• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

תן לי את חירותי ושחרר את ידי

ויויאן אמסלם, גיבורת "גט" של האחים אלקבץ, מבקשת אהבה שתכיר במי שהיא עם כל ההבטחות של הגלאם שהביא עמו הקולוניאליזם הצרפתי, אבל גם העידון שבא מהמסורת. היא מבקשת גט מעול הפטריארכיה היהודית המזרחית, בדיוק כפי שהסרט עצמו מבקש גט מעול המבט הגברי האשכנזי והכיבוש הציוני
שירה אוחיון

זכייתו של הסרט "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", בבימוי האחים רונית ושלומי אלקבץ, בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר לשנת 2014 – שהפכה את הסרט לאחד המתמודדים על מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר, לצד הביקורות הבינלאומיות המפרגנות להן זכה הסרט עד כה בקאן, בטורונטו ובבריסל – היא כבוד גדול לקולנוע הישראלי. לחגיגה הצטרפו גם זכייתם של זאב רווח בקטגוריית שחקן השנה, זכייתה של דאנה איבגי בשחקנית ובשחקנית משנה וזכייתו של ששון גבאי בשחקן משנה. ללא ספק, רגעים אלו היוו את שיאו של ניצחון גדול שרשם הקולנוע המזרחי השנה.

הקולנוע המזרחי התברך השנה בהצלחות רבות ובעושר איכותי תרבותי. עושר זה הוצג, בין היתר, בפסטיבל קולנוע דרום שהביא לנו פנינות קולנועיות נדירות כמו "ז'ית עלא למא" של הבמאי רובי אלמליח ו"בן זקן" של הבמאית אפרת כורם. גם צאתו השנה של הסרט היפה והנוקב "אנשים כתומים" של הבמאית חנה אזולאי הספרי, שלה זכויות רבות בכינון שיח מזרחי ורב תרבותי חדש בקולנוע הישראלי, מסמל שלב פמיניסטי ומזרחי חדש בקולנוע הישראלי. סרטה של אזולאי הספרי הוקרן לראשונה בפסטיבל "לבי במזרח", שמביא זו השנה הרביעית יצירה קולנועית מזרחית ישראלית מקורית וקולנוע ים-תיכוני מהארץ ומחו"ל. במסגרתו הוצג גם סרטו התיעודי של סמי שלום שטרית, "משהו על רוח תזזית", על חייו של המשורר ארז ביטון, וכן סדרת סרטים קצרים של הבמאי רפאל בלולו.

את הניצחון הזה ניתן לזקוף בין השאר לזכותה של ויקי שירן ז"ל ובן זוגה חיים שירן, שעמלו יחד עם עמיר פרץ על הקמת חוג הקולנוע במכללת ספיר בשדרות. יחד עם פעילים/ות מזרחים/יות הם נאבקו להקמת קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי ולמתן ייצוג ונראות להיסטוריה ולתרבות המזרחית בקולנוע ובטלוויזיה. לצעירים/ות שבינינו, אזכיר את בג"ץ שירן בעניין ייצוג המזרחים בסדרה "עמוד האש", את דו"ח המעקב על הרשות השנייה שיזמה שירן ואת קורס הכתבים לישראלים/יות אתיופים/יות, שגם הם חלק מהמורשת שהותירה אחריה בשדה הקולנוע והתקשורת.

מתוך "גט".
מתוך "גט". הישר מהשטיח האדום של קאן למדבר הצהוב של הנגב

את "גט", החותם את הטרילוגיה המצליחה בבימויים של האחים רונית ושלומי אלקבץ, ראיתי לראשונה לפני חמישה חודשים בפסטיבל קולנוע דרום. בעיני, ניצחון הקולנוע המזרחי השנה מתבטא יותר מכל בבחירה של האחים אלקבץ לקיים את הפרימיירה בישראל דווקא בשדרות; הישר מהשטיח האדום של קאן למדבר הצהוב של הנגב – לפני פסטיבל ירושלים, לפני הפרימיירה הנוצצת בסינמטק תל אביב, ולפני השטיח האדום של טקס פרסי אופיר באשדוד. זוהי בחירה מודעת של שני יוצרים מזרחים/יות, שמסמנת את ניצחונה של התרבות המזרחית בישראל, ואת הפיכתה של התרבות הפריפריאלית והלוקאלית – תרבות הרוב – לתרבות אוניברסאלית. זוהי התרבות שזוכה להצלחה ולהכרה בינלאומית חסרת תקדים זה שנים רבות, אך בישראל עדיין מולעגת ומוגכחת על ידי שומרי הסף של ההגמוניה האשכנזית, או במקרה היותר טוב זוכה להתעלמות מוחלטת.

פער זה, בכל תחומי האמנות והתרבות, הוא בלתי נתפס ובלתי צודק, והוא מנת חלקו/ה של כל יוצר/ת בישראל שאינו נמנה על האליטה. פער זה היה מנת חלקם של האחים אלקבץ בעבודתם על הסרט הראשון בטרילוגיה, "ולקחת לך אשה", כפי שהעידה רונית בראיונות שונים בהם סיפרה על הקשיים בגיוס מימון, בהטלת ספקות באשר לכישורי הבימוי שלה, ובביקורות המלעיגות שלא לומר אוריינטליסטיות של מבקרי הקולנוע בארץ. למרבה הצער, רק היציאה מ"מדינת היהודים" אל העולם הגדול מאפשרת לאמנים/יות מזרחים/יות מוכשרים/ות לממש את מלוא הכשרונות הטמונים בהם/ן ולזכות בהכרה ובהוקרה הראויה להם – בלי קשר למוצאם/ן ולתרבות המיוצגת ביצירתם/ן.

חשוב לומר כי "גט", השלישי והאחרון בטרילוגיה אחרי "שבעה", לצד הסימון שלו ע"י יוצריו ומבקריו כ"קולנוע מזרחי", הוא קודם כל סרט אוניברסאלי. הוא נוגע בשורש הקמאי ועמוק ביותר של שלטון הפטריארכיה ובשליטתה המוחלטת בחירות האשה מקדמת דנן. עוד לפני המבנים החברתיים, המוסדות והחוקים שעיגנו את שלטון הפטריארכיה ביהדות, בעולם המזרחי או בתרבות המרוקאית. הסרט מבקש לסמן את אותו שורש קמאי של תפיסת האשה כרכוש של הגבר, כחפץ לשימוש ולמימוש צרכיו וסיפוקיו, וכסובייקט נטול רצונות או צרכים משלו.

הבעל בסרט, אלישע (אותו מגלם השחקן הנפלא סימון אבקראין, צרפתי ממוצא ארמני, בצורה יוצאת מן הכלל שלא מותירה לנו ספק בדבר יהדותו וישראליותו של אלישע…), מוכן לגרש את אשתו ויויאן מביתו. למעשה, הוא ויתר על חיי אישות וזוגיות עמה, אך בשום פנים ואופן לא מוכן לוותר על השליטה בתשוקותיה של אשתו (jamais , Vivian, Jamais – "לעולם לא, ויויאן, לעולם לא", הוא מסנן לעברה בבית הדין הרבני). הוא מוכן לוותר על אשתו כבת זוג וכרעייה אך לא על תפיסתה כקניינו הפרטי, שרק הוא יכול להתיר שימוש בו לאחר. שנאמר: "כי אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". תשוקת האשה, שאיננה מנותבת לבעלה ולקונה, אסורה בתכלית האיסור, בזמן שרוב הדתות מתירות לגבר את ניתוב תשוקתם המינית לנשים נוספות: זונות, שפחות, פילגשים וכו'.

בסרט ישנה ביקורת אמיצה על הממסד הרבני ואפילו על ההלכה היהודית, אולם יש להדגיש שמדובר בביקורת פנימית מזרחית, מתוך עולם היהדות ומתוך הכרה בחשיבותו של מוסד המשפחה. הביקורת המובעת בסרט ע"י ויויאן אמסלם, בא כוחה וחלק מהעדים, איננה ביקורת מערבית חילונית נוסח מפלגת מרצ או היהדות המתקדמת. זוהי ביקורת של מי שמקבלת עליה את המסורת היהודית ואת הלכותיה ומבקשת לעצמה מרחב של חופש ומימוש תשוקותיה של האשה במסגרת הכללים והחוקים, ולא כזו שבאה לערער על עצם הלגיטימיות שלהם. ויויאן אמסלם שואלת את הדיינים בסרט: "מה תעשו כשאנשים יפסיקו לבוא אליכם?" ממקום אמביוולנטי של כעס וביקורת על הדיינים, אך גם של דאגה להמשכיות המסורת הרבנית. היא נענית לכללי הטקס, הצניעות והאיפוק הנדרש ממנה בבית הדין הרבני כאשה, על פי המבט היהודי הרבני, אך בו-זמנית היא מרשה לעצמה להטיח בשופטים ביקורת ישירה ולבטא את רגשותיה.

הממסד הרבני מוצג בתחילת הסרט כממסד אטום הנוטה לצדו של הגבר ומתעלם מרצונה של האשה, אולם ככל שהסרט מתקדם הוא עושה כל שביכולתו לסייע לאשה מסורבת הגט. הוא מטיל על הבעל העקשן והסרבן סנקציות, ואפילו שולח אותו לכלא ומחייב אותו להגיע לבית המשפט. שלום בית הוא ערך עליון ביהדות, אך לא ערך טוטאלי. בניגוד לטוטאליות של הנצרות הקתולית, היהדות קבעה עילות לגירושין. לאשה יש צרכים פיזיים ומיניים והגבר נדרש לספק אותם. גם המין הוא צורך מוכר. מיניות האשה ביהדות ובאסלאם איננה נתפסת כדבר רע או שלילי, ובטח לא שטני. אפילו מיניותה של השפחה לגיטימית: "שארה כסותה ועונתה". ביהדות מצוות "פרו ורבו" היא דבר חשוב ומיניות האדם נתפסת כחלק ממימוש מצווה זו ולכן איננה נתפסת כשלילית בבסיסה. בנצרות, המין לכשעצמו נתפס כחטא קדמון ועל אחת כמה וכמה מיניות האשה שנעה בין תפיסת הבתולה לזונה. ואולם, האהבה שויויאן מבקשת אינה רק אהבה חומרית לסיפוק צרכיה הפיזיים והמיניים, אלא אהבה רוחנית ורגשית. זו איננה 'אהבה', במובן המערבי המודרני של תשוקה חולפת, כמו כל התשוקות החומרניות שמזינות את חיינו וצפות על מסכינו יומיום בדמות פרסומות.

גט
מתוך "גט". אידיאל אהבה מסוג אחר

ויויאן מודה בפני השופטים שיש לה בעל טוב שמספק לה את כל צרכיה הגשמיים… הוא מוכן גם לספק את צרכיה המיניים, אך היא אינה מעוניינת בכך. המובן של תשוקה מינית גרידא אינו מעניין אותה. היא מקפידה לציין שלא זנתה ולא בגדה בבעלה. כלומר היא איננה מסתפקת במובן יהודי זה של אהבה וזוגיות. ויויאן אמסלם מבקשת לעצמה יותר. לפי פרשנותי, היא עורגת לאהבה רוחנית כמו זו שמתוארת בספר "טווק אלחמאמה" (ענק היונה) של אבן חזם אלאנדלוסי, שחי בתקופת תור הזהב של אנדלוסיה, בימי הביניים. לויויאן יש בנוסף למסורת היהודית גם מסורת של תרבותית מזרחית בת אלפי שנים, שטומנת בחובה אידיאל אהבה, מסוג אחר. אותו אידיאל אהבה מושא שירת הע'זל של השירה הערבית הקלאסית מימי הביניים בבגדאד ובאנדלוסיה, שמשוררות וזמרות נטלו חלק נכבד ביצירתה. אותו אידיאל שאומץ גם ע"י משוררינו העבריים בתור הזהב בספרד בדמות שירת החשק והגן. זהו אותו אידיאל שמוצפן ומקודד היטב בשירתן המודרנית של זמרות כמו אום כלת'ום, לילה מוראד וזוהרה אל-פאסיה ומהווה מסורת תת-קרקעית שחיה ומתקיימת בבטחה לצד המסורות הדתיות ההלכתיות והפטריאכליות.

אז מה בעצם מבקשת ויויאן? שני דברים: כאמור, היא מבקשת סוג אחר של אהבה, שנרמזת בסרט "ולקחת לך אשה". אותה אהבה, אהבה שאינה מחפצנת את גופה של האשה. אהבה שיש בה בחירה, תשוקה, כבוד, חברות, עניין משותף וזוגיות. אהבה שתכיר במי שהיא ומה שהיא ומה שיכלה להיות, עם כל ההבטחות של הגלאם שהביא עמו הקולוניאליזם הצרפתי, אבל גם העידון שבא מהמסורת המזרחית.

אבל לפני הכל, נראה שויויאן מבקשת קודם כל להיות חופשייה. "תן לי את החופש שלי", היא אומרת באחד מרגעי השיא של הסרט בזעם עצור מהול בכאב עצום אל עבר בעלה והדיינים. לרגע נדמה שוויתרה כבר על חלומה לאהבה מסוג אחר, אחרי שנים של דיכוי פטריארכלי ומאבק. אבל על הרצון האנושי הבסיסי של כל אדם ואשה לחופש – היא אינה מוכנה לוותר! גם פה מנגן התת-מודע המזרחי שלי את אנחתה הקורעת של אום כלת'ום: "אעטיני חורייתי אטלק אידיי, אנני אעטייתו מה סתבקייתו שייאן" (תן לי את חירותי ושחרר את ידי, נתתי די לא נותר לי דבר"). בסופו של דבר ויויאן קונה את החופש שלה בתמורה להבטחה ל"בעלה" לשעבר, לוותר על מימוש התשוקה לאחר.

רונית אלקבץ, המגלמת את דמותה של ויויאן אמסלם, במשחק מטלטל שלא נודע כמוהו בקולנוע הישראלי עד כה, והבמאי המבריק והמדויק כל כך שלומי אלקבץ, מבשרים לנו בזכייתם לא רק את שחרורן של נשים מעול הפטריארכיה היהודית המזרחית, אלא גם את שחרורו של הקולנוע הישראלי מעול המבט ההגמוני הגברי האשכנזי ומעול הכיבוש הציוני (בהקשר זה אציין את גם סרטו הדוקומנטרי הנועז של שלומי אלקבץ, "עדות") ואת ההיפתחות הישראלית הנחוצה גם בתחום הקולנוע למרחב הערבי והים-תיכוני. הסרט שכל כולו מתרחש בין ארבע קירות פורץ את חומות הקולנוע הישראלי והיהודי ואת חומות הפטריארכיה האוניברסאלית – ועל כן ראוי גם ראוי לפרס האוסקר. בנוסף, באקטיביזם החברתי של רונית אלקבץ כנשיאת תנועת "אחותי למען נשים בישראל", היא מסמלת את הדרך לשחרורן של נשים מזרחיות מעול הדיכוי הכפול: זה הגברי וזה האשכנזי, ואת הדרך להפיכתן למנהיגות ולנשיאות בישראל.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איריס

    "גט" הוא מקסימום סרט תעודה, כל השאר בבחינת יח"צ לתופעה עצובה שהינה חלק מחיינו, אבל הסרט נהנה מחוסר נעימות לומר בפומבי שתופעת אלקבץ היא בעיקר פוזה ותיאטרליות מוגזמת שלא לומר דיווה בעיקר, בעיני עצמה.

  2. גמליאל

    או שאת לא מכירה מבפנים את הרבנות ואת הליכי הגירושין, או שאת מתעלמת בכוונה מהעובדה שהתמונה המיוצגת בסרט רחוקה מאד מהמציאות. לא אאשים את האחים אלקבץ המוכשרים באנטישמיות, אבל יש כאן מניפולציה. הקריאה שלך את הסרט כפמיניסטי-אוניברסלי מלאכותית. זה סרט שרוב צופיו, בארץ ובעולם, יקראו אותו כאנטי-יהודי (גם אם האחים ביקשו לבקר את הרבנות מתוך כבוד לרבנות).

  3. איריס אליה כהן

    ביקורת נפלאה וחכמה

  4. נעמי

    קדמת דנא ולא "קדמת דנן".
    לסרט שלישי בטרילוגיה, יש פעמים רבות איזושהי חולשה. האחים אלקבץ המוכשרים הצליחו להציג סרט מופלא שלא לקה בשום ליקוי או תסמין של סרט שלישי בטרילוגיה. אדרבא, "גט" הוא סרט מדויק להפליא, עם מסר שמצליח לעורר תמיהה גדולה מדוע אנו עדיין מוצאים את עצמנו מעורבים בסיטואציה ממסדית בזויה, כזו שמשפילה נשים ושהיתה אמורה כבר מזמן לעבור מן העולם.
    עם כל הכבוד, לא הבנתי את האנלוגיה בין הסרט לשחרור מהאשכנזים, זה כל כך מגוחך ולא אמין לקחת את המסר למקום הזה, אין אלא להגדיר את הניסיון הזה כקשקוש מקושקש ומיותר.

  5. נגה

    ביקורת מעניינת. השכלתי.
    שני תיקונים:
    1. לבעל קוראים אלישע
    2. גם רונית אלקבץ ביימה את הסרט, לא רק אחיה שלומי. אפרופו קונספציה של פטריארכיה.
    הערה:
    איפה ראית שבית הדין מוכן לסייע לויויאן? נדמה שהוא אטום לצרכיה לחלוטין, ומוכן למשוך אותה שנים רבות למרות התנהגותו של בעלה כלפיה. מילא זה, הרי "ברור" שמקומה של האישה נחות יותר, אבל קיימת צביעות בדברים שהוא דורש ממנה לעומת מה שהוא דורש מבעלה, בדמות התנהגות שונה בבית המשפט. כמו כן, לא התרשמתי שהוא עושה כל שביכולתו גם במסגרת הכלים היהודייפ העומדים ברשותו, הרי עו"ד שלה צריך להתעקש ולדרוש שיפעיל סנקציות שמותרות בפניו, והוא אינו ניאות לכך. בקיצור, לא אמפתיה, לא צדק ולא שימוש במשפט היהודי כפי שהוא יכול.

  6. דרור BDS

    "את הניצחון הזה ניתן לזקוף בין השאר לזכותה של ויקי שירן ז"ל ובן זוגה חיים שירן, שעמלו יחד עם עמיר פרץ על הקמת חוג הקולנוע במכללת ספיר בשדרות".
    אם כבר נותנים קרדיט (של נצחון) לפושע מלחמה, כדאי לציין מה עוד עשה אותו פושע מלחמה, גם "למען" תושבי שדרות. היה פעם אחד (או שניים), האחים עופר, שבנו בית מקדש מפואר לטיפול בחולי סרטן בבי"ח כלשהו בחיפה,לאחר שגרמו, לכאורה כמובן, לאותם תושבי חיפה לחלות בסרטן.

  7. בן דוד

    עוד מאמר בנוסח "הקשת", שלא מייצג אפילו לא פרומיל מהמזרחים.
    (אה, נזכרתי, סליחה, אתם לא מזרחים, אתם "יהודים ערבים" או "ערבים יהודים" בעצם. בדיחה. (ההורים שלי וכל משפחתנו לדורותיה, וכל היהודים בארצות ערב, מעולם לא ראו עצמם ערבים, וגם סביבתם לא ראתה בהם "ערבים", אבל אתם "ערבים יהודים"… כמה מצחיק).
    תשמעי, כותבת נכבדת: אנחנו, המזרחים, בבת ים ובתל אביב, בשדרות ובנתיבות, ברמת גן ובגבעתיים, בנתיבות ובקרית שמונה – תקשיבי טוב, כולנו ליכוד וש"ס וכחלון, ואנחנו יהודים ציונים לאומיים פטריוטים, בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו. ואנחנו לא אוהבים ערבים (את שומעת, לא אוהבים ערבים!) ולא רוצים "מרחב ערבי" (עאלק) (ואין דבר כזה), ולא רוצים ללמוד מהערבים כלום, לא דמוקרטיה, ולא מינהל תקין, ולא רצח על כבוד המשפחה, ולא מעמד האשה, ולא איכות הסביבה. כלום (את זה אנחנו משאירים לך ולקשת). ואנחנו ימנים ימנים, אוהבי יהודים ואוהבי העם והארץ, ומתעבים את השמאל האשכנזי שאתם מנסים לחקותו מתוך רגשי הנחיתות שלכם.
    וכל מה שאני אומר לך זה על קצה המזלג.
    ואל תצנזרו אותי, גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם והורס את כל האשליה רבת- הכזב שבניתם לעצמכם מרגשי הנחיתות שלכם מול האשכנזים.

    1. אוי ווי זמיר

      זה שבראשו תמיד אשכנזי? זה שמדיר מזרחיים ככל יכולתו ממקומות ריאליים ברשימת המפלגה ובממשלה? זה שבראשו גזען המקרב אליו ואל חבר יועציו רק אשכנזים ומרחיק מזרחיים? זה שאישתו (שבהחלט מבטאת את עמדתו) מלגלגת בקולי קולות על הפרימיטיביות של המרוקאים? זה שהמדיניות שלו היא לדפוק את העניים (רובם מזרחיים) לטובת העשירים שרובם אשכנזים?

      חשוב שנית!

      1. אווה חדד

        ממן לה ולחזיר בעלה גם את נרות הנשמה ואת הפיסטוקים הנבחרים. עד מתי תהיה עבד מחליא של האשכנזים בליכוד.
        אין לך מראה מבזה ומגעיל יותר מהמזרחים במרכז הליכוד. כשאני רואה אותם בכל מיני קבלות פנים אצל כ'ץץהגזען,או המיליונר מסביון ארדן, אני כמעט מתחילה להבין את ה"שמאל" האשכנזי.
        בן דוד, עד מתי תהיה אוויל משריש? ביבי משתין עליך ומיס פיגי מזלזלת בך בגלוי, ואתה כמו העבד שאינו חפץ להשתחרר מעבדותו, ואומר "אהבתי את אדוני"!
        והערה למגיב: מילא כחלון (גם הוא בע'מ מאוד) אבל למה ש'ס? והרי לא היתה מתנה יפה מש'ס מאז הופיעה על המפה הפוליטית לפני 30 שנה לגזענות האשכנזית.
        תן להם מקוואות,טליתות בתי כנסת וכספים לרשת ה"חינוך" שדופקת את החיים לתלמידיהם, והם יצביעו נגד חוק הדיור הציבורי,ושומו שמיים גם נגד חוק שכר מינימום!
        ואתה המשרת בן דוד אינך אוהב את המקום הזה יותר משירה, ותרומתך לחברה בישראל שואפת לאפס ביחס לשירה. לך תכין מופלטות למיס פיגי, יא אהבל.
        נא לא לצזנר. דברי לעומת דבריו של בן-דוד הם בגדר שמן זית זך ונופת צופים.

  8. שירה אוחיון

    גמליאל בתור גרושה שעברה את התהליך הז של להיות מסורבת גט מן הסתם יש לי הכרות מבפנים עם הרבנות לא פחות ממך. שנית לפני מספר שנים קרובת משפחה ביקשה ממני לבוא איתה לבית הדין הרבני מכיוון שכל משפחתה חיה בקנדה. מיד בכניסה זרקו עלינו סדינים שנתכסה והודיעו לי שאיני יכולה להעיד עליה כי אני אישה. זה היה בשנת 2000 במדינת ישראל. חוק בתי דין רבנים נותן לרבנות בלעדיות בנושאי גירושין ונישואין וכל מי שאינו מעוניין לעבור דרכם לא יכול להתחתן בארץ בנישואים אזרחיים. לא לינם מתנהל על זה מאבק רב שנים. חוץ מזה בתוך היהדות מתנהל מאבק של נשים דתיות ומסורתיות סביב תופעת מסורבות הגט והן לא מנהלות מאבק אנטי-יהודי. זו פרשנות שלך.
    נעמי ,
    ההליכה להפקה במימון צרפתי ויציאה ממערך הקרנות שמאשרים או לא מאשרים מימון היא נושא שרונית דיברה עליו לא מעט בראיונות האחרונים שלה. גם ביקורת הקולנוע שתמיד נעשית ע"י גברים אשכנזים לא ממש נותנת לנשים מזרחיות לפרוח. מוזמנת לחפש לבד את דבריה של רונית בשבעה ימים על השחרור מכבלי הממסד הקולנועי האשכנזי ברובו. ואגב שני הדיינים בבית הדין הם אשכנזים…
    נגה
    תודה על התיקון של השם בהיסח הדעת. כתבתי בראשית דברי הסרט בבימוי האחים שלומי ורונית אלקבץ. כתבתי על הקושי שהיה לקרנות ולמממנים הישראלים להכיר ברונית כבמאית ותסריטאית והניסיון למצב אותה רק כשחקנית. בסוף כתבתי שלומי הבמאי כי גם לו מגיע קרדיט על הבימוי המבריק פרי שיתוף פעולה מושלם בין גבר לאישה.

  9. ארנון

    המילים "…שחרורו של הקולנוע הישראלי מעול… ומעול הכיבוש הציוני" הפכו את כל הביקורת שלך לחסרת אמינות וחסרת משמעות מוחלטת.
    ראיתי אתמול את הסרט, לא היה שם: לא מיני ולא מקצתי…
    אבל את, המבקרת, לא שוכחת לשרבב את משנתך הפוליטית לכל חור. מה הפלא שאת במיעוט בטל בשישים?

  10. אפרת

    שירה, מסכימה עם מרבית דברייך , מלבד פרשנותך הנוגעת להתרככותם של השופטים שאמנם שניים מהם אשכנזים, אך השלישי, משתף עימם פעולה ומשחק לידי הפאטריאכליות המרובה: גבר דתי מזרחי וכדיין המתאמץ להראות את נאמנותו לממסד.
    בנוסף, ישנם הבטים נוספים בנוגע לתנאים שאיפשרו לסרט להצליח, מלבד היותו סרט מטלטל, מבוים ומשוחק באופן מעודן ומדויק.
    הסרט נוגע לבעיה כואבת, עמוקה הנוגעת לנשים בכלל ולאו דווקא לנשים מזרחיות. גורם המסייע לא במעט להזדהות עם הנושא ועם הנושאת אותו ומגייס הזדהות גורפת עם מאבקה של ויויאן.
    הסרט, יותר מהיותו מראה על הדיכויים המוצלבים פאטריאכלים מבית ומחוץ מספר על השיחרור מהפטריארכיה. האשכנזית ברובה המתגלמת בממסד הדתי, באשר היא.
    אם היה מאבקה של ויויאן סיפור שוליים "אמיתי" בו לא מעורב ממסד שהתיעוב כלפיו חוצה מעמדות ועדות, מסופקתני אם היה זוכה להצלחה לו הוא זוכה מצד ההגמוניה האשכנזית.
    גם הרצון לחופש הוא שאיפה המשותפת לכלל הנשים- כבר בפרשנות הפמיניסטית שלה טענה הפסיכואנליטיקנית ג'סיקה בנג'מין כי הקנאה העזה של הילדה אינה בפין של אחיה, אלא בחופש הניתן לו בגינו.
    בנוסף, הסרט יוצא בתקופה בה התרבות המזרחית של הדור השני והשלישי מרימה ראשה ומקבלת מתוך ההשתקה והמחיקה רבת השנים רסיסי מקום שיש בהם מן ה"אופנתיות" האשכנזית משמע, "כמה מחברי הטובים הם משוררים מזרחיים".

  11. אפרת

    ירה, מסכימה עם מרבית דברייך , מלבד פרשנותך הנוגעת להתרככותם של השופטים שאמנם שניים מהם אשכנזים, אך השלישי, משתף עימם פעולה ומשחק לידי הפאטריאכליות המרובה: גבר דתי מזרחי וכדיין המתאמץ להראות את נאמנותו לממסד.
    בנוסף, ישנם הבטים נוספים בנוגע לתנאים שאיפשרו לסרט להצליח, מלבד היותו סרט מטלטל, מבוים ומשוחק באופן מעודן ומדויק.
    הסרט נוגע לבעיה כואבת, עמוקה הנוגעת לנשים בכלל ולאו דווקא לנשים מזרחיות. גורם המסייע לא במעט להזדהות עם הנושא ועם הנושאת אותו ומגייס הזדהות גורפת עם מאבקה של ויויאן.
    הסרט, יותר מהיותו מראה על הדיכויים המוצלבים פאטריאכלים מבית ומחוץ מספר על השיחרור מהפטריארכיה. האשכנזית ברובה המתגלמת בממסד הדתי, באשר היא.
    אם היה מאבקה של ויויאן סיפור שוליים "אמיתי" בו לא מעורב ממסד שהתיעוב כלפיו חוצה מעמדות ועדות, מסופקתני אם היה זוכה להצלחה לו הוא זוכה מצד ההגמוניה האשכנזית.
    גם הרצון לחופש הוא שאיפה המשותפת לכלל הנשים- כבר בפרשנות הפמיניסטית שלה טענה הפסיכואנליטיקנית ג'סיקה בנג'מין כי הקנאה העזה של הילדה אינה בפין של אחיה, אלא בחופש הניתן לו בגינו.
    בנוסף, הסרט יוצא בתקופה בה התרבות המזרחית של הדור השני והשלישי מרימה ראשה ומקבלת מתוך ההשתקה והמחיקה רבת השנים רסיסי מקום שיש בהם מן ה"אופנתיות" האשכנזית משמע, "כמה מחברי הטובים הם משוררים מזרחיים".
    להגיב לתגובה זו ↓

  12. שרון

    אפרת, אני מצטרפת לטענתך שהסרט נוגע במצב בו נתונות נשים בחברה הרחבה, בארץ ובעולם.
    וסביב גרושים – בחברה כולה, אישה המבקשת להתגרש מפני שבעלה לא עונה לצרכיה הרגשיים, זוכה פעמים רבות לגינוי ולחץ חברתי כבד, הרחקה וניתוק קשר ממשפחת הבעל וחבריו.

  13. דינה

    ביקורת מעניינת ומחכימה, תודה לשירה אוחיון

  14. אווה חדד

    קבלי את הדברים ברוח טובה. מפריח היונים דחיל ראבאק, איך שכחת. 200.000 צופים. סרט ראשון שמדבר בניב הנפלא של בני העדה העירקית. אין צורך לומר כי היה צריך אומץ לב רב לכך במדינה הגזענית הזאת.
    לבד מזאת אני מסכימה עם דברייך. ואולם דומני כי היצור הזה המכונה יהודי-ערבי פס מן העולם. מכבש כור ההיתוך גמר עליו.אם תבואי לנערה מרוקנית או תימניה או עירקית מק. שמונה למשל ותאמרי לה שהיא יהודיה-ערביה, היא תגרש אותך מעל פניה.סבורתני כי כך ינהגו כמעט כל המזרחים. בעניין זה צודק העבד המזרחי תומך הליכוד. על כך ראי בתגובתי אליו.

    1. עמית

      לא רק נערה תגרש אותך מעל פניה אם תגידי לה את זה, גם הסבתא….