רוחות של סתיו בעמאן

שלוש שנים אחרי האביב הערבי, והסנוניות הצעירות מדור המהפכה נשמעות מודאגות, מפוחדות, מותשות וקצוצות כנפיים. יזהר באר חזר ממפגש אזורי בעמאן

בדצמבר 2011, כשהאביב הערבי עורר ציפיות עד השמים, תיעדתי בהעוקץ רשמי השתתפות בכנס מדינות הים התיכון שהתקיים בטנג'יר. האורחים החשובים באותו מפגש היו פעילי מחאה צעירים ממדינות ערב, שנשאו את המהפכה על גבם. השבוע, שלוש שנים אחרי אותו מפגש במרוקו, התכנס בקול ענות חלושה בבירת ירדן מפגש אזורי נוסף – אלא שהסנוניות הצעירות מדור המהפכה נשמעו הפעם מודאגות, מפוחדות, מותשות וקצוצות כנפיים. מי שדיבר אז גלוי פנים ובשמחה ביקש הפעם לא להיחשף בשמו ובתמונתו. גם אלה תוצאה של חריצי העומק החורטים את סימניהם בעולם הערבי בסתיו 2014.

נתחיל בתוניסיה. חלוצת האביב הערבי היא כיום המדינה הערבית היחידה שבה יש סיכוי להתמסדותה של פוליטיקה אחרת, ואשר עדיין מתקיים בה ניסיון אמיתי ליצור מערכת פרלמנטרית אלטרנטיבית לשלטון הישן. בבחירות החופשיות הראשונות, לאחר סילוקו של הרודן בן עלי, זכתה מפלגת נהדא האסלאמית ואף אירעו בה שני מקרי רצח פוליטיים של מועמדים ליברלים, אך בכל זאת מצליח להתקיים שם מאזן עדין של דו קיום בין החילוניות והדת. בעוד כמה ימים ילכו אזרחי תוניסיה אל הקלפי פעם נוספת וכל הסקרים חוזים ניצחון נוסף לנהדא, תוצאה של פיצול במחנה החילוני והליברלי.

בכל זאת, התגלו בתוניסיה מאז המהפכה ניצנים לצמיחתה של חברה אזרחית. כך למשל, הוקמו בה לא פחות מ-17 אלף עמותות (בדומה למספר העמותות הפעילות בישראל), שנהנו עד לאחרונה מתזרים של תמיכות נדיבות שהגיע מהמערב, המשתאה מרוחות האביב שהתחילו לנשוב במדינה. הכסף הגדול ייצר גם תופעות שחיתות גדולות ועכשיו עם דעיכת ההתלהבות מהמקרה התוניסאי והעברת תשומת הלב למוקדי משבר אחרים, ובעקבותיה הידלדלות התרומות מבחוץ, מוצאים את עצמם ארגוני החברה האזרחית בבעיות הישרדות ורבים מהם פונים לבקש סיוע מהממשלה.

בה בעת נאנקים התוניסאים תחת גלי הגירה עצומים מלוב השכנה. הלובים, בניגוד לתוניסאים, לא הצליחו למסד פוליטיקה אחרת לאחר סילוקו של קדאפי וכמו בעיראק, הארץ שאוחדה קודם לכן באגרוף הברזל של הרודן מתפוררת עתה לשבטיה. שני מיליון פליטים לובים גודשים את כבישיה ועריה של תוניסיה. מלבד יוקר המחייה העולה, מזדעקים התוניסאים מדורסנותם של האורחים. קדאפי, שאחז באמונות תפלות ומשונות חשש מפלישה אמריקאית, הורה לעקור את כל שלטי הדרכים בלוב. כך, סבר, יתבלבלו הפולשים בדרכים המדבריות ולא ימצאו את דרכם. אלא שקדאפי לא חישב כי קצו יגיע דווקא באחת מדרכי המדבר הלא משולטות הללו, בתוך צינור ביוב עלוב. בינתיים, גדל דור שלם של לובים שלא מכיר תמרורי תנועה והתוניסאים נאלצים להישמר עתה מאד בדרכם לחצות כביש בארצם שלהם.

באשר ללוב, ד' מביירות מספרת על משלחת של תומכי קדאפי מלבנון, שהוזמנה להיפגש עם השליט בשלהי ימי שלטונו. שישה ימים המתינו חברי המשלחת במלון בטריפולי עד שהגיע אוטובוס לאספם. לאחר נסיעה של כמה שעות הועלו חבריה על מטוס ולאחר עוד חמש שעות טיסה נחתו באתר מדברי ממנו הוסעו באוטובוס נוסף, בדרכים עקלקלות, עד שהגיעו לאוהל במדבר שבו קיבל קדאפי את פניהם בנאום בן שלוש שעות. בתום הפגישה הועלו חברי המשלחת לאוטובוס ותוך עשר דקות נסיעה בלבד הגיעו חזרה למלונם בטריפולי. האודיסיאה שעברו ביבשה ובאוויר עקב הפראנויות של קדאפי יכולה להעיד במשהו על כוחה המטורף של הרודנות ערב פריצת מהפכת האביב הערבי.

קהיר 2011. צילום: protest egypt, cc by-nc-sa
קהיר 2011. צילום: protest egypt, cc by-nc-sa

התמונה במצרים, המדינה הערבית השנייה שנשטפה ברוח המהפכה, לא פחות מדכאת מבחינת החברה האזרחית. הנשיא, הגנרל א-סיסי, הצליח אמנם לשפר את הכלכלה בעזרת תזרימי מיליארדים מארצות המפרץ, וגם התיירות מתחילה להתאושש והביטחון האישי גובר, אבל משטר הפיקוח ההדוק הוריד את מפלס זכויות האזרח – לא לימים של מובראכ, כפי שאומרת פעילת זכויות האדם ש' – אלא לימי נאצר: "מעצרים ליליים של צעירים, סטודנטים, חשודים הם מחזה נפוץ מתמיד. מערכת המשפט מגוחכת והעיתונות חזרה להיות תחת פיקוח מלא."

רוח רעה ישנה שוטפת את מצרים החדשה. א-סיסי הוציא לאחרונה צו נשיאותי הגוזר עונש של מאסר עולם על מקבלי תמיכה כספית ממדינות זרות. בגלל החוק החדש, בין היתר, לא קמים ארגונים למאבק לחיזוק הדמוקרטיה. בתוניסיה, באלג'יריה ובירדן יצאו חוקים דומים המגבילים מאד את חופש הפעולה של ארגוני החברה האזרחית. חוקים ותקנות חדשים מטילים חובות דיווח ורישום על העמותות שלמעשה לא מאפשרים להן חופש פעולה כלשהו. דמוקרטיה הפכה למושג מגונה ומסוכן למחזיקיו בעולם הערבי של היום. שלל התקנות והחוקים המגבילים את פעילות ארגוני החברה האזרחית במדינות ערב והיחס החשדני לתמיכות מבחוץ מאד דומה אגב, לשלל הצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שהועלו, וחלקן התקבל, להגבלת פעילות ארגוני החברה האזרחית בישראל, שמזוהה עם זכויות אדם וחופש הביטוי. זהו אולי הפרמטר היחיד שמעיד על השתלבותה של ישראל במרחב.

כל זה עוד לפני שדיברנו על סוריה ועיראק הנקרעות לגזרים. כעשרה מיליון סורים, כמחצית מתושבי סוריה, כבר נטשו את מולדתם והפכו לפליטים, בירדן, בלבנון, בתורכיה ובמדינות אחרות במרחב. 30% מתושבי לבנון הם כיום פליטים סורים. מיליוני פליטים עזבו גם את עיראק והתפשטות דאע"ש מביאה לגלי עזיבה חדשים. מדינות שלמות מתרוקנות מיושביהן. מדינות אחרות נטענות בחומרי נפץ פוליטיים, ואיש לא יודע לנבא את אחריתן.

יזהר באר הוא עיתונאי ומנכ"ל ארגון קשב שעוקב אחר התקשורת בישראל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עיניים לראותEYES2C

    ניחשתם. יש גם משת״פ ישראלי שעזר להסיר את הדמוקרטיה ממצרים והושיב שם גנרל. ומי תומך בעבדאללה השני, בירדן? ומדוע הציע מנכ״ל המכון למחקרי ביטחון לאומי תא״ל גבי סיבוני לפני שבוע: ״יש לסייע – בפועל או לפחות במחדל – למי שנלחם בג'האד הסוני הרדיקלי״. (ז.א. לסייע לצבא של אסד ולכוחות החיזבאללה שנלחמים נגד ג׳בהת א-נוסרה / אל-קעידה / דעאש!)?

    זה מה שמציע תא״ל סיבוני: ״ישראל, הנמצאת בעימות מר ומתמשך עם הגוש השיעי-רדיקאלי, הכולל את חזבאללה, איראן והמשטר העלאווי בסוריה, חולקת כנראה עם הגוש הזה – המכונה 'ציר הרשע' – אינטרס משותף״.
    http://heb.inss.org.il/index.aspx?id=4354&articleid=7863

  2. סמולן

    יש משהו מגניב בדרכים המגוונות שבהן ערבים צעירים יוצאים כנגד הבניות מערביות טיפוסיות, כדוגמת שלטי תנועה. אלמלא היה מגניב, איך היו נגנבים ממנו ערבים צעירים ומעודכנים, כלומר בני זוג של שחקניות ישראליות?

    ואכן, מה בדיוק פגום ברעיון שבלי שילוט יחול בלבול מסויים בביצועים של יחידות צבאיות מערביות? סימון המרחב הוא כלי קולוניאליסטי מובהק, וסילוק הסימון – ואפילו התנגדות לסימון – היא מאפיין של התנגדות. יש משהו מרהיב, במובן הישיר ביותר, בחשיפה של אנושיות הנוגעת בעולם באופן שאינו מושתת על תפיסות סימון מערביות, ואינו מושחת על ידן. מי שחושב אחרת, כנראה משליך לפח את רולאן בארת, פוקו, אדורנו ופרויד.

    מה שמכונה בפוסט הזה "מהגרים" ו"פליטים" משקף היטב את הפוליטיקה החדשה, זו שבה שני המושגים הללו מתאחדים, לאחר פיצול מוזר ומערבי. ראשית הפיצול הוא בהבניות פשיסטיות-אנטישמיות-לאומיות ותיקות. בפועל, הגירה היא מקרה פרטי של פליטות, בעוד שפליטות היא מקרה פרטי של הגירה. הניגודים מתאחדים. אולם מעבר לכך, היות ולוב אינה מושג גיאוגרפי – שכן היא מכחישה את עצם המושג הזה, הכרוך בהסמנה ושיום של מה שאינו עשוי להסכים לסימון ואינו עוסק בשיום, כלומר הטבע כפי שהוא לעצמו. במצב כזה, הלובים הגודשים את מה שמכונה עדיין "תוניסיה", אינם אלא לובים המממשים את זכותם לאוניברסליות של מחיקת התיוג הלאומי. העובדה שהמהלך המשבש בוצע על ידי מי שמכונה במערב "רודן" אינו מצמצמת כהוא זה את התופעה וחשיבותה. קדאפי מחק מסמנים, ולפיכך גבולות. המחיקה כללה גם מושגים של קרבה וריחוק: כמתואר בפוסט, מסע של 11 שעות היה למעשה מסע של 11 דקות. זהו שיעור חשוב שיש להצר על קריאתו המוגבלת כל כך. קדאפי ערער על קרבה ומרחק, ובמשתמע גם על פנים וחוץ: הפגישה עם קדאפי, שנדמתה כנסיעה מרוחקת לפגישה ב"אחר" פרדיגמטי, הובהרה היטב כנסיעה קצרה-למעשה, כלומר פגישה עם העצמי הזמין באופן בנאלי. מכח המהפכה המושגית הזו, המהגרים\פליטים מלוב אינם אלא לובים המממשים את מי שהם במקום הנחשב לרחוק מטריפולי, אולם מתגלה כקרוב.

    יש בוודאי להצר על חוויות לא פשוטות אצל מצרים צעירים, הרואים במהלכים של סיסי רדיפה והגבלה. אבל אני רוצה לשאול: האם תרבות הקולג'ים האמריקאית – ותרבות בילויים ישראלית דומה – אינה גם היא מצב שבו נשללת תודעה פעילה מקבוצות אדם נרחבות? האם נשים צעירות היוצאות ל"אתרי בילוי" ונחשפות שם לסכנה אינן למעשה בכלא, שהוא לפחות באותו היקף מצמית של בתי הסוהר המצרים ? האם אבדן ימים וחוויות בהשפעת אלכוהול, סם מותר המעשיר את קופת המדינה, אינו שקול גם הוא לכליאה? האם קיום נטול זוגיות, לאותן שמעוניינות בזוגיות (לפחות מחצית הנשים בישראל, בגילאי המעצר הבלייני), אינו נחווה תדיר ככליאה ברוטאלית ? מה שמייחד את משטרו של סיסי הוא בחירה מודעת, גלויה וביסודו של דבר מצומצמת של הכלואים. יותר מכך: מי שנכלא הוא מי שמצהיר, כך או אחרת, על נכונות להכלא. גם בלי להדרש למימדים המגדריים הבולטים (כליאת גברים ונשים במצרים, כליאה בליינית של נשים במערב ובישראל), ברור כי היקפי המשטור המצריים נמוכים פי כמה ממה שמקובל במערב, שמפעיל את המערכת החברתית האנונימית, השתוקה, והדורסנית כל כך.

    על סוריה ועיראק, וגם על המדינה האיסלמית, כבר דיברנו. היחס הראוי כלפי המרד הערבי הוא של שיתוף פעולה, שתוק ותתנהג כמו בעל ברית. אהוב את האחים הגדולים* והקטנים**.

    * האחים המוסלמים

    ** עזמי בשארה

    1. גרשון יינון

      "יש להצר":
      אחת התופעות הישראליות המגוחכות ביותר היא הנטיה של ישראלים — אומה עילגת שמרבית הנמנים עימה מצטיינים בבורות מזעזעת בעברית — להשתמש בביטויים "של בית מרקחת". וכך, ישראלי שוב אינו "מצטער" על דבר מה, אלא "מצר". ומכאן — "יש להצר" המגוחך. יש "להצר"? מה, חגורת המכנסיים רחבה מדי ויש להצר אותה? מה רע ב"יש להצטער"? האם ההתנסחות הזאת תעיד עלי שאיני משכיל? מה שבטוח, מי שמתקשקשים ב"יש להצר" ודומיהם מעידים על עצמם כי אינם אלה בורים עם יומרות פלצניות.

      1. גרשון יינון

        תיקון קטן: "אינם אלא" (ולא כפי שהוקלד בשוגג)

    2. נועם א"ס

      אם זה בסדר, תרשה לי ראשית לברך אותך על טקסט מוצלח, עם אבחנות וניסוחים חדים וברורים שמעבירים באופן אפקטיבי את המסר המובלע בהם – והרי המסר תמיד מובלע, כי איזו סיבה טובה יש להתחייב על מסר ישיר וספציפי כשבמקום זה אפשר לעשות פרודיזציה א-לה אלן סוקל של הדבר שאותו אתה חפץ לתקוף?

      בכל מקרה הפעם, ולא בפעם הראשונה, זה עובד טוב, סחטיין – הדגמה נהדרת של הקביעה הידועה של בודריאר על האופן שבו בכוליות המתווכת על ידי מדיה טכנולוגיות הכל הוא העתק ולמציאות אין מקור. כולנו מלכתחילה כבר פרודיה. רק חבל שאין בזה שום ערך ושום רלוונטיות למושאי הכתבה עצמה של יזהר באר שלה הגבת. בנוגע למוכי גורל אלה, המסר של דבריך, כמו כמעט תמיד, הוא פשוט ואחיד: התעלמות, אדישות, ציניות ולמעשה לעג. ההכרח לנגח על חשבון ייאושם ותלאותיהם את מה-שזה-לא-יהיה (ענת רימון אור?) כרגיל עולה בחשיבותו על הצורך להתייחס אליהם בפועל. נניח – להגיד משהו קונקרטי על הנושא עצמו, גם אם זה עלול להיות לא מקובל ולא נעים לשמוע. (לדוגמה, "תאכלו את המרק שבישלתם", או גם עמדה הפוכה – "תודו שאתם מתים שנכבוש אותכם ונציל אותכם מעצמכם, ונשמח לעשות את זה"; כל התייחסות ממשית למושאי הכתבה כיצורים ריבוניים ואוטונומיים ולא רק שיקוף של הקונסטרוקטיביזם "ענת רימון אור" תהיה "לגיטימית", כמו שאוהבים לומר).

      כיוון שאין לי ספק, בלי ציניות, שרק טוב אתה מחפש לעשות, במקומך הייתי מנסה לברר את הסיבה שבעתייה אתה נדרש שוב שוב לרתום את כוחותיך המנטליים והאינטלקטואליים המוכחים, בלי ציניות (סארקזם, סארקזם, בסדר), לאופן פעולה כל כך נפסד. אתה בוודאי יכול לנחש מה התשובה שלי לשאלה הזאת – ציונות – אבל מאוד אפשרי שהתשובה שלך תהיה שונה. כך או כך, וכהמשך למאמר שקישרתי אליו בדיון הקודם ש"כבר דיברנו" בנושא קשור (מאמר שאני בטוח שקראת כדי לשפר את יכולתך להעריף טוב על סביבתך הגיאו-פוליטית), אני מקשר כאן לעוד שניים כאלו סביב אותם נושאים, ולשם אותה מטרה:
      "תחילת הסוף: מדוע המערב לעולם לא ינצח את דאע"ש" מאת אשגר בוכרי (Asghar Bukhari, בריטי); דומה מאוד ברוחו למאמר הקודם של ג'ון פילג'ר (ולמעשה מצטט אותו בהרחבה), אך ניחן בנימה תוקפנית יותר ונופל שלא באשמתו מסטנדרט הכתיבה התחקירית העילאי של פילג'ר. עם זאת חייב בקריאה, ולו בגלל סירטוני הווידאו המצורפים, אבל לא רק –
      https://medium.com/@asgharbukhari/the-begining-of-the-end-why-the-west-can-never-beat-isis-d20d7fe4eef3

      לא נופל בכלום מבחינת סטנדרט כתיבה והתמצאות היסטורית ותיאורטית, ג'ון גריי, אחד ההוגים החשובים החיים כיום, תוקף את הנושא מהזווית הפילוסופית הטיפוסית שלו – "האמת על הרֵשע" –
      http://www.theguardian.com/news/2014/oct/21/-sp-the-truth-about-evil-john-gray?CMP=twt_gu

      קצת ארוך מדי אולי, אבל היי – אם תקרא, תוכל לא להסכים עם כל החלקים במאמר שאני מסכים איתם, ולהסכים עם כל החלקים שאני לא מסכים איתם, ולפחות לטקסט ולגישת החשיבה הזאת לא תרגיש את אותו צורך בלתי ניתן לכיבוש לעשות פרודיזציה.

  3. עיניים לראותEYES2C

    בויקיפדיה העברית לא תמצא את ההגדרה "פליטים פלסטינים".

    עורכי ויקיפדיה קוראים להם "מהגרים", ולאלה שגורשו לירדן במלחמת 1967 ("ששת הימים") קוראים בויקיפדיה ״מהגרים שבאו מיהודה ושומרון״. (עיינו בערך "ירדן" למשל). . .

    חבר ניסה לתקן זאת, אך עברו כמה שעות ועורכי ויקיפדיה שינו זאת. מסתבר שאין לסמוך על ויקיפדיה בעניניים שנוגעים לפוליטיקה הישראלית. (אגב, אותו הדבר אירע במהדורה האנגלית שמשמשת כאסמכתא ומתורגמת לשפות רבות!).

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    נראה לי שצריך להתיחס מאד בזהירות למידע בויקיפדיה אם מתפרסם שם שפליטי 48'
    הם מהגרים ופליטי 67' ממה שהיה הגדה המערבית של ירדן ושסופח מילולית לישראל ע"י מתן שמות עברים מלפני2500שנה .בדומה לגרמנים שקראו לגליביצ'ה ולודז' הפולניותגליביץ וליצמנשטט בגלל שהם סיפחו את שלזיההפולנית לגרמניה .זה אומר שכותב הערך מוטה פוליטית. והעורך כשל בתפקידו.
    אשר ל,,אביב הערבי".כמו ,,אביב העמים" באירופה ב1848 דוכא ע"י המשטרים הישנים. זה גם מה שקרה בעולם הערבי. אבל אין לשכוח שאירגונים פונדמנטליסטיים אנטי דמוקרטים ניצלו את הדמוקרטיה להריסתה. כך לפני מספר שנים היו בחירות דמוקרטיות באלג'יר וגם שם המשטר הקים חיסל את תוצאות הבחירות בכוח. הם ניצלו את ההתקוממות הדמוקרטית בסוריה להשלטת משטר של קנאות איסלמית פונדמנטליסטית. למיעוטים נוצריים בסוריה יהיוסיבות טובות לתמוךבשטון העלאוי החילוני של הבעת. כשאסד האב דיכא בחוזק יד את ההתקוממות בחומס אלה לא היו ליברלים רמוקרטים. אלה היו איסלמיסטים קנאים שרצו להשליט משטר שריעה אוטוריטרי. לא דמוקרטיה לא חופש לא בטיח. נראה כי סיבת ההתמיכה בהאירגונים האיסלמסטיים האלה בקרב המעמדות הנמוכים הם אמונה דתית חזקה המטופחת ע"י שרותי סעד,בריאות, וחינוך,שהמדינה לא סיפקה, שאירגונים אלה סיפקו(חינוך כמובן מוסר להם את הדור הבא). בדומה לפופולריות של ש"ס אצלנו .שיש לה תמיכה רבה של מזרחיים שהם שומרי מצוות ולפחות שומרי מסרת ,אבל לא בהכרח חרדים. לפי לבושם גם מנהיגות ש"ס מבחינה דתית אינה קיצונית כמו החרדים האשכנזים.

  5. אני

    הימין הקציצוני השתלט על הציבור, והציבור הזה השתלט גם על ויקיפדיה.