גיבור טרגי טמבל

דמותו של רפול משעממת במקרה הטוב, ומעוררת זכרונות אימה במקרה הרע. אבל המחזה "רפול והים" הוא מחזה מבריק שעשוי מהחומר שממנו עשויות יצירות בלתי נשכחות
אילנה ברנשטיין

הייתי אמש בחזרה הגנרלית של רפול והים, עבודה משותפת של יונתן לוי ונועם ענבר, ושותפיהם ליצירה אמיר פרג'ון וניר שאולוף העוסקת בדמות של הרמטכ"ל לשעבר – מחזה לשחקן ולמקהלה. ולמעשה אופרה קצרה בת שע ועשרים דקות. ומי שאופרות "קלסיות" מרתיעות אותה – הרי שאת המוזיקה כתב נועם ענבר מלהקת הבילויים – מוזיקאי מחונן גם בלי שאני אצביע על כך. אחרי ההצגה המוצלחת במיוחד – סאדם – לפי מחזה של יונתן ובבימויו לא היה אפשר להגיע בלי ציפיות. אודה כאן ועכשיו – אלה התממשו במלואן.

רפול והים הוא מחזה מבריק על טמבל. ובניגוד להנחה הרווחת כי אם הדמות משעממת אזי היצירה תהיה משעממת, יונתן לוי מוכיח, כמו לא מעט יוצרים לפניו (קופצת לי לראש דמותה הסתמית והמשמימה של מרת דאלווי לורג'יניה וולף, למשל) שטמבל הוא החומר שממנו עשויות דמויות בלתי נשכחות. במיוחד אם היוצר חש חיבה כלפיהן. את רפול – רפאל איתן – כמעט בלתי אפשרי לחבב, לי אף היה קשה לחוש כלפיו חמלה למרות האסונות שפקדו אותו. כל מה שראיתי לנגד עיני, במשך שנות פעילותו הצבאית והציבורית, היה גנרל אטום, ששימש כרמטכ"ל בטבח סברה ושתילה, אוטומט-ציוני, איש בעל ערכים (שאפשר כמובן להתווכח עליהם) – תווית שהצמיד לעצמו, אב נוקשה שחינך את ילדיו במשמעת צבאית, גבר ששתיקתו אלימה לא פחות מאשר דיבורו. קשה לשכוח את התבטאותו, בוועדת החוץ והביטחון (1983), בתגובה ליידוי אבנים על ידי פלסטינים שעיקרה הקמת עוד ועוד יישובים יהודיים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".

את היותו אב שאיבד למוות את שני ילדיו – יוחנן שבהיותו ילד נפטר מהתקף אסתמה, ויורם שהיה טייס בחיל האוויר העדפתי להשכיח. דמותו הציבורית ופעילותו האטומה והדורסנית לא מאפשרים מקום לאבלו הפרטי. אך שתי הסצנות בהצגה שבהן ילדיו המתים חוזרים אליו, אל תודעתו המסוכסכת, מכניעות גם את הסרבן שבלבבות. ולא מפני שמשהו בדמותו של רפול נסדק אלא דווקא מפני שהוא אינו מסוגל להשתחרר מכבלי עצמו. שאלתו של יוחנן "אבא, איפה אתה?" מהדהדת במרחק הזמן כמו "אבא, איפה היית?" והיא חוזרת שוב ושוב מפי כל אחד מחברי המקהלה, המסמלים כל אחד בתורו את הקורבנות שגבתה דמותו של הטמבל. כאזרחית לא רציתי לראות ברפול גיבור טרגי אף כי הוא עונה על כל המאפיינים כמעט, ולא בכדי זהו מחזה לגיבור ולמקהלה בהשראת המחזות היווניים הקלסיים. הוא אמיץ לב, גא, עקשן, וזועם מצד אחד, ונכשל מבחינה מוסרית, גם אם לא מתוך כוונה רעה מבחינתו, מצד שני. הוא נאבק לכאורה בכוחות חזקים ממנו, סובל ייסורים קשים אשר מעוררים בצופה הזדהות, אך במקרה של רפול במחזה, כמו גם בביוגרפיה של רפאל איתן, ובניגוד לגיבור הטרגי, הייסורים שהוא עובר אינם מובילים לקתרזיס, הם אינם מסייעים לו להבין את טבע האדם על מורכבותו, ואינם גורמים לו לארגן מחדש את תפיסת העולם שלו או להנהיג ערכים מוסריים יותר. הוא מת כשם שהוא חי, ממש כמו בשיר טמבל לולדימיר ויסוצקי שלהלן.

את רפול של יונתן לוי משחק מנשה נוי טוב יותר מרפול. זהו משחק מדויק עד אימה המתחקה אחר המאפיינים של רפול כדמות, שלא לומר המניירות הרפוליות המוכרות למי שהיה שם, ובכל מקרה בונות דמות מהודקת ומשכנעת עם מעט מאוד טקסט שבו כל מילה נושאת משמעות ומולבשת על תפניות דרמטיות מתוזמנות היטב. נדמה כי זהו רפול שכתב את תפקידו והגישו מן המוכן ליוצרי ההצגה.

מנשה נוי רפול
את רפול של יונתן לוי משחק מנשה נוי טוב יותר מרפול. צילום מתוך דף הפייסבוק של ההצגה

אמנם בטרגדיות היווניות המוקדמות השתתף שחקן אחד בלבד בתפקידים שונים, ואילו כאן שחקן אחד משחק דמות אחת, אף כי בעלת פנים רבות לכאורה, אך המקהלה ממלאת את תפקידה ממש כמו בטרגדיות המוכרות לנו. היא זו המגוללת באוזנינו את מה שאי-אפשר להראות על הבמה – את האלימות, את הזוועה, את האימה. וזה המקום לציין שוב את נועם ענבר ואת המוזיקה המורכבת, המהפנטת, הרפטטיבית, הטרנסית-היפנוטית, את ההרמוניות המזוקקות, אשר גם בשמיעה בלבד ניתן להבין את ה"אני מאשים" שלה.

כאמור, לא יצאתי מההצגה ובלבי סליחה לרפאל איתן, גם לא עם תחושת הזדהות ולו הקלושה ביותר, אך נדמה כי בניגוד לטרגדיות היווניות אין זאת כוונתו של יונתן לוי. מן הבחינה הזאת הצפייה במחזה לא פשוטה שכן הגיבור לא חווה תהליך הזדככות, זהו בן אדם שלא עבר תהליך פנימי ונשאר מנותק עד יומו האחרון, בן אדם אשר בשם אידיאולוגיות נפשעות לא היסס למתג את עצמו מחדש כנגר, חובב דאונים, מושבניק המחובר לטבע.

טמבל / ולדימיר ויסוצקי (תרגום: יונתן גפן)

היֹה היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל
אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל
עד שיום אחד פגש במזל
שהעיף אותו לארץ בחלל
כן תבכה תשפוך פרצוף של עגל
שהולך תמיד הפוך כזה מן טמבל

טמבל, טמבל

באמצע השדה פתאום ראה הטמבל
כיסאות שלושה לכל כיסא יש דגל
כיסא של אורחים כיסא של קצינים
וכורסא רכה למלכים
על הכיסא של האורחים ישב הטמבל
בלי שום כיף כל כך עייף מרגיש באבל

טמבל, טמבל

הוא רק ישב לא הספיק להתרווח
המשרתים מזגו חבית של יין לאורח
אכל מהסיר שתה כמו חזיר
והרגיש חזק כמו פר צעיר
אחרי שהמטומטם שתה עוד ספל
לכיסא של הקצין עבר הטמבל

טמבל, טמבל

על הכסא הזה הרגיש פתאום בכח
גבר עם ביצים אבל בלי מוח
הוא גייס ת'אומה ושידר ת'סיסמא
האידיוט הכריז מלחמה
הצבא שלו כבש לו את הדרך
לעבור לשבת על כיסא המלך

על הכסא המלך הוא דפק עם הרגליים
בשמחת שלטון צרח עד השמיים
תהיו אבירים תהיו חברים
מילה אחת שלי אתם גמורים
אפילו אלוהים נקשר בחבל
הוא החזיק אותם ממש קצר הטמבל

טמבל, טמבל

אבל הטמבל איש טוב לב לכן נראה לו
לחלק לעם את כל מה שהיה לו
ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל
הטיפש התעלף ונפל
הוא התעורר בערמה של קש וזבל
בבגדים בהם נולד עירום וטמבל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שצעון

    רפול אינו הטמבל הראשון אף לא האחרון,שמנצח על הטרגדיה שלנו. כאשר אתה מגלה,שמדובר בהיסטוריה רצופה "טמבלים" מובילים ,מסוגם של דורי וידין ומשה וחצי, ודיין ,וסדרה ארוכה של פוליטיקאים ומצביאים…כולם נבחרי העם. אתה מבין כי הטרגדיה היא נחלתו של העם…לא של גולדה, לא של רפול.לא של חלוץ,לא של מופז. להיכן כול אלה מובילים? זה ידוע, כי הרי מי שאינו מפיק את לקחי ההיסטוריה…נדון לחזור עליה. כבר היינו שם…לפני הציונות.

  2. נפתלי אור-נר

    עד כמה רפול מאפיין אותנו, כחברה? זו השאלה מטרידה

  3. יואש א.

    רפול נולד וגדל כבן איכרים במושב תל עדשים בארץ שהיהודים היו בה מיעוט ולא אדוני הארץ.
    הוא בגר תחת תחושה של הצורך לעמוד על שלו ולהילחם על חייו של הישוב היהודי בארץ המתחדשת.
    הוא גדל בסביבה שבה היהודים והערבים חיו בשכנות והייתה עוינות כבר אז של הערבים ל"יהוד" שהגיעו לארץ מאירופה והחלו לעסוק בחקלאות. הוא התנדב לשרת בצבא ובמלחמת העצמאות 1948 לחם ,נפצע והיה על סף כיליון במנזר סן-סימון בירושלים. איש שהשליך נפשו מנגד גם בעת שאחרים מנעו עצמם משירות וחגגו בתל-אביב.
    הוא יצא מהמלחמה עם תובנות נוספות על סיכויי הקיום היהודי בישראל ועיצוב הכח העברי כמחסום החשוב והמשמעותי לחירות ישראל ולקיום המדינה שזה עתה קמה. הוא חזר לתל עדשים אך החליט להמשיך בשירות בצהל. בצבא היתה לו עדנה, שם הפך מאיכר "בור" לאיש חיל בין אנשי חיל. הוא המריא מבחינת השכלה וכישוריו כלוחם בגדוד הצנחנים הראשון, ומאוחר יותר אף פרש כנפי טיס בנוסף לכנפי צנחן.
    בהיותו רמטכ"ל צחקו ממנו כל יפי הנפש על איסוף תרמילי התחמושת בצבא וחלקם על המפעל שלו לחינוך והשכלה של חיילים שלא זכו ללימודים בצעירותם ולא יכלו להתקבל לצבא. "נערי רפול" קראו להם . הוא הבין וידע את משמעות המושג "טמבל"שאת הרבית להשתמש בו לגביו. הוא היה מפקד מעולה, דוגמא ומופת לחייליו, הולך לפניהם בקרב ושומר קפדן עליהם בעת רגיעה.
    מי שקורא לרפול "טמבל" הוא במידה רבה גוזר על עצמו טמבליות.
    המלחמה בלבנון לא הייתה שעתו היפה ,והמיטה עליו קלון שלא הוא היה האחראי לו. לפי שיפוטך גם מנחם בגין כראש ממשלה שהגיע לבופור ושאל את השאלה המהממת: "היו להם מקלעים כבדים?" נראה כשיא של מחוברות למציאות ו"אי-טמבליות" ועליו עדיין לא נכתב מחזה.
    סיבת מותו של רפול לוטה בערפל גם כיום. האם החליט לסיים את חייו שם על המזח? האם מישהו גרם לתאונה הזו? ואולי זה היה אקורד סיום מהדהד לחיים מלאי פעילות.
    לא ראיתי את המחזה, ואיני יודע מיהם כותביו ומה עשו בחייהם עד היום. האם ייתכן שהם עצמם טמבלים שאנו לומדים מפיהם את ההסטוריה של עצמנו?

    1. ליכודניק

      -על בגין לא היה מחזה (לידיעתי), אבל היה סרט; לא אתפלא אם גם הוא מצוייר שם כמין "טמבל".
      – לגבי רפול עצמו: גיבורים קשוחים שהצליחו מאוד בצבא ופחות מחוצה לו יש לנו, למזלנו, רבים: קהלני, יאנוש, רפול, אורי בן ארי, גורודיש, מתן וילנאי, איציק מרדכי, ברן, חופי, גנדי, ליפקין-שחק, ועוד רשימה ארוכה. רפול חריג משני הבטים:
      * היתה לו תדמית, כניראה מוצדקת, של יושר וספרטניות. קשה לחשוב על מישהו עם עבר כשלו (שר, ח"כ, רמטכ"ל) בימינו, שהיה הולך לתפקיד פיזי כזה של מנהל עבודה בגיל 75. הרי בקלות יכול היה ליצור קשרים עיסקיים/פוליטיים שישמשו אותו לאחר פרישתו. כל זה מנוגד מאוד לטמבל מהשיר.
      * הוא הגיע להישג אלקטורלי נכבד של 8 מנדטים (יותר ממפלגת המרכז, יותר מהמפד"ל ומש"ס בבחירות 92'). זו הנקודה המעניינת לטעמי- מה היה בו ובסביבה הפוליטית שמשך כ"כ הרבה בוחרים- אך ספק אם ההצגה עוסקת בכך.

  4. אווה חדד

    א. הוא לא יודע רוסית,אז איך הוא6 יודע ל"תרגם"?
    ב.חשוב מכך: גפן מייצג את כל מה שמאוס בהגמוניה האשכנזית. האיש נהנה מכל משמני הארץ,אך ורק מתוקף היותו אשכנזי מההתיישבות ה"עובדת" ועוד מנהלל! מלבד כמה שירים יפים לילדים כתיבתו היא בגדר זבל מוחלט. האיש מתיימר להציג את עצמו כשמאלן, אבל ב-40-שנות כתיבתו (הוא התקבל היישר למעריב מיד עם שחרורו מהצבא בהמלצתו של אלתרמן, פרוטקציה השמורה לאשכנזים), הוא אף פעם לא התייחס לבעיות כלכליות-חברתיות, שלא לדבר על הגזענות כלפי מזרחים. כתיבתו מאוסה,נרקסיסטית,הגיגים בגרוש. גם ההומור עאלק שלו הוא מעאפן לחלוטין.
    ילדיו זכו ללמוד בבתי-ספר נבחרים,בנו השתמט מצה'ל,הוא מפוצץ בכסף,נכדיו מן הסתם גם הם לא ישרתו בצה'ל. הלב מתרסק לשמע שמות חללי צוק איתן, ואננו,אבטבול,מזרחי ודומיהם שנפלו חלל כדיל הגן על חלאה כמו גפן.
    אין ספק שרפול נטה להיות קריפטו-פשיסט, אבל מדובר באדם אותנטי,מאענטש של ממש,ולא היתה בו טיפת זיוף. דעותיו הפוליטיות מסלידות בעיני, אבל לו חלילה הייתי צריכה לבחור בידיד מהשניים, אין בכלל שאלה במי הייתי בוחרת.
    בנוסף, דומני שגם את,גב' אזולאי לוקה במובן ידוע בתכונה שאת מייחסת לרפול. את מאמינה ברוב תמימותך, כי אכן קיים שמאל אשכנזי.

    1. השפוי משפיה.

      אין ספק שלאשכנזים הממזרים האלה יש יכולות על טבעיות מדהימות כמו למשל יכולתו של נתן אלתרמן שמת ב1970 להשפיע על קבלתו של יהונתן גפן לעיתון מעריב ב1972, ישירות מעולם המתים.

      1. אווה חדד

        הלא בעל הדבר מעיד על עצמו כי אלתרמן "שיפץ" את שיריו ועזר לו לפרסמם. סוד גלוי הוא כי דודו של המפונק האשכנזי והנרקסיסטי, שודד העתיקות, והאייקון של השחצנות האשכנזית הצברית ,היה חברו ומעריצו של אלתרמן (הערצה ראויה למשורר ענק) והוא שידך בינו לבין אחיינו. מכאן הדרך למעריב הדרך היתה קצרה, אף שאלתרמן מת לפני התקבלותו של נציג משפחת האצולה, לא שלי חס וחלילה וחס,אלא שלך ושל ההגמוניה המאוסה., למעריב.
        ודוק שפוי למחצה יקר,מיד עם פיטוריו של הלה ממעריב, הוא התקבל כדבר הלמד מעיקרו ל"הארץ,". בכך הוא התוסף לעשרות כותבים אשכנזים הנהנים ממשמני הארץ ומקטרים יומם ולילה. זאת בעוד היחידים הרשאים לקבול הם ערביי ישראל והמזרחים. למה קשה לך להבין שפוי למחצה, כי הכתיבה המתחטאת,הצדקנית,הנרקיסיסטית,המזויפת כדבעי, מאוסה בעיני ובעיני מזרחים רבים.

        נוסף על כך, נקל להבחין כי אתה ניחן בשנינות רבה.כתיבתך חדה כתער ובעיקר אתה מצטיין באירוניה דקה מן הדקה. רבלה וסוקרטס בדיאלוגים של אפלטון יכולים ללמוד ממך, אירוניה מהי.
        ואולם בכך לא סגי: עיין נא בתגובתה של אחת המכנה עצמה פיאודלית מיפן באתר ה"גדה השמאלית", שם היא מכנה את המזרחים קופי אדם בתגובה למאמרו של אחד אלי אמינוב.
        כל זאת באירוניה עאלק. ביטוי שלא היתה מעזה להשתמש בו כלפי מוסלמים,דרוזים,נוצרים וכד'.
        אם כן, אף שאתה ניחן באירוניה דקה עדיין תוכל ללמוד ממנה פרק או שניים בענייני אירוניה.

        1. השפוי משפיה.

          כל מה שהיית צריכה לעשות זה לכתוב "טעיתי".

          אבל למה להתמקד בשלילי , לפחות במשפט:
          "לב מתרסק לשמע שמות חללי צוק איתן, ואננו,אבטבול,מזרחי "
          הצלחת לפגוע בול בשם אחד מתוך שלושה. (מזרחי ואבוטבול לא מופיעים בחללים) וזאת גם התקדמות יפה עבורך.

      2. אוי וויי זמיר

        האמת, הוא לא היה צריך את נתן אלתרמן, הספיק לו הדוד משה עם הרטייה. אבל אווה לא לגמרי טועה. אלתרמן עזר לו כשגפן פרסם מספר שירים בהמלצתו ב1969.

        ללא קשר, אשתו השנייה נקראת אווה חדד.

  5. בגדדי

    תודה על הכתיבה הרהוטה המתארת את הסלידה מהם. שמחתי לקרוא שיש לי שותפים לתחושה הזו

  6. אווה חדד

    עד כמה שידיעתי מגעת את מורה לכתיבה יוצרת או יצירתית. איני מבינה במה בדיוק הדברים אמורים. בנוסף דומתני כי את גם סופרת. כשלעצמי לא קראתי כלל מספרייך, פשוא משום שאני קוראת זה שנים כמעט אך ורק ספרי עיון.
    אם כה ואם כה, המנעי ככל האפשר משימוש בביטוי זוהי. זה משלב לשוני נמוך מים המלח. אמרי אפוא: זה או זו או זו היא.
    ועוד זאת: תעדיפי תמיד לומר ולכתוב או אז במקום אזי. אף שהמילה אזי נשמעת "ספרותית" יותר, השימוש בה ראוי פחות.
    קבלי נא בהבנה את 2 ההערות.