ואני דווקא עסוק בזנב השנה

ויש איזשהו זמן מתחת לזמן הזה, וזמן מעליו, ויש איזושהי כניסה לגיהנום של הזמן, איזה חיבור לא מושלם בין סוף לתחילת השנה, שדרכו ניתן להיכנס לחודש ה13, אלול ב'. קטעים מאת מחבר "ספר עלטה", כותב חרדי המפרסם תחת הסימן ●, לכבוד חגי תשרי

הפסבדונים של כותב הקטעים הבאים – סימן של עיגול שחור – נבחר על ידיו בעקבות הסימן שבו משתמשים כדי לקדד סיסמה כשנכנסים אל אתר סודי במחשב. הוא לא יכול להיחשף בציבור שבתוכו הוא חי ושעליו הוא כותב; אבל הבחירה בסימן קשורה קודם כל לתפישה העמוקה של העדר מחבר מוגדר, תפישה השואבת ממסורת של כתיבה וקריאה יהודית מדרשית, הנטועה כבר עמוק בילדות. מתחת לווירטואוזיות הרעיונית, מבעד לתנועה הפרועה של האסוציאציות והדימויים הגודשים את הטקסט הזה, מבליח סיפורו של אדם החי במציאות כלכלית ואישית דוחקת ומצמצמת, המוצא מפלט בסבך העשיר והפרוע של הדמיון: בעלטה, בלילה, בסבך החלומות. ובאמת, הטקסט הזה הוא שמח מאוד לפרקים. אבל ממש באותה נשימה גם היאטמות וחוסר יכולת לנשום, מרחב מצטמצם והולך מרגע לרגע, ואדם המוצא מפלט הולך וגובר בחלומות, בבריחה הולכת וגוברת מן המציאות הדוחקת של היום. נעמה צאל, עורכת סדרת "המעבדה" בהוצאת רסלינג

תחל שנה וקללותיה

חלמתי שאני לא יודע מי היא. ולפניי ספר החושך, באותיות קידוש לבנה, שואל אותי בטון של מורה: האישה העליונה והאישה התחתונה. ויש שקט של מבחן. ואני לא יודע מי הן, מה רוצים. וכל הספרים מכל המדפים מסתכלים. הוא לא יודע. לאן הגענו שספרים מדברים? והם מתלחשים ביניהם, ששש, השואה השחורה, והכבשה השחורה, מההה. והבת שלי עולה במדרגות. אבא תביא לי חתן. ואני אומר מה נהיית כמו אמא. בנות בימינו לא מתחתנות. גם הנשואות נשארות רווקות. והיא אומרת: אתה האשם, אבא. אתה לא ידעת! ואני אומר: מי ירצה להתחתן אתך, עם אבא כזה, את יודעת? אני אחתן אותך עם ספר החושך. אם הוא יודע לדבר בחושך, מי יודע מה עוד הוא יודע לעשות. ואני שם לו כובע וכל הספרים מתלחששים, שמעתם הוא הולך עם בת אדם, והיא הולכת לקרוא בו לפני השינה, ולקרוא בו אחרי השינה. לקרוא בחושך.

וכל פעם שאני פותח את הספר עכשיו כתוב בו: אסור להציץ. ואני כבר מצטער שהעברתי אותו לידי אישה. ועוברים כמה ירחים, והבטן שלה מתנפחת, והשכנים אומרים שיוציאו אותה וישרפו אותה: מי ירצה להתחתן איתה. עם אבא כזה. אבא שלא ידע. ואני אומר שלפחות יחכו לנכד. ואומרים לי שאם האבא כתוב באותיות כאלה שחורות שאפשר לקרוא בחושך, אז בבן יהיה אפשר לקרוא באש, בספר השרוף – באותיות קידוש חמה. והיא עולה למוקד עם תפילין ומטה, והחזן מתחיל במה מדליקין ובמה אין מדליקין, והבטן שלה מתחילה להתבקע, להתקלף מרוב חום, ואני אומר אתם לא מפחדים שנישרף כולנו, אבל הם זורקים בפנים עוד ועוד דפים, ואני רואה מה הם זורקים וצועק, וכל האורחים, היא מתפוצצת, בשואה לבנה, ויוצאת ממנה – שמש! וכולם אומרים: שנה טובה, שנה טובה.

מגיפת הספר השחור

חלמתי שהספר השחור יורד מהעצים, ויוצא מהיער, ויש תקופה של פריחה רוחנית. וכל הרעיונות מסתובבים עם נקודות אדומות, ולא מפסיקים להתעטש. ובשלב המתקדם הם כבר מסתובבים עם כפתורים אדומים, וכולם מכסים את הפה וצועקים: רעיונות חולים, הם ידביקו אותנו בספר השחור. ומתחילים לשמוע על רעיון מסוכן, לגמרי לבן, שמדביק את כול הבנות: כפתור ופרח. נותר רק לצחצח את הפרחים! והוא כבר יציל אותן. ובאותה תקופה הראש הוא הרחם, ולכן רק לנשים יש ראש. וראש השנה הוא הרחם של השנה. והרעיון מנסה להיכנס לרחם כדי להדביק את כל השנה, אבל הוא לא מבין מאיפה הכניסה. ושולחים אותי מטעם יום הכיפורים הלבן לרגל ברחם השחור של ראש השנה, לראות איפה מסתתרים הספרים השחורים, לקראת הפלישה. ושני השומרים משני הצדדים – המגביה והגולל – אומרים: נגד מה אתה?  ובתור מאחוריי צועקים: לאסור על זבל בזבלויזיה, נגד התקשורת שמטמטמת את עמישראל! ושחור אחר צועק: לתת דוגמא, ולא לפקד! ומחרים אחריו: להיות חרדי! להפריד בין השחור והלבן. ואני אומר: אני נגד עבודה. ותופסים אותי שני השומרים ברגליים ובראש, ומתחילים לגלגל אותי כמו עובר, ואני צועק: עבד! למכור את עצמך זה אסור, יהודים עושים כסף מהשקעה, אסור לעבוד. והם מרימים אותי, ואני מתחנן: לא צריך להיות עשיר, זו טעות, ההשקעה מגדירה עשירות, לא הפוך. זו החלטה שלך אם אתה למעלה או למטה, אם אתה הון, וזה – אבל הם כבר מכניסים אותי לתוך הארון.

ואני מתחיל לשחות בין הספרים, והם עוקפים אותי משמאל ומימין, ואני יודע שאין לי סיכוי. ויש להם מאחור כבלי חשמל ארוכים שחיברו פעם ספרים לקירות, אבל באותה תקופה הם כבר קרועים, והספרים עובדים מהאוויר. ויש שם עובר ענקי שנמצא בבנייה, ולידו מלאך שמלמד אותו מתוך מסך זוהר בחושך, מלא רעיונות עובריים. ולחרדתי העובר משחק בחבל הטבור שלו, ואני מטפס על כתפי העובר ומציץ.

משנה לבנה

אסור שהזמן ימשיך להיות חוט, הוא יכול להיקרע, או להסתיים, לכן צריכים להוסיף לו למעלה ולמטה, שלא יהיה חד מימד, אלא דו. והחגים – הם מקומות החיבור – היציאות למטה ולמעלה. כי יש למשל ראש השנה עליון וראש השנה תחתון, ואנחנו צריכים לחבר ביניהם, מרחקים של אלפי שנים. וככה להוסיף חיבורים, ולהפוך את קו הזמן לרשת, עד שיהיה ניתן לתפוס משהו מחוץ לזמן – לתפוס כמו זבוב את אלוהים.

גמרא שחורה

אמר המגביה: השנה היא מפלצת עם שני ראשים. לכן יש ראש השנה א' וב'. אמר הגולל: יש שני רחמים, אישה למעלה ואישה מתחת. ואמרו המגביה והגולל: מיום הכיפורים יוצאים שני שעירים לבנים, אחד למעלה ואחד למטה בזמן, ושניהם מהצדיק הלבן. האחד נשלח אל הרחם בקצה העליון של הזמן, שזו לאה, הרחם של הבריאה, התהום של בראשית. והשני נשלח אל הרחם בקצה התחתון של הזמן, שזו רחל, הרחם של הגאולה, התהום של האחרית. וכל עשרת ימי תשובה מחזירים את השעירים בזמן, מיום הכיפורים לראש השנה, כל יום מעבירים מהיום שאחריו ליום שלפניו, מהעתיד לעבר, וזה התשובה. ועינוי הנפשות בכיפור זה מהרעיון, מלשון עונה, שמעבירים לראש השנה להיריון – היום הרת עולם.

ראש"י

תשובה – להפוך את הראש לרחם. ואת השנים לנשים. וזה עניין הגולל. וכשמחברים את שני הימים בתשליך לנהר, וזורקים את המעשים, אז מחיבור הרחם העליון והרחם התחתון – נהיים רחמים. וככה פורצים דרך מאונכת לכיוון הזמן הרגיל – למעלה ולמטה. וזה עניין המגביה. ומצאתי בזנבות ישנים, שהכי קשה לנוע בזמן, כי זה גשר צר מאוד, ולכן הבחירה החופשית היא קשה בזמן, וקלה במרחב, ואנחנו רוצים הפוך, שיהיה קל לנוע בזמן, וקשה במרחב. וזו כוונת השומרים: נגד המרחב – ובעד הזמן. 

והמלאך סוגר את המסך ומסביר בחושך תורה שבעל פה: דע לך תינוק קטן, שכל המלחמה של היהודים זה להוסיף זמן על חשבון המרחב. והנצח יהיה הנצחון, הכרעה במאבק העתיק – הזמן נגד המרחב. כי פעם לא היה זמן בכלל, רק מרחב, ואם נצליח להוסיף עכשיו עוד מימד של זמן על חשבון מימד של מרחב, ושניהם יהיו מסכים דו מימדיים, או יותר טוב זמן בתלת מימד, ומרחב בחד מימד, ובגאולה הזמן יהיה בארבעה מימדים ולא יהיה מרחב כלל. לא תהיה ארץ ישראל אלא זמן ישראל, החגים הם המבנים הראשונים בזמן, פתח להמשך. ואז סוף העולם לא יהיה בזמן, אלא במרחב. המשיח נמצא מחוץ להיסטוריה, בדו מימד, ובכיוון הזמן הזה לא יגיע לעולם, רק אחרי המוות, מחוץ לזמן הזה. ותחיית המתים תהיה כשהזמן יהיה כדור. אבל כשהזמן יהיה בכל ארבע כנפות, אז תהיה תקופה רביעית של גאולה. יותר גבוה מעולם התחייה – יהיה עולם השואה. והיהודים יהיו נקודות, רעיונות עובריים, כמו כל המימדים שהם בבחינת עיבור, והקב"ה כבר לא יקרא המקום, אלא המועד, וכל הגופים יהיו בזמן, פסח יהיה אדם, ויהיה אפשר לדבר אתו, כל החגים יהיו חיים, ובברית מילה יחתכו חלק מהזמן, הדיוק הגרמני יהיה כמו סכין, ועמלק יחזור מהעבר דרך גיהנום הזמן, ונשים יהיו פטורות ממצוות, כי לא יהיו מצוות שלא הזמן גרמא. והרגלים יהיו האבות, הצומות האמהות, ויוולד עם של מועדים, הם יהיו עם השם, ויחגגו את היהודים, יחגגו את משה, ויהיה מובן למה אין מוקדם ומאוחר בתורה.

והעובר דורש: רחם רחמתיים לראש גבר. מהעיבור בראש השנה מתפתחים כל החגים. סוכות זה ההריון, הלולב הוא המלאך והאתרוג הנר, ולכן ישנים בסוכה. חנוכה זה הלידה, עם שמונה ימים לברית. ופורים זה הילדות. ופסח זה גיל חינוך, והגדת לבנך. ושבועות זה כניסה למצוות ויציאה לתורה. ותשעה באב זה המוות. ובט"ו באב הזיווג, שהוא אחרי המוות. ובאלול מתחילים ארבעים יום קודם יצירת הוולד – ביום הכיפורים. ובתקופה שלנו שלא נולדים יותר תינוקות – כל השלבים האלה הם ברעיונות, שדוגרים בראשים. ורק בשבועות הם הופכים לתורות שחורות, ואח"כ הם מתים, ומזדווגים. והיהודים – הם אלה שמפיצים את הספר השחור. לכן אסור להיכנס עם הראש גלוי לבית כנסת, ומגינים עליו בכיפה ובכובע. אבל רק שטריימל נותן הגנה הרמטית, עם שכבת זנבות דוחת ראשים, וככה עלינו להגן גם על ראש השנה – בשטריימל השנה. והעובר המגולגל מרים לראשונה את ראשו במבט מתחנן, והמלאך אומר: צר לי, אבל נראה שלא תסיים את ההיריון. לפי הרעיונות שאמרת – אתה כנראה כבר נדבקת. והעובר מתעטש.

עיבור השנה

חלמתי שיש סוד נורא במשפחה וכולם מסתירים ממני. ואני מנסה לחשוב על כל הקומבינציות האפשריות, ושומדבר לא מתאים לי. ובסוף אני נכנע ומבקש מאשתי רמז. והיא נועלת אותי בתוך חדר. אבל אני יכול להציץ מהחריץ. ואני רואה את כל המבוגרים האחרים משחקים בגן, שופכים קוביות מהארונות, משחקים תופסת מחבואים, ואני רואה את החיה שצדים אותה מתקרבת ואני מפחד שתכנס אליי להתחבא. ואני רואה אחד מחיות הטרף משיגות אותה והיא מתחילה לבכות והחיה מרחמת אומרת לא נורא, בואי תתחבאי בתוכי מהאחרות. ואני יוצא מהמחבוא ואומר: היא בתוך הבטן שלה! ואני רואה שהיא, אני רואה שאשתי, אשתי החביאה אותה בתוך הבטן שלה! ואני כולי מלא דם, וכל החיות מריחות, ואשתי מחבקת אותי אל תתקרבו, אל תנשכו, אל תנבחו, בעלי זה הבן שלי! ואני כל כך שמח שהיא נתנה לי הזדמנות להתחיל מחדש, תינוק. הפעם אני לא אעשה את הטעויות:  הפעם  אני  לא  אתחתן   איתה. אבל היא לא נעלבת, היא רק מחבקת ומנשקת אותי בדמעות, אחרי כל כך הרבה שנים, יכול בכלל להיות שהיא לא יודעת מה יש לי בראש? והיא אומרת לי: תינוק חושב שלי, אתה זוכר מה חשבת כשהיית תינוק? מה תכננת? ואני בא לצרוח, אבל היא סותמת לי את הפה עם השד שלה. והשד בא אליי. תינוק!

ואמא שלי אומרת: מתוק, אתה חושב שזה הסוד הנורא? אולי זה נורא אבל זה לא סוד. גדל. בתקופה הזאת כבר נשים שולטות בגברים לגמרי, ויש זקן אלקטרוני שגדל ארוך כמו זנב, שהאישה קושרת ואם אתה בורח היא מושכת אותך בחזרה הביתה. ויש לי חבר שאשתו משכה אותו מהחלון. והיא אומרת לי: אתה חושב שזה הסוד הנורא, זה אולי סוד אבל זה לא נורא. ואני נולד בעידן שבו הגברים מתחילים למרוד בנשים. וילדים נולדים כבר בר מצווה, 13 שנה מיותרים, תינוקות מתחתנים בברית מילה, חוסכים. עוף שנפטר במלחמת ששת הימים ונשמר מאז לאירוע מיוחד. עוף ציוני בצלחת שלי! והפרה המניקה צועקת אסור לשחוט אותי אני בשר שמעורבב בחלב. ואני שואל: איך הגעתם למצב כזה? והסלט אומר: אני התנגדתי לסולטן האיראני. והיין אומר: עשיתי קידוש השם. והסלט התורכי אומר: לא שילמתי דו"ח בתקופת המנדט התורכי. והבושם אומר: אני מהשואה פלוס פלוס. והשניצל אומר: זה כלום, אני התשובה היהודית לאיסור גדי בחלב אמו. לוקחים תרנגולת, מטגנים אותה בביצה שלה עצמה, בפירורי הלחם שהיא אוכלת. שלושה דורות בצלחת אחת. והזקנים לידי אומרים לי, אנחנו זוכרים את התקופה שנשים היו מושכות גברים, היום הן מגדלות זקנים בעצמן. פעם ברחנו מהישיבה, ומשכו אותנו בפאות כל הדרך מהגיהנום לגן עדן. וכשהגענו למעלה – הפאות נקרעו, הם צוחקים. אתה פשוט נולדת בתקופה הלא נכונה ביהדות.

טעות לעולם חוזרת

חלמתי שראש השנה מתקרב וכולם מתכוננים, ואני דווקא עסוק בזנב השנה, לאן הוא נעלם. ואומרים לי ראש השנה מגיע מחר, ועדיין לא עשיתי כלום, זה הלילה האחרון, לא התחלתי אפילו, וכולם כבר הלכו, ישנים, הפרויקטים, הסדינים, הכול כבר מוכן. וכבר רואים מעבר להרים את ראש השטריימל שלו עולה, שחור שחור, עוד מעט יצאו העיניים שלו, ואין לי זמן אפילו למשהו עלוב, הסיכוי היחיד שלי זה למצוא בכל זאת את הזנב. הוא צריך להיות עכשיו דק מאוד, זה הקצה של הקצה של הקצה…

ואני כבר חושב איזה תעלול לעשות איתו, לקשור אותו לעץ ואז השנה לא תיגמר לעולם, וכולם יאכלו אותה, לא יתעוררו מחר, ורק אני אמשיך לעבור בלילה האינסופי מבית לבית, מדבר עם ילדות שלא נירדמו, שלא ירדמו לעולם. במרחב, מרחקים אמיתיים, עולם שהמשיח בא לפני השואה, ולכן השואה חייבת לקרות בארץ ישראל, וככה אני מתרחק עוד ועוד, עולם שהמשיח, עולם שתחיית המתים, . תנועה לא בזמן, תנועה טהורה במרחב.

או שאני יכול להיאחז בו ולהגיע יחד איתו לשנה שעברה, לעשות שם בלגן, ולשנות משם את העתיד, כמו מריונטות, לשלוט בעולם מהעבר, ולא יוכלו להדיח אותי לעולם. מי שיושב בתוך ספר בראשית, תנועה רק בזמן. אני חייב, הזנב, העיקר לא לראות את הראש החדש הזה! למה לא פוסקים ששנה חדשה אסורה מהתורה? מי יודע איזה עוד המצאות של פריצות, איזה נאצים רובוטריקים מחכים לנו שם? זה פיקוח נפש. ואני מחפש בכל החורים, ומקלל טיפשים, למה אתם כל כך מתחנפים לראש, כשמי שבאמת שולט בעולם זה הזנב? החג האמתי הוא זנב השנה! לא מהגולגולת קמים בתחיית המתים, אלא מהזנב! ואני אומר אולי חיפשתי בחור הלא נכון. איפה הוא יכול להסתתר? איפה אני הייתי מסתתר אם הייתי במקומו? והאימה של השנה החדשה נופלת עליי, הצל השחור של הראש, ואני מבין איפה הייתי מסתתר. ואני מוריד את הכובע שלי ורואה שם עכבר רועד, אל תפחד, והוא בוכה: זה הסוף שלי. וראש השנה פותח את הפה הענק שלו ובולע אותו – בולע את הזנב של עצמו! ואותה שנה חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. תמיד אותם חגים, אותן בדיחות, שולחן, ומה שפעם היה איבר אמיתי נשחק לחול, פעם פה היה פסח, פעם פה היה ראש השנה, חופר, העיניים, מתבייש לרדת מתחת לצוואר, אולי השנה היא אישה. ואף פעם לא מגיע לעצם הזנב. ואף אחד לא יודע מה החגים החדשים שהיו צריכים לבוא אחרי הראש הזה, חג שפח, פשח, סבועות, שוכות, פסך, בסח, שפועות, כוסות, ספח, בועות, שוועות, חפס, תועבוס, כושות. וכבר אף אחד לא מתכונן לראש השנה. כמו בשנה שעברה.

ימי הרחמים והסליחות

חלמתי שאשתי אומרת לי מחוץ לבית עכשיו – תעוף. ואני לוקח את הכנפיים שלי, למקום שהמלאכים התנוונו. מקום שיש בו מלאכים שנהיו כמו פינגווינים שלא יכולים לעוף. והם מאוד מפחדים שהחלק הזה בשמים יפול לאדמה. מה גם שכל כך הרבה עומדים עליו עכשיו, אחרי שכל כך הרבה חלקים כבר נפלו. וכשמגיע מלאך עייף זקן שאין לו כבר כוח הם מגרשים אותו שאין מקום, והוא מתחנן, הוא כבר לא יכול יותר, אבל הם יורים באוויר, והוא מתרחק, ולא פעם הוא לא מוצא מנוח לכף לרגלו לעולם, עד שכלים כוחותיו, והוא צונח, צונח… והנה אחותה של אשתי מתקשרת, ומבשרת לה בפתאומיות שהיא מתגרשת, ואני לא מבין למה, אבל אני מחייך, וגם היא מחייכת. ואשתי אומרת יש לה מזל שאין לה עוד ילדים. ואני יודע על מי היא חושבת. והנה אני מגיע לגן עדן. ואני רואה שכל העצים הפכו לשולחנות. ואני לא יכול יותר לכתוב, כי אשתי מעירה אותי כל בוקר בצעקות ואני שוכח את המשך החלום.

הכנות ליום הדין

חלמתי שאני רואה את התלמיד של האדמו"ר מת בחלום. ואני חושב: אולי זה סימן מלמעלה. ואומרים לי: לא, אולי זה סימן מלמטה. ואני לא מבין – סימן מלמטה… ואני חופר בספרים הראשונים ימים רבים, ואני מבין שכמו שיש במרחב לא רק קדימה ואחורה, אלא גם למעלה – גן עדן – ולמטה – גיהנום, ככה יש גם בזמן, לא רק קדימה ואחורה, אלא גם למעלה ולמטה. ויש איזשהו זמן מתחת לזמן הזה, וזמן מעליו, ויש איזושהי כניסה לגיהנום של הזמן, איזה חיבור לא מושלם בין סוף לתחילת השנה, שדרכו ניתן להיכנס לחודש ה13, אלול ב'. והימים האלה של ערב ראש השנה, הימים שלפני בריאת האדם, אבל אחרי בריאת העולם – אלה הימים של הסליחות. ואני פוגש שם בתת הזמן, בחודש שלא היה ולא יהיה לעולם, את אדון הסליחות, השונא של אדון חוליארץ. והוא אומר לי: אתה חושב שאלוהים זה בנאדם? אלוהים זה עם. והרגו את כולם. והנה אני נכנס למדור השביעי של גיהנום הזמן, כי אני כנראה חוטא גדול בזמן, ואני מציץ לחדר, שבטח קורים שם דבר אסורים נורא, והנה אני רואה שם את אשתי. ושנינו מפחדים שהשני ישאל מה השני עושה כאן, אז אנחנו מתחילים לריב על האוטובוס. מאז שהתחתנו כל השנים לא הפסדנו אוטובוס. מילא אם היינו מפסידים אחד, אבל אחד לא? משהו לא בסדר!

לקריאת קטעים נוספים מתוך ספר עלטה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.