• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

זו מציאות של אונס, לא חלום

בחתימתכם, פסיכולוגיםות יקריםות, הוספתםן לארסנל האשמות הקורבן עוד אחת, חדשה ונוצצת. לחבורת ה"את מגזימה", "למה לא צעקת", "למה נזכרת רק עכשיו" ו"למה לא שמרת על הכוס שלך" תצטרף כעת גם: "את לא זוכרת נכון" – תוך ציות לכללי השיח שקבעו עורכי דינו של האנס. על פרשת בני שמואל
מיכל גרוס

מרצים ומרצות יקרים,

לא יצא לי לומר זאת הרבה במהלך שנותיי באקדמיה, אבל אני מאוכזבת מכם. 47 מכם ומכן חתמו על מכתב שיוצא נגד פסיקתו של בית המשפט שהרשיע שלוש פעמים את בני שמואל באונס בתו. 47 מכם מבצעים, בלי למצמץ, דהלגיטימציה של מערכת המשפט; אתם מטילים ספק ביכולתה לפסוק באופן צודק וממהרים להעמיד את השופטים על טעותם, היות והפסיקה אינה מתיישבת עם התיאוריות המקובלות בתחום. "איך?" אתם מזדעקים, "איך אפשר להסתמך על זכרונות מודחקים וכל מיני תיאוריות מוטלותבספק על מנת להרשיע?".

איך? זו שאלה טובה. אתחיל ברמז. לא רמז לתשובה לשאלתכם, אלא לעצם העובדה שאתם בכלל מנסחים את השאלה כך. חיפוש השם "בני שמואל" בגוגל מעלה את התוצאות הבאות: "הבת התלוננה בעקבות חלום, העליון הרשיע את אביה באונס"; "חלמה על התקיפות: ייכלא 28 שנה אחרי שאנס"; "אחרי 11 שנה: עונש מאסר לאב שאנס את בתו"; ולבסוף, "מומחה לחקר הזכרון מבר אילן: 'פסק הדין בני שמואל מקומם' ".

בני שמואל

האם אתם מתחילים לקבל את התחושה?

אם לשפוט את המציאות לפי הכתבות הללו, זוהי אכן תקופה מפחידה. אנשים חולמים כל מיני דברים, מדמיינים כל מיני דברים, ופתאום אנשים תמימים נזרקים לכלא. מערכת המשפט השתגעה לגמרי! אכן, עולם מפחיד לחיות בו. דמיינו את ההקלה שחשתי כשגיליתי שעמדת התקשורת לא ממש תואמת את המציאות. ה"מסגור" של המדיה מציע תפיסה פרשנית לאירועים שמתרחשים במציאות, שכן בלעדיו עולם התוכן שלנו יהיה כאוטי ובלתי מעוגן בעולם הסובב אותנו. המסגרת המועדפת תהיה לרוב זו שלציבור קל יותר לעכל. כך, למשל, חילוקי דעות על תחבורה ציבורית בשבת ימוסגרו לרוב כשאלה דתית ולא כשאלה של רווחה.

במקרה של בני שמואל, המסגור הנוח ביותר היה "חף מפשע נזרק לכלא בגלל חלום על אונס" – מסגור שיש בו גם אונס (סקס ואלימות – צהוב ומושך תשומת לב), גם הטלת ספק באמינות המתלוננת (נוח ונעים יותר לחשוב שאשה לא נאנסה על ידי אביה מאשר שהיא כן) וגם הטלת ספק בתקינותה של מערכת המשפט (שערורייה סביב מוסד ציבורי שנמצא במצב די פגיע מלכתחילה). אין זה מסגור נייטרלי, שנבחר באקראי: זהו המיסגור ששימש את ההגנה לאורך כל המשפט. במלים אחרות, המדיה מספרת לנו את סיפורו של האנס. אך כל מי שהציץ בפסק הדין שכתב בית המשפט יגלה במהרה שהמסגור הזה שגוי (לפסק הדין הראשון והשני). החלומות אמנם היו טריגר להגשת התלונה, אך משזו הוגשה, הפרקליטות החליטה על הגשת כתב אישום (בהליכים פליליים המתלונן/ת היא רק העדה. המדינה היא התובעת). אי אפשר, כמובן, להגיש כתבי אישום על סמך חלומות; כראוי לכל תיק פלילי התנהלה חקירה, הובאו עדויות (למשל היומן שרשמה הנאנסת בילדותה) ועדים (למשל אחותה של הנאנסת, שאביה אמר לה שהוא "לא בטוח במאה אחוז" שהדברים לא קרו), ובני שמואל נמצא אשם. ההיזכרות של הנאנסת היוותה רק את אבן הדומינו הראשונה בתהליך, וזהו עיוורון מוחלט להתעלם מכל יתר התהליך שהתרחש במהלך העשור האחרון שבמהלכו המקרה הוכרע משפטית שלוש פעמים.

זאת ועוד: בפסק הדין ניתן גם לקרוא את השיקולים שעמדו בבסיסו וניתן להבין כמה משקל קיבלה עדות המומחים בנוגע לקיומם של זכרונות מודחקים. עיון מעמיק – למשל, כמו זה שאתם משקיעים במאמרים שברצונכם להפריך – היה מייתר את מכתבכם מלכתחילה, שכן הייתם מגלים כי עדות זו לא היוותה את השיקול העיקרי, ובוודאי לא היחיד, עבור פסק הדין. מצג השווא כאילו כל הדיון סביב המשפט התנהל סביב השאלה "זכרונות מודחקים – כן או לא" היא לא יותר מציות לכללי השיח שקבעו עורכי דינו של האנס. למעשה, בעצם כתיבת המכתב אתם מצהירים כי קיבלתם את פרשנותו של בני שמואל (שכן, כאמור, הסיפור שעורכי הדין סיפרו לאורך כל הדרך הוא "אדם חף מפשע נכלא בגלל חלום") ולא את פרשנותה של הנאנסת. וזה כבר אינו שיקול מדעי אלא מוסרי.

קל ונוח יותר להאמין למסגור הקיים – אדם חף מפשע נזרק לכלא, באותיות אדומות בגודל 72. אבל אם באמת מעמיקים לתוך המקרה, מבינים שנקודת המוצא שלכם היתה שגויה לחלוטין: זה לא שבבתי המשפט מניחים שמותר להרשיע על סמך חלום, כמו שדאגתם. זה לא שמניחים אוטומטית את קיומו של זכרון מודחק. באופן אירוני, דווקא ההרשעה הזו, שהטריגר שהחל את התהליך אליה היה פלאשבקים שלוו בהצפה של זכרונות, דווקא היא מטילה בספק את התיאוריות שטוענות שזכרונות מודחקים לא קיימים. אתם מבינים, חוקרים נכבדים, זוהי לא מערכת המשפט שצריכה להתאים את עצמה לתיאוריות שלכם. אלו הן התיאוריות שלכם שעורערו קשות, ואם הייתם מחסידיו של פופר הייתם לוקחים רגע לחשוב, האם משהו בידע שלכם דורש בחינהמחדש.

ובכן, התשובה לשאלה שנשאלה לפני כמה פסקאות היא "לא ניתן להרשיע על סמך זכרונות מודחקים". אבל כמובן שזוהי התנערות קלה מדי. אני מודה, נוח לי יותר להניח שלא הבנתם כמו שצריך, שלא קראתם כמו שצריך, שהלכתם שבי אחר השיח הפופולרי בתקשורת, שנשענתם על היוריסטיקות שלכם, או שפשוט פירשתם את הסיטואציה, בלית ברירה, לפי המסגרת הפרשנית שהוצמדה לה. אני ממש רוצה לוותר לכם, אבל לצערי לא אוכל.

הרי אי אפשר לפטור את מכתבכם בדיסאינפורמציה. הושקע בו מאמץ ניכר. הוא רציני מדי, כבדמשקל מכדי להיות תוצר של קריאה נמהרת וכתיבה חפוזה. ניכר שיש בו ערך מוסרי עבור החותמים עליו. ומתוך מודעותכם לשיקולים של סבל אנושי בהליכים משפטיים – מה שמלכתחילה קרא לכם לכתוב את המכתב שכתבתם – רציתי לעורר את תשומת לבכם להיבט מוסרי נוסף שאולי הזנחתם: אתם משמרים את הסטטוסקוו ההרסני של האשמת הקורבן. מכתבכם ייקרא בידי עורכי דינם של אנסים על מנת להטיל ספק בלבותיהם של השופטים ולזכות את האנסים, למשל, מאונס של בנותיהם, בנות זוגם, או פרטנריות אקראיות שהזליפו לכוס שלהן קצת GHB כדי לזרז עניינים. בחתימתכם הכבודה הוספתם לארסנל האשמות הקורבן עוד אחת, חדשה ונוצצת. לחבורת ה"את מגזימה", "למה לא צעקת", "למה נזכרת רק עכשיו", "למה לא הלכת משם", "למה לא שמרת על הכוס שלך" ו"למה שתית", תצטרף החברה החדשה ביותר: "את לא זוכרת נכון".

בני שמואל (מתוך "תיקים מהסניגוריה"):

המעבר מחשיבה מדעית, להגות משפטית, ולהכרעה מוסרית מאפשר להציג את הווריאציה החדשה של האשמת הקורבן כאמת טבעית ומובנת מאליה. הבעיה כאן היא כפולה. ראשיתה של הבעיה היא בהפיכתו של השיח המוסרי לשיח משפטי – קרי, משפטיזציה. תחת שיח זה, כל מה שהוא חוקי (או בעצם, לא מספיק בלתיחוקי), הוא גם מוסרי. תחת השיח הזה אנו נעדרים את היכולת לשפוט בעצמנו את המציאות שניצבת לנגד עינינו. כך נוצר מצב בו אנו פונים לשיח המשפטי עבור הכוונה מוסרית: "חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו" הופך להיות טיעון ניצח כנגד גינוי חברתי והוקעה של תוקפים, ו"הוצאת דיבה" הופך להיות נדר השתיקה החדש של הנפגעות והנפגעים. אנו שוכחים שגם מעשים חוקיים יכולים להיות בלתי מוסריים, פוגעניים או סתם בלתי רצויים, ומחבקים את אלו שתיקם נסגר בגין מחסור בראיות, שכן הם צחים כשלג תחת כסותו של בית המשפט.

המשכה של הבעיה הוא בפופולריזציה של השיח המשפטי. מכיוון שהוא מנוסח בשפה שדומה לשפה המדוברת, אנו טועים לחשוב כי אנו מבינים אותו ואת הקודים שלו. אנו מבינים, למשל, "זיכוי" במשפט באופן דומה לזיכוי שמתרחש כשהבנק מזכה אותנו: לקחו, ועכשיו החזירו. אנו מבינים את השיח המשפטי דרך מסגרת השפה הרגילה שלנו. זו, כמובן, טעות. כפי ש"מהימנות" אינה בעלת אותה משמעות בשיח המדעי ובשיח היומיומי, כך גם משמעותה המשפטית שונה בעליל ממשמעותה היומיומית, ואינה יכולה להיות מועברת באופן מיידי בלי תרגום משיח לשיח. אך הטעות הנפוצה הזו גוררת את השיח המשפטי אל מחוצה לו, מעבירה ממנו מילים ומונחים, מנסחת מחדש התנהלויות פורמאליות שאדם מן החוץ לא תמיד יכול ליישב עם ההגיון. בתוך השיח המעורפל הזה, שאינו בפנים ואינו בחוץ, הקורא ההדיוט יכול להתחיל להטיל בספק את תוצאותיהם של הליכים משפטיים.

ממכתבכם משתמע כאילו אתם מניחים איזושהי זכותראשונים לשותפות בתהליך המשפטי – כאילו שדעתכם מוכרחה להישמע, מתוקף הידע האקדמי הרב שלכם. האמנם? וכיצד, תסלחו לי, אקדמאים שונים מהאדם הממוצע? הרי ההתמקדות שלכם בשאלת החלום אינה מקרית: גם אתם מתבוננים במשפטו של בני שמואל דרך המסגרת הפרשנית הפופולארית, וגם אתם, בדיוק כמו רוב האנשים האחרים שנחשפו לסיפור, התבלבלתם בין העיקר (אבות אונסים את בנותיהם והמערכת חסרת אונים) והטפל (הטריגר לתהליך היה חלום). ידע אקדמי אינו מהווה תחליף לקריאה ביקורתית של המתרחש בשיח התקשורת הפופולרית; אילו כל רצונכם היה בהעמדת דברים על דיוקם, אולי עדיף היה אילו הייתם תוקפים את אמצעי התקשורת, שציירו תמונה מעוותת ביודעין, במקום להביא את פסיקתו של בית המשפט.

זאת ועוד: התרגום של הידע האקדמי שלכם לידע משפטי הוא שגוי ביסודו. הרי כל ספק סביר כאן הוא אינו שלכם אלא של בית המשפט; הוא אינו צריך להיות שלכם, מכיוון ששדה הפעולה שלכם אינו משפטי מלכתחילה. אמנם חלק מכם העידו במהלך המשפט וזכו להשמיע את עמדתם המדעית (אותה עמדה שאתם החלטתם שלא נלקחה מספיק בכובד ראש בבית המשפט), אך תפקידכם בתהליך המשפטי אינו רשאי לחרוג מעבר לכך. זו אכן זכותכם המלאה להטיל ספק בפסיקות משפטיות, אך אין בידיכם את ההכשרה המספקת על מנת לצאת כנגדן, בדיוק כפי שלמשפטן אין היכולת לצאת נגד ממצאיו של מחקר מדעי. המדע שואל שאלות ומספק תשובות במידת האפשר, אך הוא עדיין הוא ספוג פוליטיקה ומוסר עד העצם – יש מעט מאד תחומים בחקר הפסיכולוגיה שמשוללים נגיעה מוסרית כזו או אחרת – ואל לכם לשכוח זאת: מראיתהעין שהמדע הוא אובייקטיבי היא זו שמאפשרת לו להיות מוטה עד כדי חולניות, בפרט כשהוא מתערב בתחומי דעת אחרים. המציאות אינה יכולה להיות כפופה לפרדיגמות מדעיות, והשיח המשפטי אינו יכול לציית לכלליו של השיח המדעי. הידע שלכם בהתנהגות האדם אינו גובר על הידע של השופטים באופן התנהלותו של התהליך המשפטי, גם אם זה אינו מתיישב עם המאמר האחרון שפרסמתם. יש לזכור את ההפרדה בין התחומים הללו ולכבד אותה.

מיכל גרוס (שם בדוי. השם המלא שמור במערכת) היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דינה

    בצורה בהירה ומשכנעת את פרסת את העולמות השונים של המדע והמשפט.

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    אבל עקרון חשוב במשפט הוא מוטב לשחרר חשוד שיש ספק באשמתו מאשר להענישו שמא הוא חף מפשע. עוד עקרון חשוב במשפט העברי ,,ע"פ 2 עדים יקום דבר" . זה לא קים במשפט הלטיני שעליו מבוסס המשפט ה מודרני מה שהוביל למאבק על,,חזקתהחפות" ונגד ,,מלכת הראיות" -הודאת הנאשם עצמו שהרבה פעמים היא היא לא אמיתית בשל לחצים בחקירה או סיבות אחרות. ( אני לא מצוי בפרטי העדויות בפרשה הזאת )האם יש עדויות התומכות בגרסת המתלוננת על התנהגותו של הנאשם כלפי בני משפחה אחרים או עסיוע לנאשם ?.זה קורה לא פעם שאשתו של תוקף מינית בנות משפחה צעירות מסיעת לו .אם משתמשים בעדויות בע"פ במשפט או למשל חקר היסטורי צריך לאסוף עדויות רבות ולהצליבן. כך עשה טדי כץ כשחקר את טבח טנטורה ב1948.

    1. חן

      יש הרבה עדויות תומכות, הרבה ראיות 'תומכות' מעבר לעדות שלה, מדוע הורשע. אפשר לקרוא הכל בהכרעות הדין, הן מתייחסות לשאלות האלה ברצינות.
      הדיון האקדמי על זכרון מושתל הוא לא רלוונטי למקרה, כי יש עדויות וקטעי יומן של קטעי היזכרויות לאורך חייה. זה לא שיום אחד בהיר היא חלמה ואיכשהו השתילה לעצמה זכרון, היו עדויות לזה הרבה קודם. יש גם ראיות אחרות במשפט כולל העדות של האב ושקרים שהסתבך בהם. הוא ממש לא הורשע על סמך חלום.

      בנוסף, במשפט היו מספר עדויות שהוא תקף מינית ילדות אחרות בסביבתו, זה לא קביל כראיה משפטית בגלל התיישנות, ולא התבססו על זה בהרשעה בגלל דיני ראיות, אבל בהמשך לעמדה שמציגה מיכל גרוס, המשפט אינו מחליף שיפוט מוסרי בסיסי של כל אחד מאיתנו.
      כמו שהתקשורת קבעה שמדובר ב"הרשעה על סמך חלום" למרות שזה לא נכון, באותה מידה היתה יכולה לקבוע: "פדופיל סדרתי הורשע באונס בתו". לא זה ולא זה יהיה מבוסס על החלטת שופטים, והשאלה היא מדוע התקשורת בוחרת להציג את הדברים דווקא כפי שהציגה ולא להיפך.

  3. נעמה

    עו"ד ופושעים מוכרים להמונים כי השופטים אינם מיושבים בדעתם
    חברי הכנסת מזלזלים בהחלטות בתי המשפט
    ועוד מתלוננים למה קיימת אלימות ופריעת חוק ברחובות.

  4. רון מוושינגטון

    המאמרון/תגובון ראוי לתשומת לב, במיוחד מכיוון שהוא בא מתוך הקהילה (על ידי מתחילה שאולי תהיה פעם חלק ממנה).
    לחלק האחרון של דבריה: אין ״מדע״. מכיוון שהיא הזכירה את פופר – יש ״שיטה (ות) מדעית״, שהיא דרך להשיג מידע (לא ידע) על תופעות. היישות ״מדע״ נמצאת רק בעולם המושגים של בני אדם (עם משמעויות רבות ושונות, כפי שאמר לואי גוטמן ״נתנו לאנשי מדעי החברה מיספרים והם חושבים שהם עוסקים במדע״. המינוח ״מדעי ה…״ הוא פופולרי ולא ״מדעי״.
    והתקשורת באמת רצתה למכור עיתונים ואת עצמה והתעלמה מהיבטים מהותיים של המשפט (ואיני מסנגר על השופטים, שאין להם ידע בפסיכולוגיה ״מדעית״ או סוג אחר, והם מסתמכים על ״הפסיכולוגיה של השופטים או הפסיקה״ שהיה מעניין וחשוב לחקור בשיטות של ניתוח טקסטים, למשל).

  5. צילי גולדנברג

    את לא זוכרת נכון – הוא משפט מזעזע, במיוחד אם התיקוף בא מעמדת שררה כביכול מקצועית המשתמשת במונחים ״המחקרים מראים״ + ג׳ארגון מקצועי, (שמיועד להרחיק את האדם הפשוט מהבנת הטיעון). זה מקומם. מי שמם להחליט מהו זיכרון אמיתי ומהו זיכרון כוזב. הרי רק המתלוננת יכולה לדעת מה בנפשה ומה בזיכרונה. אני לא אומרת שצריך להאמין לכל בעל חלומות, אבל במקרים של אונס כמו בכל מקרה של תקיפה, עדותה של הנאנסת היא הקרובה ביותר לאמת, ולמה שקרה. איך יכולים המומחים המרוחקים לדעת מה קרה שם, כשכלל לא היו במקום.
    פעם, בארוחת צהריים של חבורת פסיכולוגים מכובדת שנקלעתי אליה במקרה, שמעתי אחד מהם מדבר על כך ׳שידוע על מקרים בהם מתלוננות על אונס המציאו את הסיפור שלהן שנים מאוחר יותר מכל מיני סיבות…. הטיעונים באו ממקום של שררה פסאודו מדעית ובלשון של: המחקרים מורים… צריך לקרוא לפסיכולוגים שחתמו על המכתב בשמם הנכון: משטרת המחשבות של הפס אודו פסיכולוגים.
    תודה על המאמר המעורר מחשבות רבות.

  6. חמי

    ראשית תודה רבה על הדברים שכתבת. קראתי את כתבתך ואת החומר הנלווה. היה לי מאוד מאוד קשה לקרוא את זה. אני מודה שהיו אף קטעים שדילגתי כי לא יכולתי לעמוד בתיאורים המזעזעים והכואבים על חייה של האישה.
    אני לא עו"ד גם לא פסיכולוג ועם זאת אני סבורה כי גם אם יש ספק שגם עליו אני לא חותמת, יש להאשים את האב. באופן חד משמעי. כל מסכת חייה של האישה מדברת בעד עצמה.
    מעורר שאט נפש כל הסיפור הזה. לא ייאמן עד לאן יכול להגיע המין האנושי או יותר נכון המין הזכרי.
    לא ראיתי את שמות 47 החותמים אבל אני מקווה כי אין ביניהן נשים.
    שוב תודה על הדברים שכתבת.

  7. רון

    אכן, התערבבו פה הטיות אנושיות, תקשורתיות ומקצועיות. אנשים מרשים לעצמם לחוות דיעה על דברים שאין להם שום מומחיות בהם – במקרה של גילוי הדעת מדובר בחטא כפול. הם גם לא מבינים בדיני ראיות, ויש להניח שאם מישהו מהם היה טורח להתעמק בפסקי הדין, לא היה חותם; ובנוסף, אין זה מקרי שרוב החותמים הם פסיכולוגים קוגניטיביים וחברתיים, ולא פסיכותרפיסטים קליניים עם נסיון בטיפול במקרים פוסט-טראומטיים. נראה שהם בעיקר נעלבו מכך שהמקרה דנן לא מתיישב להם עם מודלים של קידוד ואחזור זכרון.

    בצד הראייתי, יש ראיות למכביר שיש בהן לא רק הטלת דופי במהימנות הנאשם, אלא גם תאימות עובדתית לגרסת הקורבן. גם אם ניקח פרט שולי לכאורה, תשובתו לאחותה של המתלוננת שהוא ״לא בטוח ב-100% שזה לא קרה״ – האם מישהו מעלה בדעתו שזו תשובה של אב נורמטיבי??? ״האם אנסת את אחותי?״ – ״הממ… תני לי לחשוב על זה. אני לא בטוח.״ – ברצינות??? איפה יש פה מקום לספק אצל אדם נורמלי? והיו עוד פרטים רבים כאלה שיוצרים תמונה.
    לכל הטוענים שדרושים עדים נוספים וכו׳ – אתם כנראה לא יודעים שום דבר על אונס, או מיתממים. רוב מקרי האונס מבוצעים ע״י אנס שהקורבן מכירה, וכמעט כל מקרי האונס מתרחשים כשרק האנס והנאנסת נוכחים. לא נהוג להזמין עדים. במיוחד כאשר מדובר באונס בתוך המשפחה, ובמיוחד כאשר מדובר בקטינה, לא סביר לצפות שהיא תלך לבית חולים מיד אחרי האונס ותבקש שיבצעו בה בדיקת אונס ודגימות די-אנ-איי. יותר סביר שהיא תסתגר בתוך עצמה, תתקלח ותנסה לשכוח.

    ולעניין הזכרונות המודחקים. יש כל מיני מחקרים שמטילים ספק בכך, אבל גם מנסיון אישי אני יכול לומר שהם קיימים, ובמיוחד נכון הדבר לגבי זכרונות ילדות טראומטיים. גם אני נזכרתי, במסגרת טיפול פסיכולוגי, בטראומות ילדות ששכחתי מקיומן, והן אומתו ע״י בני משפחה. יש הרבה קלינאים שנתקלים בכך יום יום. השאלה המהותית כאן בהקשר הראייתי היא אכן עד כמה הם מהימנים – האם זכרון כה רחוק ומעורפל הוא נכון, או שמא הוא מתערבב בחלומות וכל מיני השפעות חיצוניות כדי ליצור מיצג שווא?
    ברור שזכרון הוא דבר סובייקטיבי, וכל הדיוט יודע שזכרון רחוק אינו סרט וידאו של מה שקרה. גם בית המשפט יודע זאת. לכן הסתייע בכל הראיות והעדויות הנוספות. עניין החלום כאן אינו מהותי בכלל – הוא רק שימש זרז להיזכרות, הוא אינו הזכרון עצמו.

    אם למי מאותם 47 פרופסורים יש טיפה יושרה אינטלקטואלית, יתכבדו נא לקרוא את פסקי הדין, את העדויות ועדויות המומחה, וימשכו ידם מאותו גילוי דעת נמהר ושטחי.

  8. מיכל ליבל

    תודה רבה, זה כתוב יפה ומבחין יפה בין הדברים. ההתייחסות למדע ולדיספלינות שונות מעולה ורק חבל שהמאמר נכתב בעילום שם. "המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם" זה אמנם נועד להיאמר על אחרים אבל זה נכון גם בין אדם לעצמו ואשה לעצמה. אם הפחד ממהמערכת האקדמית ומכוחה הוא שעמד מאחורי הבחירה שלא לפרסם בשם, זה רק מאיר באור עוד יותר נורא את האקדמיה הזאת שהביעה את דברה כפי שעשתה.

  9. דני

    האפשרות שהסיפור הוא מומצא היא אפשרות קיימת. לא תמיד צריך אוטומטית לעבור לדום כשמדובר באישום באונס ולהחליט שהאישום בהכרח אמיתי. אני לא יודע כמה מפנימים את המשמעות של ריצוי עונש מאסר של 12 שנה, ועוד בגיל 78 (המשמעות היא סביר להניח מאסר עד מוות). ענישה כזו היא פגיעה קשה וקיצונית ברמות מטורפות באדם. אני מוכן לקבל שאם ביצע את המעשים המיוחסים לו, יש לענישה הצדקה, אבל צריך להיות משוכנע לחלוטין שביצע אותם, לפני שמטילים כזה עונש. התופעה של מתלוננות שמפחדות מאלף ואחת סיבות להגיש תלונות ונמנעות מזה במשך שנים היא מוכרת, ולא גורעת מאמינות התלונות, כאם וכאשר הן מוגשות. במקרים של המנעות עקב פחד, להבדיל מהמקרה כאן, הזכרון לא נעלם. הוא קיים לכל אורך הדרך, רק שהמתלוננת נמנעת במודע ומסיבות לרוב די מובנות מלחשוף אותו לאורך תקופה מסויימת, ולפעמים גם בכלל. כאן, להבדיל, מדובר במשהו שנשמע על גבול ההוקוס פוקוס, של מעין זכרון שנעלם לו וחוזר לפתע ביום מן הימים. אם כמה עשרות פסיכולוגים מלומדים מסבירים שאין לדבר שום בסיס מדעי אוביקטיבי (להבדיל מהתחושה הסוביקיטבית של המתלוננת שהדברים הם אמיתיים, תחושה שלא מלמדת בהכרח כלום), אז מן הראוי להקשיב לזה ברצינות. התוספות הראייתיות האחרות הקיימות בתיקים מהסוג הזה, הן לרוב קלושות (כי אין הרי עדי ראייה או ממצאים פיזייים אוביקיטיביים כמו סימני זרע, פציעות וכו')) והכל נשען בסופו של דבר על המהימנות שמייחסים למתלוננת, ועל ההוקוס פוקוס בזכרון שלה. נוצר כאן מצב בו הכוונות הטובות, הרצון להעניש על עבירת מין חמורה אם אכן התבצעה – יכולות להתחלף בקלות במעין משפטי אינקוויזציה וציד מכשפות (הפעם ממין זכר), בהם תולים בככר העיר קורבנות מכוח איזו תחושה מעוותת של צדק וצדקנות ורצון לנקמה. שוב, השאלה העיקרית היא האם מוצדק לפעיל את המכבש השלטוני האלים והקטלני שנקרא מערכת המשפט – שלרשותה מנגנוני תביעה, משטרה, ושירות בתי הסוהר, ולרמוס ולחסל כך אדם, על יסוד תשתית ראייתית מעורפלת למדי. כולם רוצים צדק לקורבנות אונס, אבל רצוי מאד שכולם ירצו גם להמנע מלינצ'ים כמעט אקראיים בככר העיר. סימני השאלה כאן, נראים רבים מדי.

  10. תלמידה של אחד המרצים

    מה שקורה כאן זה שיח חירשים אחד גדול.
    מצד אחד פסיכולוגים מחקריים שלא מבינים פמיניזם ומצד שני פמיניזם שלא מבין מחקר פסיכולוגי.
    הזעם כלפי הפסיכולוגים שחתמו על המכתב הוא סביר לגמרי. על פניו זה נראה כמו האשמת הקורבן, מחסום לתלונות עתידיות והצדקה של גילוי עריות.

    אבל מה שחשוב להבין הוא ש*יש כזה דבר זכרונות שווא*. יש אנשים ש"זוכרים" שהם נחטפו על ידי חייזרים ויש אנשים ש"הדחיקו" שההורים שלהם היו חברים בכת השטן. אותם אנשים לא משקרים. הם באמת משוכנעים לגמרי שזה מה שקרה, וזו המהות של זכרון שווא. לא ניתן להבדיל בינו לבין זכרון אמיתי. האם גם את סיפורי החטיפה וכת השטן נקבל בלי שמץ של ספק? לא. האם זה אומר שכל זכרון מהעבר הוא זכרון שווא? לא. אבל זה כן מעמיד זכרונות מסוימים, במיוחד כאלו שנובעים מטראומה קשה ומתמשכת ועלו אחרי שנים רבות, בספק.

    אז בעוד שבתי משפט בארה"ב לא מסכימים לקבל זכרון מודחק כעדות מספקת, בתי משפט בישראל כן מסכימים. האם זה אומר שהמשפט הנוכחי היה נגמר אחרת אילולא העדות הזו? קטונתי. האם התזמון של הפסיכולוגים היה ראוי? קטונתי. אבל מבחינת המחקר על מהו זכרון ומהו זכרון מודחק – אי אפשר בלי עדויות מאשרות להבדיל בינהם.

  11. אורית

    תלמידה – סבבה והכל, אבל בית המשפט קבע שהזכרונות *אינם* מוגדרים כזכרונות שווא וגם לא כזכרונות מודחקים (ראי את פסק הדין השלישי). אז יפה שהפסיכולוגים טוענים את מה שטענו, אבל מה הקשר בין הטענה שלהם לפסק הדין? הם הרי לא טרחו לקרוא אותו. אם היו קוראים היו מגלים שכבר עשו את העבודה בשבילם ושכל המאמץ מיותר מלכתחילה.

    (ניחוש שלי – אחד העדים המומחים ניסה לטעון שהזכרונות היו מודחקים. הוא טען טיעון מונפץ, עקום ומביך, ביומרתו חרג מתחום מומחיותו וניסה לעשות את העבודה בשביל השופטים, והשופטים כמובן התייחסו לעדותו הרופפת בהתאם. הם ביכרו את עדותו של העד המומחה מהצד השני על פניו. האיש והאגו לא היו מרוצים שבית המשפט לא קיבל את העדות הנדונה כתורה מסיני, והחליט שצריך לעשות לשופטים בית ספר. אז הוא שכנע את כל הפמליה שלו לחתום על מכתב שעושה צחוק מבית המשפט. ברור עכשיו?)

    דני – "אני מוכן לקבל שאם ביצע את המעשים המיוחסים לו, יש לענישה הצדקה, אבל צריך להיות משוכנע לחלוטין שביצע אותם, לפני שמטילים כזה עונש" – יופי ש*אתה* מוכן לקבל. תודה רבה לך, הדיוט יקר קורא העוקץ! אבל היי, אתה לא לבד פה – יש גוף כזה, נו, מה שמו, בית משפט. והוא כבר קיבל על עצמו את ההחלטה. באופן מפתיע, זו העבודה שלו לעשות את השיקולים הללו. עכשיו אתה יכול לנוח. ג'יזס, כולם פתאום נהיו לי משפטנים.

  12. אילת

    מאמר חשוב ומצויין חבל שאת צריכה לפרסמו בשם בדוי

  13. ירמיהו

    אני מסכים שיש מקום לביקורת על גילוי הדעת אבל לא מהטעמים שאת הצגת אלא מטעמים ונימוקים אחרים.

    אין זה נכון שבגילוי הדעת נטען ש- "חף מפשע נזרק לכלא בגלל חלום על אונס". בשום מקום בגילוי הדעת לא כתוב שההרשעה הייתה בגלל החלום.

    נכון, שיש כאלה שהציגו כך את הדברים ואני מסכים שזה חמור, אבל לא בגילוי הדעת הזה.

    נכון שהעדות של זיכרון מודחק-משוחזר לא הייתה הראיה העיקרית במשפט אבל הטענה בגילוי הדעת היא לא שזו הייתה העיקרית או היחידה. הם טוענים שצריך לשקול האם בכלל זו ראיה שצריכה להיות קבילה. אם זו ראיה שצריכה לא להיות קבילה, אז זו ראיה שנחסמת ולא מוגשת בכלל כראיה, העדות כלל לא נשמעת בבית המשפט. מן הסתם עדות לא קבילה משקלה יהיה אפס. וזה לא מה שקרה במשפט. העדות כן הייתה קבילה ומשקלה לא היה אפס. גם אם העיקר לא היה העדות הזאת עדיין היה לה משקל חיובי כלשהו.

    מה שגילוי הדעת לא מספר לנו [וכאן יש נקודה לביקורת על גילוי הדעת] הוא שההגנה בעצמה לא העלתה את הטענה נגד הקבילות.

    בגילוי הדעת לא נכתב שכל המשפט סבב סביב שאלת הזיכרונות המודחקים כן או לא. אמנם שאלת הזיכרון המודחק היא מרכזית בגילוי הדעת, אבל לא נטען שם שהיא הייתה מרכזית בפסק הדין הזה או בפסקי הדין האחרים. שנזכרו [הפוסט שלך קצת מטעה בנקודה הזאת, גילוי הדעת לא התייחס ספציפית רק לפרשת בני שמואל אלא לעוד פסקי דין ופרשות נוספות.

    גילוי הדעת לא טען שזיכרונות מודחקים לא קיימים. אני מצטט את הקטע הרלבנטי:
    "קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים. מחלוקת זאת מוזנת על ידי ממצאים רבים המעוררים ספק ממשי בקיום מצבים כאלה"

    הטענה הייתה שקיימת מחלוקת האם זיכרונות מודחקים קיימים ולא קביעה נחרצת שהם לא קיימים.

    הטענה הייתה שיש ספק ממשי האם הם קיימים ולא קביעה פסקנית שהם לא קיימים.
    לא ברור מדוע את טוענת שהתיאוריה שבבסיס גילוי הדעת עורערה קשות. יכול להיות שהיא עורערה קשות אבל זה לא נובע ממה שאת כתבת.

    אני לא חושב שבהכרח הושקע מאמץ ניכר בגילוי הדעת הזה. יכול להיות שהושקע מאמץ ניכר אבל גם יכול להיות שלא. ייתכן והדברים נכתבו על סמך המידע שהחוקרים כבר ממילא אחזו בו קודם ויתכן וחלק מהחוקרים חתמו לאחר קריאה אחת ללא מאמץ מיוחד.

    אני לא מסכים שיש בעיה מוסרית לערער על זיכרונות של עדים באופן כללי לרבות עדות על אונס. שיח ציבורי ושיח מדעי צריך להיות פתוח וחופשי ומי שחושב שיש לו נימוקים טובים לערער על עדויות מוזמן להעלותם. זהו חלק משיח חופשי בדמוקרטיה ליבראלית. השופטים הם לא חסרי אונים שצריך להגן עליהם מפני הכנסת ספק לליבם. הסנגוריה היא מוסד חשוב מאוד בדמוקרטיה ובמשפט הוגן ונסות להטיל ספק באשמה זהו חלק מתפקידה.

    כמובן שהביקורת צריכה להיות גם נכונה וזו שאלה אחרת האם היא נכונה. אבל עצם הכלי הביקורתי הוא מבורך הוא חלק מהרציונאליות של השיח. נכון שצריך להשתדל לא לזכות אשמים אבל מצד שני צריך גם להשתדל לא להרשיע חפים. כמו שזיכוי שווא הוא בעייתי כך גם הרשעת שווא היא בעייתית.

    בגילוי הדעת לא היה מעבר שגוי משיח מוסרי לשיח משפטי ולא טענה שהזכאי במשפט הוא גם מוסרי. דווקא לגבי אונס וגילוי עריות אין ספק שזו לא רק עבירה פלילית או פשע פלילי, אלא גם עוולה מוסרית.

    אני מסכים שתחום המשפט שונה ונפרד מתחום המדע אבל ההפרדה היא לא חזקה כל כך כמו שאת טוענת לה. חוץ מאשר הפרדה יש גם קשר בין התחומים. הרי משפט, פסק דין, הכרעת דין נקבעים לפי ראיות. חלק מהראיות הן גם ראיות מדעיות. אם זיכרון מודחק הוא חלק מהראיות במשפט, אז השאלה מה מעמדו של זיכרון מודחק היא שאלה בראש וראשונה מדעית-אמפירית לפי מחקרים בתחום הפסיכולוגיה. לא ייתכן שיהיה נתק בין התשובה לשאלה מה מעמדו של זיכרון מודחק-משוחזר לשאלה איזה משקל צריך לתת לו במשפט בתור ראיה במשפט והאם העדות צריכה להיות קבילה במשפט.

    נכון שהמומחים אינם מומחים למשפט אבל אם במשפט יש הסתמכות על הנחה מדעית בדבר זיכרון מודחק אז זיכרון מודחק הוא כבר כן שדה הפעולה הרלבנטי לפסיכולוגים.
    את כותבת

    ,אכן זכותכם המלאה להטיל ספק בפסיקות משפטיות, אך אין בידיכם את ההכשרה המספקת על מנת לצאת כנגדן"

    למה את חושבת שיצאו נגד ולא רק הטילו ספק? הרי בגילוי הדעת לא נכתב שפסק הדין בעניין בני שמואל הוא שגוי וגם לא נכתב שפסק דין כלשהו שהרשיע הוא שגוי או פסק דין שזיכה הוא מוצדק. נכתב רק לשקול מחדש את הקבילות של עדות שהיא זיכרון מודחק-משוחזר. לשקול מחדש את הקבילות זה לא שקול לביטול ההרשעה. הרי גם אם העדות לא קבילה ייתכן שיש ראיות אחרות המספיקות להרשעה.

    השיח המשפטי אמנם לא מציית לגמרי לשיח המדעי אבל השיח המשפטי צריך להתחשב בשיח המדעי. הרי יש דבר כזה בדיני ראיות "ראיות מדעיות" יש עדות מומחים, חוות דעת מומחים, קריטריונים מתי בית המשפט יקבל אסכולה מדעית. אם המשפט שואף לאמת אז לא ייתכן שהמדע יהיה בלתי רלבנטי בעיניו. המדע הוא הכלי הטוב ביותר לחתור לאמת יחסית לכל כלי אחר בשאלות עובדתיות, אמפיריות מהסוג שהמדע עוסק בהם ולפעמים גם המשפט עוסק בהם. באותם מקרים בהם רלבנטי לבית המשפט לקבוע ממצא עובדתי שלמדע יש מה להגיד עליו אז רלבנטי מצד בית המשפט להיות קשוב למדענים. הם עוסקים בשאלות שרלבנטיות גם למשפט.

    אבל אני חושב שהיה מקום לבקר את גילוי הדעת רק לא מהצידוקים שאת העלית.

    היה מקום לבקר את גילוי הדעת במישור המדעי עצמו. לא בגלל שהוא עבר משיח מדעי לשיח משפטי. אלא בתוך השיח המדעי עצמו יש תמיהות בגילוי הדעת. עדי התביעה אלי זומר וצביה זליגמן פרטו את הביקורת המדעית שלהם על גילוי הדעת. ביקורת לפיה אין זה נכון שאין ראיות מדעיות לזיכרונות מודחקים-משוחזרים. ביקורת לפיה המהימנות של זיכרון מודחק-משוחזר אינה נופלת וגם אינה עולה על זיכרון רציף.

    הביקורת שלך הייתה על המעבר מהתחום המדעי למשפטי. אבל ביקורת נוספת היא על מעברים מתחום מחקר אחד בפסיכולוגיה לתחום מחקר שני. רוב החותמים על גילוי הדעת [לא כולם] כלל אינם חוקרי טראומה, אין להם מומחיות בדיסוציאציה ואמנזיה דיסוציאטיבית ולכן הבעיה היא לא התיימרות להבין במשפטים אלא התיימרות לקבוע מסמרות בתחום פסיכולוגי שהם אינם מומחים בו.

  14. ירמיהו

    לדני, לא אגיב על כל טענותיך, אלא רק על שתי טענות:

    אתה כותב:

    "כאן, להבדיל, מדובר במשהו שנשמע על גבול ההוקוס פוקוס, של מעין זכרון שנעלם לו וחוזר לפתע ביום מן הימים.,"

    לא ברור למה להדחקה אתה קורא הוקוס פוקוס ואילו לשכחה רגילה והיזכרות אתה לא קורא הוקוס פוקוס. "זיכרון שנעלם וחוזר" זה מצב רגיל שקורה בכל שמצב ששוכחים משהו ואחר כך נזכרים.

    אם שכחת איפה שמת את המפתחות ואחר כך נזכרת אתה תקרא לזה הוקוס פוקוס? אני מניח שלא, למרות שגם כאן הזיכרון נעלם ואז חזר שוב.

    מבחינה זאת אין בהדחקה או אמנזיה דיסוציאטיבית יותר הוקוס פוקוס מאשר בכל מצב שאתה שוכח משהו ואז נזכר בו לאחר מכן.

    אתה כותב

    "אם כמה עשרות פסיכולוגים מלומדים מסבירים שאין לדבר שום בסיס מדעי אוביקטיבי (להבדיל מהתחושה הסוביקיטבית של המתלוננת שהדברים הם אמיתיים, תחושה שלא מלמדת בהכרח כלום), אז מן הראוי להקשיב לזה ברצינות"

    ראשית, הם לא כתבו שאין לזה בסיס מדעי הם טענו שיש מחלוקת עמוקה ושיש ספק ממשי אבל הם לא טענו שאין לזה בסיס.

    שנית, צריך להקשיב להם אבל לא להסתפק רק בזה. צריך גם לבחון את דבריהם בעין ביקורתית ולהקשיב גם לאחרים.

    צריך להקשיב גם לתשובה של אלי זומר וצביה זליגמן לגילוי הדעת, צריך להקשיב לגילוי דעת של פסיכולוגים כתגובה לגילוי הדעת של 47 האקדמאים בסוגיית הזיכרון המודחק שפורסם באתר פסיכולוגיה עברית, 31.10.2014 צריך להקשיב למחקרים כגון המחקרים של ויליאמס וגודמן שטענו לממצאים שנשים לא זכרו התעללות מינית שיש ראיות חיצוניות שהתקיימו.

    צריך להקשיב גם לטענות של חוקרי טראומה שיש ים של מחקרים התומכים בקיומה של אמנזיה דיסוציאטיבית לרבות לגבי התעללות מינית בילדות וגילוי עריות, לטענות שיש קונצנזוס בקרב חוקרי הטראומה שתופעת האמנזיה הדיסוציאטיבית היא תקפה, חד משמעית ויש ראיות מדעיות לגביה. צריך להקשיב גם לטענות של חוקרי טראומה שאין הבדל במהימנות של זיכרונות מודחקים בהשוואה לזיכרונות רציפים ושגם זה נמצא במחקר המדעי. צריך להקשיב למחקרים שהראו שתוכן של זיכרון מודחק אושש ע"י ראיות חיצוניות שהאירוע אכן קרה.

    נכון שצריכה להיות הקשבה למלומדים אבל לא הקשבה סלקטיבית. צריך להקשיב לשני הצדדים ומהצד השני מומחים, חוקרים, מדענים טוענים דברים הפוכים לגילוי הדעת הזה.
    אתה מדבר על "פסיכולוגים מלומדים" להווי ידוע שתחום הפסיכולוגיה עצמו נחלק לתחומי מומחיות שונים. רוב המומחים מתוך 47 החתומים על גילוי הדעת, אינם מומחים בתחום הרלבנטי לנושא. הם לא חוקרי טראומה, לא חוקרי דיסוציאציה. מעטים כן אבל רובם לא. רובם הם חוקרי פסיכולוגיה קוגניטיבית וחוקרי זיכרון רגיל [לא זיכרון טראומטי] יש שם חתן פרס נובל לכלכלה העוסק בכלכלה התנהגותית, חוקר דתות. לעומת זאת הטוענים את הטענה ההפוכה שתופעת ההדחקה בכלל והדחקת גילוי עריות בפרט היא תופעה מאוששת היטב במדע הם חוקרי טראומה.

    נקודה נוספת, מה שכינית "תחושה סובייקטיבית" הוא בעצם זיכרון. נכון שזיכרון הוא סובייקטיבי אבל מכאן ועד לטענה שהזיכרון לא אומר כלום, רחוקה הדרך. לא מדובר בסתם זיכרון. מדובר בזיכרון שאבא שלה אנס אותה. לבני אדם יש מוטיבציה לא להיזכר בדבר כזה נורא. אם בכל זאת הייתה היזכרות בזיכרון כזה נורא רוב הסיכויים שזהו זיכרון אמיתי. אדם יכול לא לזכור נכון איפה הוא שם את המפתחות. אדם יכול לא לזכור נכון שבילדותו הוא לא הלך לאיבוד בקניון. אבל קשה לחשוב על מצב שאדם לא יזכור נכון שאבא שלו לא אנס אותו. בני אדם לא רוצים שזיכרון כזה ייכנס לתודעתם ואם הוא בכל זאת נכנס, אז לא נכון לומר שזה לא אומר כלום.

  15. ירמיהו

    תגובה ל- "תלמידה של אחד המרצים"

    מכך שיש דבר כזה זיכרונות כוזבים או זיכרונות שווא לא נובע שדווקא זיכרונות מודחקים מועדים להיות יותר כוזבים מזיכרונות רציפים רגילים. נכון שזיכרון מודחק-משוחזר שתוכנו הוא חברות בכת השטן שלא קיימת או חטיפה ע"י חייזרים לא נקבל אבל באותה מידה גם זיכרון רציף רגיל בעל אותו תוכן של כת השטן או חטיפה ע"י חייזרים גם לא נקבל. הדבר תלוי בתוכן הזיכרון ולא האם הוא מודחק-משוחזר או רציף.

    זומר וזליגמן פרסמו תגובה לגילוי הדעת של 47 החוקרים וכך הם טענו:

    "המחקר מצביע על כך שהמהימנות של זכרונות מודחקים משוחזרים אינה נמוכה או גבוהה יותר -ממהימנותם של זיכרונות רציפים. באחד המחקרים נערכה בדיקה עיוורת של ראיות תומכות בזיכרונות )בלי שהבודקים ידעו איזה זיכרון היה רציף ואיזה משוחזר( של מקרים אמיתיים והתוצאה הייתה שלא היה הבדל במהימנות שני סוגי הזיכרונות מבחינת תוקף ועושר הראיות המאוששות"

    [אלי זומר וצביה זליגמן- תגובה לגילוי הדעת של חוקרי המוח והזיכרון נגד הרשעת האב באונס על בסיס זיכרון מודחק]

    במאמר הזה

    http://link.springer.com/article/10.1007/BF02102893

    לא נמצא הבדל בין נשים שזיכרון ההתעללות המתועדת שלהן היה רציף לעומת זיכרון עם תקופות של שכחה.

    גם במחקר הזה

    http://www.psychologicalscience.org/index.php/news/releases/study-discriminating-fact-from-fiction-in-recovered-memories-of-childhood-sexual-abuse.html

    יש אישוש חיצוני דומה לזיכרון רציף ולזיכרון מודחק ששוחזר באופן ספונטני מחוץ לתרפיה לגבי התעללות מינית בילדות.

    אני לא יודע איזה מרצה הוא/היה המורה שלך אבל לגבי זיכרונות על כת השטן, דווקא אחד החוקרים החתום על גילוי הדעת אחד מ- 47 החותמים, העלה הסבר משוער שהסיפור של הגל בארה"ב של דיווחי גילוי העריות לרבות דיווחי דת השטן, הוא הסבר שקשור לשיטת הביטוח שקיימת בארה"ב לגבי טיפולים פסיכולוגיים.

    זהו בנימין בית הלחמי שהעלה בכנס את ההשערה הביטוחית. בשיטה שקיימת בארה"ב בדבר ביטוח, בארה"ב על מנת לקבל טיפול פסיכולוגי מבלי לשלם מחיר גבוה, צריך שחברת הביטוח תאשר שהמטופל סובל מהפרעה ואז חברת הביטוח מאשרת למטופל מספר מוגבל של טיפולים.

    במצב כזה יש אינטרס למטפל, לקלינאי לנפח הפרעות ולהמציא הפרעות על מנת שחברת הביטוח של המטופלים תאשר טיפולים וכך המטפל יקבל עבודה יקבל פגישות טיפוליות ויקבל שכר. למטופלים שרוצים טיפול בבעיה אמיתית שיש להם יש אינטרס לשתף פעולה ולדווח בנוסף לבעיה האמיתית שלהם על הפרעות שלא היו ולא נבראו על מנת שחברות הביטוח תאשרנה טיפולים.

    בית הלחמי טוען שיש פסק דין של בית משפט בארה"ב שקובע שהמטפלים זממו להוציא אישור מחברת הביטוח ע"י המצאת סיפורי בדים כאלה.

    אם כך, לא ברור שסיפורי דת השטן הם סיפורים של זיכרונות בכלל ולכן גם לא זיכרונות כוזבים. ייתכן שאלה סיפורים על מנת להוציא כיסוי ביטוחי.
    [הרצאתו של בנימין בית הלחמי בכנס "הפוליטיקה של החלום" האגודה הסוציולוגית הישראלית המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן דיון בפגיעה מינית במשפחה בעקבות פסק דין בני שמואל]

    לכן, לא במקרה אנחנו שומעים את הסיפורים האלה דווקא בארה"ב כי שם יש את המשטר הביטוחי הזה. אבל אם זהו ההסבר אז הוא לא חל על ישראל שבה לא מתקיים המשטר הביטוחי לגבי פסיכותרפיה.

    הטענה שהגל הגדול בארה"ב של דיווחי התעללות לרבות דת השטן, צריך להיות תוצאה של השתלות זיכרון היא טענה בעיתית נוכח הטענה שהיה באותה תקופה גל גדול של אבחנות של הפרעת "ריבוי אישיות". את העלייה באבחנה של ריבוי אישיות לא ניתן להסביר בהשתלות זיכרון כי לא סביר שהשתילו לפציינטיות הפרעה של ריבוי אישיות. אז אם הייתה סיבה אחרת שהיא לא השתלה לעלייה בדיאגנוזה של ריבוי אישיות [למשל המוטיבציה הביטוחית] אז אולי סיבה דומה מסבירה גם את העלייה בדיווחי זיכרונות מודחקים-משוחזרים שגם היא לא סיבה של השתלה או זיכרון כוזב.

    שאלה שיש לשאול היא מהו שיעור הזיכרונות בהן יש דיווח על דת השטן או על חטיפות חייזרים מתוך כלל המדווחים על זיכרונות. אולי זהו שיעור נמוך?

    אחרי הכל יש גם בני אדם שהם פסיכוטים עם מחשבות שווא [דלוזיות] אולי דיווחיים כאלה חופפים לשיעור הפסיכוטים או הסכיזופרנים?

    הרי לא הגיוני שאדם שהוא לא פסיכוטי ולא סובל ממחשבות שווא יצוץ אצלו זיכרון כוזב שהוא היה בדת השטן או נחטף ע"י חייזרים אם הוא מלכתחילה לא מאמין באמונה דתית הקשורה לדת השטן או לא מאמין שחייזרים יכולים לחטוף בני אדם או שחייזרים בכלל קיימים.

    אם רק מתי מעט מדווחים על דת השטן או על חטיפות חייזרים אז אולי רק למתי מעט יש זיכרונות כוזבים בדרגה חמורה כזאת ולכן אולי גם רק מתי מעט יהיו להם זיכרונות כוזבים על גילוי עריות ולגבי רוב רובן של המדווחות על גילוי עריות-הן דוברות אמת.

    אפשרות נוספת שבאמת יש בני אדם שיש להם אמונה דתית שקשורה לשטן כמו במקרה של פול אינגרם ובנותיו. אולי יש בני אדם שנכנסים לכת או ארגון דתי ושם הם עוברים אינדוקטרינציה לגבי אמונה שקשורה לשטן ובין השאר הם מושפעים להאמין בסיפורי בדים על עברם האוטוביוגרפי כאילו הם נכונים. אם בכת הזאת יש מנהיגה שחברי הכת מאמינים לה שהיא קיבלה מסר מהשמיים שמשהו בילדות שקרה להם הוא נכון אז אולי זה מסביר חלק מהאמונה בדת השטן.

    אם זהו ההסבר אז מדובר בבני אדם שמלכתחילה האמינו בדת השטן. אבל לא ניתן להחיל הסבר דומה על גילוי עריות. האם הנשים המדווחות על גילוי עריות משתייכות לדת המאמינה שאב מסוים ביצע גילוי עריות?

    לגבי חטיפה ע"י חייזרים מריוס כהן טוען להסבר של שיתוק שינה:

    ההסבר לתופעה זו של חווית חטיפה ע"י חוצנים הוא שיתוק שינה. שנת הלילה מורכבת ממספר מחזורים כשבכל מחזור מספר שלבים ואחד השלבים הוא שנת חלום [REM] בו מתרחשים מרבית החלומות ומאפיינת אותו תנועת עיניים מהירה ושיתוק של השרירים למעט שרירי העיניים והסרעפת. שיתוק השרירים מונע מהאדם הישן לבצע את המוטוריקה שהוא רוצה לבצע נוכח הסיטואציה בחלום. בדרך כלל התעוררות משנת חלום מבטלת את שיתוק השרירים. לעיתים למרות היקיצה שיתוק השרירים נמשך זמן מה ואז המנגנון במוח המייצר חלומות ממשיך לפעול ואז יש הזיות [הלוצינציות] כגון מראות, צלילים, תחושות מגע. הטענה היא שבני אדם במצב זה מודעים להיות שוכבים במיטה חווים הזיות ומתייחסים להזיות אילו הם אירועים ממשיים. תוכן הזיות יכול להיות מאיים למשל אדם מתקרב, מתיישב על המיטה, נוגע , מטלטל , לוחץ על החזה, מתיישב עליו.
    תוכן שיתוק השינה הוא תלוי תרבות ומושפע מגורמים פסיכולוגיים. בתרבויות בהן יש אמונה במכשפות תוכן הזיה הוא מכשפה זקנה בתרבויות אחרות אלה שדים. בארה"ב רווחים סיפורים על חייזרים וחטיפות חייזרים לכן תוכן הזיות הוא בהתאם. מרבית הדיווחים מסוג זה התקבלו זמן קצר לאחר ששודרו תוכניות טלביזיה העוסקות בחטיפות ע"י חייזרים.

    מריוס כהן, האם חייזרים חוטפים אותנו?
    http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14065

    מה אפשר ללמוד מכך על הטענה להשתלת זיכרון לגילוי עריות?

    נראה שאין קשר. תופעת שיתוק השינה היא אירוע פיזיולוגי שנסמך עליו אירוע פסיכולוגי של הזיות. אין טענה שבני אדם חוו גילוי עריות בעקבות אירוע של שיתוק שינה או אירוע פיזיולוגי אחר שנסמכת עליו הזיה של גילוי עריות. הטענה על השתלת זיכרונות היא טענה של השפעה של מטפלים, לפעמים טוענים על השפעה של קבוצות טיפול, ספרים, סרטי קולנוע, תוכניות טלביזיה, אירועים חדשותיים-אקטואליים או אפילו פרשנות אישית של האדם שנותנת פשר לחייו הבעייתיים. לא ראיתי טענה שהזיכרון הושתל עקב פרשנות של הזיה שמקורה באירוע פיזיולוגי שהוא שיתוק שינה או דומה לזה.

    בנוסף, על מנת שאדם יפרש את שיתוק השינה כחטיפה ע"י חייזרים הוא צריך מלכתחילה להאמין בחיזרים. לא סביר שאדם שלא מאמין בחייזרים יגיע למסקנה שהוא נחטף ע"י חייזרים אפילו אם היה לו שיתוק שינה. אנלוגית, על מנת שאדם יאמין שהוא עבר גילוי עריות הוא צריך להיות באמונה קודמת שסביר שהוא יעבור גילוי עריות. מי שלא מעלה על דעתו שהוא צפוי לעבור גילוי עריות לא יחווה תוכן של הזיה כגילוי עריות. ואם יש לו אמונה קודמת אז האמונה הזאת לא יכולה להיגרם מהזיות של שיתוק שינה כי תוכן הזיות כאלה בא רק אחרי שיש אמונה קודמת בתוכן ההזיה.

    לכן, מי שלא מאמין שהוא צפוי לעבור גילוי עריות לא יחווה שיתוק שינה כגילוי עריות כפי שמי שלא מאמין בחייזרים לא יחווה את שיתוק השינה כתוכן עם חייזרים. רוב כמעט מוחלט של בני האדם שאין להם זיכרון של גילוי עריות לא מעלים על דעתם שהם צפויים לעבור גילוי עריות כפי שמי שלא מאמין בחייזרים לא מעלה על דעתו שהוא ייחטף ע"י חייזרים. מי שיש לו זיכרון של גילוי עריות אז מקור הזיכרון שלו הוא לא שיתוק השינה אלא הזיכרון הוא הסיבה, המשתנה המסביר את תוכן שיתוק השינה.

    אין זה נכון שבתי המשפט מקבלים עדות של זיכרון מודחק כעדות מספקת להרשעה. גם בפרשת בני שמואל, לא הסתפקו בעדות, כראיה מספיקה להרשעה אלא היו ראיות נוספות. 47 החוקרים טענו בגילוי הדעת שיש לשקול מחדש את העדות על זיכרון מודחק כראיה קבילה ולא כראיה קבילה אבל לא מספיקה להרשעה.

    הבעיה בדעה שלהם היא שגם זיכרון רציף רגיל יכול להיות מוטעה והוא פגיע להטיות. אבל משום מה על זיכרון רציף הם לא אומרים כלום ורק על זיכרון מודחק הם טוענים שהוא בעיתי.

    וטענה זאת לפי דעת חוקרי טראומה טענה חסרת בסיס מדעי.

  16. ירמיהו

    תגובה לטענות נגד המדע

    למיכל גרוס ולרון מוושינגטון , לדעתי לא צריך לשפוך את התינוק עם המים ולהכחיש את אובייקטיביות המדע או קיומו של המדע. אין צורך לטעון שהמדע סובייקטיבי או שאין מדע על מנת לבקר את גילוי הדעת. הביקורת על גילוי הדעת היא ביקורת פנימית מתוך המדע ולא ביקורת חיצונית על המדע מבחוץ.

    המדע הוא אובייקטיבי. הנימוק האובייקטיבי הוא נימוק שקיים מחוץ לדובר. כאשר הדובר מנמק דעה הוא לא אומר "הדעה הזו נכונה בגלל שזו דעתי"

    הוא אומר, "הדעה שלי נכונה בגלל שיקולים חיצוניים לי שלא תלויים בכך שזו הדעה שלי דווקא."

    כלומר, בגלל שהשיקולים החיצוניים משכנעים, אז הדעה הופכת לדעה שלי ולא בגלל שהדעה היא שלי אז השיקול הופך לנכון

    זה נקרא אובייקטיביות. בשל שיקולים חיצוניים, כלליים (אוניברסאליים) משכנעים אני הופך את הדעה X לדעה שלי. דעה נכונה עבורי ועבור כולם.

    טענה אובייקטיבית היא טענה שערך האמת שלה חל לא רק על דובר הטענה אלא על כולם.

    סובייקטיביות היא בגלל ש X זו הדעה שלי אז הדעה נכונה עבורי (ולא עבור כולם)
    טענה סובייקטיבית היא טענה שערך האמת שלה חל רק על הדובר ולא על אדם אחר זולתו

    באובייקטיביות סיום התהליך הוא העובדה שהדעה היא שלי. בסובייקטיביות נקודת המוצא היא העובדה שהדעה היא שלי.

    באובייקטיביות הדעה שלי המסקנה שלי היא לדעתי נכונה לא רק עבורי אלא עבור כולם ומי שחולק לדעתי טועה

    בסובייקטיביות הדעה שלי נכונה רק עבורי ולא בהכרח עבור אחרים ומי שחולק אינו טועה אלא צודק מבחינתו ואילו אני צודק רק מבחינתי.

    לכן, רק אם המדע אובייקטיבי אז אפשרי שמדענים יטעו. אם המדע לא אובייקטיבי אז אין טעויות במדע כי כל אחד יכול לומר "זו האמת שלי". השקפה לפיה המדע הוא סובייקטיבי היא יריה ברגל מפני שאם הכל סובייקטיבי אז אפשר לומר שאין אונס ואין גילוי עריות ומי שיטען שאין אונס ואין גיעלוי עריות יוכל להסתתר בטענה "זו האמת שלי ואין אמת אובייקטיבית".

    רק בתחום אובייקטיבי אפשר לומר לבני אדם שהם טועים. בתחום סובייקטיבי אף אחד לא טועה כולל מכחישי אונס וגילוי עריות כי זו האמת שלהם ולכל אחד האמת שלו.

    המדע הוא גם אובייקטיבי במובן זה שתהליך ההיסק המדעי כפוף למציאות, לעובדות, לנתונים האמפיריים שהם כפויים על האדם מבחוץ. החוקר מתבונן במציאות ולפי קליטת הנתונים בחושיו הוא מסיק את מסקנותיו. הוא לא מסיק את מסקנותיו על פי רחשי ליבו אלא לפי הממצאים.

    צריך להבחין בין הטענה שהמדע אובייקטיבי לטענה שהמדענים לפעמים לא אובייקטיביים. בין טענה על המדע לבין טענה על המדענים. יכול להיות שלפעמים למדענים יש הטיות סובייקטיביות, הטיות פוליטיות. אבל זה לא אומר שהמדע לא אובייקטיבי זה אומר שהמדענים לא תמיד שומרים על אובייקטיביות.

    סליחה, האם המשפט הוא כן אובייקטיבי? האם פסיקות בית המשפט, חקיקת המחוקק והתהליך המשפטי לא ספוג בהטיות סובייקטיביות ובפוליטיקה עד העצם? הרי השופטים שופטים על פי חוק וחוק הוא תוצר של תהליך פוליטי. המחוקק הוא קבוצת פוליטיקאים חברי פרלמנט, חברי בית הנבחרים [בית המחוקקים]. החקיקה היא תהליך פוליטי המערב סיעות ומפלגות. גם ברשות השופטת יש פוליטיקה בין השופטים, יש יצרים גם אצל השופטים.

    המציאות לא כפופה לפרדיגמות מדעיות אבל האם המציאות כפופה לקונצפציות של מי שחולק על המדענים? האם המציאות כפופה לפסיקות בית המשפט? המציאות לא כפופה למדע אלא המחקר המדעי צריך להיות כפוף למציאות. האם המשפט לא צריך להיות כפוף למציאות? אם בית המשפט קבע שהיה אונס האם קביעה זו לא אמורה לבטא שבמציאות, כפי שהיא, באמת היה אונס? המדע והמשפט כולם שותפים לאותה מציאות שבה אנו חיים. אין מציאות אחרת למדע ומציאות אחרת למשפט. אם המדע מתיימר לטעון טענה על המציאות אז הטענה צריכה להתאים למה שבאמת קורה במציאות. אם בית המשפט קובע ממצא עובדתי אז קביעתו אמורה להיות תואמת את מה שבאמת קרה במציאות. ואם היא לא תואמת אז בית המשפט טעה.

    למה אין מדע יש רק שיטות מדעיות? למה לא לומר שהמדע הוא סך כל השיטות המדעיות? אם יש שם תואר [או תואר השם] אז יש גם שם עצם. אם משהו כמו "שיטה" זוכה לתואר "מדעי" אז יש גם שם עצם שנקרא מדע. למה לומר שרק התואר "מדעי" קיים ולא העצם "מדע"?

    המדע הוא דרך להשיג ידע ולא רק מידע כיוון שלמידע המדעי יש מעמד מיוחד של תוקף. קביעות במדע הן לא רק קביעות אלא הן גם קביעות נכונות, אובייקטיביות גם אם לא כולן.

    המדע אינו רק בעולם המושגים של בני אדם. המדע הוא גם במעבדות, בניסויי המעבדה, במחקרי השדה, בתצפיות, בשאלונים, בראיונות, בסקרים. המדע הוא פעילות מחקרית פרקטית גם מחוץ לעולם המושגים.

    רון, אתה טוען שהמינוח מדעי ה…" הוא לא מדעי. המונח "מדע" הוא מדעי? המונח "מתמטיקה" הוא מתמטי? המונח "מוסר" הוא מוסרי? למה אתה רואה חשיבות בתחולה העצמית של שמו של התחום? שם של תחום לא הכרחי שיחול עליו התחום עצמו ואם הוא לא חל זה לא חיסרון ולא מנוף לביקורת על התחום. ייתכן ש "מדע" הוא מושג מטא מדעי ולא מדעי כי הוא מושג מסגרת שמאגד את המינוחים המדעיים. אבל מה שחשוב הוא שהוא מצביע על ישות קיימת ועל פעילות חשובה שמייצרת הרבה תוצרים שיש בהם אמת.

    אני לא יודע מי חושב שהוא עוסק במדע כי "נתנו לו מספרים". נראה לי משפט תלוש. אף אחד לא נתן למישהו מספרים. המספרים קיימים. המספרים הם בראש וראשונה שייכים למתמטיקה ולא למדע. המדע משתמש במתמטיקה ככלי עזר אבל לא המספרים לכשעצמם הם מהות המדע. המספרים חשובים במחקרים כמותיים. אי אפשר לבצע מחקר כמותי בלי להתייחס להמשגה כמותית למשל מספרים.

    ואם אין מדע אז אולי גם אין משפט? אולי גם המשפט נמצא רק בעולם המושגים של בני אדם? אולי אין משפט ויש רק שיטות משפטיות? משום מה כאשר אתה מדבר על המשפט פתאום יש לו משהו "מהותי" שהתקשורת התעלמה ממנו ורק את המדע צריך להכחיש. אפשר גם לומר "נתנו למשפטנים מילים והם חושבים שהם מתעסקים במשפט" והמשפט "דיני ה…" הוא פופולארי ולא משפטי.

    לא צריך לשפוך את התינוק עם מי האמבט. לדעתי הסובייקטיביזציה של המדע רק תיתן כלים רטוריים לטובת מי שטוענים שכל האונס לא היה ולא נברא. צריך לומר: יש מדע אובייקטיבי וגילוי הדעת הזה הוא בעייתי בתוך התחום של המדע האובייקטיבי. בסך הכל חוקרים מדענים בפסיכולוגיה גם טוענים שיש זיכרונות מודחקים תקפים מדעית. אז גם הקביעה שלהם סובייקטיבית ולא מדעית?