרות כפגזים מפיהם של גורמים רשמיים המשתתפים בישיבות של הליגה הערבית. אחר כך, ברגע האמת, בשעת חירום, הופכת האש לחלושה ורפה. הפלדה והברזל מעלים חלודה ומתעקמים, מתפוררים ומתרסקים לרסיסים. הפגזים נהפכים חלולים וריקים ואינם מנחיתים מכת מוות.

שבע מדינות נחלצות לבטל את תכנית החלוקה ולהכניע את הציונות, אך הן יוצאות מן המערכה הזאת לאחר שאיבדו חלק לא מבוטל מאדמת פלסטין, לרבות החלק ש'ניתן' לערבים בתכנית החלוקה. ובסופו של דבר הן אולצו להיכנע ולהסכים להפסקת אש חסרת תועלת.

אין בהיסטוריה מקרה צודק וקרוב יותר אל האמת: ארץ נגזלת מתושביה כדי להפוך למולדת של קבוצות אנשים המגיעים מכל קצוות תבל ומקימים בה מדינה על אפם וחמתם של בעליה ושל מיליונים מאחיהם בארצות השכנות. למרות הזכות הברורה של הערבים, למרות שיש להם משאבים בארצותיהם ולמרות שלמדינות (המערב) יש אינטרסים באזור המאפשרים לערבים להתמקח אתם – למרות כל זאת, הערבים ניצבים עתה מבודדים בזירה הבין־לאומית, כשהמעצמות הגדולות ודעת הקהל העולמית נגדם. אין להם כעת בן ברית חזק שהכשירו כדי שיסייע להם בנסיבות החדשות ויושיע אותם במאבקם.

ארבע מאות אלף ערבים, או יותר, נעקרים מבתיהם כשרכושם וכספם מופקעים. הם מסתובבים תועים, אובדי עשתונות, בשטח שנותר מפלסטין או במדינות ערב האחרות. אין הם יודעים מה טומן להם הגורל, או אילו מקורות פרנסה עליהם לחפש. הם תוהים אם יאולצו לשוב לארצם כדי לחיות בצל הציונים ולשאת בכל הנזקים, ההשפלות, השחיקה והחורבן שיטילו עליהם הציונים.

פליטים פלסטינים ליד טול כרם, קיץ 1948
פליטים פלסטינים ליד טול כרם, קיץ 1948

ואולם, גרוע מזה! העקירה והגירוש, שאפיינו את הגורל היהודי, הפכו עתה למנת חלקם של הערבים. בתחילה לא הכירו הערבים בזכותם של העקורים היהודים, ואילו המוסדות היהודיים השתדלו אצל הארגונים הבין־לאומיים כדי לפתור את בעייתם על ידי הקמת מולדת ציונית בפלסטין. והנה, עתה מדינות ערב מפצירות באותם ארגונים שיחזירו את העקורים הערבים אל ארצם הנתונה עתה בידי הציוני, והן מציבות זאת כתנאי להמיר את 'הפסקת אש' ב'שביתת נשק'.

כללו של דבר, המולדת הציונית בפלסטין קרובה היום למימוש יותר משהייתה אי פעם. ומן הצד האחר, הישות הערבית לא ספגה מעולם קרע וקריסה כפי שספגה במערכה הזאת.

מלבד הקריסה החומרית מתקיימת גם קריסה מורלית המתגלמת בכך שהערבים מפקפקים בממשלותיהם ומאשימים את מנהיגיהם. יתר על כן, רבים מהם מפקפקים בעצמם ובכשירותם כבניה של האומה. הייאוש התגנב אל לבם, הם התחמקו מהתמודדות עם הסכנה ונחלשו לנוכח עוצמת האסון. בי נשבעתי, ההידרדרות המורלית והרוחנית הזאת חמורה פי כמה מן האובדן החומרי, גדול ככל שיהיה. שכן אם מתפוררת נחישותו של עם והוא מאבד את ביטחונו העצמי, הוא מאבד את הטוב שבנכסיו ואינו מסוגל להתאושש לאחר תבוסה או לנער מעליו את אבק ההשפלה והכישלון.

אלו הם כמה מן ההיבטים של הנכבה שאירעה לערבים במערכה הנוכחית במלחמה על פלסטין. די בהיבטים אלו ובדומיהם, שמדוברים על ידי האנשים ופועמים בלבם, כאשר כל אחד מאתנו רואה אותם ושומע עליהם בימים גורליים אלו, כדי להעיד על חומרת האסון ועל עוצמת הטרגדיה.

היושר וההגינות מחייבים אותנו למהר ולומר שהסיבה לאסון הזה אינה נעוצה כולה בערבים עצמם. האויב היוצא נגדם הוא חזק ונחוש, עתיר מקורות ומשאבים ובעל השפעה מרחיקת לכת. הוא השקיע שנים, אפילו דורות, בהכנות לקראת מאבק זה. השפעתו ושלטונו פשטו ברחבי העולם ממזרח עד מערב. הוא השתלט על רבים ממוקדי הכוח במעצמות הגדולות, עד שהן ניכנעו או נאלצו לתמוך בו. אילו ריכז את כוחותיו נגד אחת מן המדינות הללו, היה מתיש אותה ופוגע ברבים מן האינטרסים שלה, כפי שמראה, הלכה למעשה, ההיסטוריה הרחוקה והקרובה בכל אחת מן המעצמות הגדולות. קל וחומר כאשר אותו אויב תוקף עַם הנמצא רק בראשית תקומתו ובשלב הראשון של התהוותו החברתית והפוליטית, עַם שבמשך דורות נשלט בידימשטר עריץ שכמעט ששלל את עצמיותו, ומיד לאחר שהשתחרר מן השלטון המכביד הוא מנסה להשיג את חירותו ואת עצמאותו מן האומות החזקות והמשפיעות ביותר עלי אדמות. הציונות אינה מורכבת רק מן המושבות והקולוניות המפוזרות בפלסטין. זוהי רשת בין־לאומית המצוידת בידע ובהון, שולטת במדינות המשפיעות בעולם ומשקיעה את כל כוחה ביישום מטרתה שלה – בניית מולדת לבניהָ בפלסטין.

לכן מחובתנו להכיר בכוח העצום שמחזיק ברשותו האויב ולהביא אותו בחשבון כאשר אנו בוחנים את בעייתנו וחותרים לטפל בה. הדבר הגרוע ביותר שהתנסינו בו בשנים האחרונות הוא שכאשר הפלגנו בתיאור הכוח הזה וסכנותיו כלפי אחרים, גימדנו אותו ואת סכנותיו כלפינו והתעלמנו מהתחזקותו במשך הזמן. אחר כך, כאשר פרצה המערכה, החלה התעמולה הפנימית שלנו ללהג על ניצחונות מדומים ולסמם את הציבור הערבי באשר לקלות מאבקנו המלחמתי לצאת ממנו כשידנו על העליונה. עד שהתרחשה הנכבה ואִתה באה התגובה המרה. אולי הטלטלה האלימה הזאת תחזיר אותנו אל קרקע המציאות, תפנה את תשומת לבנו אל העובדות ותסייע לנו כדי שנוכל לראות נכוחה את הדברים ולהיערך אליהם.

לדעתי, זכותנו וחובתנו להכיר בכוחו העצום של האויב, ועל כן לא להטיל על עצמנו אשמה יותר מן הנדרש. ואולם, באותה עת, זוהי זכותנו וחובתנו להכיר בטעויותינו ולברר את מקורות החולשה שלנו, וזאת על מנתלהבין את מידת אחריותנו לשואה שפקדה אותנו. הגרוע מכול יהיה אם נתחמק מן האחריות הזאת ונעצום את עינינו באשר למגבלותינו ונטיל את האשמה על גורם חיצוני זולתנו, מבלי לראות את החולשות, את הפגמים, את השחיתות ואת הקלקולים שלנו. אנו שומעים היום בתוכנו גידופים רבים על היהודים וחרפות על האנגלים, על האמריקנים, על הרוסים, על מועצת הביטחון ומתווךהאומות המאוחדות ועל כל מי שעומד נגדנו במאבק. אין ספק שכל אלו עָיינוּ ועדיין עוינים אותנו, ועל כן הכרחי להזהירם ולהזכיר לכולם את עמדותיהם ולבוא עמם חשבון בכל הזדמנות שתיקרה בדרכנו כאשר נתחזק בכוחנו. אין ספק שחובה עלינו להטיל על כל אחד מהם את האחריות כלפי ההיסטוריה ולעמת אותם עם אחריות זאת בכל דרך שנוכל. אין ספק שחובה עלינו לנצור את הדברים הללו בלבותינו ולהוריש אותם לבנינו ולנכדינו, וגם להתחשב בהם בעת תכנון המדיניות שלנו והסדרת עניינינו. עם זאת, באותה עת חשוב שלא נשכח שמדיניות נשענת על כוח ועל אינטרסים, ושכל המדינות הללו פועלות בראש ובראשונה על פי האינטרסים שלהן. אין זה מספיק מבחינתנו שנגנה אותן ונטיל עליהן אחריות. אלא שתחילה עלינו לגנות את נקודות החולשה שלנו ולהטיל על עצמנו את האחריות לתוצאות שנבעו מהן בנכבה. אם בימים כתיקונם בריחה מן המציאות והטלת אשמה על אחרים היא רעה חולה ומסוכנת, הרי שבימי פורענות ואסון היא שורש הרע ומקור להשחתה. אין הזדמנות טובה יותר מאשר בימים אלה לחשבון נפש ולחשיפת נקודות התורפה, כדי לפעול לתיקונן, או לפחות להתחיל בכך.

בריחה דרך הים
בריחה דרך הים, 1948. צילום: UNRWA Archive

כאשר אנו בוחנים את הנכבה ומעריכים את היקפה ואת תוצאותיה, הצדק והיושר מחייבים אותנו גם להכיר שזו מערכה אחת בלבד במלחמה ארוכת טווח. גם אם נוצחנו בה, אין זה אומר שהפסדנו את המלחמה כולה. אין זה אומר גם שהובסנו תבוסה ניצחת ושאין לנו תקומה אחריה.

אכן! המערכה הזאת מכרעת מכמה וכמה בחינות. ביסודו של דבר היא קובעת את כינונה של המדינה הציונית או את חדלונה. אם נפסיד את המערכה הזאת והמדינה הציונית תוקם, אין ספק שהיהודים בעולם כולו יגייסו את כל כוחותיהם כדי לשמור עליה, לחזקה ולהרחיבה, כפי שאזרו כוחות להקימה. אולם ההיסטוריה מלאה בהפתעות. ישות הנכפית בכוח ואיננה מושתתת על חוקי הטבע והחברה לא תתקיים לאורך זמן כאשר תעמוד מול כוחות הטבע הנעים בכיוון ההיסטוריה.

הואיל וכך, אין סיבה שישתלט עלינו ייאוש, שכפי שאירע לרבים מאִתנו ישתק את מעשינו ויפקיע מאתנו את ביטחוננו בעצמנו ובאומתנו. הייאוש הזה חולל קריסה מורלית ורוחנית, והיא, כפי שאמרתי, חמורה ומסוכנת פי כמה מן האובדן החומרי ומן התבוסה בקרב. אדרבה, עלינו להתכונן היטב ליום המחר ולמערכה הבאה שעוד נכונה לנו. עלינו ללמוד מאויבינו את יכולת הראייה לטווח רחוק, את הארגון המושלם, את התכנון המדוקדק ואת החתירה המאומצת במשך שנים, ואפילו דורות, לקראת השגת המבוקש והשגת המטרה. רְאו כמה אסונות פקדו את היהודים במהלך ההיסטוריה שלהם. יתרה מכך, לעתים קרובות היה קיומם בפלסטין על סף קריסה והיעלמות. אולם הם גילו אורך רוח לנוכח הסכנות והתמודדו עם הפורענויות, אגב נשיאת עינייםלעבר המטרה שהציבו לעצמם, וכך עד שהשיגו את הכוח ואת האומץ הנמצאים בידיהם היום.

לא! כשבמקום על תפיסה צרה של המערכה הנוכחית אני מדבר על עשייה לטווח ארוך ועל תפיסה כוללת אינני מתכוון שעלינו לחכות לאירועים כדי שיתרחשו מעצמם, או לסמוך על שעת כושר מתאימה ונוחה. הסתמכות אופטימית על הצלחה בלתי נמנעת על פי הנסיבות אינה טובה יותר מן הפסימיות המוחלטת ומהייאוש המשתק שמביאה עמה התבוסה הנוכחית. כל אחת מן האפשרויות הללו היא בגדר בריחה מן המציאות והתנערותמן האחריות ומן החובה המוטלות עלינו, במודע או שלא במודע.

כאשר אני מדבר על ראייה ועל עשייה לטווח ארוך כוונתי לתכנון רחב היקף ולפרק זמן ארוך. אני מתכוון להתמודדות עם המציאות כפי שהיא, לקביעת המטרה הנדרשת ולשרטוט תכנית מדויקת להשגתה. כל זאת יש ליישם יום אחר יום, בלי ייאוש ובלי כל סוג אחר של בריחה מן המציאות. זו הדרך שרושמים דפי ההיסטוריה לזכייה בניצחון במלחמות, לבניית מדינות ולהקמתן של אומות.

מי ייתן ובדברים שציינתי לעיל קלעתי לאמת בתיאור הנכבה הנוכחית שלנו בפלסטין והבהרתי את חומרתה, את סכנותיה ואת עוצמת פורענותה שהתרגשה עלינו בהווה ובעתיד שלנו. אני תקווה שתיארתי את הנכבה שלנו כפי שהיא ושרטטתי את הכיוון שעלינו לנקוט כלפיה ואת נקודת המבט שמחובתנו לאמץ. זה הצעד הראשון והחיוני לניתוח כל בעיה סבוכה ולחיפוש דרכים לטפל בה.

פליטים פלסטינים בדרכם מהגליל, 1948
פליטים פלסטינים בדרכם מהגליל, 1948. צילום: Fred Csasznik

חובתו של האינטלקטואל

אחת ההשפעות הגרועות ביותר שלאסונות ופורענויות על אומה הוא הפילוג בהשקפות ובשאיפות של היחידים והקבוצות שבתוכה. מעוצמת המכה הם נראים המומים ואבודים. פעם הם אוחזים בדעה אחת ובפעם בדעה אחרת, ואף הולכים בעקבות כל מורה דרך הטוען למנהיגות שתביא לגאולה.

השפעה כזאת על הציבור הערבי בכללו אירעה בעקבות הנכבה בערביי פלסטין, והיא מצאה את רישומה אפילו בקרב מנהיגי דעת הקהל והאינטלקטואלים שלאותו ציבור. למעשה, מאות אלפים מבני הארץ מוכת האסון הזאת נעקרו מבתיהם, והם נעים ונדים כאובדי עצות. יתר על כן, הם גם איבדו הלכה למעשה גם את מחשבותיהם ואת דעותיהם. כך היה עם המחשבות של בני מולדתם שנעקרו מבתיהם ונדדו כאשר מבוכה ובלבול דעת השתלטו עליהם. לכל הפחות אפשר לומר שאלה נורות אזהרה שאם לא יומרו במחשבה צלולה וברצון מלוכד תבשרנה רעה גדולה יותר.

אחת התופעות של הבלבול הזה באה לידי ביטוי בהאשמות שונות המוטחות לכל עבר, פעם כלפי צד זה ופעם כלפי צד אחר. מה שמתגלה לנגד עינינו הם אנשים מפולגים ומפוצלים המעדיפים מדינה ערבית אחת על פני חברתה, תוקפים מנהיג או מפקד ערבי זה או אחר, ובכך מסיחים את דעתם מן המחשבה על האויב המשותף ועל האסון הנורא.

באותה מידה אנו גם חלוקים באשר לפרשנות הנכונה של הנכבה ושל סיבותיה. יש בינינו המייחסים את הנכבה להיעדר תעמולה הולמת המעלה את בעייתנו הצודקת, אחרים כורכים זאת בהיעדר המוכנות הצבאית שלנו בציוד ובנשק, ואילו אחרים תולים זאת בהבדלים בין המדינות הערביות בתפיסות העולם ובפעולות, או בחולשות אחרות שלנו.

הבלבול הזה ניכר במיוחד בקבוצות הצעירים המודעים, הנכונים לפעול ולהקריב את עצמם לטובת מולדתם ולשאת בנטל הלאומי. הצעירים הללו מביטים אל עצמם ואל עברם. הם בוחנים את הפעולות שנקטו, את המפלגות שניסו לייסד ואת המאמץ שהשקיעו למען הקולקטיב. הם מוצאים שלא היה די בכל אלו כדי להשיג את המטרה הנדרשת או למנוע את השואה. כל אלו לא השביעו את רצונות הצעירים ולא סיפקו את השאיפות הדחופות שלהם לשרת את האומה ולשחרר אותה. צעירים אלו תוהים מה עליהם לעשות כדי לתקן את העוולות, או כדי להדוף את הסכנות העתידות לבוא. ואולם, לנוכח כל אלו הם אינם מוצאים כל דרך או שיטה ברורה. הם מתחבטים ותוהים בכמה כיוונים, מסתכלים לכאן ולכאן, וברוב המקרים סובבת מחשבתם במעגל קסמים בלא תוצאה חיובית או השפעה מוחשית.

קבוצה זו של צעירים בעלי מודעות המגששים אחר דרכם והמוכנים לפעול ולהקריב, מי ששירות האומה בוער בקרבם, הם האוצר של האומה והנשק של עתידה. כיום מנוחתם של הצעירים הללו מוטרדת. הם מפוצלים במחשבתם ואילו רצונם מנופץ. אם תהיה נוכח באחת מן ההתכנסויות שלהם, תוכל לראות את המצוקה הזאת ולהיווכח בבלבול העז והכואב שבניסיונם להבין את המצב הנוכחי ולחפש דרכים לגאולה.

אין חולק על כך שהבלבול הזה אינו גרוע כלל וכלל, שכן הוא מעיד על התלבטות, על חשבון נפש ועל התענות הנפש, העשויים לפתוח דרכים חדשות לקראת העתיד. ההתלבטות היא הצעד הראשון להתקדמות המחשבה, כפי שסבל מעורר לחיים את כוחות הנפש ומדרבן למאמץ גדול יותר.

ואולם, ההתלבטות והסבל האלה עלולים להיות לשווא ואפילו לגרום לנזק גדול יותר. ההתלבטות יכולה להפוך למבוכה ולאובדן דרך, ואילו הסבל עלול להפוך לייאוש קטלני או לפסיביות הרסנית. כך יהיה אם לא תנקט מחשבה צלולה שתבחין בין נכון ללא נכון, בין הגורמים החיוביים לשליליים, בין גורמי הכוח והתקווה לבין גורמי החולשה והאכזבה. אם יגברו הגורמים הראשונים על האחרונים וינוהלו כהלכה, הם יביאו לחוסנו של העם וישמרו על ביטחונו העצמי.

זהו אפוא תפקידה של המחשבה המודעת בעת האסון הזה, כמו בכל צרה ומשבר. עליה לשאת על גבה את הנהגת דעת הקהל בעת מצוקה ובלבול. מתפקידה לשפוך אור על המצב המבולבל, להציגו כפי שהוא ולהבחין בין מרכיביו והיבטיו למיניהם. תפקידה הוא גם להבדיל בין סיבות לתוצאות ולא להעדיף את התוצאות על פני הסיבות. כך יש להבחין בין סיבות עומק לבין סיבות מיידיות ובין המהותי ללא־מהותי. המחשבה תעניק לכל דבר את חשיבותוותעריך אותו באופן מושכל בכל פעולה מורכבת.

על סמך המיונים והאבחנות האלה יהיה אפשר לגשת להתוויית דרכי הטיפול. הסיבות המיידיות יטופלו מיד, ואילו הסיבות ארוכות הטווח מצריכות אורך רוח ועשייה לטווח רחוק. אין לתת לתופעות חיצוניות אותה מידת חשיבות כמו לגורמיהן, ואין להשקיע בלא־מהותי את המאמץ שמן ההכרח להשקיע במהותי.

ייתכן שהאנשים הנמצאים בקו החזית של הפעולה ונושאים באחריות הגדולה ביותר לא ישבעו נחת מן העובדה שהאינטלקטואל הוא שמקבל על עצמו את המשימה הזאת. אילו המחשבה הייתה מופשטת ולא נטועה במציאות, ואם האינטלקטואל אינו לוקח אחריות או שאינו מעריך אותה כראוי, היה נראה שהצדק אתם. אז תהיה להם הזכות לומר: 'התבוננות מרוחקת במלחמה באמצעות משקפת היא קלה', ולהביט באינטלקטואל מתוך אי־שביעות רצון ואף זלזול. אז תהיה המחשבה המופשטת ראויה לביקורת ואפילו להתעלמות, בלי קשר לעמדתם של אנשי המעשה כלפיה.

תחושת האחריות שכל אחד ואחד מבני האומה מחויב לה, ובמיוחד האינטלקטואלים, היא בעצמה הגורם המניע לכתיבת המסה הקצרה הזאת בתנאים הקשים שבהם אנו נתונים היום. אני מקווה שהמניע הזה יחפה על שגיאות ועל חולשות המצויות בה. כל עוד היא נכתבת מתוך תחושה זו, ואף מצוידת בה, אין היא פוחדת מגינוי ומביקורת על טעויותיה בחשיפת שורשי השואה הנוכחית, או בקריאה הברורה והחזקה לעקור אותם מן השורש. מי ייתן שיהיה בה ולו מעט ערך ותועלת והארת הדרך לגאולה או לדחיפת המחשבה והרגש בכיוונה.

תרגום מערבית: יהודה שנהב־שהרבני

1* הערת המתרגם: בעת כתיבת המסה 'משמעות הנכבה' לימד קֻסְטנטין זריק היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה של ביירות. המסה, שרק ההקדמה שלה מובאת כאן, התפרסמה באוגוסט 1948, כאשר עובדות רבות על הנכבה עוד לא היו מונחות לפניו. למשל, זריק מונה כ־400,000 פליטים פלסטינים, ואילו למעשה היה מספרם כמעט כפול. זריק נולד בדמשק בשנת 1909, למד באוניברסיטה של שיקגו וב־1930, בהיותו בן 21 בלבד, קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון. מלבד הקריירה האקדמית שלו – כהיסטוריון, ותפקידי הניהול האקדמיים שמילא (למשל, הוא היה רקטור האוניברסיטה של דמשק) – שימש זריק בכמה תפקידים דיפלומטיים, ובהם שגריר משנה של סוריה באומות המאוחדות (1945-1946). המושג 'נכבה' נטבע בעקבות מסה זו של זריק, ורק ההקדמה שלה מתורגמת כאן.

תודה לעליזה שניצר על עריכת התרגום ולחנן חבר על עריכת הטקסט בעברית.

תרגום זה התפרסם לאחרונה בכרך כ"א (תשע"ד) של כתב העת ג'מאעה – כתב עת אקדמי בין-תחומי לחקר המזרח התיכון

———————-

פרקים קודמים בסדרת ספרות הנכבה בתרגום יהודה שנהב-שהרבני

1. ע'סאן כנפאני | מכתב מעזה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אסף

    תודה על הבאת מסמך היסטורי בעל חשיבות עליונה, לשפה העברית ולאכסניה הזו.

    מאלף הפער בין הדיוק החד והניתוח הנבואי של זוריק את המצב אצל הפלסטינים ובעולם הערבי – לעומת הבורות שלו בהבנת הדינמיקה בצד היהודי. ניכר שהמחבר מושפע מתיאוריות קונספירציה נוסח "הפרוטוקולים", שאז עדיין היו לא רחוקות מהקונצנזוס, והוא מייחס ליהודים עוצמה חובקת-עולם.

    האמת המרה היא כמובן שחולשתם של היהודים נחשפה באופן טראגי בדיוק כמה שנים קודם לכן, כשהשואה התחוללה, חלק גדול ממנה כשהמערב יודע מה קורה והנאצים כבר בעיצומה של תבוסה כוללת – אבל אומות העולם כמעט לא נקפו אצבע לעצור אותה.

    זוריק צודק רק בקשר לנחישות ולמיקוד של היהודים במאבק על הארץ, בעיקר בעקבות השואה – אבל לא בקשר למקור העוצמה האמיתי של הציונות בעת מאבק כולל מול הפלסטינים והמדינות השכנות: תמיכת מעצמות המערב (וב-1948, גם בריה"מ).

    באיזשהו מקום, זה הסיפור מאז ועד היום, ובאמת בעוד ניתוח הנכבה מהדהד בדיוקו, אין לזוריק הרבה הצעות חוץ מאשר לקרוא לפלסטינים להתאחד ולהתמקד. ואכן, מלפני 1948 ועד היום עיקר המאמץ של ישראל ושירותי-החרש שלה הוא בפיצול החברה הפלסטינים לפירורים קטנים וחלשים ככל האפשר.

    מצד שני, בינתיים נראה שרוב הישראלים שכחו מה מקור העוצמה האמיתי והם מאמינים במילותיו של זוריק, כאילו ישראל או אפילו יהדות העולם היא מעצמה שיכולה באמת להיאבק לבדה במעצמות אחרות ולנצח אותן – או, לחילופין, מאמינים שאכן האינטרס האמיתי של מעצמות המערב הוא בישראל גדולה השולטת בפלסטינים. רוב הישראלים לא רוצים להתעמק בפרטים הקטנים המאפשרים לנו את ה"ללכת עם, להרגיש בלי" של שליטתנו על הארץ כולה, כמו איך בדיוק נקנית התמיכה הזו, ומה המחיר לטווח הבינוני והארוך. בדיוק כמו שהפלסטינים ומדינות ערב בין 1945 ל 1948, לא רצו להתעמק בפרטים הקטנים של מה מביא את גלי ההגירה האלה ואיזו עוצמה עומדת מאחוריהם.

  2. ישראלי

    ציטוט:
    "היושר וההגינות מחייבים אותנו למהר ולומר שהסיבה לאסון הזה אינה נעוצה כולה בערבים עצמם. האויב היוצא נגדם הוא חזק ונחוש, עתיר מקורות ומשאבים ובעל השפעה מרחיקת לכת. הוא השקיע שנים, אפילו דורות, בהכנות לקראת מאבק זה. השפעתו ושלטונו פשטו ברחבי העולם ממזרח עד מערב. הוא השתלט על רבים ממוקדי הכוח במעצמות הגדולות, עד שהן ניכנעו או נאלצו לתמוך בו. אילו ריכז את כוחותיו נגד אחת מן המדינות הללו, היה מתיש אותה ופוגע ברבים מן האינטרסים שלה, כפי שמראה, הלכה למעשה, ההיסטוריה הרחוקה והקרובה בכל אחת מן המעצמות הגדולות. קל וחומר כאשר אותו אויב תוקף עַם הנמצא רק בראשית תקומתו ובשלב הראשון של התהוותו החברתית והפוליטית, עַם שבמשך דורות נשלט בידימשטר עריץ שכמעט ששלל את עצמיותו, ומיד לאחר שהשתחרר מן השלטון המכביד הוא מנסה להשיג את חירותו ואת עצמאותו מן האומות החזקות והמשפיעות ביותר עלי אדמות. הציונות אינה מורכבת רק מן המושבות והקולוניות המפוזרות בפלסטין. זוהי רשת בין־לאומית המצוידת בידע ובהון, שולטת במדינות המשפיעות בעולם ומשקיעה את כל כוחה ביישום מטרתה שלה – בניית מולדת לבניהָ בפלסטין."
    הקטע הזה לקוח כנראה מהפרוטוקולים של זקני ציון. תודה ליהודה שנהב וחנן חבר שהשכילונו בעניין זהץ

    1. אלי אמינוב

      אני חושב שהמסמך הנקרא בשם הכותרת היה שקר מתועב ושפל כאשר הומצא ובכל תקופה לאחר מכן עד להקמת מדינת ישראל. לאחר הקמת המדינה היהודית אמצה ההנהגה הציונית רבים מהזיות הפרוטוקול והחלה להשתמש בהם, כאשר היא בטוחה שתמיד תוכל להטיח במי שיטען כך כי הוא אנטישמי המושפע מהפרוטוקולים..אחד הדברים החמורים ביותר הוא הדרך בה הציונות מגבירה את האנטישמיות בעולם כדי לאלץ יותר יהודים להגר לכאן. כך שלאמיתו של דבר הציונות מסוכנת לא רק לפלסטינים, לא רק לישראלים, לא רק לארצות המזרח הערבי אלא אף להמשך קיומם של קיבוצים יהודים וקהילות יהודיות בעולם המערבי.

  3. שמעון

    כל מילה,כמעט, בסלע. רק חסרה ,כמו ,כמעט בכל קונפליקט, "עינו של המתבונן",המעורב השני. לצד האחד הייתה "נכבה". אנחנו כמעט ולא התייחסנו אליה. לצד שלנו הייתה "שואה" והיסטוריה קשה של גלות וגעגועים בני למעלה מ2000 שנה…הם לא התייחסו אליה. זו למעשה "הנכבה" השלישית של שני הצדדים.היה לי פתרון. שני הצדדים אינם מקבלים אותו, אולי זו הצעדה לקראת הנכבה הרביעית, האחרונה.
    אומרים שצריך להיות אופטימיים. אתמול שמעתי על אופטימיות מטיפוס חדש. "אין ספק, שהשנה תהיה טובה יותר מן השנה הבאה". יש למישהו פתרון, פרט לזה של הנכבה הרביעית,שלנו ושלהם?

  4. ציקי

    טקסט די אנטישמי לא?

  5. ישראלי

    כל חשבון נפש ערבי שאינו מביא בחשבון את התנגדות הפלסטינים ומדינות ערב להחלטת החלוקה של האו"ם ולהיות הפלסטינים בהנהגת המופתי חג' אמין אל חוסייני, ובעזרת קאוקג'י, יוזמי המלחמה נגד היישוב היהודי כבר למחרת קבלת ההחלטנ על החלוקה – אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.

  6. בן דוד

    הערבים הצליחו לכבוש כמה ישובים יהודיים במלחמת העצמאות. כל ישוב יהודי שנכבש על-ידם נהרס או הועלה באש, ותושביו נרצחו, גורשו או נלקחו בשבי.
    כזה היה גורלם של שלושת ישובי גוש עציון, וכן הכפר נוה-יעקב, הרובע היהודי בירושלים העתיקה, שכונת שמעון הצדיק (שייח' ג'ראח), הישוב עטרות, כפר דרום, ניצנים, המושבה משמר הירדן (שנפלה בידי הרוצחים הסורים) ועוד.
    נקל לשער מה היה עולה בגורלם של יהודי ארץ ישראל אילו ניצחו במלחמה הרוצחים הערבים.

    1. אלי אמינוב

      את המלחמה שכביכול נכפתה עלינו החלו הכוחות היהודים. בינואר 1948, הרבה לפני המלחמה "שהכריזו עלינו שבעת מדינות ערב" כהמצאתו של בן גוריון, פתחו שלושת המתרות היהודיות במבצעי טרור מול האוכלוסייה הערבית שהייתה בלתי מאורגנת וחסרת חימוש. ההגנה פוצצה בית מלון במרכז השכונה הערבית קטמון בירושלים וגרמה להרג חפים מפשע, כדי להפחיד את האוכלוסייה הערבית ולנסות לסלקה מירושלים המערבית. בריוני האצל פתחו בהרג עוברי אורח ערביים בלתי חמושים והלח"י פוצץ את בניין הסראיה ביפו וטבח בפועלים הערבים של בתי הזיקוק בחיפה- מה שכמובן הביא לתגובה ערבית נגד פועלים יהודים במקום. כל מהותה של מלחמת 48 שהציונים מכנים מלחמת השחרור מתבטאת בהשלטת הקולוניזציה הציונית המתנחלת על שלושה רבעים מפלסטין ההסטורית, עלעל טיהור אתני של 800.000 נפש ועל יצירת מדינת אפרטהייד יהודית בה רק ליהודים יש זכויות מלאות. הנראטיב שאנחנו אימצנו באמצעות מערכת החינות הציונית הוא ברובו סיפור בדוי, שכדאי שמי שעוסק בשאלות היסטוריות ינסה לנתח פעם.

      1. דפנה

        או בעצם, הו התממות קדושה.
        הרבה הרבה לפני ינואר 1948 נרצחו ב – 1920 בתל-חי, יוסף טרומפלדור וחבריו. הם נרצחו ע"י ערבים חמושים בנשק.
        התקפות נוספות באותה עת, של ערבים כנגד יהודים, התרחשו גם במטולה, באיילת-השחר, בדגניות, וכן בירושליים.
        בשנת 1921, בארועים הידועים כמאורעות תרפ"א, נרצחו ונפצעו עשרות יהודים, ביפו, בתל-אביב, בפתח-תקווה, בחדרה, ברחובות.
        מאות נפצעו. כל זה נעשה ע"י ערבים חמושים בנשק. בין הנרצחים גם הסופר יוסף-חיים ברנר.
        בשנת 1929, במהלך ארועים הידועים כמאורעות תרפ"ט נרצחו מאות יהודים, בירושליים, ביפו, בתל-אביב, בחיפה, בחברון, בחוות חולדה, ועוד. רבים יותר נפצעו. נשים נאנסו. כל זה נעשה ע"י ערבים חמושים בנשק.
        עשרות יהודים נרצחו ומאות נפצעו בשנים 1936-1939 בארועי "המרד הערבי הגדול". הם נרצחו ע"י ערבים חמושים בנשק. בין הנרצחים היה גם אלכסנדר זייד, עת חזר לבדו, רכוב על סוס, מקיבוץ אלונים לביתו בשיך-אברייק.
        ופתאום, (פתאום במונחים היסטוריים כמובן), כל הנשק הזה נעלם, כך לטענת אלי אמינוב, והאוכלוסייה הערבית, בלתי מאורגנת וחסרת חימוש כדבריו, הותקפה ע"י חברי שלוש המחתרות היהודיות.
        הדעת נותנת שבין 1920 ל – 1948, האוכלוסייה הערבית דווקא הלכה והתחמשה יותר ויותר, כהכנה לבאות. אבל אם להאמין לאלי אמינוב אוכלוסייה זו דווקא התפרקה מנשקה.
        אשרי המאמין.
        ובאשר למאמר המקורי, גם הוא מעלה תהיות רבות. זריק מייחס ליהודים השפעה מאגית כמעט על העולם כולו. אבל אנחנו הרי יודעים על אלפי חברות ברחבי העולם שנכנעו לחרם הערבי ונמנעו מקשירת יחסי מסחר עם מדינת ישראל שזה עתה קמה. אנחנו יודעים כי מדינות רבות נמנעו ממכירת נשק למדינה שהם הצביעו בעד הקמתה, ושנלחמה על חייה.
        נראה כי לנפט הערבי הייתה השפעה רבה הרבה יותר על העולם.

        בכל מקרה, ובלי קשר לדברי לעיל, אני מודה לפרופ' יהודה שנהב על תרגום ופרסום המאמר. חשוב לקרוא ולהבין את נקודת המבט הזו.

        1. ליכודניק

          מ-36' היו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט/ "המרד הערבי הגדול", שנכשל, ובריטניה דיכאה ביד קשה את הכנופיות הערביות המקומיות. הועד הערבי העליון פוזר, חג' אמין אל-חוסייני נמלט מהארץ וכו'. ברמה הכלכלית והחברתית, היתה שביתת מסחר (אכיפה אלימה של איסור מסחר עם הישוב העברי) שהסבה הפסדים עצומים לערבים.

          ייתכן שב-47' הכנופיות הערביות לא היו חזקות בהרבה מב-36'; ההגנה, לעומת זאת, התחזקה בהרבה.

          וזו בדיוק הטרגדיה הפלסטינית- הם נגררים שוב ושוב להתקפות כלליות על הישוב ואח"כ על ישראל, בלי שום יחס ליכולות ולסיכויים האמיתיים שלהם.

      2. 0מולני1

        החלו התפרעויות ופיגועים מהצד הפלסטיני, כבר אחרי 29 בנובמבר, עת הכרזת עצרת האו"ם. זאת לאחר שסרבו להכיר בועדה ולשתף איתה כל פעולה, ולא הכירו בהחלטתה, וכנראה לא הכירו בזכותם של היהודים היושבים כאן. האצ"ל והלח"י באו רק אח"כ.
        חו"מ, נראה שיש ספק מה היה גורלם של היהודים לו הפלסטינים הביסו אותם?

  7. נילי

    כל הכבוד ליהודה שנהב, לעליזה שניצר ולחנן חבר שתרגמו וערכו למעננו את המהדורה הלא-מעודכנת הזאת (טעות במספר הפליטים) של הפרוטוקולים של זקני ציון.

  8. עמית

    הנקודה המעניינת באמת במאמר, היא שזוריק שטבע את המילה נכבה לא השתמש בה במשמעות המקובלת היום. הנכבה שלו זו לא היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים. הנכבה שלו זו המפלה הצבאית והמדינית של ארצות ערב לציונים וכישלון נסיונם לכבוש את היישוב היהודי. היווצרותה של בעיית הפליטים היא רק עוד אחת מההשלכות המצערות של כך.

  9. יובל

    זו בעיה שיש שני צדדים שלא רואים את האחר!

  10. אלי

    האזכורים היחידים של עם פלסתיני מופיעים בכיתוב בתמונות.
    מבחינת האנטישמי שכתב את המאמר יש עם ערבי שנמצא גם בפלסתין.

    1. ליכודניק

      הרי ברור שאחרי 48' היתה מבוכה וכעס רבים על תבוסת הערבים בפלסטין ב-48'; הם הביאו בתוך שנים ספורות להתנקשות במלך ירדן עבדאללה הראשון ולהפלת השלטון במצרים, סוריה ועיראק (מה שהביא אותן בסופו של דבר לשלטון בעת'יסטי, לזיקה חזקה זו לזו ונטישת המחנה האנגלו-אמריקאי לטובת נמחנה הסובייטי). מה שונה הניתוח של קסנטין זריק (נוצרי על פי שמו) מניתוחים בני הזמן של הבעת', למשל? האם היתה לו השפעה בזמנו? מה החשיבות ההיסטורית שלו?

  11. Moses Ben Amram

    לא התורכים ולא האנגלים ולא האו"ם.

    א-ל-ה-י-ם בכבודו ובעצמו.

    ואם לא מוצא חן בעיניך, לך תבכה לאלהים.

  12. ישראלי

    הידע ההיסטורי שלך הוא דל או מוטה. כבר כתבו לך שמעשי האיבה מצד הערבים החלו יום או יומיים אחרי החלטת האו"ם ב-29 לנובמבר 1947. אז החלו הערבים לירות על מכוניות יהודיות שנסעו בכבישים. הערבים חסמו את הדרך לירושלים וקיוו להכניע את ירושלים היהודית ברעב. אני עצמי גרתי ביישוב שיום או יומיים לאחר ההחלטה הכפר הערבי השכן החל לירות עליו.
    מי הזמין את הקצין הפרו נאצי פאוזי קאוקג'י בראש "צבא ההצלה" לארץ ישראל?
    מי היה המנהיג הפוליטי המרכזי של ערביי ארץ ישראל? היה זה המופתי הירושלמי שהיה בעל בריתו של היטלר ודגל בהשמדת כל היהודים בארץ ישראל ומחוצה לה.
    שמעת עלתוכניתו להרעיל המוני יהודים בדרך מקורות המים, תכנית שנסוו להגשימה בסיוע הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה.
    שמעת פעם את הקריאה "אטבח אל יהוד"?
    הציונות השתמשה בחלק מהפרוטוקולים של זקני ציון? זו דיבה שפלה.
    אדוני, אתה בסך הכל תועמלן אנטי ציוני שאינו מקפיד על האמת העובדתית.

  13. דןש

    משפט המפתח שגם פותח את הכתבה הוא "שבע מדינות נחלצות לבטל את תכנית החלוקה ולהכניע את הציונות, אך הן יוצאות מן המערכה הזאת לאחר שאיבדו חלק לא מבוטל מאדמת פלסטין, לרבות החלק ש'ניתן' לערבים בתכנית החלוקה. ובסופו של דבר הן אולצו להיכנע ולהסכים להפסקת אש חסרת תועלת."
    אבל לא במהלך זה החל העימות. הוא החל מהעליות הראשונות, תושבי הארץ הערביים לא ראו בעין יפה, בלשון המעטה, את התיישבותנו בארץ ופעלו כנגדה ולא רק במלל.
    הטעויות שלנו, שלא השכלנו למצוא דרך, לשכנע את הערבים, שלא באנו לגזול אותם, אלא באנו על מנת לחיות בארץ הזאת ולהקים כאן את מדינתנו. מדינה שתכיל גם אותם כאזרחים שווי זכויות. עקב "אי ההסכמות" וחוסר היכולת להבנה הדדית, החליטה עצרת האו"מ על חלוקה ועל הקמת שתי מדינות ומכאן החלו ה"צרות" ונבראה הנכבה שלהם. גם לאחר המלחמה וקביעת קווי הפסקת הנשק, נמנעו ארצות ערב המעורבות, מלהקים את מדינת פלאסטין, לצידה של מדינת ישראל, מלסייע ליישב את הפליטים, מה שהנציח את הנכבה שלהם עד עצם היום הזה.
    אנחנו מצידנו, לאחר הקמת מדינתנו, מתוך "חשדנות מופרזת", לא שלבנו את הערבים אזרחי מדינת ישראל, כחלק אינטגרלי של אזרחי המדינה ובזאת חברנו לארצות ערב בהנצחת הנכבה.
    המאמר מענין, חבל שהוא מסתכל על התמונה מכוון צד אחד בלבד.

  14. סמולן

    עברית נפלאה.

    הערה קטנונית: שם הכותב המקורי *אינו* "קסטנטין זריק", ולא מזיק היה להביא את שמו בערבית.

    לכל השואלים, הפלסטינים לא מאוזכרים בספר כמעט כלל, למעט פסקה אחת על הנכבה ועוד פסקה בהקדמה הזו. יתכן שאני טועה, אבל לא בהרבה: אפשר לעשות לספר הזה תמונה של "1 מתוך 100" (נדמה לי שיש שם מאה עמודים). במילים אחרות, קונסטנטין זורייק מקטין-משתיק-מדיר את הנכבה יותר משהציונים-אשכנזים הקטינו-השתיקו-הדירו את ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב.

    המצב למעשה חמור יותר, שכן התמונה הידועה עוסקת בספר על ההיסטוריה היהודית הכללית, שיש בה רכיבים שמשותפים לאשכנזים ומזרחים וממילא אין לספור אותם בספירת הדפים הכללית (רובם הגדול של עמודי הספר ההוא). נכון שהיה צריך להוסיף בו הרבה על ההיסטוריה של יהודים שעלו מארצות ערב. בכל מקרה, זורייק לא כותב היסטוריה כללית אלא עוסק בניתוח רעיוני של הרגע החשוב ביותר בהיסטוריה הפלסטינית, ומדיר אותם מהניתוח הזה עצמו.

    1. סמולן

      חוזר מההערה על השם. באנגלית הוא קונסטנטין.

    2. yossiloss

      قسطنطين زريق

  15. ליכודניק

    על בחישת המודיעין הבריטי במדינות ערב הצעירות לפני הקמת המדינה.
    http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2430318

    כולל מכתב של אותו קסנטין זרייק- בו הוא ממליץ ב-45' לשר החוץ הסורי דוקא לקבל הצעת חלוקה -"הסדר ידידותי בין הערבים והיהודים" (וליתר דיוק, כל הצעה אמריקאית; ועדת האו"ם טרם כונסה אז). 3 שנים אח"כ, במאמר שכאן, זו אופציה שכלל לא על הפרק.