זו מציאות של אונס, לא חלום

עו"ד ופושעים מוכרים להמונים כי השופטים אינם מיושבים בדעתם
חברי הכנסת מזלזלים בהחלטות בתי המשפט
ועוד מתלוננים למה קיימת אלימות ופריעת חוק ברחובות.

את לא זוכרת נכון – הוא משפט מזעזע, במיוחד אם התיקוף בא מעמדת שררה כביכול מקצועית המשתמשת במונחים ״המחקרים מראים״ + ג׳ארגון מקצועי, (שמיועד להרחיק את האדם הפשוט מהבנת הטיעון). זה מקומם. מי שמם להחליט מהו זיכרון אמיתי ומהו זיכרון כוזב. הרי רק המתלוננת יכולה לדעת מה בנפשה ומה בזיכרונה. אני לא אומרת שצריך להאמין לכל בעל חלומות, אבל במקרים של אונס כמו בכל מקרה של תקיפה, עדותה של הנאנסת היא הקרובה ביותר לאמת, ולמה שקרה. איך יכולים המומחים המרוחקים לדעת מה קרה שם, כשכלל לא היו במקום.
פעם, בארוחת צהריים של חבורת פסיכולוגים מכובדת שנקלעתי אליה במקרה, שמעתי אחד מהם מדבר על כך ׳שידוע על מקרים בהם מתלוננות על אונס המציאו את הסיפור שלהן שנים מאוחר יותר מכל מיני סיבות…. הטיעונים באו ממקום של שררה פסאודו מדעית ובלשון של: המחקרים מורים… צריך לקרוא לפסיכולוגים שחתמו על המכתב בשמם הנכון: משטרת המחשבות של הפס אודו פסיכולוגים.
תודה על המאמר המעורר מחשבות רבות.

אכן, התערבבו פה הטיות אנושיות, תקשורתיות ומקצועיות. אנשים מרשים לעצמם לחוות דיעה על דברים שאין להם שום מומחיות בהם – במקרה של גילוי הדעת מדובר בחטא כפול. הם גם לא מבינים בדיני ראיות, ויש להניח שאם מישהו מהם היה טורח להתעמק בפסקי הדין, לא היה חותם; ובנוסף, אין זה מקרי שרוב החותמים הם פסיכולוגים קוגניטיביים וחברתיים, ולא פסיכותרפיסטים קליניים עם נסיון בטיפול במקרים פוסט-טראומטיים. נראה שהם בעיקר נעלבו מכך שהמקרה דנן לא מתיישב להם עם מודלים של קידוד ואחזור זכרון.

בצד הראייתי, יש ראיות למכביר שיש בהן לא רק הטלת דופי במהימנות הנאשם, אלא גם תאימות עובדתית לגרסת הקורבן. גם אם ניקח פרט שולי לכאורה, תשובתו לאחותה של המתלוננת שהוא ״לא בטוח ב-100% שזה לא קרה״ – האם מישהו מעלה בדעתו שזו תשובה של אב נורמטיבי??? ״האם אנסת את אחותי?״ – ״הממ… תני לי לחשוב על זה. אני לא בטוח.״ – ברצינות??? איפה יש פה מקום לספק אצל אדם נורמלי? והיו עוד פרטים רבים כאלה שיוצרים תמונה.
לכל הטוענים שדרושים עדים נוספים וכו׳ – אתם כנראה לא יודעים שום דבר על אונס, או מיתממים. רוב מקרי האונס מבוצעים ע״י אנס שהקורבן מכירה, וכמעט כל מקרי האונס מתרחשים כשרק האנס והנאנסת נוכחים. לא נהוג להזמין עדים. במיוחד כאשר מדובר באונס בתוך המשפחה, ובמיוחד כאשר מדובר בקטינה, לא סביר לצפות שהיא תלך לבית חולים מיד אחרי האונס ותבקש שיבצעו בה בדיקת אונס ודגימות די-אנ-איי. יותר סביר שהיא תסתגר בתוך עצמה, תתקלח ותנסה לשכוח.

ולעניין הזכרונות המודחקים. יש כל מיני מחקרים שמטילים ספק בכך, אבל גם מנסיון אישי אני יכול לומר שהם קיימים, ובמיוחד נכון הדבר לגבי זכרונות ילדות טראומטיים. גם אני נזכרתי, במסגרת טיפול פסיכולוגי, בטראומות ילדות ששכחתי מקיומן, והן אומתו ע״י בני משפחה. יש הרבה קלינאים שנתקלים בכך יום יום. השאלה המהותית כאן בהקשר הראייתי היא אכן עד כמה הם מהימנים – האם זכרון כה רחוק ומעורפל הוא נכון, או שמא הוא מתערבב בחלומות וכל מיני השפעות חיצוניות כדי ליצור מיצג שווא?
ברור שזכרון הוא דבר סובייקטיבי, וכל הדיוט יודע שזכרון רחוק אינו סרט וידאו של מה שקרה. גם בית המשפט יודע זאת. לכן הסתייע בכל הראיות והעדויות הנוספות. עניין החלום כאן אינו מהותי בכלל – הוא רק שימש זרז להיזכרות, הוא אינו הזכרון עצמו.

אם למי מאותם 47 פרופסורים יש טיפה יושרה אינטלקטואלית, יתכבדו נא לקרוא את פסקי הדין, את העדויות ועדויות המומחה, וימשכו ידם מאותו גילוי דעת נמהר ושטחי.

האפשרות שהסיפור הוא מומצא היא אפשרות קיימת. לא תמיד צריך אוטומטית לעבור לדום כשמדובר באישום באונס ולהחליט שהאישום בהכרח אמיתי. אני לא יודע כמה מפנימים את המשמעות של ריצוי עונש מאסר של 12 שנה, ועוד בגיל 78 (המשמעות היא סביר להניח מאסר עד מוות). ענישה כזו היא פגיעה קשה וקיצונית ברמות מטורפות באדם. אני מוכן לקבל שאם ביצע את המעשים המיוחסים לו, יש לענישה הצדקה, אבל צריך להיות משוכנע לחלוטין שביצע אותם, לפני שמטילים כזה עונש. התופעה של מתלוננות שמפחדות מאלף ואחת סיבות להגיש תלונות ונמנעות מזה במשך שנים היא מוכרת, ולא גורעת מאמינות התלונות, כאם וכאשר הן מוגשות. במקרים של המנעות עקב פחד, להבדיל מהמקרה כאן, הזכרון לא נעלם. הוא קיים לכל אורך הדרך, רק שהמתלוננת נמנעת במודע ומסיבות לרוב די מובנות מלחשוף אותו לאורך תקופה מסויימת, ולפעמים גם בכלל. כאן, להבדיל, מדובר במשהו שנשמע על גבול ההוקוס פוקוס, של מעין זכרון שנעלם לו וחוזר לפתע ביום מן הימים. אם כמה עשרות פסיכולוגים מלומדים מסבירים שאין לדבר שום בסיס מדעי אוביקטיבי (להבדיל מהתחושה הסוביקיטבית של המתלוננת שהדברים הם אמיתיים, תחושה שלא מלמדת בהכרח כלום), אז מן הראוי להקשיב לזה ברצינות. התוספות הראייתיות האחרות הקיימות בתיקים מהסוג הזה, הן לרוב קלושות (כי אין הרי עדי ראייה או ממצאים פיזייים אוביקיטיביים כמו סימני זרע, פציעות וכו')) והכל נשען בסופו של דבר על המהימנות שמייחסים למתלוננת, ועל ההוקוס פוקוס בזכרון שלה. נוצר כאן מצב בו הכוונות הטובות, הרצון להעניש על עבירת מין חמורה אם אכן התבצעה – יכולות להתחלף בקלות במעין משפטי אינקוויזציה וציד מכשפות (הפעם ממין זכר), בהם תולים בככר העיר קורבנות מכוח איזו תחושה מעוותת של צדק וצדקנות ורצון לנקמה. שוב, השאלה העיקרית היא האם מוצדק לפעיל את המכבש השלטוני האלים והקטלני שנקרא מערכת המשפט – שלרשותה מנגנוני תביעה, משטרה, ושירות בתי הסוהר, ולרמוס ולחסל כך אדם, על יסוד תשתית ראייתית מעורפלת למדי. כולם רוצים צדק לקורבנות אונס, אבל רצוי מאד שכולם ירצו גם להמנע מלינצ'ים כמעט אקראיים בככר העיר. סימני השאלה כאן, נראים רבים מדי.

תלמידה – סבבה והכל, אבל בית המשפט קבע שהזכרונות *אינם* מוגדרים כזכרונות שווא וגם לא כזכרונות מודחקים (ראי את פסק הדין השלישי). אז יפה שהפסיכולוגים טוענים את מה שטענו, אבל מה הקשר בין הטענה שלהם לפסק הדין? הם הרי לא טרחו לקרוא אותו. אם היו קוראים היו מגלים שכבר עשו את העבודה בשבילם ושכל המאמץ מיותר מלכתחילה.

(ניחוש שלי – אחד העדים המומחים ניסה לטעון שהזכרונות היו מודחקים. הוא טען טיעון מונפץ, עקום ומביך, ביומרתו חרג מתחום מומחיותו וניסה לעשות את העבודה בשביל השופטים, והשופטים כמובן התייחסו לעדותו הרופפת בהתאם. הם ביכרו את עדותו של העד המומחה מהצד השני על פניו. האיש והאגו לא היו מרוצים שבית המשפט לא קיבל את העדות הנדונה כתורה מסיני, והחליט שצריך לעשות לשופטים בית ספר. אז הוא שכנע את כל הפמליה שלו לחתום על מכתב שעושה צחוק מבית המשפט. ברור עכשיו?)

דני – "אני מוכן לקבל שאם ביצע את המעשים המיוחסים לו, יש לענישה הצדקה, אבל צריך להיות משוכנע לחלוטין שביצע אותם, לפני שמטילים כזה עונש" – יופי ש*אתה* מוכן לקבל. תודה רבה לך, הדיוט יקר קורא העוקץ! אבל היי, אתה לא לבד פה – יש גוף כזה, נו, מה שמו, בית משפט. והוא כבר קיבל על עצמו את ההחלטה. באופן מפתיע, זו העבודה שלו לעשות את השיקולים הללו. עכשיו אתה יכול לנוח. ג'יזס, כולם פתאום נהיו לי משפטנים.

אני מסכים שיש מקום לביקורת על גילוי הדעת אבל לא מהטעמים שאת הצגת אלא מטעמים ונימוקים אחרים.

אין זה נכון שבגילוי הדעת נטען ש- "חף מפשע נזרק לכלא בגלל חלום על אונס". בשום מקום בגילוי הדעת לא כתוב שההרשעה הייתה בגלל החלום.

נכון, שיש כאלה שהציגו כך את הדברים ואני מסכים שזה חמור, אבל לא בגילוי הדעת הזה.

נכון שהעדות של זיכרון מודחק-משוחזר לא הייתה הראיה העיקרית במשפט אבל הטענה בגילוי הדעת היא לא שזו הייתה העיקרית או היחידה. הם טוענים שצריך לשקול האם בכלל זו ראיה שצריכה להיות קבילה. אם זו ראיה שצריכה לא להיות קבילה, אז זו ראיה שנחסמת ולא מוגשת בכלל כראיה, העדות כלל לא נשמעת בבית המשפט. מן הסתם עדות לא קבילה משקלה יהיה אפס. וזה לא מה שקרה במשפט. העדות כן הייתה קבילה ומשקלה לא היה אפס. גם אם העיקר לא היה העדות הזאת עדיין היה לה משקל חיובי כלשהו.

מה שגילוי הדעת לא מספר לנו [וכאן יש נקודה לביקורת על גילוי הדעת] הוא שההגנה בעצמה לא העלתה את הטענה נגד הקבילות.

בגילוי הדעת לא נכתב שכל המשפט סבב סביב שאלת הזיכרונות המודחקים כן או לא. אמנם שאלת הזיכרון המודחק היא מרכזית בגילוי הדעת, אבל לא נטען שם שהיא הייתה מרכזית בפסק הדין הזה או בפסקי הדין האחרים. שנזכרו [הפוסט שלך קצת מטעה בנקודה הזאת, גילוי הדעת לא התייחס ספציפית רק לפרשת בני שמואל אלא לעוד פסקי דין ופרשות נוספות.

גילוי הדעת לא טען שזיכרונות מודחקים לא קיימים. אני מצטט את הקטע הרלבנטי:
"קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים. מחלוקת זאת מוזנת על ידי ממצאים רבים המעוררים ספק ממשי בקיום מצבים כאלה"

הטענה הייתה שקיימת מחלוקת האם זיכרונות מודחקים קיימים ולא קביעה נחרצת שהם לא קיימים.

הטענה הייתה שיש ספק ממשי האם הם קיימים ולא קביעה פסקנית שהם לא קיימים.
לא ברור מדוע את טוענת שהתיאוריה שבבסיס גילוי הדעת עורערה קשות. יכול להיות שהיא עורערה קשות אבל זה לא נובע ממה שאת כתבת.

אני לא חושב שבהכרח הושקע מאמץ ניכר בגילוי הדעת הזה. יכול להיות שהושקע מאמץ ניכר אבל גם יכול להיות שלא. ייתכן והדברים נכתבו על סמך המידע שהחוקרים כבר ממילא אחזו בו קודם ויתכן וחלק מהחוקרים חתמו לאחר קריאה אחת ללא מאמץ מיוחד.

אני לא מסכים שיש בעיה מוסרית לערער על זיכרונות של עדים באופן כללי לרבות עדות על אונס. שיח ציבורי ושיח מדעי צריך להיות פתוח וחופשי ומי שחושב שיש לו נימוקים טובים לערער על עדויות מוזמן להעלותם. זהו חלק משיח חופשי בדמוקרטיה ליבראלית. השופטים הם לא חסרי אונים שצריך להגן עליהם מפני הכנסת ספק לליבם. הסנגוריה היא מוסד חשוב מאוד בדמוקרטיה ובמשפט הוגן ונסות להטיל ספק באשמה זהו חלק מתפקידה.

כמובן שהביקורת צריכה להיות גם נכונה וזו שאלה אחרת האם היא נכונה. אבל עצם הכלי הביקורתי הוא מבורך הוא חלק מהרציונאליות של השיח. נכון שצריך להשתדל לא לזכות אשמים אבל מצד שני צריך גם להשתדל לא להרשיע חפים. כמו שזיכוי שווא הוא בעייתי כך גם הרשעת שווא היא בעייתית.

בגילוי הדעת לא היה מעבר שגוי משיח מוסרי לשיח משפטי ולא טענה שהזכאי במשפט הוא גם מוסרי. דווקא לגבי אונס וגילוי עריות אין ספק שזו לא רק עבירה פלילית או פשע פלילי, אלא גם עוולה מוסרית.

אני מסכים שתחום המשפט שונה ונפרד מתחום המדע אבל ההפרדה היא לא חזקה כל כך כמו שאת טוענת לה. חוץ מאשר הפרדה יש גם קשר בין התחומים. הרי משפט, פסק דין, הכרעת דין נקבעים לפי ראיות. חלק מהראיות הן גם ראיות מדעיות. אם זיכרון מודחק הוא חלק מהראיות במשפט, אז השאלה מה מעמדו של זיכרון מודחק היא שאלה בראש וראשונה מדעית-אמפירית לפי מחקרים בתחום הפסיכולוגיה. לא ייתכן שיהיה נתק בין התשובה לשאלה מה מעמדו של זיכרון מודחק-משוחזר לשאלה איזה משקל צריך לתת לו במשפט בתור ראיה במשפט והאם העדות צריכה להיות קבילה במשפט.

נכון שהמומחים אינם מומחים למשפט אבל אם במשפט יש הסתמכות על הנחה מדעית בדבר זיכרון מודחק אז זיכרון מודחק הוא כבר כן שדה הפעולה הרלבנטי לפסיכולוגים.
את כותבת

,אכן זכותכם המלאה להטיל ספק בפסיקות משפטיות, אך אין בידיכם את ההכשרה המספקת על מנת לצאת כנגדן"

למה את חושבת שיצאו נגד ולא רק הטילו ספק? הרי בגילוי הדעת לא נכתב שפסק הדין בעניין בני שמואל הוא שגוי וגם לא נכתב שפסק דין כלשהו שהרשיע הוא שגוי או פסק דין שזיכה הוא מוצדק. נכתב רק לשקול מחדש את הקבילות של עדות שהיא זיכרון מודחק-משוחזר. לשקול מחדש את הקבילות זה לא שקול לביטול ההרשעה. הרי גם אם העדות לא קבילה ייתכן שיש ראיות אחרות המספיקות להרשעה.

השיח המשפטי אמנם לא מציית לגמרי לשיח המדעי אבל השיח המשפטי צריך להתחשב בשיח המדעי. הרי יש דבר כזה בדיני ראיות "ראיות מדעיות" יש עדות מומחים, חוות דעת מומחים, קריטריונים מתי בית המשפט יקבל אסכולה מדעית. אם המשפט שואף לאמת אז לא ייתכן שהמדע יהיה בלתי רלבנטי בעיניו. המדע הוא הכלי הטוב ביותר לחתור לאמת יחסית לכל כלי אחר בשאלות עובדתיות, אמפיריות מהסוג שהמדע עוסק בהם ולפעמים גם המשפט עוסק בהם. באותם מקרים בהם רלבנטי לבית המשפט לקבוע ממצא עובדתי שלמדע יש מה להגיד עליו אז רלבנטי מצד בית המשפט להיות קשוב למדענים. הם עוסקים בשאלות שרלבנטיות גם למשפט.

אבל אני חושב שהיה מקום לבקר את גילוי הדעת רק לא מהצידוקים שאת העלית.

היה מקום לבקר את גילוי הדעת במישור המדעי עצמו. לא בגלל שהוא עבר משיח מדעי לשיח משפטי. אלא בתוך השיח המדעי עצמו יש תמיהות בגילוי הדעת. עדי התביעה אלי זומר וצביה זליגמן פרטו את הביקורת המדעית שלהם על גילוי הדעת. ביקורת לפיה אין זה נכון שאין ראיות מדעיות לזיכרונות מודחקים-משוחזרים. ביקורת לפיה המהימנות של זיכרון מודחק-משוחזר אינה נופלת וגם אינה עולה על זיכרון רציף.

הביקורת שלך הייתה על המעבר מהתחום המדעי למשפטי. אבל ביקורת נוספת היא על מעברים מתחום מחקר אחד בפסיכולוגיה לתחום מחקר שני. רוב החותמים על גילוי הדעת [לא כולם] כלל אינם חוקרי טראומה, אין להם מומחיות בדיסוציאציה ואמנזיה דיסוציאטיבית ולכן הבעיה היא לא התיימרות להבין במשפטים אלא התיימרות לקבוע מסמרות בתחום פסיכולוגי שהם אינם מומחים בו.

תגובה ל- "תלמידה של אחד המרצים"

מכך שיש דבר כזה זיכרונות כוזבים או זיכרונות שווא לא נובע שדווקא זיכרונות מודחקים מועדים להיות יותר כוזבים מזיכרונות רציפים רגילים. נכון שזיכרון מודחק-משוחזר שתוכנו הוא חברות בכת השטן שלא קיימת או חטיפה ע"י חייזרים לא נקבל אבל באותה מידה גם זיכרון רציף רגיל בעל אותו תוכן של כת השטן או חטיפה ע"י חייזרים גם לא נקבל. הדבר תלוי בתוכן הזיכרון ולא האם הוא מודחק-משוחזר או רציף.

זומר וזליגמן פרסמו תגובה לגילוי הדעת של 47 החוקרים וכך הם טענו:

"המחקר מצביע על כך שהמהימנות של זכרונות מודחקים משוחזרים אינה נמוכה או גבוהה יותר -ממהימנותם של זיכרונות רציפים. באחד המחקרים נערכה בדיקה עיוורת של ראיות תומכות בזיכרונות )בלי שהבודקים ידעו איזה זיכרון היה רציף ואיזה משוחזר( של מקרים אמיתיים והתוצאה הייתה שלא היה הבדל במהימנות שני סוגי הזיכרונות מבחינת תוקף ועושר הראיות המאוששות"

[אלי זומר וצביה זליגמן- תגובה לגילוי הדעת של חוקרי המוח והזיכרון נגד הרשעת האב באונס על בסיס זיכרון מודחק]

במאמר הזה

http://link.springer.com/article/10.1007/BF02102893

לא נמצא הבדל בין נשים שזיכרון ההתעללות המתועדת שלהן היה רציף לעומת זיכרון עם תקופות של שכחה.

גם במחקר הזה

http://www.psychologicalscience.org/index.php/news/releases/study-discriminating-fact-from-fiction-in-recovered-memories-of-childhood-sexual-abuse.html

יש אישוש חיצוני דומה לזיכרון רציף ולזיכרון מודחק ששוחזר באופן ספונטני מחוץ לתרפיה לגבי התעללות מינית בילדות.

אני לא יודע איזה מרצה הוא/היה המורה שלך אבל לגבי זיכרונות על כת השטן, דווקא אחד החוקרים החתום על גילוי הדעת אחד מ- 47 החותמים, העלה הסבר משוער שהסיפור של הגל בארה"ב של דיווחי גילוי העריות לרבות דיווחי דת השטן, הוא הסבר שקשור לשיטת הביטוח שקיימת בארה"ב לגבי טיפולים פסיכולוגיים.

זהו בנימין בית הלחמי שהעלה בכנס את ההשערה הביטוחית. בשיטה שקיימת בארה"ב בדבר ביטוח, בארה"ב על מנת לקבל טיפול פסיכולוגי מבלי לשלם מחיר גבוה, צריך שחברת הביטוח תאשר שהמטופל סובל מהפרעה ואז חברת הביטוח מאשרת למטופל מספר מוגבל של טיפולים.

במצב כזה יש אינטרס למטפל, לקלינאי לנפח הפרעות ולהמציא הפרעות על מנת שחברת הביטוח של המטופלים תאשר טיפולים וכך המטפל יקבל עבודה יקבל פגישות טיפוליות ויקבל שכר. למטופלים שרוצים טיפול בבעיה אמיתית שיש להם יש אינטרס לשתף פעולה ולדווח בנוסף לבעיה האמיתית שלהם על הפרעות שלא היו ולא נבראו על מנת שחברות הביטוח תאשרנה טיפולים.

בית הלחמי טוען שיש פסק דין של בית משפט בארה"ב שקובע שהמטפלים זממו להוציא אישור מחברת הביטוח ע"י המצאת סיפורי בדים כאלה.

אם כך, לא ברור שסיפורי דת השטן הם סיפורים של זיכרונות בכלל ולכן גם לא זיכרונות כוזבים. ייתכן שאלה סיפורים על מנת להוציא כיסוי ביטוחי.
[הרצאתו של בנימין בית הלחמי בכנס "הפוליטיקה של החלום" האגודה הסוציולוגית הישראלית המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן דיון בפגיעה מינית במשפחה בעקבות פסק דין בני שמואל]

לכן, לא במקרה אנחנו שומעים את הסיפורים האלה דווקא בארה"ב כי שם יש את המשטר הביטוחי הזה. אבל אם זהו ההסבר אז הוא לא חל על ישראל שבה לא מתקיים המשטר הביטוחי לגבי פסיכותרפיה.

הטענה שהגל הגדול בארה"ב של דיווחי התעללות לרבות דת השטן, צריך להיות תוצאה של השתלות זיכרון היא טענה בעיתית נוכח הטענה שהיה באותה תקופה גל גדול של אבחנות של הפרעת "ריבוי אישיות". את העלייה באבחנה של ריבוי אישיות לא ניתן להסביר בהשתלות זיכרון כי לא סביר שהשתילו לפציינטיות הפרעה של ריבוי אישיות. אז אם הייתה סיבה אחרת שהיא לא השתלה לעלייה בדיאגנוזה של ריבוי אישיות [למשל המוטיבציה הביטוחית] אז אולי סיבה דומה מסבירה גם את העלייה בדיווחי זיכרונות מודחקים-משוחזרים שגם היא לא סיבה של השתלה או זיכרון כוזב.

שאלה שיש לשאול היא מהו שיעור הזיכרונות בהן יש דיווח על דת השטן או על חטיפות חייזרים מתוך כלל המדווחים על זיכרונות. אולי זהו שיעור נמוך?

אחרי הכל יש גם בני אדם שהם פסיכוטים עם מחשבות שווא [דלוזיות] אולי דיווחיים כאלה חופפים לשיעור הפסיכוטים או הסכיזופרנים?

הרי לא הגיוני שאדם שהוא לא פסיכוטי ולא סובל ממחשבות שווא יצוץ אצלו זיכרון כוזב שהוא היה בדת השטן או נחטף ע"י חייזרים אם הוא מלכתחילה לא מאמין באמונה דתית הקשורה לדת השטן או לא מאמין שחייזרים יכולים לחטוף בני אדם או שחייזרים בכלל קיימים.

אם רק מתי מעט מדווחים על דת השטן או על חטיפות חייזרים אז אולי רק למתי מעט יש זיכרונות כוזבים בדרגה חמורה כזאת ולכן אולי גם רק מתי מעט יהיו להם זיכרונות כוזבים על גילוי עריות ולגבי רוב רובן של המדווחות על גילוי עריות-הן דוברות אמת.

אפשרות נוספת שבאמת יש בני אדם שיש להם אמונה דתית שקשורה לשטן כמו במקרה של פול אינגרם ובנותיו. אולי יש בני אדם שנכנסים לכת או ארגון דתי ושם הם עוברים אינדוקטרינציה לגבי אמונה שקשורה לשטן ובין השאר הם מושפעים להאמין בסיפורי בדים על עברם האוטוביוגרפי כאילו הם נכונים. אם בכת הזאת יש מנהיגה שחברי הכת מאמינים לה שהיא קיבלה מסר מהשמיים שמשהו בילדות שקרה להם הוא נכון אז אולי זה מסביר חלק מהאמונה בדת השטן.

אם זהו ההסבר אז מדובר בבני אדם שמלכתחילה האמינו בדת השטן. אבל לא ניתן להחיל הסבר דומה על גילוי עריות. האם הנשים המדווחות על גילוי עריות משתייכות לדת המאמינה שאב מסוים ביצע גילוי עריות?

לגבי חטיפה ע"י חייזרים מריוס כהן טוען להסבר של שיתוק שינה:

ההסבר לתופעה זו של חווית חטיפה ע"י חוצנים הוא שיתוק שינה. שנת הלילה מורכבת ממספר מחזורים כשבכל מחזור מספר שלבים ואחד השלבים הוא שנת חלום [REM] בו מתרחשים מרבית החלומות ומאפיינת אותו תנועת עיניים מהירה ושיתוק של השרירים למעט שרירי העיניים והסרעפת. שיתוק השרירים מונע מהאדם הישן לבצע את המוטוריקה שהוא רוצה לבצע נוכח הסיטואציה בחלום. בדרך כלל התעוררות משנת חלום מבטלת את שיתוק השרירים. לעיתים למרות היקיצה שיתוק השרירים נמשך זמן מה ואז המנגנון במוח המייצר חלומות ממשיך לפעול ואז יש הזיות [הלוצינציות] כגון מראות, צלילים, תחושות מגע. הטענה היא שבני אדם במצב זה מודעים להיות שוכבים במיטה חווים הזיות ומתייחסים להזיות אילו הם אירועים ממשיים. תוכן הזיות יכול להיות מאיים למשל אדם מתקרב, מתיישב על המיטה, נוגע , מטלטל , לוחץ על החזה, מתיישב עליו.
תוכן שיתוק השינה הוא תלוי תרבות ומושפע מגורמים פסיכולוגיים. בתרבויות בהן יש אמונה במכשפות תוכן הזיה הוא מכשפה זקנה בתרבויות אחרות אלה שדים. בארה"ב רווחים סיפורים על חייזרים וחטיפות חייזרים לכן תוכן הזיות הוא בהתאם. מרבית הדיווחים מסוג זה התקבלו זמן קצר לאחר ששודרו תוכניות טלביזיה העוסקות בחטיפות ע"י חייזרים.

מריוס כהן, האם חייזרים חוטפים אותנו?
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14065

מה אפשר ללמוד מכך על הטענה להשתלת זיכרון לגילוי עריות?

נראה שאין קשר. תופעת שיתוק השינה היא אירוע פיזיולוגי שנסמך עליו אירוע פסיכולוגי של הזיות. אין טענה שבני אדם חוו גילוי עריות בעקבות אירוע של שיתוק שינה או אירוע פיזיולוגי אחר שנסמכת עליו הזיה של גילוי עריות. הטענה על השתלת זיכרונות היא טענה של השפעה של מטפלים, לפעמים טוענים על השפעה של קבוצות טיפול, ספרים, סרטי קולנוע, תוכניות טלביזיה, אירועים חדשותיים-אקטואליים או אפילו פרשנות אישית של האדם שנותנת פשר לחייו הבעייתיים. לא ראיתי טענה שהזיכרון הושתל עקב פרשנות של הזיה שמקורה באירוע פיזיולוגי שהוא שיתוק שינה או דומה לזה.

בנוסף, על מנת שאדם יפרש את שיתוק השינה כחטיפה ע"י חייזרים הוא צריך מלכתחילה להאמין בחיזרים. לא סביר שאדם שלא מאמין בחייזרים יגיע למסקנה שהוא נחטף ע"י חייזרים אפילו אם היה לו שיתוק שינה. אנלוגית, על מנת שאדם יאמין שהוא עבר גילוי עריות הוא צריך להיות באמונה קודמת שסביר שהוא יעבור גילוי עריות. מי שלא מעלה על דעתו שהוא צפוי לעבור גילוי עריות לא יחווה תוכן של הזיה כגילוי עריות. ואם יש לו אמונה קודמת אז האמונה הזאת לא יכולה להיגרם מהזיות של שיתוק שינה כי תוכן הזיות כאלה בא רק אחרי שיש אמונה קודמת בתוכן ההזיה.

לכן, מי שלא מאמין שהוא צפוי לעבור גילוי עריות לא יחווה שיתוק שינה כגילוי עריות כפי שמי שלא מאמין בחייזרים לא יחווה את שיתוק השינה כתוכן עם חייזרים. רוב כמעט מוחלט של בני האדם שאין להם זיכרון של גילוי עריות לא מעלים על דעתם שהם צפויים לעבור גילוי עריות כפי שמי שלא מאמין בחייזרים לא מעלה על דעתו שהוא ייחטף ע"י חייזרים. מי שיש לו זיכרון של גילוי עריות אז מקור הזיכרון שלו הוא לא שיתוק השינה אלא הזיכרון הוא הסיבה, המשתנה המסביר את תוכן שיתוק השינה.

אין זה נכון שבתי המשפט מקבלים עדות של זיכרון מודחק כעדות מספקת להרשעה. גם בפרשת בני שמואל, לא הסתפקו בעדות, כראיה מספיקה להרשעה אלא היו ראיות נוספות. 47 החוקרים טענו בגילוי הדעת שיש לשקול מחדש את העדות על זיכרון מודחק כראיה קבילה ולא כראיה קבילה אבל לא מספיקה להרשעה.

הבעיה בדעה שלהם היא שגם זיכרון רציף רגיל יכול להיות מוטעה והוא פגיע להטיות. אבל משום מה על זיכרון רציף הם לא אומרים כלום ורק על זיכרון מודחק הם טוענים שהוא בעיתי.

וטענה זאת לפי דעת חוקרי טראומה טענה חסרת בסיס מדעי.