• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

אלימות נגד נשים: הכשל המתמשך של הרשויות

"את לא לבד!" מעודדים תשדירים נשים נפגעות אלימות במשפחה לפנות לעזרה ולשבור את מעגל השתיקה. אולם האם באמת יש מישהו בצד השני שיטפל וימנע את הרצח הבא? אפילו מבקר המדינה הבין שלא

"הכתובת היתה על הקיר" – נדמה כי המשפט הזה יהיה מזוהה לנצח עם נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, וממש לא במקרה. הרצח האחרון של אביטל רוקח ז"ל הוא דוגמה נוראה וקלאסית לכתובת שהיתה שם ואותה אף אחד מבין מהגורמים המוסמכים לא היה מעונין לראות. "את לא לבד!", יחזרו הג'ינגלים ברדיו ותשדירי השירות בטלוויזיה, ויעודדו נשים נפגעות אלימות לפנות לעזרה ולשבור את מעגל השתיקה. אולם האם באמת יש מישהו שייתן עזרה בצד השני? התשובה העצובה היא שלא, אין. ואין גם ממש מי שייתן את הדעת על הכשלים המערכתיים של גורמי הטיפול השונים, האמורים להוות רשת תמיכה לנשים אלו ולילדיהן. זה לא מפתיע – מערכת שירותי הרווחה במדינת ישראל כושלת בכל התחומים, וגם כאן גודל המחדל זועק לשמים.

זועק גם כי לא באמת דנים בכך, רק "מדפדפים". אם במקרה "זכתה" הנרצחת לכותרת בעיתון מזדעקים זעקה פנימית או ציבורית לשנייה, בולעים את הרוק למראה שורה שרצה במבזק חדשות וממשיכים הלאה לסדר היום, וגם אז מדברים על הנרצחות בדיעבד ושוכחים את מי שחיה – ברגעים אלו ממש – בתוך הזוועה הזאת. הסטופר מתקתק בקול רם עבורה, אבל היא סתם עוד אשה מוכה, עוד מספר בסטטיסטיקה מזעזעת.

מבלי להסיר את האחריות על האלימות מידיו של הגבר האלים, עלינו לשאול היכן האחריות של המדינה והאם היא באמת מיישמת מדיניות של מלחמה באלימות נגד נשים.

>>> קראו את ההספד שכתבה בתה של אביטל רוקח ז"ל לאמה

דו"ח מבקר המדינה משנת 2012 מצביע על כשלים חמורים בהתנהלות הרשויות המקומיות בתחום האלימות במשפחה (שבע רשויות נבדקו ובעוד שלוש רשויות נעשו בדיקות השלמה). מקריאת הדו"ח עולה תמונה קשה:

אחת הבעיות המרכזיות היא מחסור במערכת מידע ממוחשבת להצלבת נתונים, אשר תאפשר בחינת מדדים שונים לאופי וסוגי האלימות. גם בדו"חות קודמים העיר מבקר המדינה למשרד הרווחה על הדחיפות שבהקמת מערכת ממוחשבת כזאת, אך למרות שהרשויות המקומיות העבירו נתונים רלוונטיים – המשרד לא עשה בהם כל שימוש. איך אפשר לבסס ולקבוע קריטריונים ודרכים לטיפול כשאין איסוף מידע והצלבת נתונים?

שאלה נוספת חשובה היא, האם יש באמת חינוך למניעת אלימות? היינו רוצים לחשוב שכן, אך לא כך הדבר. בכל הרשויות שנבדקו, לא מקיימות הלשכות לשירותים חברתיים והמרכזים למניעת אלימות במשפחה פעולות הסברה בקהילה, וגם לא הסברה לאנשי מקצוע כמו מורים ויועצים חינוכיים. ככלל, לא נעשות פעולות לאיתור נפגעות אלימות במשפחה, והמידעונים בנושא שמחלקות (כשהן כבר טורחות לחלק) המחלקות לשירותים חברתיים והרשות לקידום מעמד האשה ישנים ולא מעודכנים.

מחאה על אלימות נגד נשים, 2006. צילום: activestills.org
מחאה על אלימות נגד נשים, 2006. מה עם הצלבת נתונים? צילום: activestills.org

חמור מכל המצב בפריפריה: אין לנשים נגישות ומידע על מרכזי הטיפול, ישנם מקומות בהם אין כלל מענה לפניות – לא בשעת חירום ואף לא בשעות העבודה, המרכזיים האזוריים מטפלים רק בחלק מן הפניות שעליהן התקבל מידע במחלקות לשירותים חברתיים, בחלק מהמקומות המרכזים פועלים רק פעם בשבוע, בחלקם אין כוננים לשעת חירום, נשים נאלצות להגיע למרכזי טיפול מרוחקים מאוד ממקום יישובן – כל אלו מהווים חסם משמעותי בפני נשים נפגעות אלימות. וגם כשכבר יגיעו לקבל טיפול, לא תמיד יימצא מי שמדבר את שפתן; ברמלה למשל, על אף העובדה כי מעל לרבע מהפניות הן של נשים מהמגזר הערבי,  אין ולו עובד דובר ערבית אחד!

כמו כן, אין בנמצא נהלים מחודדים לגבי דרך העברת הדיווחים בין הגורמים המטפלים. המרכזים לא מדווחים למחלקות לשירותים חברתיים על תוכניות הטיפול, אין מעקב אחרי הפונות לטיפול או אחרי נשים שהגיעו לטיפול ולא התמידו בו. בנוסף, מחלקות הרווחה לא פונות למשטרה כדי לקבל נתונים אודות פניות שלא דווחו למחלקות לשירותים חברתיים, וכאשר מגיעות למשטרה תלונות על אלימות, הדיווחים אל גורמי הטיפול מועברים בפקס שאין מי שמוודא כי אכן הגיע ליעדו. ברוב המקרים ייקח כשבוע עד שיצרו קשר עם נפגעת האלימות, ולעתים אף חודש.

אפשר להמשיך עוד ועוד עם רשימת הכשלים שמצא המבקר. אז מה המדינה כן עושה? היא מקימה ועדות. לרוב עוברות שנים עד להגשת מסקנות והחלטות, וגם אז רובן נשארות רק על הנייר. כך למשל, בשנת 98' הוקמה בהחלטת ממשלה ועדה בין-משרדית לטיפול באלימות במשפחה – הוועדה טיפלה אך ורק במקרי רצח של נשים, והמלצותיה לקיום הסברה מיוחדת בקרב קהילות עולים פטריארכליות לא מולאו; בשנת 2009 הוציא משרד הקליטה דו"ח על רצח נשים ממוצא אתיופי – שנתיים וחצי לאחר מכן ועד למועד הביקורת לא יושמו המלצות ולא נבחנו דרכים ליישום; בשנת 2010 הקים משרד הרווחה ועדה בנושא נשים בסיכון גבוה במגזר הערבי – שנתיים לאחר מכן לא פורסמו המלצות ומסקנות.

גם בכל הנוגע לחינוך למניעת אלימות במשפחה בבתי הספר מצבנו עגום. למרות שעל פי הדו"ח הועברו תקציבים ל-18 רשויות להפעלת תוכניות למניעת אלימות, רק בחלק קטן הן הוחלו. כשזה כבר קרה, הודרכו התלמידים על ידי עו"ס מטעם המרכזים למניעת אלימות שלא עברו השתלמויות שתכשיר אותם להדרכת נוער.

מקלט
מתוך כתבה על מקלט לנשים מוכות (צילום מסך). פתרון חלקי

ועדיין לא הבטנו על החסמים הכלכליים העומדים בפני נשים נפגעות אלימות שמנסות להשתקם. ולא דיברנו על המקלטים שאינם בנויים לקלוט בני נוער מתבגרים, ומביאים נשים לנקודת החלטה קשה ביותר – האם להמשיך להתמודד עם האלימות ולהישאר עם הילדים, או לנטוש אותם מאחור בבית האלים/להעביר אותם למוסדות? הקרע המשפחתי שנובע מהתנהלות זו קשה ביותר, ולפעמים אינו בר תיקון. במיוחד לאור העובדה כי הילדים המתמודדים עם אלימות במשפחה לרוב לא זוכים לטיפול. ואם כבר זכו לטיפול, אין מובטח כי מי שמטפל בהם אכן הוכשר לכך. והם מוצאים עצמם ננטשים שוב ושוב תחילה על ידי מסגרת משפחתית שאינה מצליחה להתמודד ללא אלימות, לאחר מכן כשהאמא נאלצת לנוס על נפשה ואחר כך על ידי המערכות שכושלות בהגנה על בטחונם של הנשים ושל הילדים גם יחד.

ואם תשאלו על הטיפול אותו הגברים מקבלים, תגלו שבשנת 2011, מתוך מידע על 513 פניות של נזקקות לטיפול עקב אלימות – רק 88 טופלו, אך גם אז לא התבצע מעקב אחרי אופי הטיפול והמשכיותו. משרד הרווחה לא המליץ על דרכים להכללת הגברים האלימים באוכלוסיית המטופלים.

אם כן התמונה שעולה מקריאת הדו"ח קשה ביותר. אך זהו אינו רק דו"ח ואלו לא רק נתונים סטטיסטיים לניתוח – הכשלים המערכתיים הללו פוגעים בנשים נפגעות אלימות לא פחות ולעתים אף יותר מהאלימות עצמה. יום-יום, שעה-שעה, בכל רגע שלא מתבצע חינוך למניעת אלימות כלפי נשים בתוך המשפחה, אנו מסייעים בכתיבת הכתובת הבאה על הקיר. בכל יום שהמדינה אינה מעלה את ביטחונן של נשים לראש סדר העדיפויות, אנו מסייעים בכתיבת הכתובת הבאה על הקיר. כל עוד שלא יתחולל שינוי מהותי מהיסוד במערכת הרווחה לגבי דרכי התנהלות הטיפול ואופן יישומו, נמשיך ונזדעזע למקרא הידיעות השבועיות אודות רצח נשים בתוך המשפחה. כל עוד שלא ימוצה הדין עם מי שכשלו ביישום החוקים, המסקנות, הנהלים ווהוועדות – נמשיך לקבור נשים שנרצחו על ידי בני זוגן.

אנו, כחברה, חייבים להבין את הדחיפות שבהעלאת נושא זה אל סדר היום וללחוץ על מקבלי ההחלטות שיפעלו כנדרש ולא רק על הנייר. עלינו, כהורים, לדרוש ממשרד החינוך והרווחה הדרכה וחינוך למניעת אלימות במשפחה ולעמוד על טיב התוכניות המועברות ועל הסמכת אנשי הטיפול. עלינו לדרוש שמשטרת ישראל תפעל לשמירת ביטחונן של נשים תוך הכשרת צוות מקצועי המיועד לכך ויעבוד בתיאום אל מול המחלקות לשירותים חברתיים .

רק אנחנו יכולים לפעול למניעת הרצח הבא. אל תחרישו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.