להשקיע כל מאמץ לשבור את המעגל הסגור והאינסופי

כדי להבין איך השתנה הסכסוך הישראלי-פלסטיני חייבים להרחיב את זוית ההתבוננות למרחב המזרח תיכוני כולו. המאבק הלאומי, כמו מאבקים אחרים במרחב, פינה את מקומי למאבק דתי טוטאלי. ואף על פי כן, כיום כל יוזמה ישראלית מכבדת ונדיבה כלפי העם הפלסטיני תיענה בחיוב ואף בהתלהבות
מרזוק אלחלבי

המלחמה בעזה היתה צפויה. המוות, ההרס והיגון שהיא יצרה – ידועים מראש. ובכל זאת, אי אפשר לא לתהות על גודל ההפתעה של אלה העוסקים במלאכה ושל אלה הצופים מהצד, ומהיכולת הבלתי-נלאית שלהם להמר (שוב) על סגולותיה של המלחמה כדרך האולטימטיבית לישועה וגאולה. יהודים כפלסטינים ממחזרים את המלחמה שעברה, מעתיקים ומדביקים אמרות ודברי הבל מן הסבב הקודם, בהתנצחות אין-סופית שהביאה שוב מראות מזוויעות של ירי הרקטות ושעטת הטנקים, מהולים בנהרות של דם. כל צד מתבוסס בצדקתו עד זוב דם ודמעות. מעגליות הזורעת מוות והרס. ישנם אנשים בשני הצדדים, צרכני מלחמה קשים, המתנהלים כאילו לא היו מלחמות ולא שפיכות דמים והרס במספר סבבים קודמים, לא ועידת מדריד ולא שיחות שלום ולא אוסלו ולא הסדרים ותיאומים ביטחוניים. כלום לא היה.

צריך להשקיע כל מאמץ כדי לשבור את המעגל הסגור של התנצחות אין סופית, סביב מי צודק ומי אשם, מי התחיל ומי הגיב, מי שמאל ומי ימין, מי קודם, הביצה או התרנגולת. זהו שיח שלא יוביל לשום מקום ראוי. אני מציע כאן, ניתוח שיוצא אל מחוץ לגבולות הסכסוך הישראלי-פלסטיני אל המרחב המזרח תיכוני, כמהלך המיועד להבנה רחבה יותר להקשר בו התרחש המעשה המלחמתי.

פלסטינים מחפשים בהריסות בתיהם שנהרסו בהתקפה ישראלית בצפון רצועת עזה. צילום: UN Photo/Shareef Sarhan
פלסטינים מחפשים בהריסות בתיהם שנהרסו בהתקפה ישראלית בצפון רצועת עזה. צילום: UN Photo/Shareef Sarhan

ראשית, עלינו להבחין במפנה שחל בסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז האינתיפאדה השנייה, ובתמורות שחלו בשני הצדדים. כישלון קמפ דייוויד 2, הפצצת המוקאטעה בראמאללה והמצור על ערפאת היוו את תחילתו של המפנה, והיה בהם משום מכה נחרצת לתנועה הלאומית הפלסטינית ולבחירה ההיסטורית שלה ביישוב הסכסוך באמצעות משא ומתן. מאותו רגע ואילך, תנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי נטלו לידיהן את הרסן והפכו להיות חוד החנית הפלסטיני שמוכן וערוך לעימות אלים עם הצד הישראלי, בסימן חידוש המאבק הפלסטיני בכובש הציוני. מדובר בשחקנים חדשים יחסית שעברו מהמרחב הדתי-חברתי אל המרחב הצבאי-מדיני.

מעבר זה הוא חלק מתמורות עמוקות שהתרחשו בכל המרחב שמשתרע ממרוקו במערב ועד מדינות המפרץ שבמזרח, והביאו את האסלאם הפוליטי אל קדמת הבמה. בדומה לארגוני האסלאם הפוליטי, הן חמאס והן ארגון הג'יהאד האסלאמי הצדיקו את קיומם בהמשך מצב הכיבוש והיעדר אופק מדיני ותקווה לעם הפלסטיני. הם שאבו את ה"פילוסופיה" הפוליטית מהפירושים הרווחים אודות תפקידה של "אלצאחוה אלאסלאמייה" (התחייה האסלאמית) והפירושים של הצו האלוהי לג'יהאד וצווים אלוהיים אחרים הנוגעים לפלסטין כאדמת הקודש, ולגבי החובה לחתור לקיומה של החליפות מחדש או לחלופין, של האומה האסלאמית, ע"י החזרת עטרה אסלאמית ליושנה. בשיח ובמעשים של ארגונים אלה אפשר לזהות נימה משיחית טוטאלית מסוכנת בהתנהלותן כלפי פנים וכלפי חוץ. המיקום הזה במרחב השריעה ו"צווי האל" וה"מקודש" מפתה עד כדי אימוץ תוכניות על-פוליטיות המנוגדות לשכל הישר, כמו להטיף להרוס את הישות הציונית, או לאמור: פלסטין הקדש מוסלמי וחייבים לצאת לגי'האד כדי לשחררה מידי הכובשים היהודים. אלה אמירות שהתנועה הלאומית הפלסטינית נגמלה מהן בשנות השמונים כשפנתה למו"מ ולשלום.

נא לא לטעות בדבריי. ללא ספק, ארגוני האסלאם הפוליטי הניזונים מהמורשת, מפרשני דת ומטקסטים הנחשבים לקדושים ומהרוח של תנועת האחים המוסלמים במרחב, מחוברים בדרך כלל למציאות על רבדיה השונים, ויודעים למצוא את החפיפה בין האלוהי לבין החומרי, בין ההווה לבין אותו גן עדן מיוחל; אלא שבמקרה של פלסטין, הם קשרו בינה לבין האלוהי. מרגע שעשו זאת, המלחמה נראית יותר דתית ומשיחית, אף כי היא מתרחשת במרחב של סכסוך שהחל כלאומי. עובדה זו מעניקה לסבבי המלחמה עם חמאס וארגוני הג'יהאד האחרים בצד הפלסטיני משמעות שנדמה שהישראלים טרם פענחו. במקרים מסוימים מרדדים את הדיון, כמו אותו ד"ר מבר אילן שסבור שמעשי אונס של אם ואחות יצליחו איפה שהטנקים נכשלו בהרתעת מוסלמים, ובמקרים אחרים מוציאים את החמאס וארגוני הג'יהאד מכל פרופורציה ומתייחסים לארגוני האסלאם הפוליטי הפלסטינים כאל שטן עלי אדמות, בלי להניד עפעף ובטח בלי להזכיר שהתנהלות ישראל מול התנועה הלאומית הפלסטינית הביאה בסופו של דבר את האסלאם הפוליטי בגרסתו הפלסטינית אל המנהרות בעזה.

הימין הפלסטיני הדתי-לאומי התפתח במקביל לתמורות הימניות-דתיות בישראל. החברה הישראלית זזה ימינה מדי עד כדי טשטוש ואף היעלמות הגבול הדק ממילא בין ימין לשמאל. גם כאן, הדתיות בדמות יהדות המדינה ניצחה את הלאומיות הישראלית והכתיבה קצב מתלהם, הן כלפי הפלסטינים והן כלפי פנים. גם מכיוון זה אופי הסכסוך השתנה, והוא כרגע בעיקר בין תנועות דתיות-משיחיות שמאמצות דוקטרינה של "אנחנו או הם"! דומה שהסכסוך חזר לנקודת ההתחלה שלו. הפשרה שנראתה קבילה וישימה מבחינת שתי התנועות הלאומיות – חלוקת הארץ לשתי מדינות – מתגלה כבלתי אפשרית היום. במצב הזה, ישנה עדנה לבעלי החזונות הטוטאליים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. התפתחות זו מולידה תוצאות הרות גורל של מלחמות והסלמה מעת לעת.

התיאור הזה משתלב היטב בעימות שבין האסלאם הפוליטי לבין הסדר הישן במזרח התיכון, לרבות מדינת ישראל. עימות זה מתנהל גם במישור הדתי, בין היהדות והיהודים לבין האסלאם והמוסלמים. שיח דתי כזה עשוי לאיין את השאלה הפלסטינית ולשאוב אותה לתוכו, או לפחות לשבות אותה ואת הפלסטינים כבני ערובה במסגרת התנהלותו של אסלאם פוליטי שלא מכיר בגבולות הקיימים ולא נשמע למודלים המוכרים של מדעי המדינה. תנועתו של האסלאם הפוליטי, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה צבאית, נראית מפתיעה לרבות יכולתו לחצות גבולות ולפרוץ קווים כפי שקורה במקומות רחוקים מישראל, אך גם בסמוך לגבולותיה – בלבנון, בסיני, בסוריה ובעיראק המדממים. תנועה זו יכולה לזלוג לתוך המרחב בין הים לנהר הכפוף באופן זה או אחר לריבונות ישראלית.

מי משני הזרמים יצליח להביס את היהודים ולשחרר את מסגד אלאקצא ואת ירושלים! צילום: boublis, cc by-nc 2.0)
מי משני הזרמים יצליח להביס את היהודים ולשחרר את מסגד אלאקצא ואת ירושלים? צילום: boublis, cc by-nc 2.0

המשגה אחרת של הסכסוך יכולה להתפתח מתוך התחרות/מלחמה בין האסלאם השיעי לסוני, ששניהם מנהלים, לא אחת, על גבה של ישראל ובתואנה של שחרור ירושלים. אלא שמה שנראה לנו כיום כמלחמה פנימית בין השיעה לסונה בעיראק, בפקיסטאן, בסוריה, בבחריין, בתימן ובאיראן, עשוי לשאוב גם את ישראל לתוכו, לאמור: מי משני הזרמים יצליח להביס את היהודים ולשחרר את מסגד אלאקצא ואת ירושלים! כך, ישראל עשויה להישאר מצע לתחרות בין שני הזרמים הללו כנכס אסטרטגי לגיוס ההמונים ולהוכחת נאמנותם למקומות הקדושים באסלאם. יגדילו לעשות האיראנים ובני חסותם השיעים שיתריסו מול האסלאם הסוני שהנו נטול יכולות משמעותיות לאיים על ישראל! לא מן הנמנע ששני הזרמים ייאותו לשתף פעולה נגד ישראל. כבר, היינו עדים לאפשרות הזו בדמות הסיוע הצבאי לו זכו תנועת החמאס והג'יהאד האסלאמי מצד איראן והחיזבאללה לאורך שנים. מצד שני, אנו עדים להתחזקות "דאע"ש", כתנועה של אסלאם צבאי חדור אמונה טוטאלית כבר שנחלה הצלחות בצפון סוריה ובמערב עיראק, באופן שמהווה מודל לתנועות אסלאם פוליטי אחרות כגון החמאס והג'יהאד שאין מן הנמנע כי יטוו קשרים מעשיים ואידאולוגיים עם "מודל" זה.

יש שרואים בחמאס ובארגוני האסלאם הפוליטי בעזה חלק ממשחק כיסאות מוסיקלי באזור וכלי שרת בידי כוחות אזוריים כמו קטאר ותורכיה, שמנסות להשתמש בארגונים אלה כדי להשיג מטרות הזרות לשאלה הפלסטינית. ארגונים פלסטיניים אלה מהווים כלי שרת לאפוטרופוס אזורי כנגד צדדים שלישיים, מצרים וערב הסעודית למשל, או ככלי בעימות האזורי עם ארה"ב או מי ממדינות אירופה והקשר המערבי נגד עמי האזור ונגד האסלאם. יש בטענת ההזדנבות לכוחות אזוריים מידה רבה של אמת: תופעה זו נצפתה בהיסטוריה של הסכסוך כשההנהגה הפלסטינית שיחקה לידי כוחות אזוריים על חשבון השאלה הפלסטינית, והדבר קורה גם היום ע"י ארגוני האסלאם הפוליטי בזירה הפלסטינית.

דומני שבישראל שמחו למראות הכאוס במרחב הערבי מסביב. הממשק בין השאלה הפלסטינית, ובעיקר בין ארגוני האסלאם הפלסטיני לבין האסלאם הרדיקלי הפונדמנטליסטי, נוצל בישראל כדי להסיר את השאלה הפלסטינית מהשולחן, לפחות באופן זמני בצל אירועים אסטרטגיים כגון התפרקות מדינות וכאוס טוטלי. ישראל הכניסה שאלה זו לתהליך "כורדיזציה" – חלוקת העם הפלסטיני כמו העם הכורדי לקבוצות מרותקות מרחבית באזורי חיץ מגודרים ושליטה טוטלית בתנועה בין אזורים אלה. הדבר נראה לגבי מנהיגי ישראל כשלב הכרחי בדוקטרינה הישראלית לנהל את הסכסוך ולהימנע מהסדרתו – דוקטרינה שפותחה והוטמעה בציבוריות הישראלי ע"י הכוחות שהכשילו את הסכמי אוסלו ואת האפשרויות הטמונות בו. דוקטרינה זו ניזונה גם מתפקידו הצבאי המאיים של הציר האיראני והניסיונות שלו להתערב בסכסוך כחלק מהשאיפה להתנחל בלב העולם הערבי הסוני ולחזק את מעמדו כשחקן אזורי בינלאומי מרכזי (מעצמה לכל דבר), וכטקטיקה מדינית-צבאית שתסייע לה להשלים את התוכנית הגרעינית. גם כאן, השאלה האיראנית הונכחה ע"י ישראל, נופחה ונוצלה כדי לגמד את השאלה הפלסטינית ואף לבטלה כפרט זניח במשוואה היותר גדולה של מפת האיומים על ישראל.

אני מציין עובדות אלה כדי להביא אותן בחשבון בכל ניסיון לקיים חשיבה אסטרטגית, מעבר להתנצחות שהובילה עד כה רק לעימותים עקובים מדם. בכל מסגרת דיון מאלו שמניתי יש פוטנציאל גדול של איום וסכנה הן לישראל והן לפלסטינים. שאיבת השאלה הפלסטינית לתוך קול התרועה של האסלאם הפוליטי על זרמיו השונים, יכולה להביא את ישראל לעימות ישיר עם כוחות אלו צבאית ומדינית. מימוש התרחיש של חיבור סוני-שיעי נגד ישראל עשוי לייצר מציאות בלתי נתפסת של איום כפול. זליגתו של האסלאם הפונדמנטליסטי אל תוך המרחב בין הים לנהר, יכול ליצור מציאות חדשה וקשה בלשון המעטה. מצד שני התפתחויות מעין אלה עשויות למחוק את המושג פלסטין כליל ואת כל הקורבנות של העם הפלסטיני הקריב מאז פרוץ הסכסוך. כמובן, שיש אנשים בשני הצדדים שיכולים למנות יתרונות ממצב דברים זה ולנצל את מנעמיו הרבים כדי להגשים חלומות ולממש אינטרסים, אך אני לא ביניהם. אלה מתפתים להמר על תמורות אימתניות במרחב שישרתו את מטרותיהם ויגשימו להם את משאלות הלב. לצערי, בצד הישראלי וגם הפלסטיני, יש המאמינים שהפוליטיקה באה אל קצה והנה הזמן לעל-פוליטי, בדמות הדת, האלוהים, צבאות האל, הדטרמיניזם הטכנולוגי, הפונדמנטליזם הטכנולוגי, דאע"ש וגדודי האסלאם השונים.

islamic state flag
זליגתו של האסלאם הפונדמנטליסטי אל תוך המרחב בין הים לנהר, יכול ליצור מציאות חדשה וקשה בלשון המעטה. מצד שני התפתחויות מעין אלה עשויות למחוק את המושג פלסטין כליל ואת כל הקורבנות של העם הפלסטיני הקריב מאז פרוץ הסכסוך

בפגישה אקראית באירוע אקדמי עם אישיות רמת מעלה בשירות החוץ הישראלי לפני עשור, נשאלתי שאלה כללית לגבי איך אני רואה את המצב באזור. השורה התחתונה בתשובתי הייתה, שכל התפתחות באזור תפעל לרעת ישראל ולכן צריך לרוץ אל העם הפלסטיני כדי להגיע לפשרה היסטורית אתו, שתהווה אליבי לישראל ומקדם ביטחון בפני הבאות. והדברים אכן תקפים גם כעת. ובכן, על המנהיגות בישראל בעיקר, אבל גם בצד הפלסטיני, לצאת מחוץ לגבולות הבונקרים והמנהרות כדי לאחוז בתנועת ההיסטוריה שאינה ליניארית בהכרח. גם בתוך המרחב הגועש שאנו חלק ממנו, יכולים שני הצדדים להחליט כי פניהם לכיוון הסדרת היחסים בין שני העמים במרחב בין הים לנהר. וטוב יעשו אם יראו את ההסדרה לאור תרחישים אימתניים שעשויים לכלות כל חלקה טובה ולא ישאירו מקום לא לישראלים ולא לפלסטינים. אני טוען, שכל חשיבה אסטרטגית משותפת או נפרדת של מנהיגי שני העמים תוביל להכרה בהכרח הפיוס שמייצר אין ספור אפשרויות במסגרת שיח הפוליטיקה המוכרת. לעומת זו, הפקרת הסכסוך בידי שיח דתי משיחי מזמן לנו הפתעות לא נעימות בלשון המעטה ויקשה עוד יותר על הדורות הבאים לחולל מפנה ביחסי שני העמים כאן.

רק חתירה מהירה להסדר היסטורי יציב ומכבד עם העם הפלסטיני בהנהגת הרשות וכוחות אחרים, בגדה המערבית, בגולה וברצועת עזה, יכולה להוות שינוי כיוון נחוץ הן לישראל והן לפלסטינים. הדבר אף זכה בגיבוי מתחדש בדמות התוכנית הסעודית ובאין ספור הצהרות של מנהיגי מדינות באזור. אוסיף ואטען כי שינוי האווירה יכול להיות מהר ממה שחושבים (ע"ע דרום אפריקה). כל יוזמה ישראלית מכבדת ונדיבה כלפי העם הפלסטיני תיענה בחיוב ואף בהתלהבות – ולא בגלל שהפלסטינים משוועים לנדבות ולמעשה צדקה כפי שהמנהיגים בישראל כיום חושבים, אלא בגלל שחפצי חיים הם ומשוועים לצדק היסטורי ולו יחסי. במצב כזה, גם לחמאס ולארגונים אסלאמיים אחרים לא תהיה ברירה אלא להירתם לתהליך כזה.

דורות של פלסטינים מודעים לעובדה שגם בהנחה שהשאלה הפלסטינית צודקת באופן מוחלט כל הסדר הוא יחסי. עדיף להגיע להסדר במסגרת שיח של פיוס בין שני העמים כי בכוחו של שיח זה להקל על שני העמים להתמודד עם מחירי/רווחי ההסדרים, ולהגדיל את מגוון האפשרויות. ויפה שעה קודם. יגידו שלשיח זה אין שום סיכוי בעתות הסלמה, אך אני טוען בתוקף כי דווקא בשיח זה טמונים כל הסיכויים לשני העמים לצאת ממעגלי העימות ולהימנע מעוד סבב של הרג והרס. דומני, כי התפתחות זו נחוצה למידה גדולה של התערבות חיצונית של המעצמות. סכסוך שעבר מזמן את גבולות המקום יוסדר בהתערבות ובערבות בינלאומית.

עוד של מרזוק אלחלבי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נעה

    ב-1985 ! ארגנה קבוצה של ערבים ישראלים סוף שבוע שעסק בשאלת התחזקות אלמנטים אסלאמיסטיים בישראל והסכנה שטמונה בהתפתחות הזו. הוזמנו גם יהודים לסוף השבוע הזה, כדי להשמיע באזניהם אזהרה מפני תהליכים שמתרחשים בחברה הערבית בישראל, שהציבור היהודי בכלל לא מודע לה.
    במפגש הזה השתתפו גם אנשי דת (יש יאמרו מטעם המדינה) והם דיברו על התפתחות של חשיבה מוסלמית שחותרת לחזור לימי תור הזהב המוסלמי.
    לטענתם נולד צורך דחוף יותר מאי פעם לשילוב בין כוחות דתים מתונים ובין הערבים והיהודים בכלל, כדי ליבש את התנאים שמאפשרים את צמיחת ה"משיחיות" המוסלמית, שצומחת בין השאר כדרך של בריחה ממצוקות ההווה וחוסר אופק עתידי.

    זה היה לפני האנתיפאדה הראשונה, לפני הכרזת העצמאות הפלסטינית ב- 1988, לפני מדריד וכמובן לפני הסכם אוסלו (שהיה בעייתי דווקא מבחינת סיכויי ההסדר כי השאיר מרחב תמרון גדול מדי למתנגדיו).

    אז באמת נמאס משאלת הביצה והתרנגולת, אבל כדי להפוך את הכיוון צריך כנראה לפענח ולפצח את הדינמיקה הפסיכולוגית שמובילה ציבורים שלמים לעבר התהום.
    קל להגיד "צריך". אבל כן, כל מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן.
    מאמר של אלחלבי מ- 2011 . לכולנו יש תפקיד.
    אז יש.
    וכולנו ממשיכים למרות זאת בנוסחאות קפואות שלא עובדות, אם לשפוט לפי המציאות.
    http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/2011/05/30/%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/