ראשית הציונות - המזרחים הנשכחים

מה הקשר בין בלעדיות אשכנזית בשטרות הכסף החדשים לבין מחיקת חלקה של קהילת יהודי יפו מההיסטוריה הציונית? למה מויאל, שמחון ואלקיים הם לא חלק מהפנתיאון הציוני ואיך מוחקים פרקים בהיסטוריה? סיפורה של העלייה הציונית הראשונה, מצפון אפריקה, הוא רק משל
טוביה בסקינד

שכן שלי, יליד קזבלנקה, קרא בהמלצתי את "בנגאזי-ברגן-בלזן", ספרו של יוסי סוכרי. כשסיים, אמר לי: "בכלל לא ידעתי שגם יהודי לוב סבלו מהנאצים ונספו בשואה". התגובה הזאת מייצגת תגובות דומות, ברשתות החברתיות ובטוקבקים, שמהן עלתה טענה אחת: ההיסטוריה של יהדות המזרח, בארץ ובחו"ל אינה קיימת. ואקום מוחלט.

קהילת יהודי בנגאזי לא לבד. גם חלקה של יהדות צפון אפריקה בראשית ימיה של התנועה הציונית כמעט ואינו ידוע ולא רק בציבור הרחב. גם אינטלקטואלים ממוצא מזרחי אינם יודעים דבר (או שיש להם רק מושג קלוש) על אודות חלקם של יהודי המגרב במפעל הציוני.

אהרן מויאל (1813-1899) היה סוחר יהודי-מרוקאי עשיר מרבאט שעלה לארץ ישראל והיה לאחד מנהיגי היישוב היהודי ביפו
אהרן מויאל (1813-1899) היה סוחר יהודי-מרוקאי עשיר מרבאט שעלה לארץ ישראל והיה לאחד מנהיגי היישוב היהודי ביפו

הציונים הראשונים לא עלו לארץ ממינסק או מחרקוב וגם לא מאודסה או מפלונסק. הם לא באו מהשטעטלעך במזרח אירופה וגם לא נשאו שמות אשכנזיים כמו מאירוביץ, בלקינד או יודלביץ. הציונים הראשונים באו מהמגרב ומטורקיה כבר בשנת 1827, ונשאו שמות כמו פרג'ון, פריינטה, מויאל, שמחון ואלקיים. שמות מזרחיים אילו הם לא חלק מהפנתיאון הציוני, משום ששנת 1881 היא זו שנבחרה לשנת האפס לתחילתה של התנועה הציונית בארץ ישראל. היא נקבעה ככזאת בניגוד למהלכי ההיסטוריה, אולי משום שכותבי ההיסטוריה – רובם ככולם ממוצא אשכנזי – ראו את הציונות כתנועה אשכנזית בלבד, שאליה נספחים, פה ושם, גם בני עדות אחרות.

העלייה הראשונה נבדלה מהיישוב הישן בשל היותה הראשונה לממש "התיישבות יצרנית ועצמאית, עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל". ההגדרה הזאת מבדילה בין היישוב היהודי בארבע ארצות (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) שנשען על כספי החלוקה לבין המושבות הראשונות, שבהן ביקשו ליצור תרבות כלכלית חדשה, שנשענת במידה רבה על השיבה אל האדמה ופרנסה מעמל כפיים (אך בו בזמן מסובסדת על ידי הברון רוטשילד).

ביפו (ולא בבאזל) נוסדה מדינת היהודים. העולים הנשכחים (או המושכחים) הקימו בעיר את הגרעין היהודי הראשון, שניהל חיי קהילה על פי קריטריונים ציוניים-מדיניים, וזאת עוד לפני לידתו של הרצל, אשר שמו נחקק בספרי ההיסטוריה כ"מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת".

הקהילה היהודית ביפו לא רק שלא הייתה חלק מהיישוב הישן שהתפרנס מכספי החלוקה, אלא גם הייתה בסיס אורבני שהעניק תשתית ראשונה וחיונית למושבות הברון. כאשר רבני היישוב הישן התנגדו ב-1881 לבואם של העולים בשל החשש שייפגע חלקם בכספי החלוקה, הקהילה הציונית ביפו ראתה בעולים החדשים ממזרח אירופה סימן לגאולה ולמימוש חזונם. היא שימשה ראש גשר בקליטתם בארץ, קיבלה אותם בזרועות פתוחות וסייעה ברכישת אדמות ראשון לציון. אברהם מויאל, נציגה של משפחת רוטשילד בארץ ישראל, הוא זה שהמליץ לברון ולחברת אליאנס לבוא לעזרתם. עוד קודם לכן, בשנת 1870, ילדי הקהילה היו התלמידים הראשונים בבית הספר החקלאי הראשון, מקווה ישראל, שהישוב הציוני ביפו פעל ודחף להקמתו. אולם ככל שהדברים אמורים בתיעוד היסטורי ומורשת, הציונים הראשונים כמעט ואינם קיימים. זכרם נדחק ונגרס.

ד"ר דן גלעדי וד"ר יעקב שביט מציינים את מקומה של יפו כמרכז היישוב החדש. הם אינם מתעלמים מקיומו של הגרעין הציוני הראשון בעיר, גם אם אינם שמים לראשו כתר ציוני: "יפו השתלבה בסחר הפנימי והבינלאומי של ארץ ישראל. עצמאותה הכלכלית ושגשוגה יצרו בה אווירה חופשית וסובלנית שנבעה במידה רבה מן הרוב המוחלט של בני העדה הספרדית-מערבית בעיר עד סוף המאה ה-19" (ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 8, עמ' 293).

אולם זכות הראשונים לא עמדה לקהילה היהודית ביפו בזמן כתיבתה של ההיסטוריה ציונית, ועל אף שנבדלה באופן ברור ומובהק מהיישוב הישן, העלייה הציונית הראשונה הודרה ביד גסה מספרי ההיסטוריה והמודעות לקיומה כמעט ואינה קיימת. המקורות על אודותיה מעטים ועיקרם בספר צנוע אחד – "יפו – נוה-צדק ראשיתה של תל אביב", מאת מרדכי אלקיים, נכדו של רבי משה אלקיים ממרקש, שעלה לארץ בשנת 1856 יחד עם תלמידי הישיבה שבראשה עמד.

אברהם מויאל
אברהם מויאל, נציגה של משפחת רוטשילד בארץ ישראל

אחד מהמתעלמים מקיומה של קהילת יפו הוא ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, שר החינוך בימי ראשית המדינה ומי שהקים את הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הוא האיש שמתח קו ברור בין היישוב הישן לבין התנועה הציונית, הוא האיש שקבע את תחילתה של העלייה לשנת 1881, שנים רבות לאחר עלייתם ליפו של הציונים. וכך הוא כתב: "ראשונה על שום מה? על שום אופייה הלאומי והמדיני המובהק. עלייה זו שינתה מן המטבע שטבעו העליות הקודמות לה. הן המשיכו בארץ ישראל באורח החיים, בצורת ההווי ובדרכי הפרנסה שהיו רגילות בהם בארצות הגולה, ואילו היא יצאה לדרך חדשה, דרך גאולת העם על ידי היאחזות מחודשת באדמת מולדתו ההיסטורית" (ספר תולדות ההגנה, א, חלק ראשון, עמ' 28)

הציונים הראשונים – בניגוד לעליות החסידים ותלמידי הגאון מווילנה – לא באו לכאן כדי להמית את עצמם באוהלה של תורה בחסדי כספי החלוקה. הם עלו לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה. כמעט כולם היו סוחרים צעירים ועשירים שהושפעו מד"ר יהודה ביבאס, רב ופוסק, בן למשפחה שמוצאה מתטואן. גם אם היו במעמד של בני חסות בארצות מוצאם, הציונים הראשונים לא באו לכאן בעקבות פוגרומים והם לא היו פליטים חסרי כל. להפך, רובם היו מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָה, ועל אף שנמנו עם האליטות בארץ מוצאם, הם העדיפו לא לשבת על סיר הבשר.

כבר בעשור השלישי של המאה ה-19, יותר מ-50 שנה לפני התכנסותו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, יצא הרב ביבאס למסעות בקהילות יהודיות באירופה ובצפון אפריקה, כדי לעודד את היהודים לעלות לארץ ולפעול להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כבר אז, לנוכח מלחמת העצמאות היוונית ואולי בהשפעת המשורר לורד ביירון, הוא קרא לשחרר את ארץ ישראל מעול הטורקים בעזרת נשק.

"יש לבטל את החלוקה בארץ הקדושה ועל היהודים לעבוד ואפילו בכידון בעת הצורך", אמר הרב, שתיאר את כספי החלוקה של היישוב הישן כ"מכשיר ההופך את תושבי הארץ לאינוואלדים מחוסרי ישע". קריאתו לא נפלה על אוזניים ערלות, היא השפיעה מאוד על תלמידו, הרב יהודה אלקלעי, והניעה לפעולה את הציונים הראשונים, אשר ממשו את חזונו הלכה למעשה בעלייה לארץ.

אנשי היישוב החדש ביפו לא הסתפקו בחיי קהילה מסוגרים והם פעלו כזרוע ביצועית בהתהוותה של תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי. בפעילותם במסחר ובשוק הכספים והודות לקשרים שטוו עם השלטון הטורקי, הם הניחו את התשתית לקליטת גל ההגירה מרוסיה בעקבות הפוגרומים שתחילתם ב-1881. התחייה הלאומית גם לא התחילה בשנת 1878 עם ייסודה של המושבה החקלאית פתח תקווה (על ידי בני היישוב הישן!). המושבה אשר זכתה שלא כדין בתואר אם המושבות (ראש פינה הקדימה אותה בכמה שבועות), נשענה בשנותיה הראשונות על תשתית עירונית ביפו, והייתה תלויה בה בכל צרכיה. את הצרכים הללו סיפקו סוחרים יהודים ובהם עזוז וסעיד אלקיים, יוסף בק מויאל ומאיר עמוס. גם רכישת הקרקעות בעבור המתיישבים נעשתה בעזרתה של הקהילה היהודית ביפו ובראשה חיים אמזלג, סגן הקונסול של בריטניה ביפו. רמז קלוש לחשיבותה הרבה של יפו בייסוד פתח תקווה אפשר למצוא בבלדה על יואל משה סלומון מאת יורם טהרלב: בבוקר לח בשנת תרל"ח/ עת בציר הענבים/ יצאו מיפו על סוסים/ חמשת הרוכבים.

"אני ממש לא מכירה משוררים מזרחים מהמאה ה-20 שמלמדים עליהם בבית הספר", אמרה שרי רז באפריל 2013, בתגובה לטענות נגד הוועדה שבחרה את המשוררים שיעטרו את השטרות החדשים. האמת, אני מאמין לה. היא אכן לא מכירה וגם אין סיבה שתכיר. אשכנזים, ברובם, לא נחשפים בבית לתרבות יהודית שמקורה צפון אפריקה או במדינות ערב. גם לא בבית הספר. ואם לא יתעניינו, לא יידעו. ולכן אך טבעי שבוזגלו יהיה בעבורם (וגם בעבורי) אסוציאציה ראשונית לאמירתו של השופט אהרן ברק על מבחן בוזגלו או למאור בוזגלו מהפועל באר שבע – ולא למשורר והפייטן ר' דוד בוזגלו (אביו של ד"ר מאיר בוזגלו). וכך, כשם שהושתקה השירה המזרחית בידי התרבות ההגמונית, כך גם נמחקו פרקים מההיסטוריה של יהודי המגרב ומדינות ערב הן בארץ מוצאם והן בארץ שאליה בחרו לעלות. הפרעות בעיראק (פרהוד) ובמרוקו (תרית'ל) הן לכל היותר הד עמום לפוגרום בקישינב והציונים הראשונים ביפו הם פסיק קטן בהשוואה לקבוצת ביל"ו הזערורית.

ההנצחה בשטרות הכסף היא רק סימפטום למדיניות מתמשכת, שבה ה"אנחנו" דוחק את ה"הם". על אף השפעתו הגדולה ולמרות תרומתו להתהוותה של התנועה הציונית, ד"ר ביבאס נדחק מספרי ההיסטוריה ומהתודעה הציבורית. בעוד שפועלו של תלמידו, הרב אלקלעי, קיבל ביטוי נאות בספרי ההיסטוריה ובתוכניות הלימוד והיישוב אור יהודה אף נקרא על שמו, המורה ופורץ הדרך היה כלא היה. הוא מוזכר, אם בכלל, רק פה ושם בהערות אגב בספרי ההיסטוריה. "איש זה נשכח אצלנו ובספרי תולדות התנועה הציונות אין זכר לו", כתב עליו ההיסטוריון פרופ' יוסף קלויזנר.

דבריו של קלויזנר, דודו של אביו של עמוס עוז, מתחברים היטב עם דבריה הכואבים של הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן, אשר קבלה בדף הפייסבוק שלה על כך שרוב הרחובות בארץ קיבלו שמות אשכנזים, בעוד שהציונים המזרחים הודרו ואינם זוכים להנצחה דומה. הפוסט שפרסמה עורר דיון מעניין. חלק מהמגיבים תבע לקרוא רחוב על שם זוהר ארגוב. אחרים הסתייגו מההצעה בשל עברו הפלילי והציעו להנציח בדרך זו את שושנה דמארי ועפרה חזה. אף לא אחד מהדוברים העלה את זכרו של הרב ביבאס, והסיבה לכך פשוטה: הוא לא מוכר ופועלו אינו ידוע גם בקרב רבים אילו שנלחמים על פתיחתם וכתיבתם המחודשת של ספרי ההיסטוריה.

בהמשך למחאה הצודקת בדבר הדרתם משטרות הכסף של יוצרים מצפון אפריקה וארצות ערב, חשוב לשאול: מדוע דוד צבי פנקס, שר התחבורה במשך 10 חודשים, זכה שהמדינה תקרא על שמו ישוב (רמת פנקס) ורחוב מרכזי בת אביב, בעוד שהרב ביבאס – "ראשון ממבשרי הציונות ומאבות רעיון תקומתנו המדינית המדינית בחזונו על שיבת ציון", על פי פרופ' קלויזנר – נאלץ להסתפק בפירור זערורי בדמותו של רחוב נידח ומוזנח בירושלים? האם קופח חלקו וחלקם של תלמידיו בהיסטוריה ציונית?

התשובה היא ברורה: לא קיפוח יש כאן, אלא דיכוי של תרבות אחת בידי בני תרבות אחרת.

טוביה בסקינד הוא עיתונאי לשעבר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    המאמר הזה הוא סימן. המאמר הזה הוא סנונית ראשונה. המאמר הזה הוא סימן וסנונית כי טוביה בסקינד מסמל את תחילתו של שינוי. טוביה בסקינד הוא התחלה של אביב. טוביה הוא גם ידיד. עם אנשים כמו טוביה אפשר לבנות עולם. תודה טוביה.
    בידידות. מאיר עמור.

  2. שרלי

    הם קובעים שהם ראשונים מכל מיני סיבות, וכנראה הם יותר גדולים מאלוהים עצמו כי גם אלוהים בתורה כתב שהיו כאן כנענים ויבוסים ועוד עממים על אף שבחר את העם היהודי לרשת את הארץ, הוא הכיר בכך שהיו גם קודם אנשים בארץ ישראל.

    רק האשכנזים עושים צחוק מעצמם בכל פעם שהם טוענים שהם היו כאן ראשונים.
    זה טיעון כל כך נבוב שקשה לבר דעת אפילו להתחיל להגיב לטימטום כל כך אשכנזי וגדול.

    תתבגרו או שתהיו הראשונים בברלין.

  3. אווה חדד

    עיינו בויקיפדיה. דמות מפליאה. יליד 1877. בן לאב יליד עיראק ולאם ילידת גרמניה. איש אשכולות,מזרחן דגול, מחברם של ספרים רבים. מי שפעל ללא לאות להטבת היחסים בין ערבים ליהודים. בעל אוסף כתבי יד נדירים שנתרמו לספריה הלאומית.
    מבחינת רוחב והיקף ידיעותיו האיש ניצב בשורה אחת עם גוייטין,שולם,ברגמן ודומיהם. היה חברם הקרוב של טשרניחובסקי וקלוזנר.
    בשעתו גרתי ברחוב על שמו בשכונת תלפיות בירושלים. ברוב בורותי לא ידעתי כלל מי הוא הנ'ל.הסקרנות בערה בי ,ולכשגיליתי, הייתי המומה לא פחות מכך.
    מה צר הדבר שדמותו השגיאה אינה מוכרת לציבור הרחב. מה הסיבה? על כך יענו אחרים…

    1. דןש

      היום כאשר הנישואין בין העדות, למעט אצל החרדים, הפכו לשיגרה – מדוע לשמר את ההבדלים.

      1. דרור

        בשביל לברוח מהבעיה האמיתית שהיא מעמדית. בשביל לא לעסוק במבנה החברה והכלכלה. בשביל להפריד במקום לחבר.

  4. עקיבא בלוך

    תוכל בבקשה לתת את השמות המלאים של ראשי הציונות?
    הזכרת את השנה 1827 ואת שמות המשפחה מויאל, פרג'ון, פריינטה, שמחון ואלקיים אבל לא נתת שמות מלאים.

    ככל הידוע לי הראשונים שעלו לארץ הם אהרן שלוש ב1840 ואהרן מויאל 1860. מי הם האחרים ואולי הגיע הזמן לפרגן להם ערכים בויקיפדיה?

    1. טוביה בסקינד

      שלום עקיבא,
      המידע מצוי בספרו של מרדכי אלקיים:
      "יפו – נוה-צדק ראשיתה של תל אביב", בהוצאת משרד הביטחון.
      הנספחים בספר מכילים גם רשימות שמיות של המתיישבים הראשונים בעיר.

    2. דןש

      האם ידוע לך ששלוש הוא אחד מאלו שמנע את אחדות העם. על פי עדותה של אמי המנוחה, שלוש מנע מבנותיו להינשא ואפילו להתחבר לאשכנזי.

      1. טוביה בסקינד

        בני משפחת שלוש היו הראשונים להינשא עם אשכנזים – כפי שמתואר בספרו של מרדכי אלקיים. בתו של אהרן שלוש, לדוגמה, נישאה לבן משפחת לוריא מצפת. גם אשתו של אמנון רובינשטיין היא בת למשפחת שלוש. לאה שלוש נישאה לדוד לובינסקי ויש עוד ועוד דוגמאות

  5. עמית

    מאמר חשוב. אבל כיום לא רק אשכנזים גזענים מדחיקים ומשכיחים את ההיסטוריה הזו. גם כל מיני אנשי "שמאל מזרחי" שמדלקמים סיסמאות על "הציונות האשכנזית".

  6. דוד ברבי

    אני מאד מסכים עם מה שנכתב
    אני התחלתי לכתוב לני 4 שנים שירה
    וכבר כתבתי שישה ספרים
    אני חושב על כך מה היה קורה אם היו מלמדים אותי משירתם של בוזגלו ואשר מזרחי שהיה משורר יהודי מטוניס נערץ על אמי
    אולי הייתי מתחיל לכתוב כבר בנערותי

  7. גיא21

    "כותבי ההיסטוריה – רובם ככולם ממוצא אשכנזי – ראו את הציונות כתנועה אשכנזית בלבד, שאליה נספחים, פה ושם, גם בני עדות אחרות."
    לטעמי, הקטע הקצר הזה, מסכם באופן די תמציתי את הרצון והנכונות של יהודי אשכנז לקבוע טון שולט בארץ ישראל. כיאה לאירופאים שהחלו להשתלט ולשלוט ברחבי העולם מאז המאה ה15 בערך, כך גם יהודים אירופאים הצליחו באותם כלים ויכולות לבצע את הפעולות הנדרשות כדי להשליט אליטה מסוימת בארץ ישראל לטעמם, שעד היום יש לה השלכות רבות, בדיוק כמו אימפריות בריטיות וצרפתיות ברחבי העולם שהמדינות שהשתייכו אליהן סובלות או משגשגות בזכותן.
    אותי מעניין לדעת, ובעצם לשאול, מדוע סלדו ועדיין סולדים יהודי אשכנז משילוב בלעדי של יהודים אחרים מעדות אחרות בתהליך הציונות באופן מרשים עד כדי להירשם גם כן בדפי ההיסטוריה?
    האם יהודי אשכנז ניצלו יהודים אחרים שלדעתם המדינה לא-להם אך בכל זאת העדיפו אותם מאשר כלא היו?
    האם יהודי אשכנז פקפקו באמונתם של יהודי המזרח, שדתם היא לא "אמיתית" מספיק ולא ראויה כיהדותם? לכן גם מחקו את גדולי הרבנים המזרחים מההיסטוריה ואילו השאירו זכר ל2000 שנות גלות, הרי שרובו הוא אשכנזי טהור.
    והאם יבוא יום ונוכל להיות כולנו באמת עם אחד, ולא סתם, להשתמש בסיסמאות וקלישאות מיותרות?
    שרק מוכיחות כמה "העם" מפולג וכמה שכור היתוך אשכנזי לא עובד על אנשים מעדות שונות, שחוץ מהגדרה דתית ושפה, וגם אלו בספק, אין להם שום קשר או מחנה משותף.

  8. שאול סלע

    בספרו של יוסף אליהו שלוש מסופר על הסיוע שקיבלו מאביו האשכנזים בהקמת אחת המושבות , אבל הוא חוזר ומאשש את מה שכתב אחד העם בספרו "אמת מארץ ישראל" על היחס הברוטאלי לאוכלוסיה הערבית הילידית מצד הפולשים הציונים מרוסיה.

    "אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע" , והרע בהתגלמותו היא הציונות שכבר עשתה את המסלול לפאשיזם ותקעה בפאשיזם יתדות.

    לדעת את סיפורם של יוסף אליהו שלוש כן, לחפש את קירבתה של הציונות חלילה וחס. לסמי מיכאל אסור להסכים לקבל את פרס ישראל, ואני מקווה שכך הוא נוהג.

    מקומן של הקרן הקיימת,ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית הוא באגם האש והגפרית.

    כמו שאמר רועי חסן

    [..]"הציונות, יימח שמה וזכרה, היא שורש כל הרע"[..]

    http://timeout.co.il/%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%97-%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%95%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A9-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%A2

  9. עמי אשר

    אחת ההשלכות הנוראות ביותר של אפליה היא שהמופלים תובעים את חלקם בתהילת העוול ובאתנן השלל. כאלו הן הטייסות החדשות של צה"ל שממטירות אש וגופרית על ילדי עזה בשם הפמיניזם, וכאלה הם המתקנאים בציונים האשכנזים על שום שלא שיתפו אותם באדמות הגזל, אף שנשאו בגאווה את הכידון, ועוד עשו זאת קודם.

  10. א.ב.

    שאול סלע צודק,
    ומעבר לכך,
    ״ציונות״ היא מושג שמאחוריו משמעות רחבה יותר מאשר ״עליה לציון״. הגירה יהודית הייתה תמיד בעבר, והייתה דתית בעיקרה. העליה הציונית הייתה שונה כי התייחסה ליהדות באופן שונה, לא כדת, והייתה חלק מתהליכים קולוניאליסטים. הבסיס של הציונות היה גזעני באופן מובהק, ולבטח המתיישבים ביפו לא ראו עצמם כך. מדינת ישראל היא תוצאה של הציונות הגזענית ולכן גם מאדירה את זכר הגזענים באשר הם (רופין וכו׳), ומובן מאליו שגם בשטרות.

    יהיה טוב אם בני עדות המזרח וצפון אפריקה יתנערו מהציונות וידרשו את כיבוד אבותיהם, למשל על שטרות, לא מתוך ניסיון לשייכם לציונים, כי למזלנו הם לא, אלא מתוך תרבותם הגדולה ותרומתם לחברה.

    בכל אופן להיות ציוני זה לא כבוד גדול, להפך זה לדעתי פשע.

  11. יובל

    שנמצא בשוק הפשפשים.

  12. צביקה

    מישהוא צריך לתבוע את עלבונם של יהודי הקווקז, השבט המופלא הזה היה פעיל במפעל הציוני מרגע הקמתו, הקים בתי ספר לעברית כבר מ-1850,ואף היה שותף עתיר זכויות בהקמת ישובים כמו תל-אביב באר יעקוב ועוד, טובי בניו לחמו ונפלו בהגנה על המולדת, אנשים איכותיים כמו יקותיאל אדם. אך סמלי שהאנשים השקטים והצנועים האלה מקומם נפקד גם מהכתבה הזו. אשר בעיקר עסוקה שוב ביהודי המגרב ואי המצאותם בתוך האתוס הציוני. חייבים להזכיר שמזרחי זה לא רק צפון אפריקה, זה גם גיאורגיה, בוכרה, דאגסטן, אזרבייג'ן , ועוד ועוד עדות שהיו שותפים פעילים במפעל הציוני וגם מקומם משום מה נפקד מספרי ההסטוריה הציונית המשוכתבת.

    1. דן

      שלום צביקה,
      זה באמת נשמע מעניין. יש לך מידע על האנשים האלה? אתה יכול לתת שמות?

  13. ישראלי

    מוזר כיצד אנשים ששוללים את הציונות ורואים אותה כגזענות מזדהים עם מאמר שבא לתבוע את כבודם הנשכח של ראשוני הציונות המזרחים. מי יכול לפתור את החידה?

  14. עמי אשר

    אכן רחוב יהודה מרגוזה הוא אחד מהיחידים שהשם שניתן להם ב-1948 רלוונטי איכשהו ליפו. אלא שהחלפת השם (לשע' שארע אל-בוטמה, או "רחוב (עץ) האלה") לא היתה מתאפשרת ללא הטבח והגירוש של אותה שנה – כך שגם הפעם מדובר במקור מאד מפוקפק לגאווה.

    1. ישראלי

      ביפו ב-48 לא היה טבח ולא גירוש. הערבים ברחו כי על העיר השתלטו כנופיות של עבריינים. האליטה ברחה ואחריה ההמונים. היו הרוגים ערבים, אבל כתוצאה של לחימה ולא של טבח. היו גם כמה שהוצאו להורג, אבל אל היה טבח. העיר נכנעה כאשר נשארו בה רק כ-3% מתושביה הערבים. לפני המלחמה היו גם יהודים ביפו אבל הם ברחו אחרי 29 לנובמבר 1947. מאז ועד כניעת העיר לכוחות ההגנה סבלו תושבי דרום תל אביב מצליפות שבאו מכיוון יפו בעיקר ממסגד חסן בק.

  15. מירב אלוש לברון

    תודה טוביה על הדברים החשובים והמעניינים. אני מסכימה עם מאיר עמור ובאופן אישי אף הרחבתי ידיעותיי בזכותך.

  16. סמולן

    אכן, אי אפשר לטעון שהמזרחים אוחזים בדתיות פחות קנאית ויותר משתלבת בסביבה, ולייחס להם את אותן סיבות לעליה שמיוחסות לעליית החסידים. שגם היא דבר חשוב יותר ממה שהוא מתואר.

    הארץ לא רק שלא היתה ריקה, היא לא היתה גם ריקה מיהודים. ובמילות מגילת העצמאות, "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה". מדובר במזרחים. כדאי לזכור שבראשית המאה התשע עשרה, הקהילות היהודיות בצפון אפריקה נחשפו למנעמי הקולוניאליזם הצרפתי, כלומר לאומנות בוטה, גזענות שיטתית, ומפלגות אנטישמיות מוצהרות. המסקנה הציונית יכולה להופיע כך באופן ישיר לגמרי, ומתוך אותן סכמות היסטוריוגרפיות שדינור הכיר מצויין. בין אם הן נכונות ובין אם לא, הוא היה אמור לשים לב אליהן.

    ולאנטי-ציונים, אין צורך לדאוג. תמיד אפשר לומר שמדובר ביוצאי דופן, פרוטו-משתכנזים, וכן הלאה.

  17. שי

    אני שמח על עשיית צדק היסטורי עם העולים לישראל קודם לגלי העליה שתחילתם בעליה הראשונה ואלה שאחריה. אבל הכתבה המעניינת הזאת מתכחשת למה שנראה בעיני ההיסטוריונים, באקדמיה ומחוצה לה, כדבר המיוחד לתחילת הציונות בארץ. כוונתי למאמץ ליישוב הארץ — אדמת הארץ — ע"י יהודים שעבורם ציונות היא שינוי דראסטי של חיי היהודים. שינוי שחייב היה להיעשות תוך כדי הדגשת העיסוק ברכישת אדמות, הכשרת קרקעות, ופיתוח החקלאות כמקור פרנסה מרכזי שמשקף את הכוונה להיאחז בארץ. זאת, בניגוד לחיים המבוססים על מסחר ומלאכות עירוניות, שאפיין חיי יהודים בכל הזמנים והתפוצות. הדבר הזה הוא הוא הדבר המבדיל את מושבות הברון (כרמים, פרדסים, גידול עופות ובקר), ואח"כ התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים. כדאי לזכור שעד שנות השישים ולפעמים השבעים, עסקו קיבוצים ומושבים בחקלאות בלבד – לא במסחר ולא בתעשיה. זה לא מה שאיפיין את העולים לארץ קודם למה שקרוי העליה הראשונה. אין לי ספק שאלה ואלה היו ציונים טובים שראויים לתפוס את מקומם בזיכרון ההיסטורי. אבל בואו ננסה להקיף את המכלול ולהבין את תפיסת ההיסטוריונים. גזענות ודיכוי לא היו שם, תפיסה חדשה של חיים יהודיים, כן.

    1. עמית

      ערך עבודת האדמה היה כה מרכזי רק בזרמים מסוימים בציונות, אולי המרכזיים שבה, אבל לא בכולם. כל פעם שצץ דיון על הציונות אנשים נוטים להוסיף להגדרה הבסיסית כל מיני מאפיינים רנדומליים, שלרוב מאפיינים רק זרם ציוני אחד או כמה מהם. זה חסר טעם.

      הספרדים מהסוג שמוזכרים במאמר היו בדרך כלל בורגנים, תוצר של ניצני המודרניזציה במזרח ובצפון אפריקה במאה התשע עשרה. רובם לא ראו בחקלאות כחזון נשגב לעתידו של העם היהודי (למעט הרב אלקלעי, כמדומני, שדווקא קרא לפיתוח החקלאות בארץ), אלא כעיסוק לפלאחים עניים. חלקם כתבו במפורש כנגד החזון החקלאי, וקראו לפתח את הארץ בצורה של יזמות ותעשייה. נראה לי שההיסטוריה שפטה שהם שצדקו בוויכוח הפנים-ציוני הזה; מה שמחזיק את ישראל זה לא הקיבוצים אלא המרכזים האורבניים שלה. עם זאת זה לא מנע מכמה מהם מלתרום תרומה עצומה גם לפיתוח החקלאות בארץ ולמושבות הראשונות. כך למשל אברהם מויאל שמוזכר במאמר היה ממש המנהל של המושבות הראשונות בתפקידו כנציג תנועת "חובבי ציון" בארץ ישראל. אותו אברהם מויאל היה ציוני מוקדם מובהק; הוא הגיע לרעיונות הציונים דרך קריאת הן ההגות הספרדית-ציונית בספריו של הרב אלקלעי והן ההגות האירופית-ציונית של משה הס.

      1. ישראלי

        במלחמת העצמאות היה לקיבוצים תפקיד חשוב ביותר בעצירת המתקפות הערביות, קודם הפלסטינים ואחר כך צבאות מדינות ערב.
        משמר העמק מול צבא ההצלה של קאוקג'י, נגבה ויד מרדכי מול הצבא המצרי. גשר מול הצבא העיראקי. רמת הכובש במשולש. קיבוצי גוש עציון מול הלגיון הירדני, רמת רחל מול המצרים והירדנים, ועוד. נכון שכמה קיבוצים נפלו, אבל לחימתם עיכבה את הערבים ופיצלה את המאמץ שלהם.

    2. סמולן

      היו יהודים שעסקו בחקלאות במלא מקומות וזמנים. נא עיין בארלוזורוב, הסוציאליזם העממי של היהודים, ותראה שהיו כאלו. העליות הראשונות היו קטנות מכדי להיות משמעותיות סטטיסטית, ובמובן הזה אינן מהוות שינוי עקרוני. יתר על כן, היו מספיק ציונים שלא עסקו בחקלאות – מדוע המזרחים לא צויינו כציונים כאלו ? הלאה: היו עליות מזרחיות חקלאיות. למשל, יהודי שפרעם שהיו חקלאים עד אמצע המאה התשע-עשרה.

      כל אלו לא נוגעים לליבת הטיעון של בסקינד. אחינו האשכנזי בסך הכל תוהה, בנעימות בינונית למדי, מדוע לא נמצאה קטיגוריה ראויה להכלת הציונות המזרחית המוקדמת בקורפוס המרשים של הציונים הראשונים. בוודאי שאפשר למצוא הבדלים בינם ובין העליות המוכרות. אבל היינו צריכים לכל הפחות להתקל באסכולות יריבות בעניין הזה. כמו שיש לנו מחלוקות בעניין עצם קיומה של מלכות דוד ושלמה, כמו שיש לנו מחלוקות בשאלת קיומו של ממסד אשכנזי, היו צריכים להתקיים ויכוחים והסכמות בעניין הציונים הראשונים. משהו מוזר פה, ואני לא נכנס עדיין לשאלת החקלאיות והמוטיבציות האידיאולוגיות של העליות הראשונות מאשכנז.

  18. שאול סלע

    נלכדתי לתוך מלחמת אוקטובר (73) למרות שבכלל לא הייתי אמור להגיע לסיני. חיילים לא עמדו בתור לשרת בסיני בכלל ויחידות קרביות בפרט. אכזרית במיוחד היתה הערמת הקשיים על חיילים שהגיעו לסיני כאשר בדיעבד הסתבר שיש להם לקות רפואית שבגינה הם זכאים לקיצבת נכות מהביטוח הלאומי. אולי לנוער היה רגש ציוני ,אבל בראש וראשונה היה להם רגש אחראי להוריהם ומשמעותו היתה להימנע מהתאבדות בשרות הצבא הציוני.

    עברו למעלה מ 40 שנה ושום דבר לא השתנה, כך כותב יוסי גורביץ בפוסט שפורסם בבלוג שלו לאחרונה.

    [..]יועז הנדל, אינטלקטואל בעיני עצמו ויו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, חושש לגורלה של הציונות. אני מניח שאם אסטרטגיה ציונית זה הקטע שלך, אז יש מקום לחשש כזה. אחרי הכל, קינה על גורלה של הציונות היא תמה ציונית ותיקה, שימיה כמעט כימי הציונות עצמה. [..]

    [..]הנדל חושש מגוויעת הרגש הציוני, במיוחד בקרב הנוער. זו, שוב, תמה ותיקה מאד: כבר אברהם שפירא אמר ש”זה נוער זה? זה חרא.” אבל להנדל יש פתרונות: אינדוקטרינציה ממשלתית. [..]

    http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=4139

  19. מרים קיני

    המאמר של טוביה מקסים – נהניתי לקרוא למרות שהעובדות ידועות לי. אבל אם כבר עוסקים ב"נשכחים ומושכחים" כדאי גם להזכיר את העליה התימנית הראשונה "אעלה כתמר" – שאמנם מנתה רק כ – 2500 איש, אין ספק שגם הם הביאו אתם תרבות מרתקת, אבל זו נשכחה מכבר. מיד כשהגיעו הפכו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים לכל הקהילות היהודיות. זאת ועוד – הס"טניקים שהיו אמידים מהאירופאים, העדיפו לשמור מרחק מהם – ונמנעו כמובן מלהתחתן בהם. אבל כל זה בטל בששים. אין נשים בהיסטוריה של העליות. היו כמובן נשים – אשת רב, או אמו, או בתו – – איש לא מעלה בדעתו אפילו לבדוק את הנושא. ואם כבר מעלים את נושא הדיוקן על שטרות הכסף, יש לפחות גברת אחת, ד"ר רוזה וולט שטראוס שבזכותה קיבלו הנשים בארץ את זכות בחירה למוסדות היישוב. ובין יתר מפעליה הקימה גם את "טיפת חלב".

  20. ישראלי

    כדי שכולם יהיו מבסוטים אני ציע להנפיק שטרות של 5 ש"ח, 10 ש"ח, 15 ש"ח, 25 ש"ח, 30 ש"ח, 40 ש"ח, 75 ש"ח, 150 ש"ח, 250 ש"ח, 500 ש"ח ו-1000 ש"ח. אז יהיה מקום לכו—–לם וישתרר שקט במקומותינו.
    וזה להעומת האמריקנים המפגרים שיש להם רק שטרות של דולר, שני דולר, חמישה דולר עשרה דולר, 50 דולר ו-100 דולר, עם אותן דמויות כבר שנים רבות. אפילו מרטין לותר קינג לא זכה אצלם לשטר. עלובים שכמותם.

  21. השפוי משפיה.

    אחרי שמיטב המוחות של המהפכה המזרחית בכלל ובאתר הזה בפרט טוחנים לנו השכם והערב שהציונות היא אשכנזית ולכן מוקצה מחמת מיאוס פתאום מתברר שהציונים הראשונים היו בכלל מזרחיים.

    אתם פשוט כורתים את הענף שעליו אתם מתפרנסים

  22. רון צפריר

    טוביה, היה לי לעונג לקרוא. מסכים ומזדהה עם כל מילה. כל הכבוד.

  23. פריץ היקה הצפונבוני

    הציונות המדינית היא תופעה אירופית שתחילתה בסוף המאה ה 19 עם יייסוד ה הסץדרות הציונית ע"י הרצל. וזו פעם ראשונה התארגנה תנועה ששאפה כהגדרה שלמדתי כילד בתחילת שנות 40: ,,מטרת הציונות להקים מקלט בטוח לעם היהודי במולדתו ההיסטורית ובמשפט העמים." . הרצל היה מוכן שהמקלט יהיה לאו דוקא בא"י.ענינו היה להציל את יהודי אירופה מסכנת האנטישמיות הנוצרית כפי שהוא הכיר בעקר האנטישמיות האלימה וומצוקת העוני באימפריה הרוסית.
    האישים והארועים שהוזכרו במאמר הם חיבת ציון מונעים ע"י כיסופי גאולה שבדומה ל,,חובבי ציון "האירופים לפני הציונות המדינית פעלו לעידו הגירה והתישבות בארץ תחת ונאמנות לשלטון הטורקי. מבלי לשאוף ולנקוט צעדים לעצמאות מדינית, בזה המשיכו את דרכה של היהדות האורתודוקסית חרדית שקימום העצמאות היהיודית זה,,להביא לימות המשיח". כמובן אין זה מצדיק את העלמת חלקם של האישים המזרחיים מההיסטוריה של הארץ.

    1. סמולן

      בוא נעשה סדר: בסוף המאה התשע-עשרה הופך משפטן, מחזאי ועיתונאי צעיר ממוצא ספרדי למנהיג העולמי של היהודים. שמו הרצל. אביו וסבו היו בבית הכנסת של יהודה אלקלעי, ויהודה אלקלעי למד הרבה מאד מביבאס. על הקשר ביניהם תוכל לקרוא במלא מקומות – כולל ויקיפדיה. נסה גם את "הרצל – קריאה חדשה" של יצחק וייס. על ביבאס תוכל לקרוא בעבודות של יצחק בן צבי, יעקב כ"ץ ואריה מורגנשטרן. כולם מסכימים שביבאס היה המקור לציונות של אלקלעי, שאלקלעי השפיע רבות על הרצל, ובקיצור — הציונות מתחילה בתטואן.

      שים לב גם לדבר נוסף. יש כמובן בניו-מזרחיזם רכיבים מדומיינים, ויש כמובן גזענות ברורה וישירה. אבל יש גם דרישה מתמדת להתחשב במוצא ובחינוך מבית אבא כאשר דנים בעמדות של אדם. לפיכך, מה שכתבתי בפסקה הראשונה מנסה לרמוז שהמסקנה הספרדית אינה בלתי הגיונית כלל אם בוחנים אותה לפי הפרדיגמה הזו, שלאורה אנחנו מסווגים את, אה, יהודה שנהב כהוגה מזרחי – היות והוא ממוצא עיראקי. זו קריאה פרשנית שלא מדברת על הגזע, ולמעשה גם לא עוסקת בו. מה שהיא מניחה היא הבניה חינוכית מקיפה במיוחד, שבמסגרתה האב מורה משהו לבן. עכשיו, שים נא את לבך שזו לא בדיוק התפיסה המקובלת בעדות הלא-מזרחיות (אני נמנע מהכינוי "אשכנזים" מתוך תיעוב). רק משהתחילו המזרחים* להרעיש עולמות אפשר היה לשים לב לאפשרות ההיסטוריוגרפית הזו, ומששמים לב, עולים דברים מעניינים. עושה רושם שחבורת ביבאס צריכה להיות מוכרת ומונכחת.

      וקבל את יקיר האתר, בן דרור ימיני, בגרסה רחבה יותר של אותו סיפור: ההתנגדות לכספי החלוקה כעמדת יסוד מזרחית-ספרדית. לא רק ביבאס, אלקלעי ומרגוזה.

      * לא רק. גם דתיים, כמובן, הם משפחתיים באופיים.

      1. סמולן

        לא משפחתיים באופיים, אלא משפחתיים באופי הניתוחים שלהם. וייס, למשל, מאד מושפע מקריאות דתיות.

      2. ורה

        תמצא את השם הזה

      3. שאול סלע

        סמולן גם לא הבין מה הביג דיל בכך שבקדמה פירסם הני זוביידה רשימה שעסקה בזעזוע משריפת ספרי הברית החדשה

        1. סמולן

          אני עדיין חושב שניצולי שואה היו ראויים לאפליה מתקנת בעשור שלאחר השואה. כחובה אנושית כללית. אני גם מאמין שבעולם דיגיטלי, שריפת המהדורות הממסדיות של זכרונות השליחים היא לא נזק כזה גדול, ומה גם שהיא ציטוט של פרקטיקות נוצריות ותיקות ומוערכות. במילים אחרות, לא ניתן כלל לשרוף ספרי דת בלי להביע תמיכה בנצרות, ומה גם שמבחן האש היה פרקטיקה מסיונרית מקובלת במשך אלף שנים.

          אבל חוץ מזה, שאול, זה לא נורא משנה. נניח שאני שטן. עכשיו, אכפת לך להתייחס למה שכתוב? ואם כבר אנחנו בעניין הזה, כהן כתב ב"תרפ"ט" – ספר שמוקדש כולו לצידוק הטבח בחברון ב 1929 – שיהודי חברון לא היו כל כך לא-ציונים כפי שההיסטוריוגרפיה המקובלת מתארת אותם (ולכן שהריגתם היתה סבירה מ"נקודת ראות פלסטינית"). כהן לא מזכיר את ביבאס כמעט כלל, אבל ביבאס עלה בסוף ימיו לחברון והתיישב שם, ויהודי חברון הקפידו על אזכרה שנתית. אתה, כנראה, מאמין בלב שלם שלא היו תרומות מזרחיות לציונות. אני מבין את החרדה הגדולה, אבל תמיד תוכל לראות בהם משתכנזים, או מזרחים לא ייצוגיים, או משהו. סביר שהמאמר הזה לא יזכה לתמיכה פוליטית פרוגרסיבית, בדיוק מהסיבה הזו: יש הרבה אנשים שמושקעים, כמוך, ברעיון שמזרחים הם כל דבר חוץ מסובייקט פעיל פוליטית, כלומר שהם לא היו כאלו עד להופעת הניו-מזרחיזם. אבל שים לב, במטותא, שאם כך הוא הרי שהאקטיביזם המזרחי של היום הוא מאד לא-מזרחי. במובן הזה, הכחשת האקטיביזם המזרחי של העבר היא משתתפת חשובה, לא פחות, בקיבוע תפיסה לפיה מזרחיות היא חברות בקבוצה כפיפה. תתעורר, מזרחי. המסורת שלך היא לא רק מתכונים ופיוטים, והיא לא התחילה ב 1950.

        2. מחמד השחור

          "סמולן" זה לא אדם אחד

          1. שאול סלע

            סמולן לא מזדהה בשמו האמיתי, אין לו קישור לדף פייסבוק לכן הוא יכול לכתוב דברים שהם דיבה,לשון הרע והסתה ברורים כנגד מי שפירסם דברים בהעוקץ או באתרים אחרים.

  24. אלינור

    אני מסכימה עם כל מילה שלך, אבל רק חשוב לי לחדד שאמנם פרופ' בן ציון דינור התייחס בספרו ל"עלייה הראשונה" כה-עלייה הראשונה בה' הידיעה, אך אחרי הציטוט שהבאת הוא מסתייג מעט בדבריו ומציין שהוא מודע לעובדה שהיו קיימים לפני ה"עלייה הראשונה" אנשים שניסו להקים ישוב יהודי-מדיני.

    (אך עדיין ברור שכואב שהוא סיכם את הניסיון שקדם ל"עלייה הראשונה" בשורה וחצי וכלל לא ציין את הגרעין ביפו)

  25. אחמד

    המזרחיים כמהים להיות חלק מעושה הפשע נגד ערביי פלסטין.

    1. מימון

      נגעת בנושא גדול וטעון שאני לא מספיק מבושל כדי להתייחס אליו, אבל אני נוטה להסכים שמזרחים לא צריכים לתבוע את חלקם בנרטיב הציוני הקיים.
      באתי רק לדבר זכות על היהודים הללו. הם לא הגיעו לארץ כדי לנשל מישהו מאדמתו. אך טבעי היה בעיניהם להתיישב ולחיות בעיר ערבית, לדבר ולנהל את חייהם בשפת אמם ומתוך כבוד לכל אדם

  26. מימון

    נקודה חשובה מאוד בנוגע לקהילה היהודית ביפו טרום הציונות, שכל מוסדותיה היו משותפים לאשכנזים וספרדים. לא רק שהקדימו את זמנם, עדיין לא ממש הגענו לדרגתם