אלוהים קטן עם מקל גדול

בלשכת התעסוקה נרשם "סירוב" ובכך נגזר גורלה של משפחה להידרדרות נוספת שממנה אין מוצא במורד העוני, המצוקה והרעב – זולת המוות. ה-22 בספטמבר האחרון היה יום קשה במיוחד שבו נרשמו סירובים רבים לנשים יפואיות
יהודית אילני

ב-28 בחודש, כל חודש, אם אין הכרח עדיף שלא להיכנס לסניף הדואר. זהו יום חג זעיר למשפחות רבות ביפו. כל 28 בחודש המוסד לביטוח לאומי מעביר לחשבונות הזכאיםות את קצבאות הקיום, בדרך כלל בבנק הדואר, בנק שבו אין כרטיסי אשראי ואין כספומט. עומדות בתור בשקט.

"עוד כמה דקות ויהיה לי כסף בארנק".

"אעשה קניה גדולה היום".

יום תשלום חובות,

יום תשלום חשבונות,

יום רכישת ספרי לימוד,

יום תשלום שכר הדירה,

ויום קניית פינוק לילדים: מעדן או אולי עוף.

זהו יום הדילמות: נתקן את מכונת הכביסה או נקנה את נעלי הספורט שהילד כל כך רוצה? נלך לרופא שיניים? או שעדיף בחודש הבא? עם קצת אופטלגין אפשר לסבול עוד כמה ימים. זהו יום רכישת חבילות טיטולים, מטרנה ותרופות.

יום תשלום החוב לשכנה או חלילה לשוק האפור.

הכסף נגמר תוך זמן קצר, ושוב חוזרים לרשום במכולת ואצל הירקן. צריך לא לשכוח לשמור קצת כסף לחודשי חופשי או לכרטיסיה.

בשל חגי ישראל והאסלאם התשלום בספטמבר האחרון הוקדם ל-22 בחודש. יום חגיגה, יום כיף! אבל לא לכולן.

א', אם לארבעה ילדים צעירים, בהם ילדון מתוק בן שנתיים וחודש, הופנתה לחברת נקיון ע"י פקידת לשכת התעסוקה. הקבלן ישמח להעסיק אותה, הוא אמר. הוא מחפש עובדות נקיון "בנרות" לניקוי מגדל משרדים בשעות שלפני תחילת העבודה במקום. צריך להיות במגדל בשעה 6 בבוקר. "אם יש מספיק נשים מיפו אסדר הסעה", הוא הבטיח. אך מה עם סידור לילדים? הגן יכול לקבל אותם רק החל מהשעה 7. הילדים הגדולים (כיתה ב' וא') עוד לא יכולים לקחת אחריות על הקטנים, שהקטן בהם עדיין עם טיטול. "אם כך, לא אקבל אותך", הוא אמר. חזרה ללשכת התעסוקה ושם הפקידה רשמה "סירוב". למה? כי כך היא התרשמה. פירוש הדבר הוא שלילת קצבת הקיום למשך חודשיים.

חודשיים ללא אגורה. בלי כסף לשכר דירה, בלי כסף להטענת מונה החשמל שנטען מראש (זהו חפץ מוכר בבתי משפחות החיות בעוני), בלי כסף לרכישת מזון, תרופות, טיטולים, לאוטובוס. א' שינתה את מסלול ההליכה הקבוע בשכונה. לא נעים לה לעבור ליד המכולת והירקן. אין לה איך לשלם את החוב שרשמה, והיא קונה עכשיו אצל המתחרה.

המים מנותקים, החשמל שולם בכרטיס המונה עדיין זורם. כך מפעילים מכונת כביסה בלי מים זורמים בברז.  יפו, ספטמבר 2014
המים מנותקים, החשמל שולם בכרטיס המונה עדיין זורם. כך מפעילים מכונת כביסה בלי מים זורמים בברז. יפו, ספטמבר 2014. צילום: יהודית אילני

מ', אישה בשנות ה-50 לחייה, לא בריאה כל כך. בנה מכור לסמים, שיצא זה עתה מבית הסוהר, מקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי (בינתיים, חודש ראשון אחרי השחרור מהכלא), אבל לא נותן לאמו אגורה. הכל הולך לסמים. מ' נשלחה אף היא לקבלן נקיון. היא סובלת מכאבי גב ומתקשה להרים חפצים כבדים. די היה לקבלן במבט אחד במ' כדי לדחותה. הוא מעדיף צעירות יותר שהולכות מהר ממנה. כאשר הלכה לבנק הדואר ב-22 בספטמבר, שמעה מהפקידה: "אין כלום בחשבון שלך. לא העבירו לך. תבדקי". גם למ' נרשם סירוב, וגם ממנה נשללה קצבת הקיום לחודשיים. טיפול השיניים ימתין. תשלום שכר הדירה לא יכול להמתין. תשלום צו התשלומים (חקירת יכולת מההוצאה לפועל), לא בחודשיים הקרובים. הטענת טוקמן? לא כרגע. חג? לא ממש. אולי תקבל סל מזון מעמותת צדקה. אצל הירקן אפשר בסוף היום לקבל ירקות ופירות סוג ב' במחיר נמוך, או סוג ג' בחינם, אם יש מזל.

חודשיים בלי תשלום שכר דירה יוצרים חוב לבעל הדירה שאותו לא תוכל לכסות גם כאשר יתחדש תשלום הקצבה. אבל איך תגיע ללשכת התעסוקה, אם אין לה כסף לאוטובוס? איך תסע לעבודה אם יפנו אותה לאחת? מ' אמורה לחדש את תעודת הזכאות שלה לקבלת סיוע בשכר דירה. היא אמורה להגיש אישורי הכנסה בששת החודשים האחרונים. ארבעה חודשי קבלת קצבה וחודשיים ללא כל הכנסה. למשרד השיכון יש מונח מיוחד לאנשים שלא מקבלים אגורה: "חוסר ניצול פוטנציאל השתכרות", או בתרגום הביורוקרטיה לשפת בני אדם: יכולת לקבל כסף ולא קיבלת, כנראה שאת לא זקוקה לו. לכן, לא תקבלי סיוע בשכר דירה. אפילו אצל החיים בעוני מרוד, פרוטה מובילה לעוד פרוטה. גם העירייה רואה זאת כך: אם את לא מקבלת קצבה, לא מגיעה לך הנחה בארנונה. מאד הגיוני. לפי הגיון מסויים. הגיון ההגמוניה. ומ'? היא לא ממש מבינה. היא בוכה. בשקט. מ' מתביישת.

נ' במצב זהה: "סירוב". "בטח יעקלו לי שוב את חשבון הבנק", היא מציינת ומחייכת, "לפחות את הקצבה לא ניתן לעכל". ואז נזכרת, "אבל אין לי קצבה". "טוב, שיעקלו את החובות שלי". "טוב שיש דוד שמש. טוב שעוד לא קר בלילות. טוב שהבת שלי קיבלה מלא בגדים מבת אחותי". נ' אופטימית. בכל מצב היא מנסה למצוא משהו חיובי. "כבר אין לי דמעות", היא מוסיפה אחרי כמה שניות.

ב-22 בספטמבר סיפרו לי על 10 "סירובים". זה היה יום קשה. רושמים לך "סירוב" כאשר הפקידה בלשכת התעסוקה מתרשמת שאת לא מספיק רצינית בחיפושי העבודה שלך. אין תהליך שימוע. אפשר לערער אצל הממונה, אבל עוד לא שמעתי על ערעור אחד שהתקבל. ניתן גם לערער בבית הדין האזורי לעבודה. זה יכול לקחת חודשים, אפילו יותר משנה. ומה בינתיים?

בידי פקידי/ות הלשכה מונח כוח עצום. אין תהליך בו את יכולה לערער על צדקת הפקיד/ה. הפקיד/ה לא צריך/ה להוכיח דבר. מספיק ההתרשמות של הפקיד/ה. הפקיד/ה ממלא/ת את תפקיד השוטר/ת והשופט/ת. ממש אלוהים קטן. אלוהים קטן עם מקל גדול. אל מלא רחמים? לא אצלנו בלשכה!

שאספר לכם את סיפורה של ד', מכורה לסמים נקיה (כבר 4 שנים!) ואם לבת 3 שנים? שחזרה לעסוק בזנות כדי להביא אוכל הביתה, ולשלם שכר דירה… או אולי של נ', אם יחידנית של משפחה ענקית, שבמשך שנים הייתה בתור לקבלת דירה בדיור הציבורי ונשברה לפני כמה חודשים? היא קפצה אל מותה. לא יכלה יותר.

אז מה פירושו של אותו "סירוב" שמוביל באופן אוטומטי לשלילת קצבת קיום לחודשיים? המשמעות היא יצירת חוב, בור, מכשול שמשפחה שחיה בעוני אינה יכולה להשתקם ממנו. זהו גזר דין לחיים. האם אתם/ן, פקידי/ות לשכת התעסוקה, מבינים/ות מה אתם/ן עושים/ות? חלק ניכר מההנחות שמשפחות חד-הוריות ומשפחות שחיות בעוני זכאיות להן, מתבטלות כאשר אין רצף תשלום הקצבה. די בביטול הקצבה לחודשיים בלבד כדי שיבטלו לך גם את ההנחות להן היית זכאית כמקבלת קצבה. אחרי כל זה כמעט שכחנו שגם מי שקצבתו אינה מתבטלת כלאחר יד, אינו יכול לקיים רמת חיים מינימאלית באמצעות קצבאות הביטוח לאומי.

ואני רק שאלה: איך נותנים כוח כה גדול לפקיד/ה? בבית משפט צריך להביא הוכחות, יש הליכים, הודעות, אפשרות לבוא עם עו"ד מטעם הסיוע המשפטי. בבית משפט אפשר לנסות להתגונן. בבית משפט יש שיקול דעת ולעתים אף מתחשבים בנסיבות חברתיות. ובלשכת התעסוקה? אין כלום! נדא! פיש! גורנישט! לכי, תשברי את הראש. ויש כאלה שבאמת לא יכולות יותר, שאכן הראש שלהן נשבר. על האספלט שמתחת לבניין.

עוד של יהודית אילני

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יעל

    מדויק. ומכעיס במיוחד בגלל הנהלים שעל הנייר, שאמורים למנוע את כל זה – הפקיד אמור להתרשם, ליידע, לנהל דיון, להתריע, לנמק בכתב… כל זה כמובן לא נעשה ובמחי "התרשמות" של פקידה עייפה נמחקת קצבה לחודשיים. מייאש.

  2. דןש

    לא מספיק להציע עבודה – חייבים להתאים את העבודה למבקש העבודה..
    אסור להשתמש בהגדרת "סרוב" – כאשר למחפש העבודה אין את התנאים הבסיסיים לקבלה.

  3. קורא בין השורות

    חבל לתלות את האשם רק בפקידי/ות לשכת התעסוקה. מדינת ישראל יצרה מערכת חקיקתית בה ניתן כוח משמעותי מדי בידי הפקידים מצד אחד, ומצד שני בשנים האחרונות יושמו תוכניות בונוסים מרושעות לפקידות שרושמות מספר גבוה של סירובים (וכדאי להזכיר ששכרם של עובדי המדינה לא ממש מעודכן, בזמן שיוקר המחיה עולה). תלונות לגבי שיקול דעתו של פקיד זה או אחר הן חשובות, אבל לא יביאו לשינוי המצב מיסודו. המאבק צריך להתנהל מול הממשלה שמייצרת עוני ומנסה לחסוך בקצבאות הקיום של החלשות/ים ביותר, וכדאי להצביע על כך כדי להשלים את התמונה.

    1. yossiloss

      שלום קורא בין השורות. האם תוכל לומר מנין אתה יודע על תוכניות הבונוסים? האם הדבר התפרסם?

        1. yossiloss

          מסתבר שאלה חדשות ישנות אלה.

  4. אבא

    אין שום גבר בפוסט הזה. איפה האבות של ארבעת הילדים, של "המשפחה הענקית"? וגם ככה קשה לפרנס אפילו שני ילדים. אז למה אמהות צריכות לעשות ארבעה? ולמה המיסים שמוציאים מהפה של הבת שלי שלי צריכים לממן את השבטים האלה?

  5. נסרין

    מדינת הרווחה בישראל עברה מן העולם כבר מזה שנים, מה שיש לנו היום זה דמוי מדינת רווחה. חוקים יבשים ואף בלתי אנושיים. המדינה לא עוזרת לעניים לשפר את מצבם אלא ההפך היא דוחפת אותם לעוני יותר עמוק וקשה ובכך מייצרת דורות של עוני ומצוקה קשה מאוד. המצב של המשפחות ביפו מאוד קשה ומורכב, והחילוץ מעוני נראה כחלום שלא יתגשם.

  6. רתם

    יהודית, תודה. השמעת את קולן של המובסות והקלון הוא למי שחושב שכאן מדינה מתקדמת ונאורה, לא רק למדינה, גם לאזרחיה המדושני עונג

  7. שיר

    המציאות הזו רווחת בעוד מקומות בארץ. שכבה שלמה של אוכלוסייה לא מצליחה להרים ראש מתחת לקו העוני. משפחה מרובת ילדים קשה לה לשרוד לכן קשה לי להבין מדוע למרות המצב הכלכלי הקשה ממשיכות משפחות אילו להוסיף עוד ועוד ילדים. לבקש קיצבה מהמדינה זה לא הוגן. למה שאני ושכמותי יממנו את אותן משפחות שלא עוזרות לעצמן? גם אני רציתי משפחה גדולה אולם לא יכולתי לתת לילדי הרבה אם הייתי מוסיפה עוד ילד ואילו משפחות רבות הן בעלות 4-6 ילדים שגדלים ללא השכלה וללא אופק. אז לקיחת אחריות הורית היא צעד ראשון ולא הסתמכות על תרומות וקצבאות.

  8. אלמוני

    מתי תבינו שביטוח לאומי לא אוהב לשלם מתיייי אני נלחמתי איתם שנתיים טרטרו אותי על מנת ליאש אבל לא עזר להם בסוף שילמו רטרו