• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

המקום שנמצא הכי רחוק משפיות

והנה מצאתי את עצמי צועדת לאשפוז במחלקה הסגורה לנשים באברבנאל. 48 שעות של הליכה חסרת תכלית במסדרון, ורצון לברוח הכי רחוק שרק אפשר ממרחב שאמור להיות מוגן כדי לזכות בחזרה במעט שפיות ותחושה אנושית
עדי סדקה

בעיר בת ים, בסוף רחוב קטן ושקט, ניצב בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. השלט הקטן של בית החולים, שתלוי באגביות ומקבל את פניו של מתמודד הנפש, אינו נותן מושג אמיתי על המקום הזה. מקום שנמצא הכי רחוק משפיות. רק כשעוברים את מפתן השער, מתחילים להבין את הטירוף.

כשהגעתי אני לאשפוז באברבנאל לא ידעתי שבמקום לעזור לי, בית החולים הפסיכיאטרי הוותיק במדינה רק יתיש אותי יותר. מצבי הנפשי זעק לעזרה ולהשגחה, ובגלל מגורי במרכז תל אביב האופציה האשפוזית היחידה שעמדה לפני היתה אברבנאל. לא משנה כמה ביקשתי ללכת לבית חולים אחר, החוק בעניין הינו ברור וחסר היגיון – אדם שנזקק לאשפוז פסיכיאטרי מתאשפז לפי אזור מגוריו וללא כל אפשרות לבחור את המוסד המתאים באמת למצבו.

הפסיכיאטרים הציבוריים יודעים בעצמם מהן הבעיות הקיימות בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל, אך אין בידם אפשרויות חלופיות להציע. למישהי אחרת, עם אותם קשיים כמו שלי, אבל עם יותר כסף בכיס – קיימת האופציה ללכת לטיפול פרטי, לקבל הגנה והשגחה ראויה; ההבדל בין הפרטי לציבורי יוצר את ההבדל בין השיגעון לשפיות.

בלית ברירה, מצאתי את עצמי צועדת בשביל המוביל למחלקה הסגורה לנשים באברבנאל.

בדרך עברתי ליד כמה בניינים חשוכים ונטושים, כאלה שעשו לי תחושה כאילו הגעתי לבית קברות לאנשים חיים. האחות שקיבלה את פניי ביקשה ממני להתפשט לפניה כדי לוודא שאין עליי סמים או כלי נשק ואז נתנה לי פיג'מה שהיתה גדולה עליי בעשר מידות. "זה מה שיש", אמרה, "המאושפזות כאן בדרך כלל יותר גדולות ממך". נאלצתי להחזיק את המכנסיים כדי שלא יפלו. החולצה נראתה עלי כמעט כמו שמלה.

אחר כך, האחות הסתכלה על התיק הקטן שהבאתי ואמרה לי לקחת רק את מה שאני ממש חייבת כי "הכל נגנב פה". לקחתי את הסיגריות, הפלאפון וקצת כסף. לא יותר מזה.

כך התחילו 48 שעות של האשפוז הנורא ביותר בחיי.

עדי
בדרך לאשפוז. כשאין מה לעשות משתגעים עוד יותר. בשלב מסוים למדתי את הטריק – אם מתפרעים קצת, מקבלים זריקת הרגעה או כדור הרגעה ויכולים אפילו לישון קצת

סדר היום במחלקה הסגורה כולל הליכה הלוך-חזור במסדרון, מהבוקר ועד הערב. נורא קל להגיד שזה בגלל שכל מי שמאושפז שם משוגע, אבל זה קורה בעיקר כי אין משהו אחר לעשות. וכשאין מה לעשות – משתגעים עוד יותר.

אני באופן אישי רק חיכיתי לקבל תרופות כדי להיות טיפה יותר מסטולה על מנת שהזמן יעבור יותר מהר. בשלב מסוים למדתי את הטריק – אם מתפרעים קצת, מקבלים זריקת הרגעה או כדור הרגעה ויכולים אפילו לישון קצת. אבל יש שני דברים שצריך לקחת בחשבון: הראשון, הוא שהחדרים שבהן ישנות הנשים נעולים בפניהן כמעט כל היום, מלבד לזמן קצר בצהריים ולמשך הלילה. כך שאם תתפרעי בזמן שהחדר שלך נעול, תצטרכי להירדם על הרצפה בקצה המסדרון או על כיסא פלסטיק ליד דלתות הכניסה למחלקה. שנית, אם בחרת להתפרע, קחי בחשבון שזה יאריך את זמן השהות שלך. ואז זה פשוט נהיה מעגל אכזרי.

אני בחרתי להיות ילדה טובה. אולי כי אני באמת כזו ואולי כי פשוט ידעתי שזה יעזור לי לעוף משם מהר יותר.

בכל זאת, למרות שלא סוממתי יותר מדי, חלק מהזמן במחלקה מטושטש לי בזיכרון. קשה לי להגיד בדיוק מה אכלתי, למרות שזכורים לי איזה רגע או שניים שפתחו את חדר האוכל. זכורים לי גם עוגה או פרי שהונחו על שולחן ושנעלמו תוך רגע. הנשים במחלקה מפתחות תיאבון גדול בגלל התרופות ואין ממש סיכוי לשבוע.

כשרציתי להתקלח שלא בזמן המוגדר לכך, הייתי צריכה למצוא אחות שתסכים לפתוח לי את הדלת הנעולה – וגם אז מדובר במקלחת שגודלה לא עולה על גודל תא שירותים של מטר על מטר כשאי אפשר באמת להתפשט או להתלבש. המצב שנוצר הוא שמתפשטים במסדרון, לעיני כל. עם אובדן הזכות שלי לפרטיות מינימלית, איבדתי קצת את עצמי. שתי המרצפות שמחוץ למקלחת ההיא מהוות עבורי את המקום שבו הפכתי לסתם עוד משוגעת אחת עם נפש דפוקה ולמקום שבו גם הגוף שלי איבד משמעות.

ועדיין אם הייתה לי אפשרות, הייתי מתקלחת כל חמש דקות. הרגשת הטינופת שהיתה במחלקה גורמת לי לבחילה, אפילו עכשיו כשאני רחוקה משם.

פעם ביום ניתן לראות פסיכיאטר, וגם זה לא תמיד. הם לרוב יושבים בחדר ישיבות ומשוחחים שעות בינם לבין עצמם. אמנם חדר הישיבות הזה נמצא בתוך המחלקה, אבל ההרגשה בתוכו שונה בתכלית מההרגשה בשאר המחלקה. בכמה רגעים שהקדישו לי המכובדים על שולחן הישיבות הרגשתי שוב כמו בת אנוש ולא כמו זבל אנושי.

בכל זמן שהותי במחלקה פגשתי מתמודדות נפש רבות אחרות, אבל עם אף אחת מהן לא באמת שוחחתי. כולן מנותקות מכולן שם. יש כמה נשים שמאושפזות זמן רב, יותר מכמה ימים, וכבר מורגלות בבהייה בקיר. בסוף מתרגלים להכל כנראה. גם לכך שאף אחד לא באמת מעניק לך טיפול.

אני לא מאשימה את הצוות, לא את האחיות ואפילו לא את הרופאים בבית החולים. מספר המאושפזות רק במחלקה שאני הייתי בה אינו נמוך כלל, והצוות שנאלץ לנסות להשתלט על העומס אינו גדול. כמו תמיד, הכל מתחיל ונגמר בתקציב. אברבנאל מיועד לסגירה כבר משנת 2003 ובגלל צו הסגירה שלא הוצא לפועל משום מה עד היום, בית החולים מקבל תקציבים בסיסיים בלבד ולא תקציבי פיתוח. וכך נוצר מצב ששנים אחרי 2003, הקיר מעל המיטה שאני ישנתי בה התפורר מרטיבות, השמיכה היתה קרועה, השירותים היו ממש סכנת נפשות (נוספת לסכנת הנפש שגם ככה כל אחת נושאת עימה שם), ואם לא הייתי אדישה לג'וקים, כנראה שזה מה שהיה מכריע אותי סופית במסדרונות האין-סופיים.

בעבר הייתי מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים אחרים, וגם שם היו בעיות כאלו או אחרות. הזלזול של משרד הבריאות במתמודדי הנפש המאושפזים בישראל בא לידי ביטוי בכל מוסד שכזה. אבל המצב באברבנאל, מניסיוני האישי, הוא הנורא ביותר.

אחרי פחות מ-48 שעות יצאתי משם.

צילום: Freaktography, cc by-nc-nd
שתי המרצפות שמחוץ למקלחת ההיא מהוות עבורי את המקום שבו הפכתי לסתם עוד משוגעת אחת עם נפש דפוקה ולמקום שבו גם הגוף שלי איבד משמעות. צילום: Freaktography, cc by-nc-nd

בדוח שהייתי צריכה להעביר לפסיכיאטר הפרטי שלי, נכתב שהייתי שקטה לאורך כל האשפוז ולא עוררתי בעיות ולכן הרופאים מצאו לנכון לשחרר אותי. אני כמובן לא התנגדתי – הדבר היחיד שעזר לי לחזור טיפה לשפיות הוא דווקא זה שיצאתי משם ולא זה שנכנסתי לשם. סביר שהפסיכיאטרים באברבנאל נתקלים במצבים קשים ממני, וסביר שזה לא פשוט, אבל הדבר הסביר הנוסף הוא להביט בי ולראות מה המצב שלי מצריך.

אברבנאל, שהוקם בכדי להיות מרחב מגן, הפך להיות מקום שרק מחמיר את ההתמודדות שהנשים מגיעות איתה לשם. נשים שמגיעות עם דיכאון נהיות מדוכאות יותר, נשים שעברו תקיפה מינית נתקלות בזלזול ואולי אף בטראומה מחודשת, ונשים שיכולות להתחזק ולצאת לחיים בריאים, ייאלצו לנצח לשאת בתוכן את זיכרון האשפוז. למטופלים אין את הכוח הנפשי להתאחד או להתנגד וגם לא בטוח שקולנו היה נשמע בכלל כקול שפוי. אך ייתכן שאם הרופאים ושאר הצוות היו קמים ואומרים למשרד הבריאות שהם לא מוכנים להמשיך לטפל בתנאים האלו, משהו היה משתנה. אולי אפילו מספיק רופא אחד שיגיד: לא עוד.

אחרי שחזרתי הביתה מהאשפוז, לקח לי זמן להצליח לחזור לטיפול. הרגשתי שאיבדתי אמון במערכת והדבר היחיד שהייתי בטוחה בו זה שלא ייתכן שככה זה יימשך. לא ייתכן שאחשוש לקבל עזרה. החלטתי להוציא את האמת מחוץ לגדר בית החולים וסיפרתי לפסיכיאטר שלי על מה שעבר עלי. אמרתי לו שאני לא מוכנה לחזור לאברבנאל יותר אף פעם. ממקום מושבו הנוח והשפוי – הוא חשב שאני סתם מגזימה בתיאורים ושמצבי הנפשי הוא זה שגרם לי לראות את הדברים בצורה הזו.

ואולי – בידו הקלה על ההדק – אפילו עברה בראשו המחשבה לאשפז אותי שוב.

+   +   +

בנובמבר ישודר ב"יס דוקו" סרטה הדוקומנטרי של עדי סדקה, "השד לא כזה נורא", על מחלת הסכיזופרניה שלה

* תודה לליהי יונה על עזרתה בעריכת הטקסט

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ד.נ.

    ״הרגשתי שאיבדתי אמון במערכת והדבר היחיד שהייתי בטוחה בו זה שלא ייתכן שככה זה יימשך. לא ייתכן שאחשוש לקבל עזרה.״. עדי סדקה
    מי שהיה שם – יודע:
    אני (ד.נ.) לא סכיזופרנית. יש עלי תיקים אחרים שבגינם טעיתי מאוד לחשוב שאשפוז יגונן ולכן יקל במידת-מה. כל מילה של האשה הזו – נכונה – על אברבנאל המוזנח, מטונף, מערער שלווה, דוחה ומגעיל, על מלתעות המערכת הרפואית ה׳יודעת-כל׳ השחוקה.
    במקרה הטוב, יש מוסדות יותר אסתטיים. במקרה הטוב, הם מצילים חיים/דוחים את הקץ (ענין למתבונן). המחיר? לא אנושי, מצלק, מסייט. אבל לך תאמין למטורללים..

  2. דפנה

    אני מאמינה לכל מילה שלך.

  3. עופר

    את אמיצה מאוד ! כל הכבוד לך על החשיפה והתיאור שאני כמו שכבר מישהי כתבה משוכנע שהוא מדוייק

    עם זאת אני חולק עלייך שהבעייה היא תקציבית. תקציב הוא ביטוי לתפישת עולם. הבעיה האמיתית היא הדיכוי של בריאות הנפש. העבודה שמצוקות מסויימות נחשבות "מחלות" ושסמים פסיכאטריים שמטרתם לטשטש נחשבים "תרופות"
    אני כמוך לא מאשים את הרופאים והצוות . הם אנשים טובים שפועלים כסוכני משנה של דיכוי שכמו כל דיכוי אחר יש לו אספקט מובהק של רווחים ישירים (בעיקר חברות התרופות) ואספקט של שמירה על המערכת הכלכלית הנצלנית. הדיכוי הקפיטליסטי לא יכול להרשות לעצמו אנשים שלא יתפקדו בגלל רגשות.

    מעבר לזה יש דרך מובהקת להשתחרר ממצוקות כגון אלו שבגינן נשים וגברים מתאשפזים. קשר קרוב ומתמשך עם אדם שמאפשר לך לפרוק את מצוקות העבר יביא בסופו של דבר לשיחרור מהמצוקה. באתר הזה pvsunrise.org
    יש הסבר ממצה על כך . (אין לי כל אינטרס כספי בעניין -למי שתהה)

  4. שרון כהן

    עדי יקרה, כל הכבוד לך על השיתוף. כל הכבוד ל"העוקץ" שמעלים את המודעות לנושא.
    אני שומעת את הדברים שכתבת כאן גם על עוד מקומות בארץ שמיועדים לטיפול נפשי ובעצם הורגים את בני האדם שם במקום לשקמם.
    המאמר שלך הוא חשוב ביותר. מאחלת לך רק בריאות ואמן שלא תצטרכי יותר להתאשפז ולשהות במקומות נוראיים שכאלה.
    שרון

  5. דוסה

    מאמינה לכל מילה שלך. כל כך עצוב שבמקום לחזק ולהעצים ההתייחסות והמדיניות בארץ היא כמו לכל אוכלוסיה מוחלשת – להחליש אותה יותר!
    לא מבינים שבסופו של דבר זה עולה למדינה הרבה הרבה יותר.
    מקווה שהתחזקת מאז ושמצאת את הדרך הטובה ביותר עבורך להתמודד.

  6. רננה

    נכחתי באולם המעצרים בתל אביב, אליו מובאים כל האנשים שנאספו מהרחובות בשעות הלילה. שופטת מקשיבה לטיעוניהם ומחליטה, בהחלטות אינסטנט, מה לעשות איתם הלאה.
    היה שם פליט מסודן, שכאשר הובא לפינת המכלאה בה היו מרוכזים כל העצורים, העמדה ממנה טוענים באוזני השופטת, החל לשיר. הוא שר והתנדנד בעדינות מצד לצד, בשעה בה היא עצמה הקריאה את סעיפי המעצר שלו: התנהגות מוזרה ואלימה בבית, בו נולד לפני מספר ימים תינוקו. אשתו צלצלה למשטרה ואמרה שהוא שטף את התינוק בצורה מסוכנת. השופטת סיימה לקרוא והביטה באדם שלפניה, שלא ידע עברית ולא הבין מה קורה סביב, ואז פלטה: "אברבנל". כששמע את המילה הזאת, אותה מסתבר הכיר היטב, הפסיק מיד את השיר ותפס את הסורגים בידיו האזוקות. "נואו אברבנל!!", זעק. "נואו אברבנל נואו אברבנל נואו אברבנל!!!!". השוטרים בתא תפסו אותו וגררו אותו פנימה, כאשר הוא ממשיך לזעוק אל השמיים. השופטת עיינה באדישות בניירת שמולה וסיכמה: "תעבירו אותו".
    התיק הבא בבקשה.

  7. איש שפוי

    הייתי בשלוותה פעם – בסה"כ הייתי במריבה עם ההורים, תקופה קשה, רגשות עזים – שום דבר קיצוני. התוצאה: אשפוז בכפייה במחלקה הסגורה, כפיית סימום פסיכיאטרי – דבר מחריד שמערער כל נפש – מכריחים אותך להכניס לגוף שלך סמים בניגוד לרצון שלך. אונס לכל דבר. השפלה. והכי מפחיד זה שאתה לא יודע אם תצא משם אי פעם. אתה רואה שם אנשים שכבר שנים בפנים – ואתה מבין שאם אתה תשאר שנים בפנים תהפוך למעורער כמוהם.

    אין שום טיפול או השגחה – זה כלא במלוא מובן המילה ולא יותר מזה. כלא עם סמים. המחלקה הפתוחה יותר בסדר, אבל זה עדיין כלא והסימום מערער ומרגיש שאתה מאבד ומאבד שליטה על החיים שלך. שום טיפול – מקסימום חצי שעה עם פסיכולוג פעם בשבוע, שזה כלום לחלוטין – אין שום תועלת בזה – מתיחסים אליך כמו לילד בן שנתיים – דבר שלא עוזר לך להתגבר על הבעיות שלך – רק מייצר לך בעיות חדשות חמורות הרבה יותר. ואתה לא יודע אם תצא, ומתי.

    היחס של הפסיכיאטריות\ים הוא הכי מזעזע, מרושע, ציני, אכזרי, מזויע, מזעזע, מערער, מנוול, קר ולא איכפתי שיש בעולם. בעולם. האנשים האלו שיכורים מכוח והחיים, החירות והרכוש שלך (שיגנב לך בימים הראשונים) נמצאים הרחק הרחק מעניינים של אלו, הפסיכיאטרים.

    לסיום אני רוצה להזכיר לכולם שפסיכיאטריה איננה "מדע" או "רפואה".

  8. נפתלי אור-נר

    זאת אשר עולה מהכתבה והתגובות לה. מוטב שהאחראיים למצבם של המוסדות המאכלסים את חולי הנפש יתנו את דעתם, וליבם, לטענות המאושפזים ויתייחסו אליהם בכבוד לו הם ראויים

  9. שלומי

    צר לי שאלו הן חוויותיך מהתנסויות פסיכיאטריות. אתה – וקודם כל עדי, במאמרה – מציינים התמודדות קשה מאוד של נפגעי נפש לא רק עם המחלה עצמה, אלא גם עם מערכות הרפואה.

    מניסיוני, יש פסיכיאטרים טובים יותר, מכילים יותר. חלקם גם פסיכותרפיסטים, ומעניקים יחס ראוי והוגן – וגם לא ממהרים לחלק תרופות או להפנות לאשפוזים. אני מכיר כמה כאלה, אבל לכולם הגעתי באופן פרטי.

    מקווה בשבילך, ובשביל עדי, שלא תאבדו תקווה. האמן לי, תמיד כדאי לזכור שאתה חזק מהמחלה או מהסימפטומים שלה. אני אומר זאת לא "מהצד", אלא כמי שחווה זאת באופן אישי. הכעס והתסכול והמרירות על המערכת באים ממקום מוצדק והוגן – אבל חשוב להתגבר עליהם, ולנסות להפיק את המיטב בשביל עצמך.

    הרבה הצלחה.

    1. נפתלי שם טוב

      ללא ספק דבריך נכונים שיש גם אנשי טיפול טובים, אך זה בדיוק הטיעון, שמערכת בריאות הנפש הציבורית גרועה בשל סיבות פוליטיות ולכן לרוב טיפול ברמה טובה ניתן למצוא בעיקר בשוק הפרטי…

    2. אבינועם

      מה שמקומם זה הקלות הבלתי נסבלת שבה אתה מגדיר אנשים שאינך מכיר ולא פגשת בכלל כ"נפגעי נפש" שיש להם "מחלה", וזאת רק על סמך העובדה שאלו שהו (מרצון או שלא מרצון) במוסדות פסיכיאטריים ובאו במגע עם פסיכיאטר. ממש שיא הנאורות…שכחת שפעם אפילו הומוסקסואלים הוגדרו כחולים ע"י הפסיכיאטריה…

      אולי אכן באמת "יש פסיכיאטרים טובים יותר, מכילים יותר" כדבריך. זכותו של אדם להאמין שיש כאלו, אלא שאדם לא יכול להרשות לעצמו את ההימור באיזה סוג פסיכיאטר ייקלע בדרכו, במיוחדים אם חשובים לנו החירות, זכויות האדם, וכן, גם הבריאות שלנו. מי שהפרוטה מצויה בכיסו יכול להתכבד ולמצוא לו פסיכיאטר פרטי "טוב יותר, מכיל יותר" (למרות שגם אלו יכולים לשלוח לכליאה פסיכיאטרית בקלות). הצרה היא שלרובנו אין פריויליגיה כזו, ולמען האמת עדיף לבקש כבר מרופא המשפחה סמים פסיכיאטריים (למשל נגד דיכאון) מאשר למצוא עצמך כלוא במתקן פסיכיאטרי בתואנה של "טיפול" (שכולל גם פוטנציאל לקשירות, פגיעה בחירות על הגוף ועוד כהנה וכהנה…)
      צא ולמד.

      צר לי שאלו הן חוויותיך מהתנסויות פסיכיאטריות. אתה – וקודם כל עדי, במאמרה – מציינים התמודדות קשה מאוד של נפגעי נפש לא רק עם המחלה עצמה, אלא גם עם מערכות הרפואה.
      מניסיוני, יש פסיכיאטרים טובים יותר, מכילים יותר. חלקם גם פסיכותרפיסטים, ומעניקים יחס ראוי והוגן – וגם לא ממהרים לחלק תרופות או להפנות לאשפוזים. אני מכיר כמה כאלה, אבל לכולם הגעתי באופן פרטי.
      מקווה בשבילך, ובשביל עדי, שלא תאבדו תקווה. האמן לי, תמיד כדאי לזכור שאתה חזק מהמחלה או מהסימפטומים שלה. אני אומר זאת לא "מהצד", אלא כמי שחווה זאת באופן אישי. הכעס והתסכול והמרירות על המערכת באים ממקום מוצדק והוגן – אבל חשוב להתגבר עליהם, ולנסות להפיק את המיטב בשביל עצמך.
      הרבה הצלחה.

  10. דליה וירצברג-רופא

    ואני בטוחה בכך גם בגלל ניסיוני האישי שם, וגם מניסיונם של חברים ואנשים אחרים.
    האם ראית את הכתבה שיזמה מי שהתאשפזה שם בקיץ 2012:
    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=925722
    היא לא חסכה מילים קשות גם מאנשי הצוות שהשפילו, התעמרו והזניחו.

    יישר כוח על המאמר.

    מקווה שהמקום הנורא הזה ייסגר ושייפתחו מחלקות פסיכיאטריות בבי"ח וולפסון.

  11. אילן

    בעלי מיקצוע שבדרך כלל אינם השאור שבעיסת מיקצוע הרפואה, עם הכשרה מאוד מצומצמת, מתמודדים עם ההפרעות הפסיכוסומטיות של המוח ועם המערכת הריגשית המיתפרעת בשל כך.
    המחקר המדעי בתחום די מצומצם והתרופות המפותחות מיועדות בעיקר להתמודות עם הסימפטומים שעל פני השטח.
    כאשר הם נכשלים בטיפול בהפרעה הגופנית – הפרעה בתווכים במוח (נוירוטרנסמיטורים) כי אין להם איבחון מדויק, ותרופות יעודיות, הם גם נכשלים לרוב באיתור וטיפול במרכיב הפסיכולוגי של הצמד הפסיכו-סומטי שלרוב מקורו באורחות חיים קשות שאופיניות למערכת החברטית הקפיטליסטית המודרנית.
    בשים לב למיגבלות הרבות כמעט פלא שפסיכיאטרים המגששים באפלה מצליחים בכלל לעזור ולו במעט לרוב הפונים לקבל את שרותיהם.

  12. חיים

    אתר העמוה למלחמה בתקיפה וכפייה פסיכיאטרית :
    http://www.iaapa.org.il/

    פורום די לכפייה פסיכיאטרית באתר "תפוז" :
    http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?forumid=319

    על נזקי הכפייה הפסיכיאטרית ועוד :
    http://www.planetnana.co.il/v36800/human_rights.htm

    אם פסיכיאטר, רוצה גם מטאטא יורה (מאמרים) :
    http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-52325-00.html

    ותזכורת למי שחושב ש"לי זה לא יקרה" (אלא רק להם, המשוגעים האלו), במיוחד הצעירים שבינינו :
    http://www.planetnana.co.il/v36800/big_top_caner.htm

    קראתם ? הזדעזעתם ? איכפת לכם ? אז שתפו והעבירו הלאה !
    הערה/הבהרה : לכל אלו שכל מה שיש להם להעיר כאן זה תגובהבנוסח "שוב פעם סיינטולוגים" – אנא תחסכו מאיתנו את התקליט השבור הפעם…אין קשר לכת ההיא. תנוחו. תודה.

  13. רפאל וויליאם פררה

    בפוסט שפרסמתי בקבוצה בפייסבוק שנקראת "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש".
    הפוסט הועלה ב 24.6.14 (לפני 4 חודשים).
    מוזמנים לקרוא, וגם את הדיון שהתפתח בתגובות לפוסט שביניהן אני מפרט הרבה יותר מה נעשה לי ואיך.
    הנה קישור (רק למי שיש פייסבוק ושיהיה פתוח בזמן פתיחת הקישור):
    https://www.facebook.com/groups/107707539249170/permalink/805166666169917/

    מוזמנים גם לכתוב לי אישית לפייסבוק
    השם שלי בפייסבוק זה:
    rafael william rose parera

  14. ישי

    תודה על השיתוף האמיץ. זו תעודת עניות נוראית לחברה בישראל.