שלום וביטחון לתושבי הנגב המערבי

מה בדיוק תובעים המזדהים עם תושבי הנגב המערבי? לא ברור. מהלך צבאי אגרסיבי עוד יותר? מהלך מדיני? גם וגם? יוסי אמיתי משרטט את הציפייה שלו ממשלת ישראל ואת הקווים העיקריים שבהסכם מדיני אפשרי
יוסי אמיתי

מרצה באוניברסיטת בן גוריון. בעבר מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

אף שאני, כתושב הנגב המערבי, מזדהה כמובן לחלוטין עם התביעה של תושבי הנגב המערבי כולם מהנהגת המדינה להבטחת ביטחונם וזכותם לחיים נורמליים ביישוביהם, ובעיקר ביישובים "סמוכי הגדר" החשופים לירי פצמ"רים (תביעה אשר, כמדומה, זוכה לתמיכתו והזדהותו של הרוב המוחלט של אזרחי ישראל), נמנעתי מלהשתתף בעצרת ההזדהות עם תושבי הנגב המערבי, שנערכה לפני מספר שבועות בכיכר רבין בתל אביב. הסיבה להימנעותי מהשתתפות בעצרת המעלה תביעה כל כך צודקת כשלעצמה, היא שנבצר ממני להבין מהי תביעתם הקונקרטית של מארגני העצרת, מעבר לגיוס הסולידריות של אזרחי ישראל: האם הם תובעים מהלך צבאי אגרסיבי וחודרני מול רצועת עזה, יותר ממה שנעשה עד אז, כדי "לעקור את החמאס מן השורש אחת ולתמיד"? או שמא הם תובעים מהלך מדיני נחרץ, אשר יביא להסכם שלום בין שתי מדינות ריבוניות, ישראל ופלסטין? בראיונות של כמה ממארגני העצרת ומשתתפיה באמצעי התקשורת ניתן היה לשמוע את שני הקולות הללו.

למיטב הכרתי, שתי התביעות הללו אינן מתיישבות זו עם זו. כניסה יבשתית אגרסיבית של צה"ל לעזה, עד כדי כיבושה, החזקתה לאורך זמן ו"טיהורה" ממפקדות חמאס, לוחמיו וכלי המשחית שלו, תבטל לחלוטין את הסיכוי להגיע להסדר מדיני. מעבר לכך, ספק רב אם כיבוש וטיהור כאלה אכן יחסלו סופית, "אחת ולתמיד", את הטרור הרצחני. תיתכן הפוגה לזמן מה, אבל סבבי האלימות החוזרים שוב ושוב לאחר הפוגות של שנים ספורות, זוהי בדיוק המחזוריות הטרגית שתושבי הנגב המערבי תובעים לשים לה קץ. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

שלא לדבר על מחיר הדמים הנוראי, לחיילינו ולאזרחינו מזה, ולתושבים הפלסטינים ה"בלתי מעורבים" ברצועת עזה מזה, מחיר דמים שיכפיל וישלש את ההרג וההרס שחווינו במלחמת "צוק איתן". מה גם שבהסתברות גבוהה מאוד, כל זה לא ימנע את הסבבים האלימים הבאים.

ועוד: במהלך 14 השנים שאיזור הנגב המערבי ספג ירי תלול מסלול ושטוח מסלול מרצועת עזה, הן לפני ההתנתקות מגוש קטיף והן לאחריה, צה"ל לא ישב בחיבוק ידיים. במהלך שנים אלו התקיימו לא פחות משמונה מבצעים צבאיים רחבי היקף ("ימי תשובה", גשם ראשון", "מכת ברק", "גשמי קיץ", "חורף חם", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן") שמגמתם המוצהרת הייתה לשים קץ למציאות הבלתי נסבלת הזאת, וכולם, לחוד וביחד, לא השיגו את מטרתם.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שאין באפשרותו של מהלך צבאי, חודרני ודורסני ככל שיהיה, להמציא פתרון בר קיימא, שיעניק לתושבי הדרום את השקט והביטחון המיוחלים. המהלך שיש לתת לו סיכוי ולקדמו ברצינות ובתום לב הוא הסדר מדיני, שיכלול סידורי ביטחון אפקטיביים עבור שני הצדדים.

בטרם אציג את מחשבותיי באשר לאיפיוני ההסדר המדיני הישראלי-פלסטיני ודרכי ההגעה אליו, חשוב לי לציין שאיני סבור שעל ישראל להתפרק מיכולותיה ועוצמותיה הצבאיות. נהפוך הוא: קיומו של צה"ל איתן (הנתמך גם על ידי איתנות אזרחית של כלכלה בריאה, חינוך לכל וצדק חברתי) הוא הערובה לקיומם ולאי הפרתם של הסכמי השלום שיושגו, אם יושגו. אולם עוצמתו של צה"ל חייבת להיות עוצמה שקטה ולא ראוותנית ורהבתנית, תזכורת ולא איום.

 נוסעי רכבת מסתתרים בעת ירי טילים מעזה, 11 ביולי 2014. צילום: דובר צה"ל, CC BY-SA 2.0
נוסעי רכבת מסתתרים בעת ירי טילים מעזה, 11 ביולי 2014. צילום: דובר צה"ל, cc by-sa 2.0

אין זה בסמכותי, כאזרח מן השורה, להציע תכנית שלום מפורטת לסעיפי-סעיפיה. הדבר נתון, ללא עוררין, לסמכותה של ממשלת ישראל, אם רק תחתור להסכם שלום, ולא תעדיף את "ניהול הסכסוך" על פני "יישוב הסכסוך". אולם ברצוני להציע להלן כמה הנחות יסוד ופרמטרים חיוניים להגעה להסכם כזה:

1. ביטחונם ושלומם של ישובי הנגב המערבי יובטחו רק במסגרת הסכם מדיני כולל בין ישראל לבין הגורם הפלסטיני היציג, שהוא הרשות הפלסטינית. אין, ולא יתכן, הסכם מדיני שיתייחס אך ורק לאזור מסוים של מדינת ישראל, ולא לישראל כשלמות טריטוריאלית אחת.

 

2. ישראל חייבת (כפי שהתחייבה בהסכם אוסלו) להכיר בגדה המערבית וברצועת עזה כשני חלקים של ישות מדינית אחת, ולא שתי ישויות מדיניות נפרדות.

 

3. ישראל צריכה לנהל את המו"מ המדיני מול כתובת פלסטינית יציגה אחת, ולא מול שתי כתובות. אי לכך, החמאס כשלעצמו אינו מהווה כתובת למו"מ מדיני (להבדיל מהסדרים פרקטיים בשטח), לא בשל האידיאולוגיה הקיצונית שלו, אלא, כאמור, משום שהמו"מ חייב להתנהל מול כתובת פלסטינית אחת, שהיא הרשות הפלסטינית.

 

4. בכפוף לכך, ישראל חייבת להכיר ב"ממשלת הפיוס" הפלסטינית בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס, שהיא בשלב הנוכחי ממשלת טכנוקרטים, המחויבת להסכמים קודמים של הרשות. ניסיונותיה של ישראל לחבל בפיוס הפלסטיני אינם משרתים את האינטרס הישראלי עצמו. אני מודע לכך שה"התפייסות" הפלסטינית אינה "סיפור אהבה" בין הפלגים המתפייסים, והם הגיעו אליה עקב אילוצים של שני הצדדים, אבל חמאס הגיע אליה מעמדת חולשה, וזו כשלעצמה סיטואציה נוחה לישראל.

 

5. הבסיס הבלעדי האפשרי להסכם המדיני הוא קיומן, זו לצד זו, של שתי מדינות ריבוניות, ישראל ופלסטין, על בסיס קווי 1967, עם אפשרות של חילופי שטחים ביחס של 1:1, בהינתן אי ההיתכנות של פינוי מסיבי של ההתנחלויות. כל ניסיון ישראלי לגרוע מ"כבשת הרש" שנותרה לפלסטינים (22% משטח א"י/פלסטין המנדטורית) הוא בלתי מוסרי ובלתי מעשי כאחד.

 

6. שני הצדדים חייבים לקבל את ההנחה, שהסכם שלום אין פירושו בהכרח השלמה אידיאולוגית בין הצדדים. הסכם שלום הוא בכל מקרה מעשה פוליטי ולא אידיאולוגי. אי לכך, חייבים שני הצדדים להימנע מהצגת תנאים בעלי אופי אידיאולוגי. כך, למשל, חייבת ישראל לגנוז את תביעתה מן הצד הפלסטיני להכיר בישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי", תביעה המהווה תכתיב אידיאולוגי. מה שדרוש הוא הכרה הדדית של שני הצדדים זה בקיומו ובריבונותו של זה, וכל המוסיף גורע.

7. תביעתה של הרשות הפלסטינית כי, כצעד פותח למו"מ המדיני, תציג ישראל את מפת הגבולות שלה, היא תביעה הגיונית בהחלט. סירובה של ישראל להציג מפה כזאת מנוגד לבניית אמון בין הצדדים.

 

8. על ישראל להימנע, במשך כל תקופת המו"מ, מיצירת עובדות חד צדדית בשטח, ובעיקר להימנע מהרחבת ההתנחלויות, מהפקעת קרקעות פלסטיניות ומ"הלבנה" של מאחזים בלתי חוקיים.

 

9. המו"מ חייב להתייחס לכלל נושאי הליבה שבין הישראלים והפלסטינים – גבולות, סידורי ביטחון, ירושלים, התנחלויות, מים ופליטים. לא יתכן שסוגיה כלשהי מסוגיות ליבה אלו תהיה "מחוץ לתחום" ובלתי נתונה לדיון.

 

10. שני הצדדים חייבים להכיר בצורכי הביטחון של כל אחד משניהם, ולספק להם מענה אפקטיבי, לרבות מנגנוני אכיפה מוסכמים.

 

11. על שני הצדדים להימנע מגישה של "סכום-אפס" (היינו, שעל מנת שצד אחד ירוויח, הצד השני חייב להפסיד), ולהעדיף גישה של WIN-WIN (היינו, שעל מנת שצד אחד ירוויח, חייב גם הצד האחר להרוויח).

אלה הם, להבנתי, הפרמטרים הנדרשים למו"מ מדיני העשוי להביא להסכם שלום, אשר, כנגזרת ממנו, יובטחו גם ביטחונם ושלומם של ישובי הנגב המערבי. פרמטרים אלה צריכים לעמוד בבסיס תביעתם של ישובי הנגב המערבי מממשלת ישראל.

שאלה מטרידה היא, האם שני הצדדים (ובמיוחד הצד הישראלי) בשלים לאימוצם של פרמטרים אלה. יש לי ספקות רבים בנדון. אבל אין להירתע מהצגת תביעתנו לממשלת ישראל לנקוט מהלך מדיני כנ"ל, כי בנפשנו הדבר.

האירוע בפייסבוק

התנועה לעתיד הנגב המערבי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עודד אסף

    דבריו של יוסי אמיתי (שלום, יוסי – לא התראינו זה כמה עשורים) מעניינים וחשובים. לא עם כולם אני יכול להסכים. על הנחה אחת בסיסית, ועל דרך ההנמקה שלה, אני חותם
    בשתי ידי: לא היה, לא יהיה, ולא ייתכן שיהיה "פיתרון" צבאי לסכסוך בין מדינת ישראל
    לבין הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית; ולכן, שום צעד צבאי לא יבטיח תחושת יציבות ושלווה, לאורך זמן, ליישובי הנגב (ולכולנו, גם במרכז הארץ ובצפון). אני גם שותף מלא לתהייתו של יוסי אמיתי בדבר מחאתם של אנשי הנגב: מהי, בדיוק, כוונתם? אם שיקולים טקטיים מכוונים את מארגני המחאות להעלמה או לטשטוש של מחלוקות סביב הפיתרונות המוצעים – מלחמה חדשה, אינטנסיבית יותר מקודמותיה? כניסה אינטנסיבית למשא ומתן של ממש?- זה סימן רע. תביעות פוליטיות משמעותיות – בוודאי כשמדובר בשאלות של חיים ומוות – חייבות להיות ממוקדות ככל שאפשר, בלי השתדלות כלפי "קונסנזוס" כלשהו. שיקולי "קונסנזוס" התגלו במלוא קלונם ממש בזמן האחרון, אך גם בימי הבחירות, בין מנהיגיה של מפלגת העבודה, וגם חלקים בולטים במרצ לא הוכיחו שאינם נגועים בשיקולים כאלה. התוצאות בשטח – ידועות.

    ובכן, פיתרון מדיני. גם אני, כמו יוסי אמיתי, איני נותן-עצות מקצועי לפוליטיקאים מקצועיים. אני (כמעט) בטוח שאמיתי, ממש כמוני, אינו מצפה שממשלת נתניהו, או
    כל ממשלה ישראלית אחרת הצפויה לקום בעתיד הנראה לעין, יקבלו את רשימת ההצעות שלו; אפילו לא את מחצית הרשימה. גם חלק גדול מאוד של מה
    שמזוהה כאן כ"קונסנזוס" (לרבות חלקים לא קטנים במפלגת העבודה ובמפלגתו של לפיד) לא יקבל את ההצעות האלה, וברור לגמרי ש"חילות החלוץ" של הימין (הליכוד, מפלגתו של ליברמן, הבית הלאומי וימינה ממנו, המתנחלים, הציבור הנקרא 'חרד"לי" )
    – לא זו בלבד שלא יקבלו, אלא ינקטו כל צעד כוחני אפשרי כדי למנוע את מימושן של הצעות כאלה. אולי עד מלחמת-אזרחים אמיתית. ובינתיים – תהליך הניכוס של הגדה המערבית נמשך, ויימשך, ותהליך ההקצנה של הפלסטינים, ברובם (גם רבים מאוד מבין הפלסטינים אזרחי ישראל. לרבות הבדואים) יתעצם, בהכרח – במקביל להתגברות הפונדמנטליזם הדתי-לאומני-יהודי. מבחינה זו, ההצעות הסולידיות והיפות של אמיתי נראות עכשיו כמו אוטופיה, המצויה בסירה אחת עם הרבה אוטופיות אחרות, שמאליות ורדיקליות ורחוקות מה"קונסנזוס" הרבה יותר ממנה. ואנא, אל תטעו: אני חסיד גדול של אוטופיות! אני מברך על כך שעדיין (עדיין!) אפשר להעלות בפומבי רעיונות שכאלה בלי להסתכן בהאשמות על בסיס "בגידה" ומי-יודע-מה- עוד. אבל יש להודות בפה מלא : אנחנו מגבשים כאן אוטופיות (לא "הצעות אופרטיביות-מיידיות"); כחומר למחשבה, שאולי תתעורר באמת בין אזרחים רבים רק בעתיד, ומי יודע אם לא אחרי מלחמות קשות נוספות ומשברים חברתיים-כלכליים מזעזעים.

    כללית, רשימת ההצעות שפורסמה כאן לוקה בחסר. לדעתי, פיתרון הסכסוך – חלקי וריאליסטי ככל שיהיה – לא יוכל להיות מושג בלי חשיבה חדשה לגמרי על המהות והמבנה וההגדרות של המדינה ( איזו מדינה? למי ולמען מי?) בשטח שעליו ישראל שולטת. הווה אומר: מדינת ישראל – אף שיוסי אמיתי מקווה שאין זה כך, ולבי דואב – כבר הכריזה דה-פאקטו על גבולותיה ( בין הים לבין הירדן). לצערי,
    רעיון שתי המדינות, שהיה יפה לשעתו , איננו ריאלי עוד, ומוטב לא להיאחז בו. וכמו כן חייבים לחשוב אחרת על כל הפלונטר של "מדינה יהודית-דמוקרטית" ועל עצם הגדרותיהם של לאומים ושל דתות בתוכה (ראה – הפארסה החדשה של "לאום ארמי"). וגם על חלקו של הצבא בחיינו, ועל תפקודו, ועל מבנים חלופיים שרבים וטובים כבר מציעים בשבילו, אבל הממשלות מסרבות להקשיב להם. ועוד יש לחשוב מחדש על
    התמקמותה של מדינת ישראל במערך ההון-שלטון-כוח צבאי , המונהג במזרח התיכון בידי גורמים אמריקניים ואירופאיים: האם זה באמת "טוב ליהודים"? האם זה תורם תרומה חיובית לפיתרון הסכסוך על גבולותינו שלנו?

    ואין ברירה אלא לחשוב היטב-היטב על מציאות שבה כל ההצעות לפיתרון , כפי שהן נדונות כאן, לא יתממשו בכלל. כיצד אנו, ובנינו (ובנותינו), ובני בנינו (ובנותיהם), יכולים/צריכים להתמודד עם מציאות כזאת? שום חשיבה ושום תכנון בתחום זה אינם מוקדמים מדי.

    עודד

  2. יוסי אמיתי

    תודה, עודד, על תגובתך המכובדת והמכבדת. אני בהחלט מודע לכך, שבהינתן הכוחות המנהיגים את מדינת ישראל, הצעות כגון אלו שהעליתי במאמרי הן בבחינת חזון אוטופי, שכנראה אינו צפוי להתממש בעתיד הנראה לעין. יחד עם זאת, הקפדתי במאמרי לדבר על "פרמטרים למשא ומתן", ולא על הצעות קונקרטיות העשויות לעלות במו"מ, אילו התקיים. הקפדתי בפרמטרים אלה על שוויון-ערך והדדיות. איני רואה דרך אחרת לעצם ההגעה למשא ומתן.
    בתגובתך נגעת בפולמוס שאינו חדש, בין "פתרון שתי המדינות" לבין "פתרון המדינה האחת". קצרה היריעה מהשתרע, ורק אומר בקיצור נמרץ, שאם "פתרון שתי המדינות" הוא בגדר אוטופיה, "פתרון המדינה האחת" הוא בגדר אוטופיה בריבוע.
    מכל מקום, תגובתך, לרבות הפרספקטיבה העגומה שאתה מציג בה, היא בבחינת חומר למחשבה, ובתור שכזו היא ראויה להוקרה.

  3. נעמה

    האם ראיתם את מגדלי התצפית?
    כזאת אנחנו רוצים אל מול פניה של עזה.
    ולכשתקום אותה חומה, וכשישקיעו תקציבים לאתר מנהרות
    רק אז, עתחיל ההסכם המדיני.
    בינתיים אין לספוג טפטופי שווא. היו שניים השבוע לא אחד. אל תעבדו עלינו.

  4. עמי אשר

    הרעיון האווילי של יישוב יהודים על הגדר ("גושים") נועד במקורו לסייע במאבק במימוש זכות השיבה ("הסתננות"). בימינו, קרבת אזרחים לגבול משמשת הן למתן מגן אנושי לחיילים שהופכים את היישובים לקסרקטינים ("אירוח"), הן כתואנה מזדמנת להסלמה כל אימת שנפגע אזרח (בשיטה שפיתח הליכוד עוד בימי קריית שמונה העליזים) והן כדרך להלך אימים על הציבור האזרחי בישראל, כיוון שכל פתח של מנהרה שנועד לארוב לחיילים הוא בהכרח ליד יישוב זה או אחר ("מתחת לגן ילדים"). בתמורה לשירותים אלה שנותנים יישובי הגבול למשטר הפחד, הוא גומל להם בכסף קטן, ובהמון חנפנות צבועה.

  5. עודד אסף

    ליוסי – מעניין להתכתב ( ואני כמעט לא מעורב בהתכתבויות מסוג זה, בבלוגים או במקומות אחרים). חשבתי רק להעיר, ש"מדינה אחת בין הים לבין הירדן", במקום "שתי מדינות", אינה חזון יפה ואידילי בשבילי, ואין זו אוטופיה. זה, לדאבון לבי, מה שמתהווה בשטח, בניגוד גמור לרצונך, לרצוני, לרצונם של הורי (אנשי דור תש"ח) ושל סבא
    וסבתא שלי (אנשי העלייה השלישית). אין לנו, כנראה, שליטה על התהליך הזה, ואני בטוח (ב-90 אחוזים ? אם אשתדל לא להיות פסימי לגמרי) שהוא בלתי הפיך. מהו מיקומה של רצועת עזה בתוך כל זה? לא ברור לי. אני לא חושב שממשלה ישראלית כלשהי, לפחות לא בטווח הנראה לעין, תרצה לכבוש שוב את כל הרצועה. אבל ייתכן שהרצועה תהפוך למעין-"בנטוסטאן" , תחת שליטה ודיכוי והפחדה מהצד הישראלי, כשם ש"כיסים"פלסטינים שונים בגדה המערבית ייהפכו ל"בנטוסטאנים" כאלה. ובכן,
    לא מדינה גדולה ופתוחה, דמוקרטית ושוויונית, מהים עד הירדן ( הרעיון נהדר, כשלעצמו, אבל לא ריאלי, משום בחינה), ולא אוטופיה יפה שכזאת, אלא סיוט נוסח דרום-אפריקה הישנה (והוא כולל לא רק שליטה מדכאת של עם אחד על עם אחר,
    אלא גם לוחמה נואשת ואכזרית מצדו של העם הנשלט), שממשלות ישראל מתעקשות לממש אותו יותר ויותר.כל עוד אפשר, מוכרחים להתריס , לסרב למהלכים אלה, להציע חלופות. עם זאת, כפי שכתבתי, חייבים גם להתכונן לחיים במציאות איומה כזאת, שסיכוייה להתבסס כאן רבים מאוד – ואולי אדבר על "הישרדות"? אינני רשאי לתת עצות-"הישרדות" לתושבי הנגב, שמציאות כזאת עלולה לטלטל את כל חייהם. אני רק סבור שכולנו חייבים לדון ברצינות על תרחישים שונים ולתכנן לטווח ארוך את חיינו –
    דבר שההנהגה הישראלית הרשמית מעדיפה לא לעשות , ואינה מסוגלת לעשות, וההנהגה הדתית, שכבשה חלקים ניכרים מהקונסנזוס, אינה עושה משום שהיא
    "שמה מבטחה בקב"ה".

    שנה טובה,

    עודד

  6. נפתלי אור-נר

    אלא שהבעיה היא שממשלות הימין מעדיפות את השטחים וההתנחלויות על פני השגת הסדר מדיני. כל היתר (תקציב ביטחון ענק, פיגועים, מבצעים צבאיים כל כמה שנים, רקב חברתי פנימי בתוכנו, ועוד) נובע כתוצאה טבעית של מדיניות זו

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    ועל זה יש לי רק להוסיף. בשעתו וע"י פגישה מקרית בין אורי אבנרי ו חבר פרלמנט פלסטיני מטעם החמס בשעת הפגנה בים" תוך הסתתרות מגז מדמיע,התברר שבין שמאלנים חילונים ובין התמס יש על מה לדבר.התארגנה פגישה בין פעילי גוש שלום שעבדכם השתתף בה. ובה מר אבוטיר הציג את טמדות החמס: תיאולוגית שטח שהיה בשלטון אסלמי חיב לחזור ולהיות כזה. אבל, החמס מוכן 1) להסכם הפסקת אש ארוך טוח.
    2) החמס יקבל כל פיתרון מדיני לעימות הפלסטיני ישראלי באם יתקבל בהליכים דמוקרטיים בקהילה הפלסטינית.
    דברים אלו מעולם לא הוכחשו. ואף באו לידי בטוי באירועים האחרונים לדוגמא הקמת ממשלת פיוס פלסטינית והצהרות מדיניות של ראשי החמס.. אם רוצים שלום יש סולם לעלות עליו .
    אם רוצים המשך סטטוס-קוו אז יהיו מלחמות כל כמה שנים כדי לחליש את החמס ,לא לחסלו כי הוא משרת את מטרת ממשלות ישראל להפרדה הבלתי חוקית בין עזה לגדה.
    ולבסוף כבר ,,הדבירו וחיסלו את הטרור" קרי התנגדות פלסטינית אלימה לכיבוש כמה
    פעמים והא חי ובועט ומתחזק בדעת הקהל הפלסטינית בגלל חוסר השגים בדרך המדינית. ישראל לא מוכנה בשום אופן להפסיק את ההגמוניה ושליטה בצורה זו או אחרת בכל שטחי עזה.הגדה ורמת הגולן.

  8. גרי רשף

    אני קצת מופתע לגלות שהתפרסם מאמר ב"העוקץ" שאני מסכים כמעט עם כל מילה בו, ואפילו מרגיש שהוצאו לי המילים מהפה..

    בכל זאת מילה הסתייגות או הבהרה: נכון שבכח לא נפתור את בעיית הירי מהרצועה לארץ, אלא שהמסקנה אינה שצריך לחטוף ולשבת בחיבוק ידיים כי "לא יעזור אם נגיב", אלא להיפך- להגיב במלוא העוצמה כפי שהגבנו בסיבוב הזה כדי שגם האוייב יבין שמשימוש באלימות הוא יהיה הנפגע העיקרי.
    כמו הכותב אני מקווה שנגיע יום אחד לפשרה שתכלול נסיגה מיו"ש ואולי אף חילופי שטחים ואוכלוסיה (בהסכמה!), אבל שידעו בצד השני- אם יתחילו לעוף קאסמים משם, מנת חלקם תהיה חורבן נורא יותר מאשר בעזה.

  9. נעה

    עודד אסף פתח זום בשאלת הפרמטרים להסכם מדיני ישראלי פלסטיני: "התמקמותה של מדינת ישראל במערך ההון-שלטון-כוח צבאי , המונהג במזרח התיכון בידי גורמים אמריקניים ואירופאיים: האם זה באמת "טוב ליהודים"? האם זה תורם תרומה חיובית לפיתרון הסכסוך על גבולותינו שלנו?".

    כשמסתכלים למשל על סוריה, לוב מצרים – מתקבלת תמונה לא אופטימית ולא אוטופית – רוסיה בצד "הישן". ארה"ב בצד ה"חדש", מפתה לאמר, המהפכני. ארה"ב מחמשת עכשיו את המורדים המתונים או ה"מתונים" באסד, אחרי סירוב לעשות זאת בטרם דאעש.
    ואיפה ליבה של ממשלת נתניהו? יש בכלל לישראל תחת כל מממשלה איזה חופש בחירה/פעולה בכל מה שמתהפך סביבנו?
    איך כל זה אמור להשפיע על הסכם ישראלי פלסטיני? האם אפשר להתעלם מהשאלה הזאת?