בדרך לאוסקר משלמים הרבה מאד כסף

כך משמרת האקדמיה הישראלית לקולנוע את מיקומה של היצירה העצמאית, הפריפריאלית, הנשית, בצד. או, מה קרה ל-22 סרטים בדרך לפרסי אופיר?
ליאור אלפנט

ב-21 בספטמבר התקיים טקס פרסי אופיר, הלוא הוא ה"אוסקר הישראלי". אירוע שבו נבחר הסרט הטוב ביותר – זה שגם יישלח לאוסקר האמריקאי, בתקווה שיזכה ויביא לישראל קצת כבוד שכה חסר לה בדעת הקהל העולמית. בשנים האחרונות, כל פעם לפני הטקס נשמעות ביקורות רבות (בעיקר ממבקרי קולנוע, אבל לא רק), על התנהלותה של האקדמיה הישראלית לקולנוע ועל כך ששיקולי הבחירה של הסרט הזוכה אינם קשורים בהכרח לאיכויותיו, אלא למירוץ לאוסקר האמריקאי. הגדיל לעשות יאיר רווה, שכתב פוסט שלם על הבעיתיות של הטקס, התזמון שלו ושיקולי הבחירה של הסרט. כל הביקורות המושמעות נכונות בעיני, ולא אחזור עליהן כאן, אך ברצוני לדבר על בעיה אחרת, כזאת שמבקרים נוטים להשמיט (מדוע הם משמיטים אותה? זו כבר תהייה לפוסט אחר).

לפני כן, כמה מילים על האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה.

האקדמיה היא עמותה, הממומנת על ידי משרד התרבות (שתרומתו מממנת את פרסי האקדמיה), דמי החבר (250 שקלים לשנה), תרומות, מענקים ועוד. היא קיימת מאז 1990 ומקיימת שתי תחרויות בשנה – תחרות פרסי הטלוויזיה ותחרות פרסי הקולנוע (פרסי אופיר). בוועד המנהל חברים 21 גברים ו-6 נשים. הם למשל אלו הקובעים את פרס "מפעל החיים", עליו לא מצביעים כמה מאות חברי אקדמיה (ברשימת התפוצה של 2014 ישנם 651 חברים בעלי זכות הצבעה, אך ישנם גם חברי אקדמיה ללא זכות הצבעה).

פרס הסרט הטוב ביותר ניתן לאחד מתוך חמשת המועמדים הסופיים לסרט עלילתי במסלול ה"רגיל", וכן לסרט נוסף במסלול ה"פרינג'" – תוספת חדשה הקיימת מ-2012. ההבדל בין הפרינג' לעלילתי הוא בסכום שיש להשקיע על מנת להירשם למסלול (1,450 שקל לעלילתי, לעומת 1,350 לפרינג' נכון ל-2014), ובכך שעל סרט הפרינג' מצביעים מתוך רשימת סרטי פרינג', כאשר הסרט הנבחר מביניהם יהיה מועמד בסופו של דבר יחד עם המועמדים "הרגילים" – מה שמוריד משמעותית את סיכוייו של הסרט במסלול זה לזכות בפרס "הסרט הטוב ביותר" (עוד על הבעייתיות של הקטגוריה ניתן לקרוא ב"סריטה").

בשנת 2014 הוגשו לתחרות פרסי אופיר 37 סרטים עלילתיים, מתוכם נותרו בסופו של דבר 36 לאחר פרישה של אחד הסרטים מהמירוץ. זהו מספר שיא של סרטים, שלא נראה כמוהו בעבר. מתוך 36 הסרטים הללו, רק 14 היו מועמדים בסופו של דבר לפרסי המסלול העלילתי, ומביניהם זכו במירב הפרסים שישה סרטים בלבד. מה קרה ל-22 סרטים אחרים? הייתכן שהם היו כה איומים שלא זכו אפילו למועמדות ניחומים? (התשובה היא שלילית כמובן) הייתכן כי אותה אקדמיה, אשר שמה לעצמה כמטרה את קידום העשייה הישראלית, כפי שהיא מצהירה באתרה, בעצם מקדמת עשייה מסוימת מאד?

טקס פרסי אופיר. ההגשה לפרסי אופיר עולה, כאמור, בין 1,350-1,450 שקלים. מדובר בסכום גבוה מאד עבור יוצרות ויוצרים מסוימים, שכבר השקיעו את מירב כספם בסרטם ולעתים מגיעים לשלב שבו הסרט מוכן בלי פרוטה מיותרת בכיס
טקס פרסי אופיר. ההגשה עולה בין 1,350-1,450 שקלים – סכום גבוה מאד עבור מי שכבר השקיעו את מירב כספם בסרטם ולעתים מגיעים לשלב שבו הסרט מוכן בלי פרוטה מיותרת בכיס

במשך חודשיים ולעתים גם שלושה, נדרשים חברי וחברות האקדמיה לצפות בכל הסרטים המוגשים לפרסי אופיר. יש שנים שבהם המספר נמוך מאד, אך בשנים כמו השנה – בה כאמור יש 36 סרטים – מדובר כמעט בעבודה לכל דבר, עבודה הנעשית בהתנדבות. אם ניקח בחשבון את העובדה שבשישי-שבת לא מתקיימות הקרנות, והאקדמיה מורכבת ברובה מגברים ונשים עובדים ועובדות אשר אינם יכולים לראות סרטים בשעות הבוקר, נותרו מעט מאד שעות אשר בהן הקרנות האקדמיה מלאות. וגם אז, האם הן מלאות בחברי אקדמיה? לא בטוח, ולא תמיד אפשר לדעת (אמנם הקרנות אלו אינן פתוחות לקהל הרחב, אך לעתים הן משמשות את ההפקה ומוזמניה, היוצרים ומוזמניהם וקהל הנכנס על בסיס מקום פנוי. כך שאולם מלא לא תמיד מסמל אולם מלא בחברי אקדמיה). חלק מהסרטים ניתנים לצפייה און-ליין ברשת, אך כמובן שלא ניתן להשוות את הצפייה הביתית לצפייה על מסך גדול; קומדיות, למשל, עובדות טוב יותר אל מול קהל רב ולא לבד בבית, ובנוסף ישנו גם הבדל משמעותי באיכות הצבע והסאונד בין צפייה ביתית לבין צפייה בקולנוע. בסופו של דבר, חוויית הצפייה משפיעה על ההצבעה.

ההגשה לפרסי אופיר עולה, כאמור, בין 1,350-1,450 שקלים. מדובר בסכום גבוה מאד עבור יוצרות ויוצרים מסוימים, שכבר השקיעו את מירב כספם בסרטם ולעתים מגיעים לשלב שבו הסרט מוכן בלי פרוטה מיותרת בכיס. הסרטים שהוגשו לתחרות מקבלים מהאקדמיה בין אחת לשלוש הקרנות מיוחדות חינמיות לחברי וחברות האקדמיה, הנערכות בעיקר בתל אביב. ישנם סרטים המוקרנים בפסטיבל ירושלים או בפסטיבלים בערים אחרות קודם לכן, ולפעמים אף יצאו מסחרית לפני הטקס, אך הקרנות אלו לא נחשבות כ"הקרנות אקדמיה". במידה והיוצרת מעוניינת בהקרנה נוספת, עליה לתאם אחת כזו עם בית קולנוע לבחירתה ולממן את ההקרנה מכיסה.

הקרנה מסוג זה עולה בין 1,200 ל-1,600 שקלים, תלוי בבית הקולנוע, בשעות וכו'. על ההקרנה הזו באחריותה להודיע לחברי האקדמיה במייל, בטלפון, או בכל צורה אחרת לבחירתה. היוצרות והיוצרים מעידים כי שיווק ההקרנות עצמו הוא עבודה במשרה מלאה – כזאת שמסוגלות לעשות יוצרות ויוצרים שלא עסוקים כבר בעבודות נוספות, בשכר וללא שכר (כמו גידול ילדים, למשל). ואגב, על ההקרנות האחרות נמסרת הודעה מטעם האקדמיה, אך רוב הפעמים תעדפנה היוצרות לפנות אישית לחברי האקדמיה או לשווק אותן בדרכים נוספות, על מנת שיגיעו אליהן מספר רב יותר של צופים.

מי מסוגלת לממן את כל הדבר הזה? מישהי שמאחורי סרטה עומדת חברת הפקה גדולה, אשר לעתים תעסיק סטודנטים על מנת לשווק את ההקרנות הנוספות, או אולי אפילו תממן יח"צ – עלויות שיכולות להגיע גם ל-14 אלף שקלים – או לחילופין מישהי המגיעה עם כסף מהבית. לא צריך לחשוב הרבה על מנת לדעת מי לא מסוגלת לממן הקרנות נוספות. כמובן, ככל שמספר ההקרנות החינמיות לחברי האקדמיה עולה, כך הסיכוי שיצפו בסרט שיצרת עולה גם הוא. כך שאם יש לך רק הקרנה אחת או שתיים, סיכוייך נמוכים משמעותית.

בדרך זו, האקדמיה יוצרת מצב שבו הסרטים הגדולים, אשר נתמכים על ידי בית הפקות גדול או חברת הפצה גדולה או מלווים בכסף פרטי, הם אלו אשר מקבלים את מספר ההקרנות הרב ביותר ואלו בהם צופים הכי הרבה חברי וחברות אקדמיה, כאשר בסופו של דבר הם גם אלו שמקבלים את מספר המועמדויות הגבוה ביותר. לעומת זאת, הסרטים הקטנים, אשר חלקם נדחקים למסלולי הפרינג', נשארים הרחק מאחור. במקום לעודד עשייה ויצירה של יותר סרטים, נדמה שהאקדמיה היתה מעדיפה אפילו שייעשו פחות סרטים בשנה, כדי שחברי וחברות האקדמיה לא יצטרכו לעבוד כל כך הרבה בלראות את כל הסרטים.

אבל אם בכל זאת יש הרבה סרטים, אין בעיה. זה לא שהאקדמיה לא נתנה אפשרות לצפייה, פשוט אתן, היוצרות, לא התאמצתן מספיק על מנת שיהיו לכן הקרנות נוספות. זה לא אשמת האקדמיה שלא ראו את הסרט שלכן, זוהי אשמתכן.

בכך האקדמיה משמרת את מיקומה של היצירה העצמאית, הפריפריאלית, הנשית, בצד. קל לומר – מה פתאום, זוהי השנה עם הכי הרבה נשים והן אף זכו בפרסים עצמם, אך זוהי ראייה צרה של המציאות. נשים אכן עושות יותר סרטים, אך קודם כל, זו אינה בעיה לעשות יותר סרטים מכמעט כלום סרטים, ושנית, זוהי השנה השנייה שבה יש הוכחה משמעותית לכך (ב-2012 השתתפו בפסטיבל סרטי הנשים הבינלאומי ברחובות שמונה פיצ'רים של נשים). כמו כן, הקולנוע העצמאי לא מקבל תמריצי עשייה, אלא נשאר במקומו כ"פרינג'", מחוץ למסגרת הכללית. במקום להכניסו פנימה, ואולי אפילו להוזיל משמעותית את מחירי הכניסה שלו לתחרות (100 שקלים זה לא משמעותי), הוא נדחק אל המקום שאליו הקולנוע הולך כדי למות (אינטרנט, הקרנות ביתיות וכו').

הקרנות האקדמיה אשר מתקיימות בעיקר בתל אביב מתעלמות מחברי וחברות אקדמיה אשר אינם גרים במרכז, שלא נדבר בכלל על חובבי וחובבות קולנוע הגרות בפריפריה וידן אינן משגת לשלם את דמי החברות לשנה על מנת לראות את הסרטים האלו. פרסי אופיר והאקדמיה לקולנוע, אשר תומכים בכך שהסרטים המועמדים לפרסים כלל לא יוקרנו לקהל הרחב לפני הטקס, משמרים את הקולנוע כמותרות, כפריבילגיה, כאמנות גבוהה השייכת למעמד אחד ויחיד. אותו מעמד שיכול לא רק לראות את הסרטים (סרט בקולנוע היום עולה קרוב ל-40 שקלים, בלי קשר להקרנות האקדמיה, זה אינו מחיר שכולן יכולות להרשות לעצמן), אלא גם לעשות אותם, ולשלוח אותם לתחרויות.

הכותבת חברה בפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל וממקימות אתר "המבקרות"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.