• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תן לי את חירותי ושחרר את ידי

ויויאן אמסלם, גיבורת "גט" של האחים אלקבץ, מבקשת אהבה שתכיר במי שהיא עם כל ההבטחות של הגלאם שהביא עמו הקולוניאליזם הצרפתי, אבל גם העידון שבא מהמסורת. היא מבקשת גט מעול הפטריארכיה היהודית המזרחית, בדיוק כפי שהסרט עצמו מבקש גט מעול המבט הגברי האשכנזי והכיבוש הציוני
שירה אוחיון

זכייתו של הסרט "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", בבימוי האחים רונית ושלומי אלקבץ, בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר לשנת 2014 – שהפכה את הסרט לאחד המתמודדים על מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר, לצד הביקורות הבינלאומיות המפרגנות להן זכה הסרט עד כה בקאן, בטורונטו ובבריסל – היא כבוד גדול לקולנוע הישראלי. לחגיגה הצטרפו גם זכייתם של זאב רווח בקטגוריית שחקן השנה, זכייתה של דאנה איבגי בשחקנית ובשחקנית משנה וזכייתו של ששון גבאי בשחקן משנה. ללא ספק, רגעים אלו היוו את שיאו של ניצחון גדול שרשם הקולנוע המזרחי השנה.

הקולנוע המזרחי התברך השנה בהצלחות רבות ובעושר איכותי תרבותי. עושר זה הוצג, בין היתר, בפסטיבל קולנוע דרום שהביא לנו פנינות קולנועיות נדירות כמו "ז'ית עלא למא" של הבמאי רובי אלמליח ו"בן זקן" של הבמאית אפרת כורם. גם צאתו השנה של הסרט היפה והנוקב "אנשים כתומים" של הבמאית חנה אזולאי הספרי, שלה זכויות רבות בכינון שיח מזרחי ורב תרבותי חדש בקולנוע הישראלי, מסמל שלב פמיניסטי ומזרחי חדש בקולנוע הישראלי. סרטה של אזולאי הספרי הוקרן לראשונה בפסטיבל "לבי במזרח", שמביא זו השנה הרביעית יצירה קולנועית מזרחית ישראלית מקורית וקולנוע ים-תיכוני מהארץ ומחו"ל. במסגרתו הוצג גם סרטו התיעודי של סמי שלום שטרית, "משהו על רוח תזזית", על חייו של המשורר ארז ביטון, וכן סדרת סרטים קצרים של הבמאי רפאל בלולו.

את הניצחון הזה ניתן לזקוף בין השאר לזכותה של ויקי שירן ז"ל ובן זוגה חיים שירן, שעמלו יחד עם עמיר פרץ על הקמת חוג הקולנוע במכללת ספיר בשדרות. יחד עם פעילים/ות מזרחים/יות הם נאבקו להקמת קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי ולמתן ייצוג ונראות להיסטוריה ולתרבות המזרחית בקולנוע ובטלוויזיה. לצעירים/ות שבינינו, אזכיר את בג"ץ שירן בעניין ייצוג המזרחים בסדרה "עמוד האש", את דו"ח המעקב על הרשות השנייה שיזמה שירן ואת קורס הכתבים לישראלים/יות אתיופים/יות, שגם הם חלק מהמורשת שהותירה אחריה בשדה הקולנוע והתקשורת.

מתוך "גט".
מתוך "גט". הישר מהשטיח האדום של קאן למדבר הצהוב של הנגב

את "גט", החותם את הטרילוגיה המצליחה בבימויים של האחים רונית ושלומי אלקבץ, ראיתי לראשונה לפני חמישה חודשים בפסטיבל קולנוע דרום. בעיני, ניצחון הקולנוע המזרחי השנה מתבטא יותר מכל בבחירה של האחים אלקבץ לקיים את הפרימיירה בישראל דווקא בשדרות; הישר מהשטיח האדום של קאן למדבר הצהוב של הנגב – לפני פסטיבל ירושלים, לפני הפרימיירה הנוצצת בסינמטק תל אביב, ולפני השטיח האדום של טקס פרסי אופיר באשדוד. זוהי בחירה מודעת של שני יוצרים מזרחים/יות, שמסמנת את ניצחונה של התרבות המזרחית בישראל, ואת הפיכתה של התרבות הפריפריאלית והלוקאלית – תרבות הרוב – לתרבות אוניברסאלית. זוהי התרבות שזוכה להצלחה ולהכרה בינלאומית חסרת תקדים זה שנים רבות, אך בישראל עדיין מולעגת ומוגכחת על ידי שומרי הסף של ההגמוניה האשכנזית, או במקרה היותר טוב זוכה להתעלמות מוחלטת.

פער זה, בכל תחומי האמנות והתרבות, הוא בלתי נתפס ובלתי צודק, והוא מנת חלקו/ה של כל יוצר/ת בישראל שאינו נמנה על האליטה. פער זה היה מנת חלקם של האחים אלקבץ בעבודתם על הסרט הראשון בטרילוגיה, "ולקחת לך אשה", כפי שהעידה רונית בראיונות שונים בהם סיפרה על הקשיים בגיוס מימון, בהטלת ספקות באשר לכישורי הבימוי שלה, ובביקורות המלעיגות שלא לומר אוריינטליסטיות של מבקרי הקולנוע בארץ. למרבה הצער, רק היציאה מ"מדינת היהודים" אל העולם הגדול מאפשרת לאמנים/יות מזרחים/יות מוכשרים/ות לממש את מלוא הכשרונות הטמונים בהם/ן ולזכות בהכרה ובהוקרה הראויה להם – בלי קשר למוצאם/ן ולתרבות המיוצגת ביצירתם/ן.

חשוב לומר כי "גט", השלישי והאחרון בטרילוגיה אחרי "שבעה", לצד הסימון שלו ע"י יוצריו ומבקריו כ"קולנוע מזרחי", הוא קודם כל סרט אוניברסאלי. הוא נוגע בשורש הקמאי ועמוק ביותר של שלטון הפטריארכיה ובשליטתה המוחלטת בחירות האשה מקדמת דנן. עוד לפני המבנים החברתיים, המוסדות והחוקים שעיגנו את שלטון הפטריארכיה ביהדות, בעולם המזרחי או בתרבות המרוקאית. הסרט מבקש לסמן את אותו שורש קמאי של תפיסת האשה כרכוש של הגבר, כחפץ לשימוש ולמימוש צרכיו וסיפוקיו, וכסובייקט נטול רצונות או צרכים משלו.

הבעל בסרט, אלישע (אותו מגלם השחקן הנפלא סימון אבקראין, צרפתי ממוצא ארמני, בצורה יוצאת מן הכלל שלא מותירה לנו ספק בדבר יהדותו וישראליותו של אלישע…), מוכן לגרש את אשתו ויויאן מביתו. למעשה, הוא ויתר על חיי אישות וזוגיות עמה, אך בשום פנים ואופן לא מוכן לוותר על השליטה בתשוקותיה של אשתו (jamais , Vivian, Jamais – "לעולם לא, ויויאן, לעולם לא", הוא מסנן לעברה בבית הדין הרבני). הוא מוכן לוותר על אשתו כבת זוג וכרעייה אך לא על תפיסתה כקניינו הפרטי, שרק הוא יכול להתיר שימוש בו לאחר. שנאמר: "כי אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". תשוקת האשה, שאיננה מנותבת לבעלה ולקונה, אסורה בתכלית האיסור, בזמן שרוב הדתות מתירות לגבר את ניתוב תשוקתם המינית לנשים נוספות: זונות, שפחות, פילגשים וכו'.

בסרט ישנה ביקורת אמיצה על הממסד הרבני ואפילו על ההלכה היהודית, אולם יש להדגיש שמדובר בביקורת פנימית מזרחית, מתוך עולם היהדות ומתוך הכרה בחשיבותו של מוסד המשפחה. הביקורת המובעת בסרט ע"י ויויאן אמסלם, בא כוחה וחלק מהעדים, איננה ביקורת מערבית חילונית נוסח מפלגת מרצ או היהדות המתקדמת. זוהי ביקורת של מי שמקבלת עליה את המסורת היהודית ואת הלכותיה ומבקשת לעצמה מרחב של חופש ומימוש תשוקותיה של האשה במסגרת הכללים והחוקים, ולא כזו שבאה לערער על עצם הלגיטימיות שלהם. ויויאן אמסלם שואלת את הדיינים בסרט: "מה תעשו כשאנשים יפסיקו לבוא אליכם?" ממקום אמביוולנטי של כעס וביקורת על הדיינים, אך גם של דאגה להמשכיות המסורת הרבנית. היא נענית לכללי הטקס, הצניעות והאיפוק הנדרש ממנה בבית הדין הרבני כאשה, על פי המבט היהודי הרבני, אך בו-זמנית היא מרשה לעצמה להטיח בשופטים ביקורת ישירה ולבטא את רגשותיה.

הממסד הרבני מוצג בתחילת הסרט כממסד אטום הנוטה לצדו של הגבר ומתעלם מרצונה של האשה, אולם ככל שהסרט מתקדם הוא עושה כל שביכולתו לסייע לאשה מסורבת הגט. הוא מטיל על הבעל העקשן והסרבן סנקציות, ואפילו שולח אותו לכלא ומחייב אותו להגיע לבית המשפט. שלום בית הוא ערך עליון ביהדות, אך לא ערך טוטאלי. בניגוד לטוטאליות של הנצרות הקתולית, היהדות קבעה עילות לגירושין. לאשה יש צרכים פיזיים ומיניים והגבר נדרש לספק אותם. גם המין הוא צורך מוכר. מיניות האשה ביהדות ובאסלאם איננה נתפסת כדבר רע או שלילי, ובטח לא שטני. אפילו מיניותה של השפחה לגיטימית: "שארה כסותה ועונתה". ביהדות מצוות "פרו ורבו" היא דבר חשוב ומיניות האדם נתפסת כחלק ממימוש מצווה זו ולכן איננה נתפסת כשלילית בבסיסה. בנצרות, המין לכשעצמו נתפס כחטא קדמון ועל אחת כמה וכמה מיניות האשה שנעה בין תפיסת הבתולה לזונה. ואולם, האהבה שויויאן מבקשת אינה רק אהבה חומרית לסיפוק צרכיה הפיזיים והמיניים, אלא אהבה רוחנית ורגשית. זו איננה 'אהבה', במובן המערבי המודרני של תשוקה חולפת, כמו כל התשוקות החומרניות שמזינות את חיינו וצפות על מסכינו יומיום בדמות פרסומות.

גט
מתוך "גט". אידיאל אהבה מסוג אחר

ויויאן מודה בפני השופטים שיש לה בעל טוב שמספק לה את כל צרכיה הגשמיים… הוא מוכן גם לספק את צרכיה המיניים, אך היא אינה מעוניינת בכך. המובן של תשוקה מינית גרידא אינו מעניין אותה. היא מקפידה לציין שלא זנתה ולא בגדה בבעלה. כלומר היא איננה מסתפקת במובן יהודי זה של אהבה וזוגיות. ויויאן אמסלם מבקשת לעצמה יותר. לפי פרשנותי, היא עורגת לאהבה רוחנית כמו זו שמתוארת בספר "טווק אלחמאמה" (ענק היונה) של אבן חזם אלאנדלוסי, שחי בתקופת תור הזהב של אנדלוסיה, בימי הביניים. לויויאן יש בנוסף למסורת היהודית גם מסורת של תרבותית מזרחית בת אלפי שנים, שטומנת בחובה אידיאל אהבה, מסוג אחר. אותו אידיאל אהבה מושא שירת הע'זל של השירה הערבית הקלאסית מימי הביניים בבגדאד ובאנדלוסיה, שמשוררות וזמרות נטלו חלק נכבד ביצירתה. אותו אידיאל שאומץ גם ע"י משוררינו העבריים בתור הזהב בספרד בדמות שירת החשק והגן. זהו אותו אידיאל שמוצפן ומקודד היטב בשירתן המודרנית של זמרות כמו אום כלת'ום, לילה מוראד וזוהרה אל-פאסיה ומהווה מסורת תת-קרקעית שחיה ומתקיימת בבטחה לצד המסורות הדתיות ההלכתיות והפטריאכליות.

אז מה בעצם מבקשת ויויאן? שני דברים: כאמור, היא מבקשת סוג אחר של אהבה, שנרמזת בסרט "ולקחת לך אשה". אותה אהבה, אהבה שאינה מחפצנת את גופה של האשה. אהבה שיש בה בחירה, תשוקה, כבוד, חברות, עניין משותף וזוגיות. אהבה שתכיר במי שהיא ומה שהיא ומה שיכלה להיות, עם כל ההבטחות של הגלאם שהביא עמו הקולוניאליזם הצרפתי, אבל גם העידון שבא מהמסורת המזרחית.

אבל לפני הכל, נראה שויויאן מבקשת קודם כל להיות חופשייה. "תן לי את החופש שלי", היא אומרת באחד מרגעי השיא של הסרט בזעם עצור מהול בכאב עצום אל עבר בעלה והדיינים. לרגע נדמה שוויתרה כבר על חלומה לאהבה מסוג אחר, אחרי שנים של דיכוי פטריארכלי ומאבק. אבל על הרצון האנושי הבסיסי של כל אדם ואשה לחופש – היא אינה מוכנה לוותר! גם פה מנגן התת-מודע המזרחי שלי את אנחתה הקורעת של אום כלת'ום: "אעטיני חורייתי אטלק אידיי, אנני אעטייתו מה סתבקייתו שייאן" (תן לי את חירותי ושחרר את ידי, נתתי די לא נותר לי דבר"). בסופו של דבר ויויאן קונה את החופש שלה בתמורה להבטחה ל"בעלה" לשעבר, לוותר על מימוש התשוקה לאחר.

רונית אלקבץ, המגלמת את דמותה של ויויאן אמסלם, במשחק מטלטל שלא נודע כמוהו בקולנוע הישראלי עד כה, והבמאי המבריק והמדויק כל כך שלומי אלקבץ, מבשרים לנו בזכייתם לא רק את שחרורן של נשים מעול הפטריארכיה היהודית המזרחית, אלא גם את שחרורו של הקולנוע הישראלי מעול המבט ההגמוני הגברי האשכנזי ומעול הכיבוש הציוני (בהקשר זה אציין את גם סרטו הדוקומנטרי הנועז של שלומי אלקבץ, "עדות") ואת ההיפתחות הישראלית הנחוצה גם בתחום הקולנוע למרחב הערבי והים-תיכוני. הסרט שכל כולו מתרחש בין ארבע קירות פורץ את חומות הקולנוע הישראלי והיהודי ואת חומות הפטריארכיה האוניברסאלית – ועל כן ראוי גם ראוי לפרס האוסקר. בנוסף, באקטיביזם החברתי של רונית אלקבץ כנשיאת תנועת "אחותי למען נשים בישראל", היא מסמלת את הדרך לשחרורן של נשים מזרחיות מעול הדיכוי הכפול: זה הגברי וזה האשכנזי, ואת הדרך להפיכתן למנהיגות ולנשיאות בישראל.

כנראה שיעניין אותך גם: