לאן פלשו הבדואים?

כתבים ציונים – ליבונטין, שינקין, הכשרת היישוב – מעידים באופן מפורש על חזקתם של בדואים באדמות הנגב. זה לא מפריע למכחישי זכויות הבדואים בנגב לטעון אחרת
יריב מוהר

יריב מוהר עוסק בהסברה בתחום זכויות האדם, וחוקר הנעה לפעולה כדוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

מול הטענה שהבדואים פלשו לנגב, השאלה העיקרית שיש לשאול היא: פלשו לשטח של מי? בתקופה שבה רק החלה הציונות והעלייה המודרנית של יהודים לארצישראל, השלטון בארץ היה עות'מני אבל בנגב באותו זמן כלל לא היו יישובים עות'מנים או יהודים. היו שם בדואים. למעשה, מאז תקופת הנבטים ובמשך מאות שנים, לא היו בנגב אלא בדואים ומספר נמוך של פלאחים.

בתקופה המודרנית רק ב- 1912 נוסד יישוב יהודי ראשון בפאתי הנגב – צפונית לנתיבות של היום. שם היישוב היה רוחמה והוא היה יישוב קטן שטח. מלבד רוחמה שננטש ב-1917, לא היה שום יישוב יהודי בנגב עד 1943, שבמהלכה הוקמו 3 מצפים. כמו כן, העות'מנים שלטו בקושי בנגב. בחלקים ממנו, כמו בשטחים של שבט העזאזמה, לא שלטו העות'מנים כלל. במידה רבה, הבדואים בנגב חיו במנותק מהיהודים ומהעות'מנים, בארץ משלהם, כשכל שבט הוא מעין מדינה עם מערכת ממשל נבדלת וחוקים מקומיים. הבדואים לא פלשו לאדמה יהודית או עות'מנית. העות'מנים הם אלה שפלשו לאדמות הבדואים, אבל אפילו המשטר העות'מני הכיר בפועל במרבית זכויות הבדואים בקרקע באזורי השליטה הרופפים שלו בנגב.

ראשוני הציונים שבאו לנגב תיעדו בדרך כלל את מפגשיהם עם הבדואים בצורה חיובית. בכל אופן ברור מתיאורים אלו מי בא לשם זה מקרוב ומי יושב בו מימים ימימה. אין בעובדה זו כדי לערער על זכות היהודים להתיישב בנגב, אלא על המדיניות המבקשת לערער על זכותם של הבדואים לאדמותיהם בנגב. הנה כמה דוגמאות [המובאות באדיבות מחקרם של פרופ' אורן יפתחאל, ד"ר אחמד אמרה וד"ר סנדי קדר, ונלקחו מיומנים מקוריים או ארכיונים]:

זלמן דוד לבונטין
זלמן דוד ליבונטין

זלמן דוד ליבונטין, סוף המאה ה-19, ביומניו "לארץ אבותינו" ציין את היחס הידידותי של הבדואים למשלחת ציונית, ואת נכונותם למכור להם בזול קרקעות רבות, כך שיישבו ליד הבדואים. המשלחת המליצה כי מרבית ההתיישבות היהודית צריכה להיעשות בנגב, בשל ריבוי הקרקעות שהבדואים מוכנים למכור. איך אנו גומלים לבדואים כיום?

זלמן דוד ליבונטין, 1936:

"ונלך בדרך מעזה כארבע-חמש שעות הלוך וסבוב שדות ושכונות בדווים, ונבוא עד נחל גרר לפנות היום… ומשני עברי הנחל נטויות שורות-שורות אוהלי בדווים רועי צאן. אילנות אין שם וכל הכיכר זרועה חיטה ושעורה" (לארץ אבותינו, מהדורה שניה).

מנחם שינקין
מנחם שינקין

מנחם שינקין, ממנהיגי היישוב הציוני, בעקבות מסע לנגב ב-1912:

 

ֿ"במוצאי שבת עם חשכה עזבנו את מקום תחנתנו ונלך צפונה-מזרחה בדרך באר שבע… פה ושם נמצאים משכנות הערביים, שהן כעין תערובת של בתים, צריפים ואוהלים… דרך רחבה וטובה למסע עגלות עוברות בין שדות תבואות, זרועים שעורה, חיטה ותירס שהביאה אותנו על גבעת העיר באר שבע… בערב הזמין אותנו פקיד החבל לסעודה… שוחחנו על התפתחות העיר… האדמה מסביב פורייה. שדות תבואה למכביר…" (כתבי מנחם שינקין, 1941 – התיארוך של הביקור 1912).

לבדואים זכויות בנגב שהוכרו גם על ידי הציונות. אף על פי כן, מכחישי זכויות הבדואים ממשיכים להתווכח איתנו שלבדואים לא היו זכויות בקרקעות הנגב. ננסה זאת שוב בפשטות:

בכיר הקק"ל (ולאחר מכן מינהל מקרקעי ישראל) יוסף וייץ, הסמכות הכי משמעותית בהבנת מעמדן של קרקעות ישראל בתקופת הקמת המדינה, אמר לדוד בן-גוריון סמוך למועד כינון המדינה כי: "האדמה הטובה בנגב היא *קניינם* של הבדואים ובעדה צריך יהיה לשלם".

מה לא ברור בציטוט זה? המילה "קניינם"? המילה "של"? או המילה "בדואים"? או שמא מכחישי זכויות הבדואים יודעים מה היה מעמדן של קרקעות הנגב טוב יותר מאדם שניהל את מקרקעי ישראל והתנועה הציונית בתקופה הרלוונטית?

תרצו מספרים? יש גם מספרים ברורים ומתועדים. בדו"ח הכשרת היישוב מ-1920 מצויינים במפורש סה"כ של מיליון ו-90 אלף דונם של אדמות מעובדות על ידי בדואים מתוך סך של 2.6 מיליון דונם שבחזקת הבדואים. עיבוד ממושך מקנה חזקה לפי החוק העות'מני שגם ישראל מכירה בו ומתיימרת להמשיך אותו, ולא רק לפי שיטת הבעלות הבדואית המסורתית שישראל מתכחשת לה. מדוחות מאוחרים יותר עולה ששטח העיבוד הבדואי גדל. משמע, העיבוד לא רק שהיה רציף, הוא אף התפתח והתרחב. כיום דורשים הבדואים רק 650 אלף דונם.

אז האם הבדואים פלשו לנגב או שמא הם אלה שהיו יושבי המקום ברגע המכונן של הגעת הציונות המודרנית לנגב? חפשו עובדות, לא אגדות…

יריב מוהר הוא הדובר של שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    האם יש מישהו שטען ש*כלל* לא חיו בדואים בנגב בתחילת המאה העשרים? נראה שאתה תוקף איש קש. כל מה שמראים מרבית הציטוטים שהבאת, זה שהיו חיים בדואים בנגב בהיקף מסוים, דבר שאף אחד לא חולק עליו. המחלוקת, כפי שאתה יודע היטב, היא על כמות האדמה שנמצאה בבעלותם החוקית בהשוואה לכמות האדמה שהם דורשים כיום.

    העדות היחידה שהבאת שקשורה לסוגיה זו היא הדו"ח של הכשרת היישוב מ-1920, אותו הצגת באופן שגוי. הדו"ח בשום מקום לא מכיר בכך ש"-2.6 מיליון דונם נמצאים בחזקתם של הבדואים". למעשה, הדו"ח חוזר ומדגיש כמעט לגבי כל שבט בנפרד, שלמרבית הקרקע "אין כל בעלים חוקיים". הפרשנות של יפתחאל שאתה מציג כאן, שהחוק העות'מאני לא היה תקף בנגב והאוטונומיה הבדואית זכתה להכרה, לא מופיעה בדו"ח. ואכן נראה שהאדמות שחברת הכשרת היישוב רצתה לרכוש הן האדמות המעטות שעליהן לבדואים (או לאפנדים עירוניים) כן הייתה בעלות רשמית, ועל אדמות אלו יש פירוט מיוחד.

    המאמר מייצג את מיטב מצעו של צד אחד בוויכוח היסטוריוגרפי-משפטי ארוך, בו אותו צד הפסיד. מי שרוצה לקרוא את אחת מחוות הדעת שהוגשה על ידי הצד שניצח בבתי משפט, יכול לקרוא כאן:

    http://toibillboard.info/Yiftah_2.pdf

    1. יריב מ

      עמית, מעניין שלא התייחסת לטיעון הזה על העיבוד החקלאי וההכרה הצפויה בו כמקנה חזקה לפי החוק העות'מני (אלא התייחסת רק לחלק קטן ושולי בו, שמתייחס לחזקה שאכן הדוח התייחס אליה בטרמינולוגיה של בעלויות מקומיות), מדוע? האם אין לך יכולת להתמודד עם עובדות פשוטות?

      "יש גם מספרים ברורים ומתועדים. בדו"ח הכשרת היישוב מ-1920 מצויינים במפורש סה"כ של מיליון ו-90 אלף דונם של אדמות מעובדות על ידי בדואים מתוך סך של 2.6 מיליון דונם שבחזקת הבדואים. עיבוד ממושך מקנה חזקה לפי החוק העות'מני שגם ישראל מכירה בו ומתיימרת להמשיך אותו, ולא רק לפי שיטת הבעלות הבדואית המסורתית שישראל מתכחשת לה. מדוחות מאוחרים יותר עולה ששטח העיבוד הבדואי גדל. משמע, העיבוד לא רק שהיה רציף, הוא אף התפתח והתרחב. כיום דורשים הבדואים רק 650 אלף דונם."

      1. עמית

        פרופ' רות קרק ציינה בספרה על ההתיישבות בנגב – בקטע שדווקא אתה נהגת לצטט – שהבדואים עיבדו את האדמה לסירוגין, "שנה כן, שנה-שנתיים לא". כלומר לא היה כאן עיבוד "רציף וממושך" של מספר שנים, כפי שדורש החוק העות'מאני כדי להקנות בעלות. כך היא מסכמת בחוות הדעת שקישרתי אליה: "מתוך המקורות עולה תמונה של העדר עיבוד אינטנסיבי (רצוף לאורך זמן ובמרחב גדול) גם לא בתמורת השלטון העות'מאני והבריטי".

        בדו"ח הכשרת היישוב לעומת זאת לא מתייחסים לאופן עיבוד השטח, וגם מסייגים שעצם הנתונים שמופיעים בדו"ח אלה הערכות שניתנו להם ולא נערכה אף מדידה של ממש.

        בכל אופן, גם אני מסכים עם חלק מהמגיבים, שהשאלה מה עושים מכאן והלאה לא בהכרח קשורה לוויכוח ההיסטוריוגרפי-משפטי (שהוכרע לבינתיים בבתי משפט, שלא בטובתכם). הדרישה העכשווית של המאבק הבדואי, להעניק סך כולל של 800 אלף דונם של אדמה מהנגב הצפוני ל*בעלותם הפרטית* של כמה אלפים\עשרות אלפים בודדים של משפחות – אינה סבירה, אינה צודקת ואינה חכמה.

        1. יריב מ

          וואו, מדהים. לך תעבד חקלאות במדבר ללא רשת מים זורמים עיבוד רציף במובנו המערבי-מודרני כיום. עיבוד רציף הוא ביחס לנהגו בזמן ובמקום הרלוונטיים

        2. יריב מ

          להפרכות של עוד טענות רווחות נגד פרשנותינו לדוח הכשרת היישוב ונגד זכויות הבדואים בקרקע, תוכל לעיין פה:

          http://rhr.org.il/heb/2014/04/16105/

          ברור שהעבר פחות חשוב, רק שהכרפים הבדואים הם ההווה. הם קיימים כרגע. אותם רוצים לחסל באמצעות פנייה לעבר. ופנייה לעבר היא אכן לא מוצדקת, ובמקרה הזה גם מסולפת.

    2. יריב מ

      לגבי סוגיית הרישום, אתה שוכח לציין כי לא היה שום רישום קרקעות שלטוני מקיף בארץ בתקופת הדוח של הכשרת היישוב (1920), ולכן כמעט לאף אחד לא היה בזמנו "מסמך רשמי". הסדר המקרקעין התחיל רק ב-1928. עד אז, לפי כל המחקרים, היו רשומים רק 5% מהבעלויות על קרקעות בארץ אצל השלטונות. אם כן, מונחי הבעלות המודרנית לא היו רלוונטים אז בארץ. הבדווים נכנסו לקרקעותיהם לפני רישום המקרקעין, לא היו מתנגדים לכך, והם החזיקו, עיבדו וישבו את קרקעותיהם, דבר שאמור להקנות להם חזקה בקרקע לפי החוק העות'מני. אם היה מגיע אליהם הסדר המקרקעין ללא ספק היו נרשמים קרקעותיהם המעובדות והמיושבות על שמם כמו בכל מקום אחר בארץ והיו הופכות את השטח למוסדר במובן השלטוני המוכר לנו כיום. ואם מתייחסים לשטח המעובד של כלל השבטים הבדואים, המצויין בדוח הכשרת היישוב, הרי שהוא גדול בהרבה משטח תביעותיהם כיום.

      בחלק מהמקרים החזקה של הבדואים בקרקע היא מכוח הקניין הבדואי המסורתי. העות'מנים [כמו גם הבריטים ומוסדות התנועה הציונית] הכירו בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית כשיטה תקפה וחיצונית לרישומי הבעלות הרשמיים של השלטונות, ולכן גם קנו מבדואים אדמות לצורך הקמת העיר באר שבע (למרות שאדמות אלו לא היו רשומות באופן רשמי כשייכות לבדואים ברישום שלטוני מרכזי).

      יש לציין כי השלטון העות'מני הכיר בבעלות הבדואים אך הללו לא נהגו לרשום את קרקעותיהם אצל השלטון העות'מני שבקושי שלט ונכח בנגב (ובפרט, לא שלט בכלל בשטחי העזאזמה). השלטון העות'מני גם לא פיתח את הנגב לטובת תושביו, אלא רק גבה מיסים, וכך לא נתפש כשלטון לגיטימי.

  2. א.ב.

    תודה על המאמר.
    ברקע המאמר מרחפת דעה, שחוזרת בשיח, ושאינה נכונה (ושכמובן אינה דעתו של כותב המאמר).

    אין דבר כזה אדמה יהודית. אם למקום מסוים יש או היו בעלים יהודיים זה לא הופך את המקום ליהודי, באופן שרק ליהודים יש זכות להחזיק בו בעתיד.
    כך שגם אם פעם הנגב היה כולו תפילין וציצית, היום השטחים האמורים שייכים לבדואים.

    הכשל הזה חוזר גם למשל בסילואן.

  3. שי

    כל המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם

  4. דןש

    קיימת אדמת מדינה – מדינת ישראל.
    אדמה זו אמורה להימכר ו/או להקצותה לחכירה, לכלל אזרחי מדינת ישראל.
    לא כך הדבר – קיימת ההעדפתם, של אלו המוגדרים כיהודים על פני אלו שאינם מוגדרים. חייבים לפעול באופן שוויוני – להקצות קרקעות מדינה לפיתוח ישובים של לא יהודיים ( חדשים וקיימית כאחד – על פי הצרכים ) ; אין להפלות לא יהודים, במה שמוגדר כהתיישבות יחידים ולהקצות עבורם קרקע ומשאבים בהתאם.
    כללית אני מכבד ותומך בהחלטות בתי המשפט בישראל ובוודאי בפסיקות בג"צ. הם פוסקים בהתאם לחוק היבש. אבל, תמיד יש גם מעבר לזאת ועל המדינה לפעול על מנת ליישב את המחלוקות ולפעול בתבונה על מנת להתאים את המצב לחיים המודרניים ולאפשרות של הספקת מלוא השרותים הבסיסיים לכל.

  5. דפנה

    מאמר מאלף ומחכים.
    אבל אני גורסת שגם ללא הציטוטים מדברי שיינקין, וויץ ולבונטין, חובתה של מדינת ישראל להביא לסיום את הסאגה המתמשכת והעגומה הזאת.
    והפתרון צריך להיות נדיב, ולהתחשב באורכות חייהם של הבדואים.
    מצד שני, גם על הבדואים להתגמש, להשלים עם כך שלא כל דרישותיהם יתקבלו, ולקבל על עצמם את חוקי מדינת ישראל, [ואני מתכוונת בעיקר לריבוי הנשים הנהוג עד היום בין הבדואים].
    פתרון טוב יכול לדעתי להתבסס על צילומי אוויר אשר נעשים דרך קבע אחת למספר שנים בכל שטחי המדינה, [מאז קום המדינה כמובן]. וכמובן שיש לקחת בחשבון גם את גידול האוכלוסיה שהיה מאז אותה שנה שעליה יוחלט שהיא השנה הקובעת.

    לפני הכל, על המדינה לספק מיד קווי חשמל, מים, תקשורת, וכבישים. אין להשלים עם התופעה המבישה שבה אנשים במדינת ישראל חיים ללא שיסופקו צרכיהם הבסיסיים ביותר.
    את מה שנותנים לחוות-השקמים ולחוות הבודדים למיניהן, ולכל התנחלות לא-חוקית ביו"ש, יש לספק מיד לכל מה שמוגדר כ"כפרים לא מוכרים". וזאת ללא כל קשר לפתרון בעיית השטח.

  6. יוסי ברנע

    השטח אינו יהודי ואינו בדואי אלא אמור להיות ישראלים. המדינה צריכה להתייחס לכל אזרחיה כבני הלאום האזרחי השווה שלה. ללא תפיסה אזרחית זו לא ניתן לממש זכויות קניין של התפיסה הליברלית.

  7. ציקי

    אז במקרה הזה הציונים המוקדמים הם אורים ותומים?

    1. יריב מ

      במקרה הזה הציונים המוקדמים היו הגונים יותר מממשיכיהם, ובמסד העובדתי הכירו בכך שהשטח של הבדואים מקדמת דנא. וזאת מבלי להכנס לויכוח אידיאולוגי על הציונות הרעיונית שלטעמי האישי זרמים רבים לה וחלקם בהחלט חיוביים ומוסריים (חבל רק שלא מומדו במדיניות בפועל).

  8. ג'נובי

    תודה ליריב על המאמר. הוא צודק – כל המקורות המוקדמים מראים שרוב קרקעות אזור באר שבע היו שייכות לשבטים הבדואים. לא הייתה לרובם בעלות רשומה פשוט בגלל שהשלטון עדיין לא עשה רישום בשנים האלה. יש דוח המראה שרק 5 אחוז מהארץ היה רשום בתחילת המנדט. אז למה להאשים רק את הבדואים? בנוסף, כל מי שמכיר את החוק העותמאני יודע שניסיון עיבוד מקנה בעלות, אפילו אם הוא לא מוצלח. לכן עיבוד כל שנתיים בהחלט תופס. אבל הדבר הכי חשוב – היהודים קנו המון קרקעות מהבדואים באזור באר שבע (למשל אדמות חצרים, נבטים, משמר הנגב וכו'). פתאום עכשיו הם אומרים לאותם שבטים בדואים – "הקרקע לא שלכם". האם זה לא מעיד שהמדינה משקרת? לגבי הכמות – הם מבקשים רק רבע ממה שיש לקיבוצים בארץ. בקיצור – תנו לבדואים את מה שהיה שלהם ומגיע להם בזכות, ויבוא שלום ושגשוג לנגב. יריב – המשך לכתוב ולהסביר. סופסוף מישהוא מציף את האמת!