רוחות של סתיו בעמאן

בדצמבר 2011, כשהאביב הערבי עורר ציפיות עד השמים, תיעדתי בהעוקץ רשמי השתתפות בכנס מדינות הים התיכון שהתקיים בטנג'יר. האורחים החשובים באותו מפגש היו פעילי מחאה צעירים ממדינות ערב, שנשאו את המהפכה על גבם. השבוע, שלוש שנים אחרי אותו מפגש במרוקו, התכנס בקול ענות חלושה בבירת ירדן מפגש אזורי נוסף – אלא שהסנוניות הצעירות מדור המהפכה נשמעו הפעם מודאגות, מפוחדות, מותשות וקצוצות כנפיים. מי שדיבר אז גלוי פנים ובשמחה ביקש הפעם לא להיחשף בשמו ובתמונתו. גם אלה תוצאה של חריצי העומק החורטים את סימניהם בעולם הערבי בסתיו 2014.

נתחיל בתוניסיה. חלוצת האביב הערבי היא כיום המדינה הערבית היחידה שבה יש סיכוי להתמסדותה של פוליטיקה אחרת, ואשר עדיין מתקיים בה ניסיון אמיתי ליצור מערכת פרלמנטרית אלטרנטיבית לשלטון הישן. בבחירות החופשיות הראשונות, לאחר סילוקו של הרודן בן עלי, זכתה מפלגת נהדא האסלאמית ואף אירעו בה שני מקרי רצח פוליטיים של מועמדים ליברלים, אך בכל זאת מצליח להתקיים שם מאזן עדין של דו קיום בין החילוניות והדת. בעוד כמה ימים ילכו אזרחי תוניסיה אל הקלפי פעם נוספת וכל הסקרים חוזים ניצחון נוסף לנהדא, תוצאה של פיצול במחנה החילוני והליברלי.

בכל זאת, התגלו בתוניסיה מאז המהפכה ניצנים לצמיחתה של חברה אזרחית. כך למשל, הוקמו בה לא פחות מ-17 אלף עמותות (בדומה למספר העמותות הפעילות בישראל), שנהנו עד לאחרונה מתזרים של תמיכות נדיבות שהגיע מהמערב, המשתאה מרוחות האביב שהתחילו לנשוב במדינה. הכסף הגדול ייצר גם תופעות שחיתות גדולות ועכשיו עם דעיכת ההתלהבות מהמקרה התוניסאי והעברת תשומת הלב למוקדי משבר אחרים, ובעקבותיה הידלדלות התרומות מבחוץ, מוצאים את עצמם ארגוני החברה האזרחית בבעיות הישרדות ורבים מהם פונים לבקש סיוע מהממשלה.

בה בעת נאנקים התוניסאים תחת גלי הגירה עצומים מלוב השכנה. הלובים, בניגוד לתוניסאים, לא הצליחו למסד פוליטיקה אחרת לאחר סילוקו של קדאפי וכמו בעיראק, הארץ שאוחדה קודם לכן באגרוף הברזל של הרודן מתפוררת עתה לשבטיה. שני מיליון פליטים לובים גודשים את כבישיה ועריה של תוניסיה. מלבד יוקר המחייה העולה, מזדעקים התוניסאים מדורסנותם של האורחים. קדאפי, שאחז באמונות תפלות ומשונות חשש מפלישה אמריקאית, הורה לעקור את כל שלטי הדרכים בלוב. כך, סבר, יתבלבלו הפולשים בדרכים המדבריות ולא ימצאו את דרכם. אלא שקדאפי לא חישב כי קצו יגיע דווקא באחת מדרכי המדבר הלא משולטות הללו, בתוך צינור ביוב עלוב. בינתיים, גדל דור שלם של לובים שלא מכיר תמרורי תנועה והתוניסאים נאלצים להישמר עתה מאד בדרכם לחצות כביש בארצם שלהם.

באשר ללוב, ד' מביירות מספרת על משלחת של תומכי קדאפי מלבנון, שהוזמנה להיפגש עם השליט בשלהי ימי שלטונו. שישה ימים המתינו חברי המשלחת במלון בטריפולי עד שהגיע אוטובוס לאספם. לאחר נסיעה של כמה שעות הועלו חבריה על מטוס ולאחר עוד חמש שעות טיסה נחתו באתר מדברי ממנו הוסעו באוטובוס נוסף, בדרכים עקלקלות, עד שהגיעו לאוהל במדבר שבו קיבל קדאפי את פניהם בנאום בן שלוש שעות. בתום הפגישה הועלו חברי המשלחת לאוטובוס ותוך עשר דקות נסיעה בלבד הגיעו חזרה למלונם בטריפולי. האודיסיאה שעברו ביבשה ובאוויר עקב הפראנויות של קדאפי יכולה להעיד במשהו על כוחה המטורף של הרודנות ערב פריצת מהפכת האביב הערבי.

התמונה במצרים, המדינה הערבית השנייה שנשטפה ברוח המהפכה, לא פחות מדכאת מבחינת החברה האזרחית. הנשיא, הגנרל א-סיסי, הצליח אמנם לשפר את הכלכלה בעזרת תזרימי מיליארדים מארצות המפרץ, וגם התיירות מתחילה להתאושש והביטחון האישי גובר, אבל משטר הפיקוח ההדוק הוריד את מפלס זכויות האזרח – לא לימים של מובראכ, כפי שאומרת פעילת זכויות האדם ש' – אלא לימי נאצר: "מעצרים ליליים של צעירים, סטודנטים, חשודים הם מחזה נפוץ מתמיד. מערכת המשפט מגוחכת והעיתונות חזרה להיות תחת פיקוח מלא."

רוח רעה ישנה שוטפת את מצרים החדשה. א-סיסי הוציא לאחרונה צו נשיאותי הגוזר עונש של מאסר עולם על מקבלי תמיכה כספית ממדינות זרות. בגלל החוק החדש, בין היתר, לא קמים ארגונים למאבק לחיזוק הדמוקרטיה. בתוניסיה, באלג'יריה ובירדן יצאו חוקים דומים המגבילים מאד את חופש הפעולה של ארגוני החברה האזרחית. חוקים ותקנות חדשים מטילים חובות דיווח ורישום על העמותות שלמעשה לא מאפשרים להן חופש פעולה כלשהו. דמוקרטיה הפכה למושג מגונה ומסוכן למחזיקיו בעולם הערבי של היום. שלל התקנות והחוקים המגבילים את פעילות ארגוני החברה האזרחית במדינות ערב והיחס החשדני לתמיכות מבחוץ מאד דומה אגב, לשלל הצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שהועלו, וחלקן התקבל, להגבלת פעילות ארגוני החברה האזרחית בישראל, שמזוהה עם זכויות אדם וחופש הביטוי. זהו אולי הפרמטר היחיד שמעיד על השתלבותה של ישראל במרחב.

כל זה עוד לפני שדיברנו על סוריה ועיראק הנקרעות לגזרים. כעשרה מיליון סורים, כמחצית מתושבי סוריה, כבר נטשו את מולדתם והפכו לפליטים, בירדן, בלבנון, בתורכיה ובמדינות אחרות במרחב. 30% מתושבי לבנון הם כיום פליטים סורים. מיליוני פליטים עזבו גם את עיראק והתפשטות דאע"ש מביאה לגלי עזיבה חדשים. מדינות שלמות מתרוקנות מיושביהן. מדינות אחרות נטענות בחומרי נפץ פוליטיים, ואיש לא יודע לנבא את אחריתן.

יזהר באר הוא עיתונאי ומנכ"ל ארגון קשב שעוקב אחר התקשורת בישראל