• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

להגן על מי שנותרו מאחור

הסדרה החדשה "תיקים מהסניגוריה" חושפת את מי שבינם לבין צדק פעורה תהום עמוקה, מי שמראש המדינה ויתרה עליהם בזמן שהייתה אמורה להיות שם בשבילם. היא גם לא מפחדת להראות לנו את הצד השני של כל מטבע – גם אם מדובר במקרים בהם הלב מתהפך. ביקורת טלוויזיה
ליאור אלפנט

"החוק בישראל מאפשר לעצורים ולנאשמים שאין להם עורך דין פרטי, לקבל ייצוג משפטי מטעם הסניגוריה הציבורית ובמימון המדינה". במשפט זה נפתחת הסדרה התיעודית "תיקים מהסנגוריה" שעלתה השבוע ב"יס", בבימויו של מויש גולדברג ובהפקת לירן עצמור. בפתיח, המשפט המצוטט כאן מופיע על גבי צילום של גרם מדרגות בבית המשפט, בו יורדים ועולים אנשים ונשים כאלו ואחרות.

הפתיח עצמו מהווה את תמצית הסדרה, המעניקה הצצה אל נבכי הסניגוריה הציבורית בישראל – שירות שניתן על ידי המדינה על מנת לעזור לאלו שהמדינה דפקה אותם קודם לכן. המדרגות, מרחב המשמש לירידה ועלייה בו-זמנית, הן מטאפורה מושלמת לשירות הזה. הטקסט על גבי התמונה מהדהד את "חוק וסדר" – הסדרה המעולה (אך הארוכה יתר על המידה) של דיק וולף, העוסקת במערכת החוק והמשפט בארה"ב. מתחת לכותרת הפתיחה מצוינים שישה פרקים המסודרים לפי הסדר הבא: כסף, צעירים, נשים, משפחה, שיקום ומוות.

"תיקים מהסניגוריה" צולמה במשך ארבע שנים בבתי המשפט בישראל, ועוקבת אחרי הפעילות של הסניגורים והסניגוריות בשירות הציבורי והתיקים שהן מנהלות ומנהלים (המקרים שהנאשמות והנאשמים בהם הסכימו להצטלם, כמובן). היא פותחת לנו צוהר לעולם שחלקנו – אלה שאין להן קשר לבתי המשפט, לעריכת דין וכו' – לא מכירות כלל. ובעולם הזה איני מתכוונת רק לעולם של הנאשמות והנאשמים, אלא גם לעבודתם של עורכי ועורכות הדין, אשר עושות ועושים ימים כלילות בהגנה על אלו שהמדינה הותירה מאחור.

"אני לא מוכנה לעבוד בשביל המדינה הזו", אומרת ברוסית ויקטוריה, בת 62 שנאשמת כי דקרה בעלה למרות שהודה כי דקר את עצמו, ומספרת לעורך הדין שלה כי היא לא מסוגלת להיות יותר בבית עם האדם השיכור שחי איתה. בית המשפט עומד לגזור עליה עבודות שירות והיא לא מבינה את ההיגיון מאחורי זה: "הוא משתכר ואני בבעיה, כמו כל דבר במדינה הזו… בסופו של דבר אני אתחיל להרוג, כי ישראל הפכה אותי… בסוף אני אהפוך לרוצחת סדרתית".

שלום גיגי, מסתערב לשעבר הסובל מפוסט-טראומה, מכור לקלונקס ובעל עבר של שימוש בסמים, מסביר לעורכת הדין שלו כי הוא האדם שנדפק על ידי המדינה בשעה שהגיע כביכול להגן עליה, והמדינה אמורה לספק לו שיקום. אך אבוי, המדינה מבקשת מגיגי להציע את השיקום לעצמו, ובסופו של דבר הוא מוצא את עצמו בכלא. "פתרנו את הבעיה נקודתית", הוא אומר, "מה יהיה בעתיד?" והוא צודק.

"תיקים מהסניגוריה" מראה יותר מהכל את חוסר הצדק במרחב שבו כביכול הצדק עיוור. אך מראש מי שמגיעים ומגיעות אל המקום הזה הם אנשים אשר בינם לבין צדק נפערת תהום כה עמוקה, שלא בטוח שמדינת ישראל, במעשה אחד של חסד, תוכל אי פעם לגשר עליה. מזרחיות ומזרחים, עולות ועולים, פלסטינים, צעירות וצעירים, אנשים ונשים שנפלטו ממסגרות כאלו ואחרות ועוד הרשימה ארוכה – כל המשתמשים והמשתמשות בשירותי הסניגוריה הציבורית אשר נחשפים בתוכנית, הם כאלו שמראש המדינה ויתרה עליהם, בזמן שהייתה אמורה להיות שם בשבילם. להיות שם בשבילם גם אם הם באמת עבריינים, וחלקם ללא ספק עברו עבירות חמורות מאוד. אבל עדיין, "תיקים מהסניגוריה" לא מפחדת להראות לנו את הצד השני של כל מטבע; גם אם מדובר במקרים בהם הלב מתהפך, כמו במקרה של בני שמואל – אדם שאנס את בתו במשך זמן כה רב, שגם הוא מופיע בסדרה.

מתוך "תיקים מהסניגוריה".
מתוך "תיקים מהסניגוריה". מעוררת חמלה לא צפויה כלפי אנשים

ובכל זאת, מעולם לא חשבתי שאחוש חמלה מסוימת כלפי אנשים כמו אורן קורידו, פדופיל מאותגר שכלית, שהסניגורית שלו נלחמת על מנת לעזור לו להשתקם, בעוד המדינה ושירותי הרווחה מנסים כל פעם מחדש למנוע זאת ממנו. בסיום ההקרנה של "תיקים מהסניגוריה" אפילו אני הלכתי ולחצתי את ידו של שלום גיגי, אדם שבנסיבות אחרות הייתי כותבת עליו פוסט ארוך בהקשרים של הכיבוש.

אך יהיה זה עוול לתוכנית להציג רק את הנאשמים והנאשמות שרואים בה. הסניגוריות והסניגורים של השירות הציבורי הם אלו המניעים את התוכנית קדימה. התוכנית מראה כמות נכבדת של נשים ומיעוט גברי, אך בטוחני שלא רק נשים הן אלו העובדות בשירות הציבורי, ונותנות תקווה אחרונה לאנשים האלו – שלפעמים נראים כבר אדישים לגורלם, כמו גלינה, שהיתה מעורבת בדקירה וכל מה שיש לה להגיד זה "לא יודעת", או לשתוק. הסניגוריות והסניגורים עומדות מול נאשמות ונאשמים אשר אשמתם ברורה, והן מוצאות בעצמן את הכוח לדחוף את האשמה הזו למקום אחר, ולהסתכל על הצד האנושי של הנאשמות. ולא, אי-ההתייחסות לאשמה אינה נובעת מכסף במקרה זה, כמו עורכי דין פליליים או אזרחיים אשר מגנים על עשירי העולם כאשר את האשמה של האדם קל לדחוף הצידה בעזרת שקים של כסף. אין ספק כי המקרה כאן שונה, ומדובר כאן בבני אדם המצליחים להסתכל בעיניים לצד השני – למחוק את ה"אחר", ופשוט להיות שם בשבילם.

המצלמה של "תיקים מהסניגוריה" לא מתערבת. ברור שיש עריכה ובחירת תיקים ברורה, וייתכן מאוד כי הימצאות המצלמה במקום השפיעה על התנהגות המצולמים והמצולמות, ועדיין, הבמאי מויש גולדברג אינו לוקח צד בסיפור, והמצלמה והבימוי לא מרשיעים את הנאשמות והנאשמים. צורת הצילום הזאת מסייעת למסר שהוא רוצה להעביר – כולם בני אדם, לכולנו מגיעה הזדמנות שלא ישפטו אותנו, גם בבית המשפט. פרקי הסדרה מסודרים כאמור כתהליך המתחיל בכסף ומסתיים במוות. אך למרות הסיום במוות, מצליחים גולדברג ועצמור לתת לי דווקא תקווה. לא תמיד הסניגוריה הציבורית מצליחה לעזור, אבל לכל אורך הדרך הנאשמות והנאשמים הם בני אדם.

הכותבת חברה בפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל וממקימות אתר "המבקרות"

עוד של ליאור אלפנט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דפנה המקורית

    כתבה מעניינת, מלאת חמלה, מעוררת סקרנות.
    חבל שלא הוזכר היכן הסדרה משודרת.

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    והמחוקקים הם פוליטיקאים ומחוקקים לפי עמדותיהם הפוליטיות והאינטרסים שלהם. הקשר לצדק רופף למדי מה גם שצדק אינו מושג אוביקטיבי אבסולוטי. אמנם על השופטים צריכה להיות להיות אימת החוק בלבד וללא השפעה חיצונית אך בפועל הרי יש להם חולשות אנוש.,,ובתוך עמם הם יושבים",כפי שהצהיר אחד משופטי העליון.( ראה ענשיפ חמורים יותר על אותם עברות על אזרחים ערבים.) ליכולתם של עורכי הדין המיצגים את הצדדים יש משקל רב מאוד בתוצאות המשפט, בעיקר במשפט האזרחי, בו 2 הצדדים הם אזרחים/אירגונים. ולא המדינה מול אזרח.ולכן בעלי יכולת תמיד יהיה להם יתרון על חסרי האמצעים. ועוד לא דיברנו על המשפט הצבאי בשטחים שלו כפופים מליוני נתינים פלסטינים חסרי זכויות.לעומת היהודים בהתנחלויות כפופים לחוק הישראלי של אזרחים ,לא נתינים. אז תעזבו אותי מהפרה הקדושה של ,,שלטון החוק" גם העריצים הגדולים של המאה ה20 שלטו לפי החוק: היטלר נעשה דיקטטור לפי ,,חוק ההסמכה" של חוקת ויימר. ולסטלין היתה חוקה מתקדמת ביותר אבל תמיד יש סעיף לשעת חירום המתלה את זכויות האזרח. ובארה"ב היו עבדים על פי חוק. ואח"כ הפליות מעוגנות בחוק של צאצאיהם המשוחררים.