זמן הילדות האבודה

כל אימת שחלפתי על פני התל הירוק אשר לחש לשמיים, הייתי משתהה קמעא ומתבונן בו.3 עיני תרו בעיקול המדרון אחר ילד נאה בעל שער ארוך בצבע חרוב ושתי עיני דבש. הוא נהג להשתובב עם בני גילו באדמת החול בין מטע הזיתים של אלנורי או במרחב שבין הבריכה לבין מטעי התפוחים של הכפר. חיפשתי אותו לשווא בחצר בית הספר של אותם ימים, או על גבי המדרון אשר מוביל אל מכלאת הצאן של יוסף אלנמר, ששבקה חיים זה מכבר. וכשלא מצאתיו גם בצילו של עץ התאנה הירוק, שוטטו עיני אל עבר הים הכחול שהשתרע למרגלות הגליל, מראש הנקרה עד פסגת הכרמל. מבטי חג מעל מישור החוף שהיה מחליף את צבעיו, פעם ירוק ופעם חום-צהוב, לפי עונת השנה. אחר כך הייתי מסיג את מבטי ומתבונן שוב אל עבר התל הירוק, פולט מחזי אנחה ומקלל את ערוות אמהותיהם ואחיותיהם. האמהות של מי? האחיות של מי? לא חשוב. מה שחשוב הוא שאני מקלל. או מגדף. או מחרף. או שאני יורק לכל הרוחות. כששמשת המכונית הייתה מורמת היו טיפות הרוק שבות וניתזות על פני. גם זה אינו חשוב. אבי מולידי עלי עבד אלקאדר, עליו השלום, הידוע כעלי אלעבד, היה נוהג לומר בעתות של מבוכה ומצוקה: "מה עוד יש לאל ידי לעשות? לירוק כלפי מעלה, לירוק כלפי מטה, לא משנה; הרוק תמיד נמרח על זקני".

באותו יום הייתי כבן שש או שבע. אינני יכול לנקוב בגילי במדויק מכיוון שתאריך הולדתי היה ונשאר בגדר חידה, מעין קמע, שגם היום לאחר חמישים שנה לא הצלחתי לפענחו. תעודת הלידה שלי נשארה בבית הורי בתוך גליל הפח בארון הקיר של אבי, יחד עם מסמכים מעטים אחרים כמו תעודת הנישואין של הורי, או הקושאנים על האדמה והבית. חודשים ספורים לאחר מכן כששבה המשפחה אל הבית, היא מצאה בו רק שרידי רהיטים וארון הקיר היה ריק. כפי הנראה לקחו הבוזזים את גליל הפח משום ששיערו שהוא מכיל ממון. אבי שכח את מועד לידתי. הוא שכח את השנה, את החודש ואת היום. כיצד זה לא ישכח? כל פעם ששאלתי את אמי עזיזה עבד אלחלים, יאריך אללה את ימיה, על מועד לידתי הייתה משיבה: "האם מוחי הוא מחברת רושמת, מחמד? כל שאזכור הוא שילדתי אותך בימי חריש הקיץ!" על פי אמי, נולדתי מתישהו בין החודשים פברואר לאפריל, בתקופת החריש והזריעה של האבטיחים, המלונים או החיטה הלבנה.

לא שלא עשיתי מאמץ ניכר להתחקות אחר מועד לידתי. שלחתי מכתבים למשרדים הממשלתיים בירושלים ובעכו. החשתי איגרת למשרד המושבות בבריטניה. אולם הם לא מצאו את השם ולא את תאריך הלידה. תאריך לידתי נעלם עם היעלמותו של משרד המושבות ולכן אינני יודע את כוכב מזלי ואינני יכול לחגוג ימי הולדת. כששואלים אותי אנשים למועד לידתי אני נוהג לפטור אותם ב'אינני יודע' קצרצר והם מרימים גבה בפליאה. כשתכננו ילדי לחגוג לי יום הולדת הם נדהמו לגלות, אחרי שהסברתי להם את הבעיה, כי לעולם לא יוכלו לממש זאת. האין לי זכות לקלל, לחרף, לגדף? או לירוק למטה ולמעלה?

באמת, מה זה חשוב אם הייתי בן שש או בן שבע באותה העת. חשוב שלא שכחתי. שלא שכחתי דבר. חרטתי הכול בזיכרוני, שורה אחר שורה, עמוד על גבי עמוד.

הדבר אירע באביב, ככול הנראה בחודש אפריל. היה זה יום שישי או יום אחר של שביתה מלימודים, כששיחקתי עם חבֵרַי בעיקול הדרך ליד בית הספר בכפר. היו אתי מחמוד מחמד מרעי, שני האחים כמאל וכאמל אלאחמד, סאלח אלשאויש וכאמל בן דודי. רצנו ודילגנו אחר פרפרים צבעוניים וניסינו לצוד צרצר ירוק. האצנו בו, שרנו לו שירים, הערמנו עליו בתחבולות וניסינו לקשור חוט אל אחוריו כדי להשתעשע בו.

לפתע עצר אוטובוס בסמוך אלינו בעיקול הדרך, לא הרחק ממטע הזיתים של אלנורי. ירד ממנו גבר מוצק בעל חזות כהה ופתח בצעקות בקול שבור: "גברים! היכן הגברים? חיפא בסכנה! היא זקוקה לכם!" שערו היה פרוע ועיניו אדומות כמי שנשלף זה עתה מכבשן הגהנום. בתוך האוטובוס נראו ארבעה או חמשה גברים ועמם הנהג שנותר לשבת על כיסאו שמאחורי ההגה. האיש לא חדל מלזעוק ולהתחנן לעזרה מבני הכפר, גם זקנים וטף, אשר התקבצו סביבו. הנשים התרכזו בסמוך לביתו של הסַפָּר סעיד אלמחמוד. לאחר מכן טיפסו שלושה מבני הכפר, נושאי רובים, אל האוטובוס והוא הסתלק עמם במהירות גולש מערבה אל מישור החוף. שאר המבוגרים נותרו עומדים ומתווכחים. באותו יום התוודעתי לראשונה לשמות ומינוחים חדשים כמו 'המלחמה', 'היהודים', 'האנגלים', 'ילדי המתה'4, 'קליעים', 'רובים', 'הדר', 'דרך יפו', 'הפיינרי'5, והשכונות 'חווסה' ובלד אלשייך6. מהומה פרצה כאשר אחד מן הגברים שאל את חבריו בטרוניה: איפה אנשי חיפא עצמם? מדוע אין הם מגנים על עירם ובתיהם?

האירוע הותיר אותי סקרן ודואג כאחת. כאשר שבתי הביתה באותו יום התבוננתי בשתי התמונות שהיו תלויות על הקיר המערבי של הבית. בתמונה אחת נראה גבר חבוש מצנפת עם פנים סובלניות. בשנייה היה גבר חבוש כאפייה מנומרת השונה מן הכאפייה הצחורה כשלג שעטה אבי על ראשו. הוא חגר למותניו אבנט שעליו קליעים ובידו נשא רובה. אף פעם לא נתתי את דעתי לשתי התמונות הללו קודם לכן. אבי הסביר לי שהגבר בתמונה הראשונה הוא חאג' אמין אלחסיני, ובשנייה עבד אלקאדר אלחסיני. שמו של החאג' אמין לא היה זר לי. חודשים ספורים קודם לכן, במסיבת החתונה של דודי, הזכרנו את שמו: סיף אלדין אלחאג' אמין. אבי הסביר לי בקיצור נמרץ שהיהודים נלחמים עתה בערבים בחיפא ובמקומות אחרים ומגרשים אותם מבתיהם.

נבצר ממני להבין למה נלחמים היהודים בערבים. למה הם מגרשים אותם מבתיהם וגוזלים אותם לעצמם. האין ליהודים בתים משלהם? האם הם חזקים ובעלי גוף כמו הדוד מוסטפא, או אפילו חזקים ממנו? ביום שלמחרת סיפר לי חברי מחמוד אלמחמד, מפי סבתו זבידה שהיה לה תואר חאג'ה, שהיהודים הם חוטאים וכי אלוהים והנביא, ישתבח שמם, ימיטו עליהם קללה. היא אמרה שהם טובחים בערבים, ואנו הקטנים ניסינו להעלות בעיני רוחנו את דמותו של ילד יהודי.

סבתו של מחמוד הייתה אישה לבנת עור וקטנת מימדים, שנהגה לדבר בשלווה, במיוחד כאשר הייתה מספרת לנו על מסע החאג' שלה עם בעלה. היא תיארה את השיט על סיפונה של האוניה אשר עברה את הים וחצתה את התעלה, וסיפרה על הערים פורט-סעיד, פורט-פואד ופורט-תאופיק. בהשוואה לנשות הכפר האחרות הייתה זבידה אישה יודעת דבר. היא הייתה נשואה לדודו של אבי, מח'תאר הכפר החאג' מרעי אלחסן, והם התגוררו בבית יפה וגדול מידות, בעל תקרת בטון וחלונות בצבע כחול. היה להם גם עדר גדול של כבשים, תיישים שחורים, פרות, סוס אפור, חמורים וגמלים.

מחמוד היה חברי הטוב. כל בוקר צעדנו יחד אל בית הספר ובשעות הצהריים שבנו לבלות את הזמן במשחקים. בעונת החורף נהגנו להתקהל עם המבוגרים בסמוך לבית הגדול שלהם כדי להקשיב לשאון המים שזרמו מראש הנקרה. עמדנו ניצבים, צופים בהר חיידר ובהרי אלראמה אשר התכסו בשלג לבן.7 אני ומחמוד מעולם לא רבנו, אפילו לא בעת שבחרנו בנות למשחקי "חתן וכלה". עם צאלח התנהלו הדברים אחרת. הוא חזר לכפר עם הוריו מן העיר עכא שם גרו מספר שנים משום שאביו היה שוטר. אם חפץ היה בנערה כלשהי לא היה צאלח מהסס לבחור בה אפילו אם מי מאיתנו הקדים אותו. צאלח היה נער חזק וידע דברים רבים טוב מאיתנו. לפעמים היה מתנשא עלינו ולועג לתמימותנו. הוא היה משיג קני סוכר ארוכים ומחלק אותם בינינו על מנת שנתקע אותם בין רגלינו ונרכב עליהם כמי שרוכבים על סוסים בריאים המתחרים זה בזה. כך היינו "רוכבים" הלוך ושוב מביתם הגדול בואכה בית משפחת אלמנזול. אם היה כועס על אחד מאיתנו היה מונע ממנו את קני הסוכר. אביו של צאלח נהג להתלבש בהידור ובלט בניקיון בגדיו לעומת שאר הגברים בכפר. הוא לבש מכנסיים ועטה ז'אקט מהודר במקום שרוואל או גלימת קֻמְבַּז8 כפי שנהגו ללבוש בני דורו. לאשתו, אום צאלח, היה בבית ארון עם כלי זכוכית קטנים ובהם תכשירים רפואיים כמו תמיסת יוד, טיפות עיניים, תמיסה לאוזן, גלולות לכאב ראש, פיסות כותנה או תחבושות לבנות. בעת צרה – למשל אם היה נפצע ילד בראשו או לקה בדלקת עיניים שהייתה שכיחה בעונת התאנים – היו בני הכפר חשים לביתה כדי לקבל עזרה. פעם אחת טעתה וטפטפה לעיני הילדה סמיחה תמיסת יוד במקום טיפות עיניים. תמיסת היוד הותירה חותם בעיניה לתמיד. אף אחד לא חשב לכעוס עליה שכן כוונתה הייתה טובה. רק מי שאינו עושה אינו טועה.

מאז אותה שנה לא ראיתי עוד את מחמוד וצאלח. חקרתי רבות על אודותם. לאחר הנכבה השנייה, התבוסה של יוני 1967, נהגו להגיע אלינו לכפר מבקרים בחודשי הקיץ. מהם הצלחתי ללמוד שמחמוד חי בעיר ג'דה בסעודיה, וכי הוא עוסק במסחר ונשוי למצריה. צאלח משמש פקיד בכיר בסולטנות עֻמָאן שבחצי האי ערב. היו לי עוד חברים. למשל כאמל אשר היה נוהג למצוץ את אגודלו ועל שום כך כינינו אותו "אבו אצבע". אינני יודע היכן הוא נמצא היום, או היכן נמצא אבראהים אשר נהג לעבוד בבית ספר בשפרעם.

ביתנו היה ממוקם בפאה הדרומית של הכפר. היה זה בית בעל שלוש קשתות אותו בנה בנאי מצפת. הבניין היה חדש, בן עשר שנים בלבד. כל הבתים בכפר היו חדשים, בני אותו גיל. זהו מאפיין ייחודי של הכפר אף על פי שהוא קדום. הגיאוגרף מסטפא מראד אלדבאע' כתב באנציקלופדיה ארצנו פלסטין על הכפר מיעאר: " אירופאים בימי הביניים הזכירו אותה וכינוה בשם Myary. יתכן שמיעאר הוא שיבוש של המלה הכנענית מעארה שמשמעותה 'מקום חשוף' או 'ערום מעצים'. הכפר השתרע על אדמות בהיקף של 10788 דונם ומנה בשנת 1940 770 נפש."9

בשל מיקומה הבטוח ובשל ההרים, המערות והחורשות סביב לה, שימשה מיעאר מעוז למורדים הערבים בשנת 1936. הדבר קומם את הכובשים האנגלים וכשנה לאחר מכן הם צרו עליה בכדי לצוד את המורדים. הם קיבצו את תושבי הכפר במגרש אחד מרוחק מבתיהם, התעללו בגברים, כפו עליהם ללכת יחפים על לוחות קקטוס דוקרניים והותירו אותם צמאים ללא מים ביום שרבי. אחר כך הניחו מולם סירים מלאים מים מעורבבים בפלפל חריף והרשו להם לשתות מהם. הם ערכו חיפוש מדוקדק בבתים ובמחסנים, החריבו את בתי הכפר ועזבו אותה מאחור כשהם רושמים עוד ניצחון מזהיר לכתר הבריטי ולאימפריה הגדולה שעליה נאמר כי השמש מעולם לא שוקעת בקולוניות שלה. כאשר עזבו הפולשים את הכפר, הניחו האנשים לעצב ולכאב וקמו לבנות את בתיו מחדש באמצעות סתתים מלבנון, בנאים מצפת ועצים לנגרות שהביאו מן הערים השונות.

דלת ביתנו פנתה מערבה, ובאגף הדרומי שלו מרפסת רחבה ולידה באר מים שנקראה "באר אבו אלחיאיא". מספרים שהיא נקראה כך משום שבשעת חפירתה נמצאו בה נחשים. אבי התעקש לקרוא לה דווקא "באר אלחיאה", כלומר באר החיים.

מדי יום, בשעות אחר הצהריים, היה נוהג אבי לפרוש על המרפסת מזרון ומחצלת קש, מניח עליהם כרים ומביא את הפרימוס, קנקני קפה שחור, ושני ספלי פינג'אן קטנים. לא היו חולפות אלא דקות ספורות עד שהתקבצה שם חבורת גברים בני השכונה שלגמו מן הקפה המר בטעם ההֶל, עישנו סיגריות ופצחו בשיחה. כאשר היה מגיע חסין בן דודו של אבי הוא היה מתקבל ברוחב לב. הוא היה מביא עמו תמיד עיתון, מתיישב במרכז הרחבה על דרגש ומקריא בקול רם ממנו. שקט מוחלט השתרר מבלי שאף אחד יעז לקטוע אותו. רק כאשר סיים היו הנוכחים פותחים בדין ודברים בענייני דיומא.

שמעתי אז מלים ושמות ערבים חדשים כמו זה של המלך עבדאללה והמלך פארוק, אבן סעוד או קאווקג'י. כאשר חזרו על שמו של זה האחרון והגו בהטעמה את האות "ק" התמלאתי בתחושה מוזרה של הוד ומורא.10 שמעתי באותה עת גם שמות זרים אחרים כמו בן-גוריון, שרתוק ו'ההגנה'. אולם מה שהביא אותנו לכדי כאב, עצבות ודמעות היה השם 'דיר יאסין'. כאשר הקריא חסן את הדיווח על הטבח ועל הנשים, הילדים, הזקנים והנשים ההרות שאותם הרגו היהודים – ניגרו דמעות מעיני הגברים. הכעס והצער כיסו את פניהם. חלק מן השומעים אישרו את דברי חסין, שכן שמעו על כך דיווחים ממקלט הרדיו של אלחלבי, שהיה היחיד בכפר.

אלחלבי היה עוף מוזר. אף אחד אינו יודע מהיכן הגיע לכפר ומהן תולדות חייו. הוא הופיע כך פתאום בכפר שנתיים קודם לכן כשהוא נושא עמו מזוודה קטנה. סיפר שהוא רופא וחיפש חדר להשכרה. בני הכפר היו חשדנים לגבי כל זר, ושבעתיים אם היה רווק. לא חלפו מספר ימים והוא מצא חדר אצל פיאד, אחד מנכבדי הכפר. בחדר הזה שיכן אלחלבי את ביתו, את מרפאתו וגם את משרדו. הוא ריהט את המקום והביא אליו את מכשיר הרדיו. אחדים מן המבוגרים היו נוהגים לבקר אצלו כדי לשמוע את מהדורת החדשות מן המקלט שהפך לשיחת היום. אנו הילדים, היינו מסתננים אל קרבת חדרו של הרופא על מנת שקולו של הרדיו יגיע בגניבה לאוזנינו. סברנו אז שבתוך קופסת העץ – אשר משדרת פרקי קוראן ומשגרת אלינו חדשות מן העולם כולו — שוכנים אנשים מכושפים שיודעים לקרוא ולשיר. מחמוד אף טען ששמע את "ילדי הרדיו" שרים וצוחקים.

תמוהה הייתה העובדה שהרופא עזב את הכפר ימים ספורים לפני שהוא נפל בידי היהודים. מאז אותו יום נעלמו עקבותיו. הדבר העלה חשדות בקרב רבים מבני הכפר. חלקם טענו שהרופא אלחלבי היה מרגל יהודי. אחרים גרסו שהוא זך וטהור ושאין הוא אלא איש מסכן. עם זאת, כל בני הכפר היו תמימי דעים כי האיש לא היה רופא וכי לא הייתה ברשותו הסמכה. הוא עבד כעוזר לרופא במרפאה באחת הערים וידע את מה שידע מן הניסיון. אנשים סיפרו שהוא אסף את התרופות, המזרקים והתחבושות, מילא בהם את מזוודתו הקטנה והחל מסתובב בין הכפרים עד אשר השתקע אצלנו.

*          *          *

הֵקַצְתִּי אל תוך אותו בוקר כדי למצוא משפחות זרות בכפר. ילדים בני גילי עמדו מתבוננים בנו, כמו מבקשים לשחק אבל פוחדים. עמם היו גברים ונשים שעל פניהם ניכרו סבל וכאב. כאשר שאלתי את אבי לפשר הדבר הסביר לי שאילו משפחות מכפר אלברווה אשר הותקף על ידי היהודים במערכה קשה, ועל הבחורים שלנו שהקריבו את נפשם בהגנה על המולדת. המשפחות הגיעו משום שהיו להן קשרי קרובים עם אחדים מבני הכפר. חלקן היו במקורן ממיעאר כפי שהעיד שמם 'בית מיעאר' או כפי שנהגנו לכנותם 'המיעארים'. עיני נפלו על אחד מן הגברים שנראה הדור במיוחד. הגברים היו נוהגים לציין את הידור לבושו, צבעי מחלצותיו ומספר זוגות הנעליים אשר התעקש לשאת עמו כל הדרך מאלברווה. הייתה זו סיבה מספקת להשתוממות בקרב אנשי הכפר אשר לא נהגו להחזיק יותר מזוג נעליים אחד. וכשזה היה נקרע היו נוהגים לתקנו פעם אחר פעם אצל הסנדלר. רק כאשר היה מטולא ומוטלא עד שלא ניתן היה לנעול אותם היו הגברים נושאים פניהם במיוחד לאלברווה על מנת לקנות או להזמין זוג נעליים חדשות. אינני יודע אם הגבר המהודר הזה סחב עמו את כל זוגות נעליו גם כאשר נעקרנו כולנו ממיעאר, מספר שבועות לאחר מכן, או שהפעם השאיר אותם מאחור.

לאחר מספר ימים הגיעה לכפר מכונית וממנה ירדו שלושה גברים לבושים במדים צבאיים ומנהיגם בראשם. מח'תאר הכפר, מכובדיו וקבוצת צעירים נושאי נשק ניגשו לקבל את פניהם וללחוץ את ידם. מיד לאחר מכן פנו יחדיו אל הרמה מצדו המערבי של הכפר, והמנהיג דיבר והסביר תוך שהוא מצביע על הים ומישור החוף. הוא הציע שיוצב במקום תותח שיחלוש על איזור מישור החוף בין עכו לחיפה. התברר שהיה זה אדיב אלשישכלי שאת שמו חשבתי למוזר בשל החזרתיות של האות 'ש'.

הביקור של אלשישכלי עורר ויכוח בקרב בני הכפר. רבים תמכו בהצעה להציב תותח שיגן על הכפר ועל האזור כולו. אחרים ראו בתותח קריאת תגר ומתן הזדמנות ליהודים לתקוף את הכפר ולהחריבו. הם העלו מן הזיכרון את אשר אירע לכפר רק עשר שנים לפני כן, כששימש מרכז ומפקדה של המורדים. אנו הקטנים המתנו לבוא התותח בקוצר רוח והעלנו בעיני רוחנו את רשף הפגזים הנפלטים ממנו. חלפו להם הימים ואלשישכלי לא שב עוד לבקר בכפר. גם התותח המיוחל לא הגיע.

בשעות הבוקר, בראשית חודש יוני, הגיעה אל מבואות הכפר קבוצה גדולה של גברים מהכפר סח'נין הסמוכה ובידם גרזנים ומכושים. אליהם הצטרפו אחדים מבני הכפר. לאחר התייעצות קצרה החליטו לחפור תעלה בכביש הסלול של הכפר אשר הוביל לכפרים סח'נין, עראבה ודיר חנא ממזרח ולערים שבמישור החוף ממערב. הם בחרו נקודה אסטרטגית בעיקול חד מאוד אשר היה מוקף מצד אחד בסלעים גבוהים ומצידו השני, סמוך למערת אלנורי, שכן ואדי עמוק.

הגברים חפרו בנמרצות והתלהבות במשך שעות. הם כרו תעלה עמוקה בתקווה שזו תעצור את הכוחות היהודים, או לפחות תעכב את התקדמותם. כאשר סיימו את המלאכה התפזרו בכרמים כדי להשתעשע בהם. הם נהגו לכנות כרם הענבים בשם "תשוקה", למשל הכרמים של חמד או סעיד נקראו "תשוקת חמד" או "תשוקת סעיד". בלקסיקון הערך "תאב בטן" מוגדר כזללן. הערך "הואדי הנחשק" מוגדר כמקום גדוש במים. הערך "האדמה הנחשקת" מוגדר כמקום אשר אוגר מי גשם רבים. 'נחשק' הוא הדבר אליו אתה משתוקק או נכסף.

בסמוך לתעלה היו כרמים נרחבים של תאנים למשל "כרם אלחרתמניה" שהיה בבעלות שלוש משפחות מן הכפר. בסמוך לו ניתן היה למצוא כרמי תאנים שחורות, לבנות ותאנים ע'זאליות, שהיו בבעלות החאג' מרעי מח'תאר הכפר. ובקרבת מקום היו עצי התאנים שלנו. התאנים הירוקות, המפורסמות ביותר בכפר בגודלן, בבשלותן, בעלים הירוקים שלהם ובפרי הגדול והערב לחך. חברי מחמוד היה מלווה אותי בעונת התאנים ואמי הייתה ממלאת לו סל קטן של תאנים מפרי עצינו. הוא היה נושא אותה בשמחה אל משפחתו. אחר כך היה חוזר ומביא סל מלא בתאנים ע'זאליות שהיה להן טעם של דבש ובתאנים שחורות בעלות שפתיים אדומות. מספר מטרים מן התעלה שכן מטע של תפוחים בבעלותו של עבד אלמחתאר. היה זה מטע התפוחים היחיד בכפר. כאשר שאלתי את בעליו שלושים שנה אחר הנכבה על סוד קיומו, סיפר לי שהרחיק עד ואדי סלאמה11 והכפר פראדיה12 כדי לרכוש את שתילי התפוחים.

מן העבר המזרחי של הכפר התפרשו עוד מספר כרמים, שאינני יודע את שמות בעליהם, ואני זוכר מהם רק את מטע עצי המשמש. מן המפורסמים היו עצי המשמש של מחמוד עבד אלראזק שעל פירותיהם היינו מתנפלים בשעות הצהריים כאשר התרוקן המטע מן השומרים. מחמוד עבד אלראזק, בן דוד אמי וקרוב של אבי, היה גבר צעיר גבוה וכהה עור. הוא מתגורר כיום במחנה הפליטים אלבץ אשר ממוקם קרוב לעיר צור בלבנון. 13 פעם אחת, בשנת 1973, הגיע לביקור. הוא נשא עמו גלימה תוצרת סוריה מתנה עבורי מבת הדוד שלי ואני עדיין שומר אותה חדשה בארון הבגדים שלי. באותו ביקור ליוויתי אותו בסיור שערך בין חורבות הכפר. צעדנו אל "הבאר המזרחית" וחיפשנו את עצי המשמש שהיו כלא היו. "אלמשמש פיל משמש" מחמוד.14 מעיניו זלגו דמעות חמות שאותן ניסה להסתיר. גברים אינם בוכים וגם לא מתייפחים.

*          *          *

מספר הגברים בקבוצת המשמר היה גדול מאצבעות יד אחת וקטן מאצבעות שתי ידיים. הם יצגו את משפחות הכפר ונשאו עמם רובים. אני זוכר ביניהם את דודי עבד אלע'ני, את עבד אלקאדר, את קאסם וצעיר חזק נוסף שכונה על ידיהם נַתְשֵה. קאסם היה הבולט שבהם. הוא לבש מדי צבא ועל ראשו חבש קסדת פלדה. תמירות קומתו שיוותה לו הדרת כבוד. כל ערב הם היו מתחפרים על מנת להעביר את הלילה בין הסלעים שבקרבת התעלה. תמיד תמהתי מדוע היה מספר קטן של רובים בכפר. שהרי כעשרים צעירים מן הכפר עבדו במשטרה הבריטית ונשאו עמם רובים שאותם דאגו להחזיר לאנגלים. למה הם לא הבריחו אותם?

עוד יותר תמהתי באשר לקורותיו של קרובנו ח'דר, צעיר בן יחיד, נאה , נשוי ואב לשני בנים ובת. ח'דר שירת במשך שנים במשטרה הבריטית, וחזר אל הכפר לבוש מדים ונושא רובה נוצץ. מרוב חרדתו לרכוש האנגלים החליט לשוב לחיפא על מנת למסור להם – כשהיה משוכנע שבכוונתם לעזוב את הארץ – את הרובה והמדים. הוא הלך לחיפא ולא חזר. בני דודיו חיפשו אחריו ארוכות תוך לקיחת סיכונים. הם שאלו זרים וקרובים וחברים ונעזרו בחבריו השוטרים, נסתייעו בזקנים, בקוראים בחול או בקפה, ובמגידי עתידות. אולם לשווא. ח'דר לא נמצא. אשתו המשיכה להמתין לו וקרובי המשפחה סירבו להכיר בה כאלמנה.

*          *          *

בערבו של אותו יום בחודש יולי התקהלו בני הכפר, גברים ונשים יחדיו. הם צפו לכיוון מערב אל עבר הכפרים דאמון, רוויס, טמרה וכאבול. היהודים תקפו את כפר דאמון. עננת עשן מילאה את שמי הכפר דאמון. דאמון נפלה. עם ערב נראו הכוחות היהודים מתקדמים על הכביש הראשי בכיוונינו. נעים עבד אלחמיד הציע להיכנע לאלתר. הָבִיאּו מקל וכאפייה לבנה, אמר. אנשי המשמר דחו את ההצעה. סבי אחמד אלחסין התנפל עליו בצעקות והאשים אותו בפחדנות ובוגדנות. אחמד אל חסין, דודו של אבי, היה מפקד פלוגה במרד 1936 והיה ידוע באומץ ליבו. הוא היה פלאח, קצב ושוחט. בו בערב הוא עקר ללבנון. הוא חי כיום עם משפחתו במחנה הפליטים אלבץ ומנהל שם אטליז. מספרים שנעים היה מגיע אל האטליז מדי יום. הוא היה נעמד מספר מטרים ממנו, מתבונן בו בשתיקה, ואחר כך פולט משפט אחד ("יפה לך שאתה מוכר בשר בצור") ונעלם. כך עשה מדי יום במשך שנים עד שאחמד חסין נפטר בשנות החמישים. נעים עצמו נהרג ביוני 1982 עם אחיו מחמד אלשוויש, אביו של צאלח חברי, כאשר ישראל הפציצה במטוסי קרב את לבנון והחריבה את בתיהם.

האנשים יצאו את הכפר ועמם מעט חפצים: שמיכה או שתיים, כריות, מעט קמח, קנקני שמן זית, סיר ומספר צלחות. אבי סחב שמיכה ומזרון על כתפיו ונשא את אחי מחמוד בזרועותיו. אמי נשאה על ראשה שק קמח מלא עד למחציתו, ובידיה אחזה באחותי הקטנה עליא ובקנקן שמן זית. אני נחפזתי מאחוריה.

הגענו אל מטעי הזיתים ב"חלת בלאן"15 בצד המזרחי של הכפר. משפחות הכפר התפזרו שם וב"ראס אלביר".

הכוחות היהודים הגיעו אל פאתי הכפר בשעות הערב המוקדמות. אנשי המשמר נטשו את עמדותיהם מבלי שירו כדור אחד. היהודים הגיעו אל כרמי הזית והציעו לאנשים להתרחק מן המקום. פחד חלחל בלבבות. היו צרחות ונשמע בכי של נשים וילדים. הגברים החלו להעמיס חפצים על חמורים ופרדות. ברות מזל היו המשפחות שלהן בהמות משא.

היהודים חדרו אל הכפר. קולות הירי הדהדו בכל מקום. כיפת המסגד עפה אל על. נשמע קול רעם חזק. אבנים התעופפו באוויר והיתמר עשן סמיך.

והאנשים החלו לצאת לדרך.

בסמוך אלינו נהג עָוָד אלזאמל את חמורו כשעל גבו שק קמח, מזרון, שמיכה ומיטלטלין אחרים. פתאום נשמעה נערה מאתון שנשארה מאחור ושיוועה לעזרה. החמור גמל לה בנאקה ארוכה ומוזרה. זו השיבה לו בקריאה נוספת לעזרה. חמורו הזכר של עָוָד נאק בשנית ושב בדהרה אל הכפר.

עָוָד נעצר משתומם. הוא השאיר את אשתו וילדיו ורץ בעקבות החמור. הוא קרא לו. גער בו. אולם הלז לא הגיב. החמור רץ אל הכפר והחפצים שעל גבו – השמיכה, המזרון, הקמח — נשמטו והתפזרו לכל עבר.

עָוָד אלזאמל עמד משתומם ואמר לחמור: "לא ידעתי שאתה משת"פ ". עָוָד היה אדם עני, אבל עם זאת חזק ומוצק. בימי הקיץ היה שואב מים מ"באר אלצפה", ובחורף היה גנב מקצועי. רבים הסיפורים והמעשיות על מעשי הגניבה שלו. כאשר היו מזכירים את שמו היו מנידים אנשים בראשם ואומרים: "עָוָד הוא גבר חזק ועם זאת מנוול גדול. שהאלוהים יסלח לו. ".

אני עדיין זוכר אותו בימים שבהם היה שואב מים. הוא היה יושב על אדן הבאר ומסובב ברגלו את האופנים עד שהדליים היו עולים מן הבאר כשהם גדושים במים מתוקים וזכים. את הדליים רוקן לתוך אגן מים עשוי אבן שממנו הזדקר צינור קטן, שהוביל אל מיכל מרובה פתחים. מן הפתחים היו בני הכפר ממלאים את קנקניהם וכדיהם או את מיכלי השתייה של הבקר.

הביקור בבאר אלצפה בשעות היום בעונת הקיץ זימן לנו מחזה מרהיב. עדרים של בקר, כבשים, עזים, סוסים וחמורים מילאו את השדה הנרחב. הפלאחים והרועים היו שותים, משקים את הבקר וישנים בצל הסלעים.

אבי היה מתפעם מן הבאר ובמיוחד התפעל משמה. הוא טען ש"אלצפה" הוא "מקום של צלילות דעת ושלווה", גם אם מקורה של השלווה בסלע חלמיש גבשושי. באר אלצפה ידועה בזכות מימיו ומתיקותם והוא מן המפורסמים בפלסטין. כל זאת לא בשל זרמו המפכה בעוצמה אלא משום שאחד המשוררים העממיים הנציח אותו בבית של שיר שנפוץ היה בכל פלסטין:

אל באר אלצפה באה חָלִיָמה

ופיזרה את צמות שערה השחור .

המאושר שיזכה בחלימה

יהיה עשיר גם אם הוא פושט יד

לא חדלנו לשיר את השיר, למרות שאיש לא ידע מיהי חלימה ומי היה המשורר שחיבר אותו.

בסתיו 1982 כבשה ישראל את ביירות ויצאו ממנה הלוחמים הפלסטינים. אחר כך היה טבח סברה ושתילה, וממשלת ישראל אפשרה לתושבי הגליל לפגוש קרובים המתגוררים בדרום לבנון בנקודת הגבול אותה כינו בכזב "הגדר הטובה".

אבי ביקש ממני שנלך לשם בתקווה לקבל מידע על אשת אחי עבד אלע'ני ובתו היחידה אמנה. כאשר

הגענו אל הגדר ביקשנו מנהג לבנוני שיסע למחנה אלבץ ויחפש אחריהם. הוא שב לאחר שעתיים מתלוות כשמאחוריו משתרכות מספר מכוניות. היו בתוכן בת דודי ובעלה ומספר משפחות של קרובים ובני הכפר שלנו. הייתה זו פגישה נוגעת ללב והדמעות רבו מן המלים.

בין האנשים שהגיעו הבחנתי בגבר כהה וכחוש. הוא נראה בעשור השמיני לחייו וחייך מבלי להסיר את עיניו ממני. כאילו לא קרה מסביב דבר. ניגשנו וישבנו בסמוך אליו. כששאלתי לשמו אמרו: הרי זה עָוָד.

בירכתי אותו לשלום. לפתע אמר: כתוב. תכתוב הכול. תכניע אותם בכתיבתך.

הזכרתי לו את סיפור החמור המשת"ף. הוא צחק ואמר: "נראה שהחמור הבין מה קורה יותר טוב ממני. אחרי ככלות הכול הוא שב למיעאר". צחקנו והוא נאנח וסיכם: "האמת לאמיתה היא שאני הייתי החמור"!

כאבול