מקלט לנשים מוכות: איזה יופי של פתרון גרוע

קיצור תולדות האשמת הקורבן

כשטוקבקיסט מס' 22 ("למה היא לא הלכה למקלט?") נשמע כמו תגובת המשטרה לתקשורת, לאחר שזו חשפה את התנערות המשטרה בשני המקרים הללו, נופל לך האסימון שלמעשה חייך וחיי נשים רבות, מופקדים בידיו של טוקבקיסט מס' 22. ואולי לפעמים זה עדיף על טוקבקיסט מס' 65.

אשה עוברת לגור במקלט רק כדי שאיש עם סכין יוכל לממש את זכותו לחכות לה בחוץ
מאות ניסיונות רצח מדי שנה (עפ"י נעמ"ת) מסתיימים בהפניית האשה למקלט ולשירותי הרווחה ובדו"ח קצרצר במשטרה. מאות-אלפי מקרי אלימות כלפי נשים מדווחים מדי שנה, כשהדיווחים נרשמים אך ורק לשם הרישום. כרגע, כל הגופים הפורמלים והבלתי-פורמלים המטפלים באלימות במשפחה אחראיים ביחד על איסוף נתונים סטטיסטיים, אבל אין שום גוף שתפקידו לרכז את הנתונים האלה ולהצליב ביניהם כדי לקבל תמונה ברורה, מדויקת ומעודכנת ולדעת סוף-סוף מה הם ממדי האלימות בתוך המשפחה.

אולי יש לנו נתונים סטטיסטיים, אבל אין לנו סטטיסטיקה
וסליחה שאני נשמעת כמו פרסומת לחברת ביטוח. נתונים סטטיסטיים זה אחלה, מצגות נחמדות שמציגות נתונים חלקיים בסוף השנה זה גם יופי-טופי, אבל אנחנו רחוקים מלקבל בהן את התמונה המלאה: למשל, הנתונים הנאספים מחדרי מיון של בתי חולים אמורים להיות מדווחים למשטרה וזו חייבת לרשום ולעקוב אחרי הדיווחים, אך בפועל זה לא תמיד קורה; ישנה אינפורמציה שאינה נלקחת בחשבון כמו למשל מקרים שלא הסתיימו בהגשת תלונה – ודינם כאילו לא התרחשו מעולם; נתונים על פניות לקווי חירום גם הם לא יכולים לבנות סטטיסטיקה לבדם.

בקיצור, מצגת של נתונים סטטיסטיים של המשטרה בסוף השנה – מצד אחד, מצגת מושקעת; ומצד שני, סתם לצאת ידי חובה.

>>> קראו את מאמרה של ריקי כהן בנלולו על הכשל המתמשך של הרשויות 

שיטת המקלטים
מקלט לנשים מוכות הוא אמנם פיתרון מציל חיים שנשים מופלאות מצאו עבור נשים אחרות שחייהן בסכנה. אבל משהו בשיטה הזו לא מניב תוצאות וגם לא יניב תוצאות לעולם כנראה – כי לא מדובר כלל בפיתרון נגד אלימות, אלא בפיתרון נגד הזדמנויות לאלימות. פיתרון זה משמר את הבעלות של הגבר המכה על העולם שבו האשה חיה, הוא משמר את יחסי הכוחות והוא משמר את אותם חוקים שלא מחויבים להגנה מלאה על הנשים הללו.

השנה היא שנת 1977, ברברה סבירסקי וקבוצת נשים קטנה מקימות בחיפה את המקלט הראשון
המקלט הראשון בחיפה ומקלטים נוספים שהוקמו אחריו במטרה לתת פתרון מיידי לנשים שחייהן בסכנה, הפכו מפתרון זמני לפתרון קבע בעיני חמשת מנגנוני האדישות (המשטרה, הפרקליטות, מערכת בתי המשפט ושירותי הרווחה). ומאז ועד היום, נשים מוכות מתבקשות ע"י השירותים הממשלתיים להעביר את חייהן למקלט, כאמור למען בטחונן. אך נראה שהפיתרון הזמני פגע במוטיבציה לייצר פיתרון קבע והפך בעצמו לפיתרון קבע "הגיוני".

נשים שסופגות אלימות נתפסות בחברה כסיבה לאלימות
למרות שגברים אלימים הוכיחו היטב את מסוכנותם, איכשהו, הנוכחות של נשים בקרבת גבר אלים נתפסת כמניע לביצוע מעשי אלימות או רצח, ונשים הן אלה שצריכות להסתתר כדי לא לגרום לגברים מסוכנים לצאת משליטה. המחשבה שאותו גבר אלים יחזור להיות שלו ורגוע ברגע שלא יהיה לו על מי לזרוק חפצים, על מי להרים ידיים, על מי להניף סכינים ולאיים, היא פסולה ומנותקת מהדפוס האנושי של בני אדם אלימים, שמנגנון השליטה שלהם בכעסים ובדחף להכות ולנפץ דברים לא פועל כשורה.

בבתי ספר לדוגמה, ילדים שמפעילים אלימות על ילדים אחרים, נענשים ואף מורחקים מבית הספר, כלומר בית הספר פועל להרחיק ולבודד ילדים אלימים ולא את הקורבנות שלהם. אם כך, משהו בעולמם של המבוגרים פועל לא נכון? מלבד מערכת חוקים שוביניסטית ושלטון גברי, גם משהו במנגנון ההגנה על חלשים במדינה הזאת עובד בצורה ביורוקרטית ונטולת רגשות.

הנה למשל כמה מממצאי סקר אלימות במשפחה שבוצע ב-10 מדינות:

1. ברוב המדינות 75% מהנשים שנפגעו מאלימות פיזית או מינית כלשהי נפגעו על ידי בן זוג.
2. התעמרות נפשית דווחה על ידי 75%-20% מהנשים.
3. אלימות פיזית בזמן היריון: בין הנשים שהרו – מעל 5% הוכו לפחות בהיריון אחד. האלימות החמירה בזמן היריון, וב-34%-8% מהמקרים בהם החלה קודם לכן. ב-50%-13% מהמקרים האלימות החלה בזמן היריון.

כ-200 אלף נשים מוכות חיות בישראל (עפ"י נתוני המשטרה בלבד). כל יום של התעללות פיזית ומינית הוא עוד סתם יום שיגרתי עבורן, סתם עוד יום רגיל של השפלות, עוד יום לגמרי סטנדרטי של סטירה פה סטירה שם, עוד יום של בחירה קפדנית ליד איזה חפצים לעמוד. סתם עוד יום של איומים ברצח.

+   +   +

ב-27.09 הולכות והולכים להפגין מול ביתו של השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'.
נמאס לנו שהדם שלנו מותר! לא ייתכן שתקציב הביטחון רק גדל והביטחון שלנו, הנשים, רק הולך וקטן. ב-27.09 נדרוש לעשות לזה סוף.

לאירוע בפייסבוק