• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

העוול ההיסטורי בשטחי השיפוט בנגב "תוקן" והוא נמשך

לפני שפרש, הספיק גדעון סער להכריז בקול תרועה רמה על תיקון "העוול ההיסטורי" שבחלוקת שטחי השיפוט בין מועצות אזוריות לעיירות פיתוח. התיקון מבורך, אבל מצומצם מאד. סער בסך הכל שיכנע שני גבירים עשירים בנגב לתרום לשכניהם כמה פרוטות מקופתם המתפקעת

כבר שישים שנה יושבות עיירות הפיתוח על שטחים מצומצמים, ואילו המועצות האזוריות שלידן, עם הקיבוצים, המושבים והיישובים הכפריים שלהן, יושבות על שטחי-ענק וגורפות לקופתן את הארנונה השמֵנה של אזורי התעשייה והמסחר, ואת זו של המתקנים הביטחוניים – כולם מסופחים אל המועצות האזוריות ולא אל עיירות הפיתוח. לפני שפרש, הספיק השר סער להכריז בקול תרועה רמה על תיקון "העוול ההיסטורי הזה". התיקון הזה מבורך, אבל צריך להיות ברור שהוא מצומצם מאד, מפני שהוא נוגע רק לשתיים מתוך 53 המועצות האזוריות בארץ, ומפני שסער לא שינה את גבולות שטחי השיפוט; הוא רק שיכנע שני גבירים עשירים בנגב לעשות טובה לַשכנים שלהם, ולתרום להם כמה פרוטות מקופתם העולה-על-גדותיה.

כדי להבין את האופן המעוּות שבו מדינת ישראל מחלקת את העושר המוניציפלי, ניקח למשל את דימונה ואת המועצה האזורית תמר: ברשותה של תמר שטח של 1.7 מיליון דונם, פי 10 יותר משטחה של דימונה, שאוכלוסייתה גדולה פי 30. היא חולשת על מפעלים (ביניהם מפעלי ים המלח), על חופי רחצה, אתרי תיירות ובתי מלון, והיא גורפת לקופתה ארנונה בגובה של 80 מיליון שקל בשנה. זה אומר הכנסה שנתית של למעלה מ-60,000 שקל לנפש. בדימונה השכנה ההכנסה מארנונה היא כ-1,600 שקל לנפש. רוב העובדים בַּמפעלים ובבתי המלון שסופחו לתמר הם תושבי דימונה; כלומר תושבי דימונה משתתפים בייצורו של כל העושר הזה, אבל הם מוּדָרים מן הקופה המתפקעת.

גם אצל השכנים – רמת נגב מול ירוחם – התמונה דומה: כל מחנות צה"ל שבַּסביבה שוּייכו למועצה האזורית רמת נגב. לכן, בעוד שירוחם סובלת מגרעון תקציבי של יותר מ-17 מיליון שקל בשנה, נהנית רמת נגב מעודף הכנסה של קרוב ל-24 מיליון שקל בשנה.

חוסר-השוויון הקיצוני הזה בחלוקת הקרקעות והנכסים המניבים מתקיים לא רק בנגב, אלא בארץ כולה. קרית-שמונה, למשל, יושבת על שטח-שיפוט מצומצם שאינו מאפשר לה להתפתח, בעוד שלמועצות האזוריות הגובלות בה יש שטחים עצומים שמאפשרים להן לבנות שכונות חדשות ולהקים אזורי תעשיה ומסחר שמזרימים לקופתן כסף רב.

בניין מועצה אזורית תמר לחוף ים המלח. צילום: אסתר ענבר
בניין מועצה אזורית תמר לחוף ים המלח. הארנונה מהמפעלים ומהמנולות שלחופו ים זה זורמת לחשבון הבנק של מועצה קטנה זו. צילום: אסתר ענבר

צריך לזכור שהסידור העקום הזה נמשך כבר ששים שנה; זוהי, איפוא, פריבילגיה נדל"נית מצטברת, רב-דורית, מול קיפוח מצטבר ורב-דורי. איך זה שמדיניות-קרקעות מעוּוֶתת כל כך מתנהלת בגלוי לאורך שנים רבות כל-כך? זה התחיל עם פוליטיקת-הקרקעות של מפא"י, שהעדיפה את האינטרסים של ההתיישבות החקלאית על-פני אלה של עיירות הפיתוח; וזה ממשיך עם הליכוד, שהציפייה שהוא יתקן את הקלקולים של מפא"י נכזבה. במשך כל שנות שלטונו הארוכות הוא בחר להנציח את החלוקה האבסורדית הזאת. הסבר נוסף נעוץ בעוצמתן הפוליטית של המועצות האזוריות. הן מפעילות לחצים כבדים, כולל ניצול של קשרים מפלגתיים, כדי למנוע חלוקה מחדש של אזורי השיפוט. שמואל ריפמן, ראש מועצת רמת נגב ויו"ר מרכז המועצות האזוריות, סיפר פעם על שיוך עיר הבה"דים למועצה האזורית רמת נגב (שיוך שהתבטל בינתיים), ש"שני אנשים החליטו על כך… אריאל שרון ואני".

ריפמן ידוע כמי שמארח בשבתות שרים וחברי-כנסת במועצה האזורית שלו, כולל טיולי ג'יפים וארוחות מפנקות. יש לו כסף לזה, וגם לסוללות של עורכי-דין ולוביסטים. מובן שאילו היה לליכוד מצפן (ומצפון) מוסרי וחברתי, הוא לא היה נכנע ללחצים ולכוחנוּת של ריפמן וחבריו. אבל נראה שאין לו. הרי מאז המהפך של 77' הוא יכול היה להפוך את כל גבולות שטחי-השיפוט על פניהם, בכל הארץ.

כעת, על-פי התיקון של השר-לשעבר סער – ובהנחה שהתיקון הזה אמנם יישאר בתוקף לאחר פרישתו – ייאלצו ראש מועצת תמר, דב ליטבינוף, ושמואל ריפמן גם יחד להיפרד מתשלומי ארנונה בסכום של 25 מיליון שקל בשנה לטובת דימונה, ערד, ירוחם, כסייפה, ערערה, ועוד. לא שהשניים התלהבו מזה. "אני לא מאמין שצריך לחלק את העוגה בצורה שונה", הודיע ליטבינוף, אחרי הכרזתו של סער על התוכנית. נו, וודאי שהוא לא מאמין. ליטבינוף התלונן פעם על "שטחי המועצה הענקיים" שלו, שגורמים לתושבים, לדבריו, להוצאות מרובות; ובכל זאת אין לו, משום מה, נטייה לוותר עליהם. אלא שהוא וריפמן הבינו שהביקורת עליהם מחריפה והולכת. ריפמן משמש גם יו"ר מרכז המועצות האזוריות, והוא יודע שהחלוקה הזאת של שטחי-השיפוט ושל הנכסים המניבים לא תעבור בשקט לאורך זמן. לכן הסכימו, ליטבינוף והוא, לוותר על מקצת מכספי-הארנונה שהם מקבלים, ובלבד שיוכלו להנמיך את הלהבות ולמנוע צעדים דרסטיים יותר, כמו חלוקה מחדש של הקרקעות בנגב. מה זה בשבילם תרומה של כמה מיליוני שקלים לישובים השכנים? עדיין הם נשארים עשירים מאד (ליטבינוף, למשל, יעביר בסך הכל כשביעית מ-80 מיליון השקל שהוא גובה כל שנה). צריך לומר שגם דימונה וגם ירוחם בירכו על ההסכם עם המועצות האזוריות. לא משום שזהו הסכם ראוי, אלא מפני ששתי הערים זקוקות נואשות לכסף, והן מעדיפות לקבל עכשיו את ה"תרומה" של ריפמן ושל ליטבינוף, מאשר להיכנס למאבק פוליטי ממושך מול גופים חזקים מהן, שמי יודע מתי הוא יסתיים, אם בכלל.

בסיכומו של דבר, נחמד לדעת שבַּתיקון המתוכנן ייקחו מעט משתי מועצות אזוריות עשירות מאד, וייתנו לְרשויות עניות מאד. אבל כדאי לזכור, קודם כל, שבגלל התוספת הזאת, יקצץ להן משרד הפנים בעתיד את מענקי-האיזון שהן מקבלות כיום. כלומר, את מה שמשרד הפנים סידר להן היום, הוא ייקח מהן מחר. והכי חשוב: התיקון הזה הוא מוגבל מדי, והוא מתנהל לאט מדי. המצב הזה שבו אזרחים מישובים שונים חיים בחוסר שוויון מוּבנֶה, ללא קשר לחריצותם ולכישרונם, איננו מתקבל על הדעת. סדר חדש נחוץ לנו, והוא נחוץ כעת. היום. השנה.

יעל צדוק היא עיתונאית

עוד של יעל צדוק

עוד על שטחי שיפוט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    העוול נמצא בעובדה שהרשויות אינן מתוקצבות לפי תושב ובאופן שוויוני.
    המדינה הניו-ליברלית נוקטת השיטת התחרות בכדי שהרשויות לא ישתפו פעולה זו עם זו, זאת מדיניות נבזית של הפרד ומשול.
    שטח שיפוט איננו מבטיח ארנונה, אבל מדיניות הוגנת כן.

  2. נעמה

    אופקים חוטפת רקטות בגין קרבתה לבסיס חצרים.
    חצרים- שייכת למ.א בני שמעון.
    לא די שבגין הבסיס הצבאי תושבי אופקים נדרשים לנסוע כחצי שעה לבאר שבע במקום כעשר דקות , אותו בסיס צבאי מונע ממנה להתחבר לבאר-שבע ולהיות חלק מהמטרופולין סביבה.
    אופקים אינה מרוויחה מהמס שמשלמים הבסיסים הצבאיים הסמוכים לה.
    אופקים מוקפת בשתי מועצות איזוריות המרוויחות מצה"ל ומשאירות אותה קירחת:
    מ.א מרחבים (גם בה קיימים בסיסי צה"ל) וכאמור מ.א בני שמעון.
    נכון, בראשיתה תוכננה אופקים להיות בסה"כ תחנת מעבר. אבל מה עושים אם היא התפתחה לעיר?????

    1. אורה לב-רון

      רק דימוי אחד מתוך השיטה כולה

  3. נעה

    גדעון סער פורש או "פורש".
    אם, כפי שטוענים חלק מהפרשנים, הוא יחבור לכחלון – הוא ינפנף בדגל ההישג שלו שלא היה כמותו לפניו.
    הפרטים יבלעו.
    שווה להתכונן, על כל מקרה.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    גב. יעל צדוק הנכבדה.
    הכל נכון . אז למה אלה שנפגעים מעוולות השלטון ממשיכים לתמוך בו. מפלגת העבודה כבר זמן רב לא בשלטון .נגמרו התירוצים. אולי תוכלי לשכנע אותם שגם להצביע חד"ש ולשת"פ עם ,,כל הזעביז האלה" והסמולנים עוכרי ישראל זאת אופציה?
    אבל מי שנפגע הכי הרבה אלה ה10% של הבדואים שנשארו אחרי הגרושים של1948 וראשית שנות ה50 ומהם רוצים לגזול גם את כבשת הרש.לא מגיע להם שתתוקן העוולה? אשמח לתגובתך. בכבוד.רב.

  5. ג. אביבי

    העוול החלוקתי הגזעני נגד עיירות הפיתוח וישובי הבדאווים הוא אמצעי אחד מיני רבים לתגמל אוכלוסיה אתנית אחת על חשבון אחרות.
    השר הפורש סער שינה באופן נקודתי וחלקי את המצב באחת מהמועצות האזוריות. כנראה שהשמועות על פתיחת חקירה פלילית נגדו קשורות להחלטתו האמיצה. בחונטה הקובעת החליטו כנראה למנוע בכל מחיר סחף לכיוון צדק חלוקתי ועל כן סער מאוים כעת. אין לי ספק שבעזרת ביבי הגזען, משרת האליטות הכלכליות, התיקון של סער ימוסמס עד לביטולו המלא בשנים הבאות.

  6. ליכודניק

    בחינה ברמת סכסוך קרקעות ואינטרסים פוליטיים מפספסת חלק גדול מהמשמעות.
    האפליה בהקצאת השטחים אומרת שהמדינה מעדיפה את אופן החיים של המושבניק וחבר הקיבוץ על פני אורח החיים העירוני; שהיא רואה ערך בחקלאות (קצת פחות רלוונטי למועצות המדבריות המוזכרות בכתבה) ובחיים שיתופיים.
    אפשר להתווכח האם זה מוצדק.
    בכל מיקרה, המדינה מממנת את החקלאות והחיים השיתופיים האלו באופן עקום מאוד: במקום לממן אותם בעצמה, היא נותנת למועצות האזוריות לגבות ארנונה מסחרית שלא קשורה לא לחקלאות ולא לחיים השיתופיים (וקובעת מכסות ומחירים גבוהים יחסית לתוצרת חקלאית- וזה סיפור אחר). חוץ מהפגיעה בתושבי הערים הסמוכות (שאפשר להצדיק בהעדפה הערכית לחיים השיתופיים ולחקלאות), יש פגיעה בתושבי מועצות אזוריות שבמיקרה נהנות מפחות ארנונה מסחרית; זה לא רק עיניין של חבר עין-גדי מול תושב דימונה, אלא גם חבר שפיים מול חבר מושב בתענכים. גם מי שמאמין שהמדינה צריכה לממן את אורח החיים הקיבוצי לא יוכל להסביר למה למוא"ז תמר מגיע יותר כסף מלמוא"ז גלבוע.

    מנקודת מבט זאת, ברור שהפתרון הוא לא שינוי שטחי השיפוט, אלא:
    – הפחתת הארנונה המסחרית לרמה שתשקף את השירותים הניתנים בפועל
    – העלאת מס חברות בשיעור דומה להפחתת הארנונה
    – הכנסת התמיכה במועצות האזוריות לתקציב המדינה (במישרין או ע"י סיוע לחינוך, תרבות, תשתיות, רווחה וכו').