• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מתקן "חולות" ודרום תל אביב, חצרות אחוריות

בוקר אחד באוגוסט 1993 הציפו עשרות-אלפי אוטובוסים את הרחובות והסמטאות – בבית שלי הוקמה התחנה המרכזית החדשה. והנה בשנים האחרונות הקימה לנו המדינה גם מחנה פליטים צפוף. כל עוד המאבק למען זכויות האדם של מבקשי המקלט – מאבק שאני שותפה לו לחלוטין – נותר עיוור לכך ששכונות המצוקה הן היחידות…
שולה קשת

English

נוה שאנן בדרום תל אביב, השכונה שלי, היא מרחב שבמהלך השנים כונה בשמות משמות שונים. כל כך הרבה פעמים אמרו לי: "אה, את גרה בתחנה המרכזית…" ולא בכדי; הרי שתי תחנות מרכזיות, אחת מהן השנייה בגודלה בעולם ונקראת "החדשה", נכפו על השכונה האומללה וחונקות למוות את התושבות והתושבים מזיהום אוויר בלתי נסבל. אבל זה הבית שלי, לעזאזל, בית שבעל כורחי הפך לתחנת מעבר מזהמת.

ושם נוסף יש לשכונה שלי: מדינת הזרים. כל כך הרבה פעמים שמעתי: "לא גרים שם בכלל תושבים, רק זרים". ואני מנסה בכל כוחי להוכיח: אבל הנה, אני נולדתי כאן ועדיין גרה כאן וכמוני יש אלפים, למה אתם לא רואים אותנו?! הקיום שלנו כתושבות ותושבים ותיקים מתבטל במחי שם, ומהגרי העבודה ומבקשי המקלט "זוכים" בנראות מפוקפקת כזרים.

בשנת 1989 הקמתי את ועד הפעולה יחד עם עוד פעילות ופעילים מנוה שאנן. התאגדנו ונבחרנו על ידי תושבות/י השכונה למאבק מול הקטסטרופה ששמה התחנה המרכזית החדשה. המאבק הקשה ורב-השנים כלל גם מאבק משפטי, ולאחר זכייה תקדימית בבית המשפט המחוזי בשנת 2000 שניתנה על ידי השופט טלגם ז"ל וכללה פיצויים של עשרות-מיליוני שקלים, הגענו, בעקבות ערעור של הנתבעות, לבית המשפט העליון. זה כיפף את ידינו בברוטאליות להגיע לפשרה עם הנתבעות, קרי היזם, עיריית תל אביב, הוועדה המקומית, אגד ודן ועוד. השופטת דליה דורנר הודיעה לנו באופן חד-משמעי שכדאי לנו להגיע לפשרה – אחרת יבולע לנו. וזה מה שעשינו. הגענו לפשרה בעל כורחנו, פשרה שאילצה אותנו להתפשר על סכום הפיצויים שנפסק לנו בבית המשפט המחוזי ולהמתין עוד שנים רבות עד לקבלת הפיצויים תוך עינויי דין ממש.

צילום: Roi Boshi, cc by-nc-sa 3.0
בית שבעל כורחי הפך לתחנת מעבר מזהמת. צילום: Roi Boshi, cc by-nc-sa 3.0

ובואו נחזור שוב כמה שנים אחורה. ב-16 באוגוסט 1993 נפתחה התחנה המרכזית החדשה בתל אביב באירוע חגיגי שלקחו בו חלק אישי ציבור, לרבות ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל וראש העיר דאז שלמה להט. למחרת בחמש בבוקר הציפו עשרות-אלפי אוטובוסים את הרחובות והסמטאות הצרות שמסביב למפלצת. הרעש האיום, העשן הסמיך – חשבתי שגרוע מזה לא יכול להיות. התבדיתי. מסתבר שהבנות והבנים החורגים של המדינה תמיד יכולים לצפות למשהו יותר גרוע. וכך אל האוטובוסים המעשנים הצטרפו סוחרי סמים וסרסורים שהפכו את השכונה, תוך עידוד של השלטון, למרכז של סחר בנשים וסחר בסמים. הלוא כל מדינה דמוקרטית צריכה חצר אחורית שתהווה חומת מגן לחצרות הקדמיות.

וכאילו כל זה לא מספיק, עם הגירת עשרות-אלפי מהגרי העבודה ומבקשי המקלט, המדינה שמגנה בחירוף נפש על החצרות הקדמיות נתנה להם כרטיס לכיוון אחד לשכונות דרום תל אביב בכלל ולנוה שאנן בפרט, והקימה לנו מחנה פליטים צפוף, רווי בעוני, ללא תשתיות, תוך קריסת כל המערכות שהמדינה מחויבת להם: בריאות, חינוך, תרבות, רווחה ועוד. זעקת ומחאת התושבות והתושבים הוותיקות/ים שחייהן/ם הפכו בלתי נסבלים קורעת את השמים. זעקת ומחאת מבקשי המקלט המופקרים במדינת ישראל גם היא זועקת לשמים.

ומה מדינת ישראל עושה? מחוקקת את חוק ההסתננות ועושה מה שהיא יודעת יפה מאוד לעשות, מקימה עוד חצר אחורית בדרום, מתקן "חולות", בעלות של חצי מיליארד שקל. מדיניות החצרות האחוריות היא מדיניות מושרשת במדינת ישראל כבר 66 שנה וגטאות הפריפריה הגיאוגרפית-תרבותית הם עדות חיה לכך. לאחר שבג"ץ ביטל את חוק ההסתננות, שופטי העליון פסלו השבוע את שני הסעיפים של התיקון לחוק: הראשון, הקובע כי כל אדם שיסתנן לישראל שלא כדין יישלח למעצר של שנה – ללא משפט. הסעיף השני הקובע שמבקשי המקלט השוהים בערים יישלחו לתקופה בלתי מוגבלת למתקן "חולות". הוחלט כי "המתקן הפתוח" ייסגר תוך 90 יום – הרי לא יעלה על הדעת לשלוח אנשים למעצר ללא משפט או לשלוח אותם למתקן שהייה, וזאת במקום לבדוק מי מהם פליט ולתת לו את זכויותיו כמחויב באמנת האו"ם עליה חתומה מדינת ישראל.

אני שמחה בשמחת מבקשי המקלט שישוחררו מחולות, חלקם חברים שלי כשכנים וכשותפים להתארגנות האזרחית "כוח לקהילה" שהקמנו ביחד בשכונת נוה שאנן. יחד עם זאת, אני לא מצטרפת לחגיגות על פסיקת בג"ץ. כן, זהו הישג, אבל חלקי מאוד שכן הגבולות של הפיסקה מצומצמים ולא מביאים פתרון למחנות הפליטים בדרום תל אביב, ערד, אילת, אשדוד ואשקלון. שוב, עין אחת פתוחה לזכויות אדם של מבקשי המקלט ועין שנייה עיוורת להפרת זכויות האדם של תושבי/ות דרום תל אביב. כל עוד המאבק למען זכויות האדם של מבקשי המקלט – מאבק שאני שותפה לו לחלוטין – נותר עיוור לכך ששכונות המצוקה המזרחיות ברחבי הארץ הן היחידות שנושאות בנטל הקליטה של עשרות-אלפי מבקשי מקלט ומשלמות על כך מחיר כבד, הרי שחגיגת זכויות האדם מוקדמת מדי.

כן, יש להעביר משאבים אדירים לשכונות המצוקה, יש לפתור מצוקות רבות שנוצרו עקב 66 שנות דיכוי. אך לא די בכך. כל עוד המשוואה היא או חולות או דרום תל אביב, מבחינתי אין שופטים בארץ ואין ממשלה בישראל. לפני למעלה מעשור בית המשפט העליון, בחוסר רגישות חברתית, נמנע מלפסוק במאבק התושבות והתושבים נפגעות/י התחנה המרכזית החדשה ואילץ אותנו לעבור עינויי דין בדרך המייגעת לפשרה. אתמול בית המשפט העליון פסק פסיקה חשובה המתחשבת ובצדק בזכויות האדם של מבקשי המקלט, אך מלבד הבנה לכאורה שגילו שופטי בית המשפט העליון לסבל תושבות/י דרום תל אביב הם לא עשו שום דבר על מנת שתיקון העוול יכלול את כולנו. עוול לא מתקנים בגרימת עוול, וזה לעולם ישב לפתח מדיניות האיוולת של הממשלה ולפתחו של בית המשפט העליון.

ולשנה החדשה שבפתח אני מאחלת לנו, לכל הקהילות בשכונות דרום תל אביב, שבמאבק שלנו שתי העיניים יהיו פקוחות לרווחה למען הזכות של כולנו לחיים בכבוד. במקום חולות – מרכזי קליטה ופיזור של מבקשי המקלט ביישובים ברחבי הארץ כולל בישובים ובשכונות שבעות, במקום בגן הקווקזים (לוינסקי); מתן אישורי עבודה למבקשי המקלט בחקלאות או בענף הבנייה וענפים אחרים; במקום חוק המסתננים – מתן זכויות למבקשי/ות המקלט שיוכרו כפליטות/ים. וגם משהו בשביל הקהילה שלי: במקום העוול, הדיכוי והאפליה של עשרות שנים – שיוויון וצדק חלוקתי במשאבים, בזכויות ובנטל ופירוק הגטאות המזרחים.

שנה טובה!

לקריאה נוספת:

טלי קריצמן-אמיר על פסיקת בג"ץ

כנראה שיעניין אותך גם: